תגיד אמן. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
אדוני היושב-ראש, חברי השר, חבריי חברי הכנסת, האמת שהברכה שבירכתי עכשיו היא החלק החשוב ביותר בנאום.
וכיהודים מאמינים אנחנו יודעים שהכול נהיה בדברו של ריבונו של עולם, ואנחנו סמוכים ובטוחים שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, גם אם אנחנו לא מבינים את הכול בשלב הזה.
שמענו הרבה בשעות, בעשרות השעות האחרונות, כאן בדיונים על חוק התקציב את הדברים הרעים של הממשלה, ושבתקציב, ושבחוק ההסדרים. אני רוצה, ברשותכם, לקחת את הנאום הזה למקום קצת אחר. הרב קוק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה רבה הראשון של ארץ ישראל – רבה הראשי הראשון – היה דמות מיוחדת מאוד. מעבר לגאונות העצומה שלו בכל חלקי התורה, הייתה לו עין מיוחדת עם יכולת להתבונן על המציאות מלמעלה. אגב, זו דואליות לא פשוטה לחיות איתה. בעצם, שתי צורות מבט על שני מישורים שונים של החיים. במישור המעשי, המישור שלנו, שבו אנחנו צריכים לפעול, הרב קוק, אגב, בניגוד לתדמית הפשרנית, השגויה, שיש מי שמנסים להדביק לו, הרב קוק היה קנאי גדול. הוא היה קנאי לכל דבר שבקדושה. הוא ניהל מאבקים ומלחמות חורמה על חילול השם, על חילול הקודש, על חילול שבת. היו לו ביטויים חריפים ומעשים חריפים. אגב, מתוקף האש והאהבה שבערו בו לריבונו של עולם ולעם ישראל, לבניו, אהוביו, אז הוא נאבק במי שניסה לקחת את העם הזה למקומות רעים.
ילד הולך להכניס את היד למים רותחים. מה, אימא שלו תיתן לו? היא אוהבת אותו אז היא תיתן לו לעשות כל מה שהוא רוצה? בוודאי שלא. היא תיקח אותו בכוח ואם צריך היא גם תיתן לו סטירת לחי, כדי למנוע ממנו להכניס את היד למים רותחים. והאהבה הגדולה הזאת של הרב קוק לעם ישראל ולתהליכי התחייה הלאומית, לקיבוץ גלויות, לניסים הגלויים האלה של עם ישראל שקם מאפר ומעפר וחוזר חזרה ומקים כאן את הבית הלאומי שלו – האהבה הזאת לא אפשרה לו לקבל בשום פנים ואופן תופעות פסולות רוחנית.
במישור המעשי הוא נאבק כנגד התופעות הפסולות. מצד שני, הייתה לו היכולת להמריא לאיזה 30,000 רגל ולהתבונן על המציאות ממעוף הציפור ולנסות להביא, לקרוא, את האופן שבו ריבונו של עולם מגלגל את התהליכים גם על גבי תופעות שנראות לנו תופעות פסולות. עוד פעם, במישור – העין הטובה והיכולת לראות איך דרך הדברים השליליים ריבונו של עולם מקדם את המציאות לטובה, זה לא מנע ממנו במישור המעשי להיאבק בכל התופעות הללו. הוא לא אמר לעצמו, טוב, אם הקדוש ברוך הוא מגלגל את הגאולה ככה, אז עכשיו אני אזרום עם הדברים האלה. בשום פנים ואופן לא. בכל זאת הוא ידע, כפי שאמרתי, להסתכל מלמעלה.
אז אני כמובן, מי אני? קטונתי. עפר לרגליו, ובכל זאת אני רוצה רגע לחבוש את הספודיק של הרב זצ"ל ולחפש דברים טובים שמתגלגלים גם דרך הממשלה הזאת. כי כמו שאמרנו, הכול נהיה בדברו וכל דעביד רחמנא לטב עביד, ותהליך הגאולה שאנחנו זוכים לחיות בתוכו, בוודאי הולך ונבנה, הולך ומתקדם, אם מתוך ועל גבי כל המורכבויות. צריך לזכור שבסוף הממשלה הזאת – כמה רעה שהיא תהיה, כמה מסוכנת וכמה קשה, היא נקודה קטנטנה על הרצף ההיסטורי של עם ישראל. נקודה שחורה, אבל קטנה, בת-חלוף ובאמת לא יישאר ממנה שום דבר.
ובכל זאת, מה כן יישאר ממנה? אז אני רוצה להתחיל מהסרבנות ומקשיות העורף של הערבים בארץ הזאת. היום התפרסם שתושבי שכונת שמעון הצדיק הערבים חזרו בהם מהפשרה שהוצעה להם על ידי בעלי הקרקע – בעלי הבתים היהודיים, שבאמת מתוך איזו דאגה אנושית והומנית לאנשים שחיים בבתים ולא רוצים לזרוק אותם לרחוב, יאפשרו להם להמשיך להתגורר בבתים בשכונה כדיירים מוגנים. התושבים שמסתכלים על עצמם ודואגים לעצמם נטו ללכת על הפשרה. אז נכנסו לשם הרשות הפלסטינית וחמאס, שבציניות מנצלים את הסבל של האנשים האלה, כדי לנהל מאבק נגד מדינת ישראל, והם מייד רצו להודיע שהם חוזרים בהם מההסכמה.
עכשיו ראו: אם הם היו מסכימים התוצאה הייתה שכנראה, לא יודע, ב-20–30 השנים הקרובות הערבים היו ממשיכים להתגורר בבתים. הסרבנות הזאת, שתכף נרחיב עליה ברעיון ובדוגמאות ההיסטוריות, תביא למצב, בעזרת השם, שמהר מאוד יתקבל פסק דין לפינוי והמשפחות יפונו וההתיישבות היהודית בשכונת שמעון הצדיק בירושלים הקודש, עיר הבירה שלנו, תתחזק. יהודים ילכו לגור בבתים האלה.
זאת שיטה. אתם יודעים, כשיהושע בן נון נכנס לארץ ישראל לראשונה – יצאנו ממצרים, באנו לכבוש את הארץ. הרמב"ם פוסק את הגמרא הזאת: יהושע בן נון שולח שלוש אגרות ליושבי הארץ. נקודת המוצא היא זה שלום, אני כאן, זה שלנו, זה לא נתון למשא ומתן, זה לא נתון למחלוקת, אנחנו כאן. אם תרצו באלגוריה לימינו, אז "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. עכשיו שלוש אגרות: הרוצה להשלים, ישלים; הרוצה ללכת, ילך – מי שלא מתאים לו שיעשה relocation למקומות אחרים בעולם; והרוצה להילחם, יילחם ויפסיד.
הרמב"ם מביא את הגמרא הזאת. יש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד אם המצווה לפתוח בקריאה לשלום חלה גם על שבעת עממים. הרמב"ם פסק שכן, הראב"ד פסק שלא. אבל הרמב"ם פסק שכשאנחנו יוצאים למלחמה, אנחנו צריכים קודם להציע כניעה בשלום, וזה חל גם על שבעת עממים. מאיפה הוכיח את זה הרמב"ם? אז הוא הביא את הגמרא הזאת על שלוש האגרות ששלח יהושע, והוא מציע אכן להשלים, אבל יותר מזה, בספר יהושע בפרק י"א, אחרי סיפורי הכיבוש של יהושע את ארץ ישראל, אומר הנביא, שלבד מיושבי גבעון לא השלימה עיר אחת עם ישראל. למה? כי הקשה ה' אלוהיך את לבבם למען תיתם בידיך ביום הזה – אני לא חושב שציטטתי מילה במילה. אבל הקדוש ברוך הוא הקשה את לבבם וגרם להם לסרב, כדי שיהושע יוכל לכבוש את ארץ ישראל ולהוריש ממנה את הגויים, עד כמה שניתן. אנחנו יודעים, אגב, שהוא לא הוריש את הכול ואכלנו הרבה מאוד צרות ומרורים לאורך השנים, כתוצאה מהעובדה שלא הורשנו את הכול. אבל תחשבו, אלמלא הסרבנות הזאת שלהם אז – לא צריך ללכת רחוק ליהושע בן נון. בואו נדבר על ההיסטוריה הקצרה שלנו כאן והגאולה השלישית שלנו. הרי אנחנו קיבלנו את תוכנית החלוקה, אנחנו הסכמנו. בזמנו, הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק שהזכרנו קודם, צעק על זה, זעק מרה: "את ארצי חילקו". אבל אנחנו הסכמנו לתוכנית החלוקה. אלמלא הסרבנות הערבית שיצאה למלחמת שמד נגד מדינת ישראל, מלחמת השחרור שבחסדי שמים בניסי ניסים ניצחנו בה, לא הייתה כל ארץ ישראל בידינו. הסרבנות וקשיות העורף של הערבים הגיעה לכך שהוקמה כאן רק מדינה יהודית ולא הוקמה מדינה ערבית.
הלאה: מלחמת ששת הימים. אלמלא פרצה מלחמת ששת הימים, לא יודע מתי היינו זוכים לשחרר את חבלי המולדת ביהודה ושומרון ואת ירושלים המאוחדת. הלאה: היו יהודים טועים, מבולבלים בהסכמי אוסלו, שגם אז הסכימו לחלק את הארץ, לחתוך בבשר החי. אלמלא ערפאת יצא מחדר המשא ומתן בקמפ דייוויד, פוצץ את ההסכם ושלח אוטובוסים, לא עלינו, להתפוצץ ברחובות ישראל, מי יודע איפה היינו היום.
זה ממשיך גם עכשיו עם הסיפור הזה של שיח' ג'ראח. כשאני שואל את עצמי מה רוצה ריבונו של עולם כשהוא נותן עכשיו כזאת עדנה לתנועה האסלאמית, לגוף כזה של תומכי טרור אנטי-ציונים, שיש לו זהות מוחלטת – היסטורית, רעיונית, וכמו שמסתבר עכשיו, כלכלית – עם חמאס, עם טרור, אם שאיפות להשמיד את מדינת ישראל.
אנחנו אומרים במזמור שיר ליום השבת, נכון הרב גפני? "ויציצו כל פעלי און להישמדם עדי עד". כל אחד שיש לו גינה – עכשיו בשמיטה לא – אבל כל אחד שיש לו גינה יודע שאם הוא רוצה לעשב, הוא צריך לתת לעשב קצת לצמוח. אי-אפשר לעקור אותו כשהוא כזה קטנצ'יק. "ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד" – אז יש, לפעמים, לפני שבר גאון. ואין ספק שזה שעבאס המנומס מסתובב כאן כמו טווס, באיזו יהירות, באיזו התנשאות, והינה, עכשיו הוא אפילו, ברוב טובו, רוצה לפרוש חסות ולהעניק כספים לציבור החרדי. והרמת הראש השחצנית הזאת גולשת אל הרחוב הערבי וגולשת אל פרעות ואל הקצנה לאומנית; זה כנראה, כנראה, כנראה, כי אנחנו יותר מדי שנים טומנים את הראש בחול, כמו בת יענה, ומסרבים להישיר מבט אל הסכנות הגדולות שאורבות לנו מהגיס החמישי הזה של ערביי ישראל; משהו כנראה צריך לפתוח לנו את העיניים.
הלאה. עוד דבר טוב שאני משוכנע שקורה בממשלה הזאת הוא חשיפת הפרצוף האמיתי של השמאל. תראו, אני מוכרח לומר שגם לי יש כאב לב בדבר הזה, מכיוון שאני הערכתי חברים באגף השמאלי כאן של הכנסת, שתפסתי שיש להם אידיאולוגיה ושיש להם ערכים – שונים מאוד משלי, ואני מתווכח איתם ואני חושב שהם לוקחים אותנו למקומות רעים; אבל הערכתי שיש להם אידיאולוגיה ושיש להם תפיסת עולם. ואני משוכנע שיש המון אנשים טובים בחברה הישראלית שנמצאים היום במחנה השמאל כי באמת ובתמים הם רואים שיש בו ערכים הומניים ואידיאולוגיות שיש בהם נקודות אור טובות וחשובות בעולם. בקואליציה הזאת המסכות מוסרות, והאמת החלולה והכואבת – אני אומר את זה בכאב – מתגלה; בין שזה, כמובן, יאיר לפיד, איש ריק שאין מאחורי המילים שלו כלום; כמה כבר דיברו כאן עכשיו על כמה הוא יצא נגד ממשלת חלופין, חוק נורבגי, שרים ללא תיק, סגני שרים, כספים קואליציוניים ומינויים. אין כמעט לאו אחד שהוא שרטט בשנים האחרונות, כשהוא היה באופוזיציה, שהוא לא עבר עליו, איך אומרים, למהדרין מן המהדרין; חשף את הריקנות המוחלטת שלו ושל תנועתו.
חשבנו שיש בשמאל מאבק אמיתי בפגיעות מיניות – אגב, מאבק צודק, שאנחנו צריכים להוביל אותו; רק שאנחנו נוביל אותו באמת. ואז הגיעו החשיפות על שמעון פרס, ופתאום: זה לא כזה נורא, וצריך להיזהר מלדון אדם אחרי מותו. הוא לא יכול להתגונן. הוא מהצד הנכון, עם הדעות הנכונות, ויש לו מורשת חשובה. ואילו הפרסומים אתמול על אותו, אני יודע, אוחובסקי, איך קוראים לו, שלפי החשדות אנס – אפשר להחביא את זה מאחורי כל מיני מילים יפות, ואחרי זה עוד אחד שם; ששש – שתיקה. יש כאלה בקהילה שם – איך הם קוראים לעצמם? – שמחבקים אותו ומחזקים אותו בפייסבוק. כן, ומתברר שהכול כלום. הכול כלום. איפה שאין תורה, איפה שערכים לא באים ממקום של נצח, של אמיתות מוחלטות, של תורה משמיים – אז בסדר, הכול עניין של פוזיציה. וכשמתאים אני יכול להרים ערך אחד, וכשפתאום הסיטואציה מתחלפת והאינטרס הפוליטי מתחלף, אז אני עובר טיפולי המרה. אמרתי שיש דבר שאפילו אותי הממשלה הזאת תצליח לשכנע: טיפולי המרה עובדים. לאורך שנים אני חושב שזה לא עובד. והינה, מסתבר שזה עובד.
הציבור הישראלי מגלה שאין בשמאל כלום. מכיוון שאני מאמין בעם ישראל, ואני מאמין בכוונות וברצונות הטובים, אני מאמין באהבת העם והארץ שלו, אני מאמין בחיבת הדת והמסורת של רובו המוחלט – אין לי ספק שהממשלה הזאת תתרום תרומה מכרעת למעבר של אנשים מהריקנות הזאת של השמאל אל הערכים האמיתיים שישנם במחנה הלאומי על גווניו השונים.
תהליך חיובי נוסף שמתרחש עכשיו זה חשיפת פרצופה האמיתי של מערכת המשפט. גם כאן, אחרי שנים שמנסים לשכנע אותנו כמה המערכת הזאת מקצועית וטובה, הבוקר באמת נחשף סקר שמצביע על כך שמערכת המשפט בשפל מאז קום המדינה בכל מה שנוגע לאמון הציבור, כי הציבור חכם – הוא לא ציבור טיפש. הוא רואה את האיפה ואיפה. הוא רואה איך כשהיה צריך להחליף את ידידנו, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, מהכיסא של היו"ר – תוך לילה. מה עשה יולי אדלשטיין? השתמש בסעיפים מסוימים בתקנון שמאפשרים למשוך זמן של הצבעות וכו'. בן לילה צריך להדיח אותו, ובית המשפט מתערב וקוצב זמנים של חצי שעה-שעה לתשובות מדינה. וכשעכשיו הקואליציה רומסת את האופוזיציה, ולוקחת לעצמה רוב לא פרופורציונלי בוועדות – לבג"ץ יש זמן, ובסוף הוא אומר שזה אומנם לא בסדר, נו נו נו, אבל זה לא מצדיק התערבות. איך אמרת, גפני, כמה פעמים? אנחנו אולי דתיים – אנחנו לא מטומטמים. אז אנחנו אולי ימניים – אנחנו לא מטומטמים, והציבור מבין את זה.
הלאה. לאיפה נעלם היועץ המשפטי לממשלה – פעם היה אחד כזה; כל שני וחמישי: מניעות משפטיות, מכתבים, אסור, אי-אפשר, אתם לא יכולים. ששש – נעלם. ארבעה חודשים אני מנסה לדרוש בשלומו. אני מקווה שהוא בקו הבריאות ושהכול בסדר. אני לא יודע לאן הוא נעלם. ביום חמישי שעבר השתתפתי בדיון בוועדת הפנים, בראשותו של ווליד טאהא, על חוק החשמל. דיברתי פה כבר על האבסורד. החוק הזה הולך לחול על מבנים לא חוקיים שניתנו לגביהם צווים שיפוטיים סופיים להריסה, וחלפו שנתיים מאז שניתן הצו. זאת אומרת, אם האזרח היה פראייר והלך לממש את פסק הדין – אכל אותה. אבל אם הוא היה עבריין, צפצף על פסק הדין של בית המשפט במשך שנתיים – עכשיו הוא יקבל חשמל. עומד שם עורך דין, נציג פרקליטות המדינה, משרד המשפטים, ומגן על הסעיף בחירוף נפש. אני תופס את עצמי ואני לא יודע – אני משפשף את העיניים ומנקה את האוזניים. אותו עורך דין, כשאנחנו ניהלנו פה דיונים על חוק ההסדרה וניהלנו דיונים על הסדרת חוות בודדים בנגב – זעקו מרה: אתם רוצים לעקוף פסקי דין של בג"ץ בחקיקה? הרי יצא חוטא נשכר וייפגע שלטון החוק. הדברים נמצאים בפרוטוקול, זועקים מן הפרוטוקול של דברי ימי הכנסת, כאן, לא לפני הרבה זמן. רק השתנתה הקואליציה, ממשלה שכרתה ברית הגנה הדדית עם מערכת המשפט, וכל התפיסות והאג'נדות המשפטיות משתנה ב-180 מעלות כדי לשרת את הממשלה, שמשרתת את מערכת המשפט, שמשרתת את הממשלה, וחוזר חלילה.
הציבור מבין. הציבור מתפכח. הציבור מבין שצו השעה זה לתקן את מערכת המשפט תיקון עומק, והוא ייתן לנו את הכוח לעשות את זה. זה יתרון גדול שהממשלה הזאת עוזרת לנו.
הממשלה הזו חושפת את הפרצוף האמיתי של בנט ושותפיו חסרי החוליות בימינה. עוד היו בציונות הדתית התלבטויות: הוא נטש, הוא חזר, הוא אמר דבר והיפוכו; לא יודע, כל מיני. באמת היה בלבול גדול, והיו אצלנו אנשים תמימים. הרי אנחנו נפרדנו על רקע ההבנה שלי שהוא הולך לערוק אחרי הבחירות לשמאל ולשבת עם תומכי טרור, ועדיין היו מי שקנו את השקרים שלו. לפי כל הסקרים, פחות מ-13% מהציונות הדתית עדיין תומכים בו. ולהערכתי, המספרים האלה ילכו ויפחתו. ולפי כל הסקרים, הם מתחת לאחוז החסימה. גם הוא וגם גדעון סער, אחרי הבחירות הבאות, בעזרת השם, הבית החשוב הזה, הכנסת, הפוליטיקה הישראלית, יהיו הרבה נקיים, הרבה יותר טהורים, אחרי שהם יקיאו מתוכם אנשים חסרי מילה, חסרי ערכים, חסרי דרך וחסרי עמוד שדרה ואנשים שאין להם שום בעיה לאחוז דבר והיפוכו בתוך פחות מחודש, כי זה משרת איזה מאוויים פוליטיים אישיים; אנשים שהעדיפו את טובתם האישית על פני האחריות לטובת מדינת ישראל. אנחנו רואים שהציבור מבין שמה לעשות, לפעמים צריך טיפול שורש. זה כואב, זה לא נעים, זה קשה, יש לזה מחירים, אבל בסוף זה מבריא. כשהגוף מוציא את המוגלה, הוא מנקה את עצמו מהחיידקים והוא יחזור אחר כך בריא יותר וטוב יותר.
יש בממשלה הזו גם בית ספר לימין, איך לשלוט. כן, גם אנחנו צריכים חשבון נפש על הרבה יותר מדי שנות שלטון עם הרבה פחות מדי שלטון אמיתי. הממשלה הזאת מלמדת אותנו לשלוט בכנסת, לשלוט בוועדות, לשלוט בתקנון, לשלוט במליאה, לשלוט במינויים, לשלוט במשרדים ולשלוט בתקציבים, ולא לראות בעיניים. אנחנו, כמובן, נעשה את הכול לטובה, וגדולה מידה טובה ממידת פורענות. אז מה שהם עושים, על אחת וכמה וכמה שנלמד אנחנו לעשות אחר כך, בעזרת השם, לטובה ולברכה.
אני רוצה לחזור. דיברתי בהתחלה על הרמת הראש – "ויציצו כל פעלי און" – של מנסור עבאס והתנועה האסלאמית, על כל אותם אויבים תומכי טרור. אז עמד כאן אתמול, על הדוכן הזה, אוסאמה סעדי וציין בחוצפה 104 שנים, לדבריו, להצהרת בלפור הארורה שהביאה להקמת מדינת ישראל ופלסטין. עזוב שישב פה סגן יושב-ראש ולא השתיק אותו. אני לא מצליח להבין איך האוזניים שלו לא נשרפו. ועזבו רגע את זה שהם אויבים, תומכי טרור ועוברים על 7א לחוק-יסוד: הכנסת, שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ואין להם שום מקום בכנסת ישראל, אבל כפיות טובה?
אם לא הייתה מדינה יהודית בארץ ישראל, מה היה לכם פה? ביצות? מלריה? הייתם ממשיכים לנסוע בחמורים ועגלות? חיים באיזה מדינה נחשלת כמו כל האחים שלכם מסביב? אפשר להשוות את המגדלור הזה, בחומר וברוח, של מדינת ישראל – כמה אור ושפע, וקידמה, וטכנולוגיה ופיתוח העם היהודי הביא לארץ ישראל, בחסדי שמיים, בניסי ניסים; קצת הכרת הטוב, ואתם נהנים מזה.
ביהדות הכרת הטוב היא שורש כל המידות הטובות. ולהפך, כפיות טובה היא שורש כל המידות הרעות. כפוי טובה הוא כפוי טובה לריבונו של עולם; הוא כפוי טובה למי שריבונו של עולם מיטיב לו דרכו.
במקום שתנשקו לנו את הידיים ותגידו תודה – מה עשינו מהארץ הזאת, איך הפרחנו אותה, בעזרת השם, ואתם נהנים מזה. תשוו את זה ללבנון – אין שם מים, אין שם דלק, אין שם אוכל. מה, יש שם חופש ביטוי? חופש דת? חופש תנועה? זכות קניין? איפה יש? בסוריה, באיראן, בעיראק, בירדן, במצרים, בסעודיה? מופע של צביעות ושל כפיות טובה.
ובעניין הזה, אזרחי ישראל צריכים לדעת שאין הבדל בין אוסאמה סעדי ואיימן עודה לבין מנסור עבאס. כל ההבדל הוא תקייה. תקייה זו מילה בערבית שמסבירה את השיטה של התנועה האסלאמית – הסתרה. תקייה זה הסתרה. מסתירים את המטרות האמיתיות, עוטפים אותן במתק שפתיים, באיזה דו-פרצופיות, אבל המטרה היא אותה מטרה; כפיות הטובה היא אותה כפיות טובה; השאיפות האסלאמיסטיות הקיצוניות. כשאני מזכיר לכולנו שכל האסלאם בנוי על איזה אמונה עקומה שריבונו של עולם עזב את עם ישראל, והמוסלמים מחליפים אותנו כבנים נבחרים, והקמת מדינת ישראל והתחייה הלאומית שלנו היא סטירת הלחי הגדולה ביותר לתיאולוגיה שלהם. כי הינה, ריבונו של עולם לא עוזב את עם ישראל, והוא מקבץ נדחי ישראל, והוא מחזיר שכינתו לציון ברחמים, ועם ישראל חוזר אל בימת ההיסטוריה ומצליח, ברוך השם. ואת סטירת הלחי הזאת הם מנסים לשלול, כי זה מאיין אותם; כי זה אומר שכל הדת שלהם היא שקר אחד גדול. אין הבדל.
לא סתם שמרית מאיר, מי שהיום היא היועצת המדינית של נפתלי בנט, כתבה למוחרת הבחירות ציוץ כזה: תראו "לאן הביאה אותנו פסיכוזת ביבי, רק לא ביבי. פוליטיקאים מימין שוקלים ברצינות תלות בסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים. אני עוצרת רגע כדי להגיד את זה כי כבר התרגלנו להכול וזה נראה כמו השלב ההגיוני הבא, אבל מדובר בנטייה לאומית לאובדנות". והיא צודקת. או, כמה היא צודקת.
כתב אתמול השיח' כמאל ח'טיב מהפלג הצפוני – הם הרי אחים תאומים, הצפוני והדרומי זה סתם פיקציה – הוא כתב אתמול ככה, שהוא מייחל לשקיעתה של ישראל לנצח. הוא כותב: "בשנת 1917, השמש שלהם זרחה והשמש שלנו התקרבה לשקיעה. והינה, אנחנו בתקופה שבה השמש שלהם שוקעת ועומדת לשקוע לנצח, בעוד השמש שלנו זורחת מחדש. עוד מעט נדע והעולם ידע מי קיים את הבטחתו. אללה הכול יכול או בלפור?" זה, כמובן, תרגום מערבית, שנתן לי אסף גיבור, עיתונאי מקור ראשון.
הוא מבין. הוא מבין. מבחינתו, כשמדינת ישראל היא בת ערובה היום של האחים שלו בתנועה האסלאמית פה ברע"מ – הוא רואה בזה זריחת השמש שלו ושקיעת השמש שלנו. ותהרגו אותי איך יהודים שיש להם קצת שכל בקודקוד לא מבינים את הדבר הכול כך פשוט הזה.
אבל אני רוצה לסיים באמירה לעבאס ולאוסאמה סעדי ולתומכים שלהם מקרב האויב הערבי: תדעו לכם, השמש שלנו תלך ותזרח. שמש, צדקה, מגן ומרפא בכנפיה. ריבונו של עולם מחזיר שכינתו לציון, ואוי למי שמעז להיכנס בין ארי ללביאה כשנזקקים זה לזה. ריבונו של עולם, בכנסת ישראל חוזרים להתאחד אחרי אלפיים שנות גלות ונתק, ואוי למי שיעז להיכנס אל תוך התהליך הזה.
אמרתי קודם, אדוני היושב-ראש, שעם ישראל מתעורר והוא יודע את האמת. והוא ייתן את הכוח חזרה לכוחות הבריאים, הלאומיים, הצודקים בעם הזה, שיחזרו להנהיג את ישראל, ויחזירו אותו ואת תומכיו למקומם הטבעי.
ואני רוצה לסיים בתפילה גדולה לריבונו של עולם: אתה יודע, אבא שלנו שבשמיים, אנחנו לא נלחמים על החיים הפרטיים שלנו. גם תחת הממשלה הזאת אנחנו קמים בבוקר והשמש זורחת, הולכים לעבודה ומתפרנסים. אנחנו נלחמים כי הממשלה הזאת היא חילול השם גדול. ואנחנו יודעים שכל התהליך הזה שאתה מוביל אותנו בו בשנים, בדורות האלה, הוא תהליך שכל עניינו זה קידוש שם השם, כמו שהנביא יחזקאל אומר לנו: "לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים". אנחנו מבקשים ממך: תראה את בניך האהובים, שנלחמים למען שמך, למען קידוש שמך. "עשה למען שמך", "עשה למען תורתך", "עשה למען ימינך", "עשה למען קדשתך", "למען יחלצון ידידיך". "הושיעה ימינך" ועננו. "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". כששם שמיים יתקדש על ידינו, על ידי מדינת ישראל, אז יכירו וידעו כל הגויים כי "לך תכרע כל ברך". זה המאבק שלנו, ואנחנו מבקשים ממך, ריבונו של עולם, עשה למען שמך ותאמר לצרותינו די. תודה. תודה.
3,133 מילים של בצלאל סמוטריץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.