שאללה ייתן לך בריאות.
כבוד היו"ר, חברות וחברים, האמת, חשבתי רבות על מה לדבר, במה להתחיל, אחרי שבועות של שיח מסית, גזעני, מפלג. אחרי שבוע של הבערת אש בתוך החברה הזאת. ימים שלדעתי רוקמים בהם עלילת דם על חלק מהאוכלוסייה. חלק מאזרחי ישראל שיש לו בדיוק, כמו כל אחד ואחת כאן, את הזכות הלגיטימית לחיות בכבוד. על מה כל המהומה? אני באמת מתפלאת. על מה? על זה שמנסים בכל הכוח שתהיה אפשרות לאנשים, לאזרחים הפשוטים, לחיות בכבוד? על זה שנלחמים על זה שתהיה יציבות כדי להתפנות לדברים החשובים?
כבר מספר שנים כולנו משותקים. נסתכל על הרשויות המקומיות בכל החברה הישראלית, ולא רק בתוך החברה הערבית. נסתכל על המובטלות והמובטלים. נסתכל על הילדים, על התינוקות, על האחוזים המרחיקים של העוני, שעלו עוד כמה וכמה בעקבות שנת הקורונה. שנת הקורונה הייתה אמורה להיות בשביל כולנו סימן דרך שאומר: בואו נעצור, בואו נחשוב, בואו נסתכל על האדם שבתוכנו, ונדע בוודאות שכולנו באותה משוואה. אבל לצערי הדבר הזה לא קורה. לא קורה, וממשיכים בשיח של כלבים ושל חתולים. כואב לי הלב על השיח הזה. אגב, זה לא שיח. אלו צעקות, זו רמיסה, זה חוסר כבוד לכל דבר, לכל זכות בסיסית של אדם.
אני אישית שמחה שאנחנו לקראת אישור תקציב, ואני רוצה להסתכל על החלק הטוב שבו. אני יודעת שאנחנו רחוקים מתקציב מושלם. לא יודעת אם יגיע היום הזה ונגיע אליו, אבל בשבילי כאזרחית, כאישה ערבייה, אני בטוחה שיש שם בשורות טובות. אני רוצה שלילד שלי תהיה אפשרות ללמוד בכיתה נורמלית. אני רוצה שלבת תהיה עבודה. אני רוצה שלאנשים עם מוגבלויות תהיה אפשרות לגמור את החודש בכבוד. אני רוצה שלעמיתים שלי, העובדים הסוציאליים, תהיה אפשרות ותנאי עבודה, שיוכלו לתת את השירות שלמענו הם הלכו ללמוד את המקצוע הזה.
אני רוצה שהיישובים הערביים יהיו סלולים בכבישים, שתהיה להם תחבורה ציבורית, שיהיה לנו תכנון כמו שצריך. שנסתכל לאופק ונתכנן לאן אנחנו רוצים להגיע, ולא כל הזמן להתעסק ולבכות על מה שקיים. הגיע הזמן לשנות את המשוואה. אני רוצה לחזק את ידו של אחי ד"ר מנסור, על האומץ, על היכולת לסבול ולעמוד בפני כל מה שקורה כאן. לצד זה, אני כנראה לא אצא מהתדהמה – איך אנשים יכולים להפוך את עורם רק בשביל אינטרס אישי? למקום הזה אנשים אמורים להגיע כדי לייצג את הציבור, כדי להיות שליחים שלו, ולא לחשוב על האינטרס האישי. וזה מה שאנחנו עושים כאן. אני אישית באתי – אני זוכרת את נאום הבכורה שלי. אני לא אשכח, ולו לשנייה, למה באתי לכאן. אני באתי לכאן והרמתי את הדגל החברתי כי אני מאמינה שאם אנחנו כחברה נחיה בצורה טובה ותהיה לנו אפשרות לתנאים מיטיבים שיכולים להביא כל אחת ואחד מאיתנו לממש את הפוטנציאל הטמון בתוכו, כולנו רק נרוויח מזה.
אני לא רוצה להאריך בדברים שלי, אבל אני רוצה להבטיח מכאן לכולם, במיוחד לחברה שלי: (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אני רוצה לומר שאנחנו כאן בשבילכם, ורק בשבילכם. והדרך הזו שאנחנו הולכים בה, למרות כל הקשיים שיש בה, היא רק בשביל שיהיה טוב יותר לנו ולילדים שלנו. לנשים הערביות אני רוצה לומר שהסכום הפעוט הזה שיועד לי, אני מתכוונת להפנות אותו לשם פיתוח הנשים וכדי למצוא אפשרויות לנשים האלה שיוכלו לממש את עצמן ולהעניק את היכולות הגדולות שיש בהן לחברה כדי לרומם את החברה שלנו כולה. אללה ייתן לכם בריאות.)
אני קוראת מהבמה הזאת לכולנו להיות קודם כול ואחרי הכול בני אדם. אללה ייתן לכם בריאות.
531 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.