תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני לא אגזול הרבה זמן, כי ההנאה פה מהמופע הזה כל כך גדולה, אבל אני אומר בכל זאת כמה מילים. בלהט הדיבור כנראה חברי חבר הכנסת דוד אמסלם קצת התבלבל. האי-שוויון במדינת ישראל לא נוצר בחודשים האחרונים; הוא תוצר של שנים ארוכות שבהן הפערים גדלו, התרחבו, הגדילו מאוד את העוני. עכשיו, אני מקווה, הוא יצטמצם, יצטמצמו הפערים, אני מקווה. אני מסכים איתך שאי-שוויון זה דבר נורא, זה רעל בעורקי החברה שאנחנו חיים בה, אבל אנחנו ירשנו אותו.
אני לא מאלה שממהרים להשמיץ ולתקוף, ונעשו גם דברים טובים. אבל האי-שוויון, במחילה, זה לא בחצר שלנו, ואנחנו נפעל לתקן אותו – בעיקר, בעיקר, אני אומר, גם ביחסים שבין יהודים לערבים במדינת ישראל. הסכומים שנזרקו לאוויר – 30, 50, 40 – הרבה באמת יושקע בשנים הקרובות, אני מקווה, בחברה הערבית, ובצדק.
אני אומר שבחברה הערבית יושקעו – –
בערך 30 מיליארד.
כן, כן, בסדר. זורקים עוד מיליארד.
בערך 30 מיליארד שקל. אני תמכתי בזה, ואני חושב שנכון ומוצדק – אני אומר את זה גם לידידי יושב-ראש הישיבה ברגע הזה. כולנו יודעים את האמת. אתה הזכרת את הפערים בין מזרח ירושלים למערבה. יפה עשה בנימין נתניהו שנתן מיליארד, יפה עשה, וצריך להשקיע עוד כדי לסגור.
בסדר, אנחנו רוצים לסגור את הפערים, ויחיו.
קרוב לשני מיליון ערבים, אזרחים ערבים, חלקם תושבי ירושלים.
חלק מהערבים שאנחנו מדברים עליהם הם תושבי ירושלים שמעמדם הוא בעייתי בפני עצמו מבחינה פוליטית, וצריך גם על זה לחשוב – מה קרה ל-400,000 איש שאין להם אפילו מעמד של אזרחים, הם תושבים. בוא נגיע, נגיע.
מי שנוסע לבקר במה שקרוי כפרים – ולפעמים זה בסדר גודל של עיר – אני הייתי בכפר קאסם ביום שישי באזכרה. אני הייתי באזכרה יחד עם עוד שרים. אני לא יכול להגיד שאני שמח, כי זה היה אירוע מאוד עצוב. מאוד עצוב. אני מקווה שזה פתח לתקן את מה שקרה לפני 65 שנה, שבשום אופן לא היה צריך לקרות, אבל קרה. אני גם בעד הכרה, שמדינת ישראל תכיר באירוע הזה. אני קראתי לזה טבח.
כבר עברו 65 שנה, אפשר לסלוח. עמד שם נשיא המדינה ואמר: אני מבקש סליחה, ולא קרה כלום, לא נפלו אבנים – לא נפלו אבנים, ועמדו לפנינו הילדים, הנכדים, הצאצאים של האנשים שנהרגו באותו יום.
נקודה שנייה – לגבי הרפורמים. אני אומר לכם, ידידי הטוב חבר הכנסת דוד אמסלם וחברי חבר הכנסת דוד ביטן – –
– – ביחד היינו בסיור חשוב בקהילות היהודיות בארצות הברית – –
– – ולמדנו על הקהילה היהודית בארצות הברית.
הבעיה היא קשה. הבעיה היא – – –
– – – ולא אורתודוקסי. אני יהודי.
אני רוצה שהעם היהודי ישרוד.
לכן חשוב לי שגם הרפורמים וגם הקונסרבטיבים, תהיה להם פינה ליד הכותל. אתה יודע, רוב הזמן היא ריקה. הייתי שם.
אני אומר, אנחנו לא בחרנו אף זרם.
אתם הייתם איתי שם ואתם ראיתם – – –
לא, בגלל שאתה דיברת בהם סרה – –
– – ואתה פגעת בהם – –
– – ביהודים הרפורמים.
לא. זכותם לבוא אל הכותל ולהתפלל שם בדרכם. אני נגד אלימות, ואני נגד מפגנים, ואני לא צריך הצגות.
אני רוצה שכל יהודי – תושב ישראל או מי שמתגורר בחו"ל, יהודי, יהודייה – יבואו לכותל, יקבלו את הפינה שלהם.
אני נלחם בציפורניים לשמור על העם היהודי.
אני גם אגיד לך, הם ציונים. הם ציונים והם רוצים בטובת מדינת ישראל.
כי אמרת שהם לא ציונים.
במשרד שלי יוקם עכשיו אגף ליהדות מתחדשת – –
– – ואנחנו נשקיע גם בזרמים – גם ברפורמים וגם בקונסרבטיבים.
היהדות האורתודוקסית מקבלת משאבים ניכרים ממדינת ישראל.
לא מזדהה. אני לא מזדהה עם אף זרם.
אני יהודי, אני לא מזדהה עם אף זרם.
יהודי, אני לא מזדהה עם אף זרם.
אני לא צריך להזדהות, אני מזדהה עם העם היהודי.
האוהל גדול, והוא יכול להכיל את כולם.
סבא? כן. סבא אליהו, זיכרונו לברכה – כן.
בהחלט. בהחלט. היהדות עברה – – –
היהדות עברה – אתה ואני ביחד רוצים את טובת העם היהודי.
לא. אפשר להיות יהודי בדרך אחרת.
אז תבוא ותלמד יחד איתי. אנחנו הלכנו עם חבר הכנסת ביטן.
אז אני אספר סוד בכנסת, אני מקווה שאני לא אפגע בחבר הכנסת ביטן. הלכנו ביחד וראינו – נכנסנו לבית כנסת קונסרבטיבי. והייתה שם תפילה, בדרכם, ולא קרה כלום. וזה טוב לכבד כל מי שרוצה להזדהות עם העם היהודי לטובת, בין היתר, מדינת ישראל.
ולכן אני לא רוצה עוד להמשיך. אני רק מבקש במחילה, הביטויים שנקטת כלפי ראש ממשלת ישראל הם לא ראויים. הוא ראש ממשלת ישראל, הוא נבחר בדרך דמוקרטית, הוא ממלא את תפקידו. לא ראוי.
והאחרון – היועץ המשפטי לממשלה. אני מצטרף אליך, אדוני היושב-ראש, היועץ המשפטי לממשלה – –
– – שאתה כמוני יודע בין היתר מאין הוא בא ומה השורשים המשפחתיים שלו, והוא עושה את תפקידו. זה מה שהחוק במדינת ישראל מחייב אותו לעשות וכך הוא קיבל את החלטותיו.
גם בימים הכי קשים, כשאנחנו מתווכחים וכשאנחנו חלוקים – תמיד לכבד אחד את האחר. תודה רבה.
הוא גבוה, ניר.
הוא שיחק כדורסל באליצור. תשאל אותו.
בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, מזכירת הכנסת הגב' ירדנה מלר-הורוביץ וכל חברי הבית הזה שהקדימו והגיעו היום לישיבה. באמת יפה מצידכם שאתם מכבדים את הכנסת ומגיעים לכאן כל כך מוקדם. האמת, יש לי הרצאה יפה, אני מקווה, על הפעילות של משרד התפוצות, שאני עומד בראשו, נושא שלא מעסיק כל כך לא את הכנסת ולא את הציבור, ואני אדבר על כך. אבל רציתי, בעקבות הדברים ששמעתי גם בלילה כשהייתי פה וגם הבוקר, לדבר על הממשלה החדשה. אני מאוד שמח – מה שסיפרת, ידידי עבאס מנסור, סגן יושב-ראש הכנסת – על המכרז הראשון שהופיע. גם בלילה – חבר הכנסת דודי אמסלם תקף כמובן באותו סגנון – דיברתי על האי-שוויון בחברה הישראלית, האי-שוויון שצמח תחת 12 שנה של הליכוד, ודיברתי על הצורך לסגור פערים בחברה הישראלית, בין היתר בין יהודים לערבים.
הזכרתי את העובדה שנפגשנו ביום שישי האחרון בכפר קאסם, באזכרה לטבח שהיה בכפר קאסם לפני 65 שנה, שהחברה הישראלית למדה אותו, והחברה הישראלית הסיקה ממנו מסקנות, ושכל אחד מאיתנו שהיה בשירות צבאי ואחריו יודע מה המשמעות של פקודה שדגל שחור מתנופף מעליה, ויודע שלא יורים בחפים מפשע ושלא יורים במי שלא מאיים על חייך.
וגם לפני שלוש שנים, כשהייתה פרשת החייל אזריה, עמד פה רמטכ"ל צה"ל רב-אלוף איזנקוט ואמר בוועדת החוץ והביטחון בהקשר הזה, הוא וגם שר הביטחון בוגי יעלון: יש הוראות פתיחה באש בצה"ל, מתי יורים, באמת על סמך הניסיון של האסון שקרה אז בכפר קאסם. לא יורים. אם האדם שעומד מולך לא מאיים על חייך, לא יורים בו. והיה אירוע בשוק מחנה יהודה בירושלים, שאישה שלפה סכין, אישה צעירה, אבל לא יורים בה. מנטרלים אותה. אפשר לנטרל מישהו גם עם סכין ביד אם הוא לא עומד לדקור אותך באותה שנייה.
אני עכשיו סוגר את הסוגריים. אני חושב שממשלת ישראל הזאת – שחבריה יופיעו פה בהמשך היום; עכשיו הם גם כן נחים – עשתה צעד נכון בזה שהיא השקיעה ומשקיעה סכום כסף אדיר, ואני מקווה שהוא יגיע, לסגירת הפערים בחברה הישראלית בין יהודים לערבים, ובין מרכז לפריפריה, ובין נשים לגברים, לתת לכל אחד ואחת את ההזדמנות שלהם להצליח. אין סיבה שאנשים צעירים שנולדים בארץ הזאת בכל מקום לא יקבלו אותה הזדמנות להצליח בחיים, לעבור בית ספר, ללכת לצבא, לשירות לאומי. החברה הערבית עדיין לא השתלבה, בעיקר בעניין של השירות הלאומי, אבל אני מקווה. בהתנדבות יש, אני יודע, אבל עדיין לא כחובה. אני חושב שצריך.
אבל אחר כך ללכת לאוניברסיטה, וכאן אני יודע שצעירים וצעירות ערבים רבים לומדים, גם בארץ וגם בחוץ לארץ, כי לא תמיד הם מקבלים את ההזדמנות שלהם. ואחר כך להשתלב בחברה הישראלית, ולהגיע לרפואה, ולהגיע להייטק, ולהגיע לתעשייה, ולהגיע לכל מקום, כדי להרגיש שהארץ הזאת, גם עם הוויכוחים הפוליטיים הקשים מאוד בינינו – ויש ויכוחים; כל אחד מאיתנו רואה את העתיד בדרך שונה, אבל כולנו בסוף רואים אותה בתוך מדינה אחת. יש פה קרוב לשני מיליון ערבים, הם לא הולכים לשום מקום, וגם 7.2 מיליון יהודים לא הולכים לשום מקום. כולנו חיים תחת אותה שמש, אותם שמיים, וכולנו רוצים ונחושים לחיות פה. אז השאלה היא איזה חיים אנחנו מעצבים לעצמנו. ואני שמח שבפעם הראשונה בתוך הקואליציה של מדינת ישראל יש מפלגה ערבית. ואני אומר לכם שיש בזה מסר חשוב מאוד גם לחברה הישראלית וגם לעולם שמסתכל עלינו. ואני, בתפקידי – תכף אני אדבר יותר – עוסק הרבה באותו עולם יהודי.
וכשאני מסביר – בפעם האחרונה למשלחת של האיחוד האירופי שהייתה אצלי במשרד השבוע – שאנחנו ממשלה מגוונת, קואליציה מגוונת, שיש בה הכול: יש בה יהודים וערבים; יש בה שר דרוזי; יש בה שר ערבי; יש חברי קואליציה ערבים, שהחליטו שהם רוצים להיות בקואליציה, הם לא נכנסים לממשלה אבל הם תומכים בממשלה; יש לנו תשע נשים בממשלה הזאת; יש שרה אחת, חברתי קארין אלהרר, שנפל דבר בגלזגו והם התנצלו על כך, שהיא נכה, והיא מתפקדת נפלא עם כיסא הגלגלים, היא מתפקדת נפלא; ויש לנו חבר גאה בקהילה הגאה. זו ממשלה שיש בה תמונת ראי של הציבור הישראלי. ככה צריך במאה ה-21 לעבוד. יש אנשים ממוצאים שונים, בצבעים שונים, ממקומות שונים, בעלי דעות שונות, בעלי אמונות שונות, שיושבים ביחד, ורוצים לחשוב ביחד, אולי אפשר לעשות את החיים בארץ הזאת ובעולם הזה טובים יותר.
אז לכן אני חושב שהממשלה הזאת, שדיבר עליה קודם חברי אורבך, וחבר הכנסת שלמה קרעי, שכבר הלך – חבל, הוא היה יכול לשמוע קצת, קצת לקבל פרספקטיבה על הפוליטיקה הישראלית, כי אני ישבתי בכיסאות האלה עשר שנים מחיי, והקדשתי אותם באמת לנסות לשפר את חיי המדינה הזאת כמה שאני יכול; מהאופוזיציה זה פחות מצליח, אבל מהממשלה זה יהיה כנראה יותר טוב. חברה לא שוויונית היא חברה לא צודקת, ואנחנו כולנו מצווים: בני האדם נולדו שווים, וצריך לתת להם חיים שווים. אני מקווה שאנחנו בממשלה הזאת, בתקציב הזה, שהלילה, מחר, ועד יום שישי בבוקר יצביעו עליו – הוא ייתן חיים שווים להרבה אנשים. תקציב של תקווה.
ואל תתבלבלו, הרבה דברים רעים ייאמרו, והרבה צעקות יהיו פה, ויצאו חברים וייכנסו חברים. הכול יקרה פה, אבל זה לא יכול להסיט אותנו מהמטרה העיקרית שאנחנו הולכים אליה: לעשות את ישראל, אחרי שנתיים, בייחוד השנתיים המטורפות האחרונות שעברנו, אבל הרבה יותר מזה, להחזיר אותה למקום של שפיות, של ממשלה שיושבת – בעוד כמה שעות היא יושבת; היא יושבת כל שבוע, ודנה, ומאשרת מינויים, תוכניות, כמו התוכנית הזאת, תוכנית לנושא האלימות בחברה הערבית, גם נושא שמשותף לנו.
מי שחושב, אגב, שהאלימות בחברה הערבית נעצרת ביציאה מכפר ערבי – כפרים, חלקם בגודל של ערים – עוצרת ואומרת: לא, לא, פה חיים יהודים, זה לא יקרה, יודע שזה שטויות. כמה פעמים זה קרה בתוך יישובים יהודיים? כמה פעמים אנשים נפגעו? כמה פעמים כתוצאה מזה גם כנופיות וארגוני פשע "יהודיים" מרגישים: ואללה, הינה, אפשר להתפרע? ואז אותו דבר קורה גם בין היהודים. למה לא? מה יש? אותו נשק שמסתובב, אותה תחושה – שאני מקווה, עכשיו, כשהממשלה והמשטרה וחברי השר עמר בר לב וסגנו יואב סגלוביץ' עכשיו מתמקדים בזה – זה לא משנה, הכדורים לא יודעים איפה חיים יהודים או ערבים. הם עפים באוויר – אני יכול לספר לכם, זה סוד ידוע – והם פוגעים במי שעומד בדרך. פוגעים. אז לפעמים הרוצחים מדייקים, לפעמים הם טועים. אין דבר, עולים על האופנוע ונעלמים. ככה אי-אפשר לחיות בארץ. היו למעלה מ-105 או 106 הרוגים בחודשים האחרונים. זה מטורף. זה מטורף. ראיתי שאתמול המשטרה פיענחה רצח. היא צריכה להמשיך.
ועכשיו אנחנו משקיעים 2.5 מיליארד שקל, כדי שכל אחד – אנחנו שומעים את הסיפורים מהכפרים הערביים, אנשים פוחדים לצאת מהבית, אימהות פוחדות לשלוח את הילדים שלהן לבית ספר. הולכות איתם, נוסעות. שמענו את הסיפורים של עיסאווי, שכל המשפחה כל הזמן דואגת לילד, לילדות – איפה הן? איפה הן? מה הן עושות? הם לא יודעים. הן לא אשמות בשום דבר, אבל הן מסתובבות, ולך תדע מי באותו רגע יחליט לצאת ולהרוג מישהו.
2.5 מיליארד שקל זה לא מעט כסף. אבל זה גם לא רק הכסף, זה גם לא 2.5 – ודיברנו על זה. זה חינוך, זה רווחה, זה דיור וזה מלחמה ישירה בארגוני הפשע. ואנחנו יודעים שחלק כבר יצאו למקומות מחוץ לארץ, קצת לנוח, כי הם פתאום תפסו שמתחילים לדבר על זה ברצינות.
וסגן השר סגלוביץ' והשר עמר בר לב הציגו בממשלה תוכנית פעולה עם צוותים בין-משרדיים, עם הפרקליטות, עם משרדי הממשלה הרלוונטיים, שיושבים שבוע-שבוע ודנים ומסיקים מסקנות איך להילחם. זה נעשה בידי אדם? אפשר לתקן את זה בידי אדם. מה שנעשה בידי אדם אפשר לתקן בידי אדם. זו לא מכה. זה לא מגיע מחום השמש ולא מגובה המים באוקיינוסים. זה משהו שאנשים יצרו אותו לרעה, ואת זה אפשר לחסל. ואני מקווה שהחיים בארץ הזאת יהיו יותר טובים גם כתוצאה מהמאמץ הזה.
והפעולה השלישית, אני יכול להוסיף, זו הפעולה בנושא האקלים. גם פה, אגב, אין הבדל בין יהודים וערבים, בין מרכז לפריפריה. כולנו משלמים את המחיר של הזיהום באוויר ושל המחדלים האיומים בטיפול במים, באוויר, באדמה. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר. אבל יותר גרוע – הילדים והנכדים שלנו, חברי עבאס מנסור, סגן יושב-ראש הכנסת, הם ישלמו את המחיר. אנחנו שותים את המים שלהם, אנחנו כבר נושמים את האוויר שלהם, האוויר היותר-טוב; אנחנו מנצלים את האדמה לרעה, כלומר שואבים ממנה כל מה שאנחנו יכולים. מה יישאר להם? איפה האחריות שלנו? אנחנו כבר לא נהיה, מה לעשות, אלוהים ייקח אותנו. אבל מה יהיה עליהם? מה אנחנו משאירים להם? כל אחד רוצה להשאיר משהו לילדים שלו, נכון? אולי קצת כסף, אולי דירה, אולי ירושה – שיהיה, שהוא דאג לעתיד. אבל זה לא מצטמצם בדאגה אישית שלנו לילדים או לנכדים שלנו, אלא דאגה שלנו לעולם.
עוד פעם, אותו דבר, הים לא יודע לאיזה חוף הוא מגיע. הוא מגיע והוא עולה, פתאום סנטימטר, שניים. אסונות איומים צפויים כשיעלו פני הים בשני ס"מ. הסופות המטורפות האלה – הקיץ הפך לחורף, החורף הפך לקיץ. אין עונות שנה יותר. אז זו גם אחריות שלנו. השקענו עכשיו, הצגנו לממשלה תוכנית להתמודדות עם משבר האקלים, וראש הממשלה חוזר הבוקר עם השרות זנדברג ואלהרר והצוותים שלהם מגלזגו. אנחנו חושבים שמדינת ישראל, הקטנה אומנם – היא לא הכי מזהמת בעולם, היא גם תורמת – אבל היא יכולה לתרום תרומה מאוד מאוד חשובה לאקלים בעולם. יש לנו הייטק – אגב, אני אמרתי את זה, וראיתי שגם לחברי עיסאווי פריג' יש היום תוכנית לשילוב ערבים בהייטק הישראלי. אגב, גם ההייטק לא יודע מי מקליד, מי מתכנת. הוא מקבל. ואם יש מתכנתים ערבים, יהודים – מה זה חשוב? ההייטק הישראלי יכול לשאוב את כולם ולתת לכולם תנאים שווים.
אז יפה עשה ראש הממשלה שלקח את המסר הזה שישראל לא יכולה להציג הישגים עדיין – וזה עוד פעם, מה לעשות, כבר דברים של שנים לאחור – אלא יכולה להביא את היכולות המוכחות שלה בתחום ההייטק כדי לשפר את העולם. עשינו את זה. עשינו את זה. עשינו את זה. גם המכשיר הזה שאני מחזיק, האייפד הזה, יש בו אלמנטים ישראליים; גם בשעון הזה, אפל, שאני לובש, יש אלמנטים; גם במכשיר הזה, האייפון, יש אלמנטים שישראל פיתחה אותם. תראו כמה חברות ישראליות נקנות על ידי משקיעים זרים. הרווחה היחסית שאנחנו מרגישים עכשיו, אחרי השנתיים האיומות של ההתמודדות המוטעית בקורונה והבזבוז העצום של כספי ציבור, נובעת מההצלחה של ההייטק. מיליארדים נכנסו לקופת המדינה. והמיסים שהאנשים האלה משלמים, הם מאפשרים לנו לשקם את הכלכלה במהירות הכי גדולה שאנחנו יכולים.
וכמובן לא דיברתי באמת על המאבק בקורונה, שהממשלה הזאת באומץ לקחה על עצמה להתמודד בלי לסגור את כל המשק. אתם יודעים מה? לסגור את המשק זה הפתרון הקל. אומרים לכל האנשים להיכנס הביתה. אני פעם גם כן אמרתי לאנשים להיכנס הביתה, לשים מסכות ולהתכונן. זה עבד. אבל עברו 30 שנה מאז, ועכשיו הרבה יותר קשה לעשות את זה, ואנשים – אומרים: אל תצאו, אל תצאו – לא יוצאים. אז המחלה נעצרת. אבל החוכמה היא להמשיך את החיים הרגילים, להמשיך ללכת לעבודה, להמשיך ללכת לבתי ספר, להמשיך לחגוג – אם אפשר, בצניעות אומנם – בחתונות, באירועים. אפילו לקיים חיי תרבות, שזה חיוני, בגלל שאנחנו לא בני אדם אם אנחנו לא צורכים תרבות, ולהתמודד עם המחלה. מה לא אמרו? מה לא אמרו? "מסכנים", "מהמרים". "איך אתם פוגעים ב-" – לא.
והמדינה חזרה והורידה את התחלואה בסדר גודל מרשים. ואני, אגב, לא בטוח שלא יבוא גל נוסף. הרי אין פה פתרון קסמים, כולם יודעים. המחלה הזאת איתנו כנראה להרבה זמן. אבל דווקא הממשלה הזאת, שלא נותנים לה קרדיט מספיק, ועוד מעט, בכל רגע, יגיעו הגלים האלה של השנאה והכעס והתסכול. מה לעשות? קשה פה. פה משעמם נורא. אני מסתכל על הכיסא שלי – נורא משעמם שם. באמת, אתה יושב, וגם מרימים את היד, מורידים את היד, לוחצים על הכפתורים בירוק, אדום, לפעמים צהוב. יופי. זה מעייף.
מלצעוק. זכות הצעקה. נכון. אז אני אומר: קשה לשבת שם, ויותר קשה לעבור מהצד הזה לצד הזה. ועוד יותר קשה לצאת מהפרסה ולעבור לשם. שם זו בכלל אכזבה גדולה. מה לעשות, אבל זאת הדמוקרטיה, אלה תוצאות הבחירות, וצריך לחיות איתן. ואני מקווה שגם הצד הזה של המפה הפוליטית יבין שאנחנו פועלים ביחד כדי לתקן את מה שנעשה פה, או לא נעשה פה, במשך שנים ארוכות. ואנחנו רוצים ישראל יותר טובה.
אז לכן אני גם אומר לכם שהמהלך הזה של הקמת הממשלה המגוונת – המילה באנגלית diversity, מגוון – היא סוד ההצלחה ביכולת לחבר אנשים שבאים ממקומות שונים ביחד. ואני יודע, יש לכם תקוות גדולות – או-טו-טו זה יתמוטט, אולי נתפוס איזה מישהו פה שיש לו איזה שאיפות, הוא חוצה, כבר ראינו אחד שעשה את זה, ועוד אחד. אוקיי. אבל אנחנו במקום שיש לנו את הרוב שלנו, אומנם רוב קטן, אבל כל רוב הוא רוב. ככה זה בדמוקרטיה. כל רוב, כמו שמנחם בגין היה אומר, רוב קטן, קטן, אבל רוב. וכל דבר תורם. בסדר. אבל אנחנו נעבור, נצלח את המכשול הזה של ההצבעה על התקציב, ובעוד 48 שעות בערך – איזה יום אנחנו? שלישי. אז לא, זה ביום שישי לפנות בוקר – אנחנו נגיע למקום שיהיה לנו גם תקציב וגם אורך נשימה להתחיל ליישם את התקציב.
ואני אומר לך, ידידי עבאס מנסור, הכסף הזה צריך להתחיל לצאת. אני גם שמעתי הבטחות בעבר, ואני לא אומר שתמיד הממשלה מקיימת. אז תעבוד קשה בשביל להבטיח את זה, וגם אנחנו נעזור לך. גם אני באותה ועדה לחברה הערבית. ואני לא מדבר רק על הנושא הזה – כל הסעיפים האחרים בתקציב, שעתידים להעביר רווחה ושינוי לתושבי ואזרחי מדינת ישראל.
אנחנו מעבירים עשרות רפורמות לא פשוטות, לגמרי לא. הן חיכו במגירות; שלוש שנים לא עשו רפורמות, כמו ששלוש שנים לא הצביעו על תקציב. אני עוד הייתי פה בכנסת הקודמת – הקודמת של הקודמת של הקודמת – עוד הצבעתי נגד התקציב. מאז לא היה תקציב. פתחו קופסאות – זה כמו איזה קסם. עושים קסמים, אורי גלר, פותחים קופסה – הופ, הכסף קופץ. מה לעשות, אבל יש גם בעיה אחרת, צריך להבין עוד פעם את אורי גלר או את הקוסם דני דין – או אני לא יודע איך קוראים לקוסמים – שיעשה הופ ויחזיר את הכסף. הכסף הזה לא יודע לשכפל את עצמו, הוא צריך לחזור לקופסה. מי יחזיר אותו לקופסה? אנחנו נחזיר אותו.
אנחנו צריכים לשלם עכשיו 200 מיליארד שקל. חלק היה מוצדק, חלק לא היה מוצדק. חלק לא היה מוצדק, אבל היה הפתרון הנוח. ועכשיו אנחנו צריכים, כל משפחה ישראלית – אומר את זה תמיד ראש הממשלה – מחזיקה עכשיו 100,000 שקל חובות כתוצאה מההתנהגות הלא-אחראית הזאת.
אז הדברים יחזרו לנורמליות, אני אומר את זה לאזרחי ישראל עכשיו. מי שקם ומשעמם לו, הגיע לערוץ הכנסת – או יש עוד תחרות, אנחנו בתחרות עכשיו. אנחנו נגיע למקומות האלה ואנחנו נתקן, ואנחנו נשקם את הכלכלה, ואנחנו נגדיל אותה. כבר עכשיו אנחנו צומחים בקצב מהיר ביותר, שזה נס בפני עצמו. הישראלים, יש לי סוד בשבילכם, הם אנשים חרוצים, ואנשים יצירתיים, ואנשים חושבים, ואנשים שרוצים להצליח ומוכנים לעבוד קשה בשביל להצליח, אבל תנו להם תנאים, תעזרו להם. ותנו להם גם לנשום, תנו להם דמוקרטיה, תנו להם חופש. לכל אלה שחיים פה. אני אומר את זה מהלב. אם רק תיתנו לישראלים את תנאי היצירה האלה – לישראלים והישראליות, כמובן – תראו פה מדינה מובילה בעולם. אין פה סודות, אנחנו יודעים ממה זה בא: מהדחף העצום של אנשים להצליח, לעשות יותר. העולם כולו צופה בנו, אגב. ההישגים של ההייטק וההישגים בכלל של ישראל הם נושא לגאווה ולהערצה בעולם, עדיין, למרות שאנחנו חושבים שלא. אז קדימה, זה דבר שאנחנו יכולים לעשות אותו.
וגם אני אומר בהקשר הזה שנוכל להגיע – ואני מאמין בזה באמונה שלמה – להסדר בינינו לבין הפלסטינים, שגם בזה אני רואה מפתח להתקדמות של החברה הישראלית. ההסדר שאני רואה הוא הסדר של שתי מדינות לשני עמים. כאן הממשלה חצויה, לא כולם חושבים כמוני, בערך חצי. יש כאלה שמאמינים שאפשר לחיות במדינה אחת לשני עמים, לא ברור איזה זכויות יינתנו לשני העמים. אנחנו לא נדון בכך בזמן הקרוב, וגם ההחלטות שנפלו, אנחנו נבדוק אותן, כדי לדעת שבהקשר הזה, הפוליטי, בינינו לבין הפלסטינים – נחכה. אפשר לחכות; קשה. הייתי רוצה לראות פתרון, הייתי רוצה לראות התקדמות, אבל אני יודע שזה לא יקרה. שאלנו את עצמנו עם האפשרות להיכנס לקואליציה, ואמרה את זה חברתי מרב מיכאלי, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים: האם אנחנו מוכנים לוותר על הרצון שלנו להגיע להסדר ברוח של יצחק רבין, ברוח של שלום וביטחון; האם אנחנו נהיה מוכנים לעצור, להשהות את זה – לא לוותר, להשהות את זה, כי האמונה שלנו בפתרון הזה לא השתנתה – כדי להקים את הממשלה הזו וכדי להסיר את האיום על הדמוקרטיה הישראלית, שהיא בעיניי בעדיפות יותר גבוהה, כי קודם כול השאלה היא באמת איזה חיים יהיו לנו בארץ ואיך לנהל אותם. האם באמת היסודות הכל-כך חיוניים של החברה הישראלית במדינה היהודית-דמוקרטית הזאת – שיש לה שני יסודות: יהודית-דמוקרטית עם מיעוט ערבי גדול, עם כבוד למיעוט הזה, אבל יהודית-דמוקרטית – איך נשמור על שני היסודות האלה. ואמרנו לעצמנו: לא נתפשר על הדמוקרטיה.
אז נכון, הרעיונות שלנו איך להגיע לפתרון יהודי-ערבי יישארו איתנו, ואני מקווה שנגיע ביום מן הימים גם לפתרון הזה, אבל עד אז, קודם כול נשמור על הבית שלנו, על היסודות. והייתה פה סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית. ריחפה סכנה על הכנסת, ריחפה סכנה על הממשלה, אני לא רוצה להזכיר לכם איזה חוקים התעופפו פה, ריחפה סכנה על בית המשפט, מערכת המשפט כולה, ובעיקר בית המשפט העליון, שפעל לא לפי רצונם של חברים מסוימים בבית הזה ומחוצה לו. הלכנו להפגנות כל מוצאי שבת ועמדנו מול בלפור. אני לא הייתי חלק מהזמן פה, אבל מרגע שחזרתי לארץ הלכתי לשם כל שבוע. וכל הגשרים במדינת ישראל – אני רוצה להזכיר לכם – היו מכוסים בדגלים ובשלטים, ואנשים עמדו ונופפו בהם שבת אחר שבת, ויתרו על כל דבר אחר, כולל הכדורגל. עמדו שם חמש-שש שעות, בשמש ובגשם, כי הם נלחמו על משהו שיקר להם, ואין מלחמה יותר חשובה מאשר על הדמוקרטיה, כי ישראל בלי דמוקרטיה היא לא ישראל. היא לא ישראל, היא משהו אחר, לא יודע אפילו מה.
הדמוקרטיה זה לב העניין, זה סוד החיים שלנו, זה היכולת לחיות אחד עם השני, זה לקיים באופן הדדי זכויות, זה לתת לכל אחד לפרוח, כפי שאמרתי בראשית דבריי. אז לכן את כל הדברים הרעים האלה גירשנו מהעולם שלנו. הצלחנו. לא שהם נעלמו – הם מחכים בשוליים. כמו באולם הזה, שאני מכיר אותו היטב, בשוליים, בפינות האלה שמה. אי-אפשר לגרש את כל הדברים, לא ביום אחד ולא בכלל. הם יחזרו, הרעיונות יחזרו.
אז אני אומר: אנחנו נהיה חזקים מספיק בשביל להדוף אותם והתקציב הזה, וחוק ההסדרים הזה, שעומדים על סדר-היום והכנסת עוסקת בהם ברגעים האלה, בשעות האלה, בימים האלה, הם יבטיחו לנו את היכולת לקיים חיים שלמים, בריאים, נכונים, צודקים, מוסריים במדינה הזאת, ואנחנו נעמוד בכך. זה אתגר גדול, אבל הקבוצה הזאת – הכיסאות ריקים, הם יגיעו – היא זאת שלקחה את זה על עצמה. וכל עוד – אני אומר לך, ידידי עבאס מנסור – כל עוד האנשים שיושבים בפרסה, אבל גם אלה שעומדים שם, חברי יצחק הלוי ואחרים, הם מגויסים וחדורי אמונה שאנחנו צריכים לעשות את זה.
אנחנו נקבל בתקציב הזה ובחוק ההסדרים את הכלים, אבל את הרוח אנחנו מביאים מהבית. הרוח היא שלנו, הרוח של אמונה שאנחנו חייבים להחזיר את המדינה הזאת למסלול תקין, מסלול של חיים תקינים. בלי תקציב ובלי חוק הסדרים ובלי שינויים ובלי רפורמות ובלי תיקונים – וחוק ההסדרים הוא לא מושלם, כולנו יודעים, והוא עובר מהר, ואני לא מאושר אף פעם מחוק ההסדרים הזה כי הוא חותך את נתיבי החקיקה הרגילים; אנחנו יודעים שיש דברים שעולים על נתיבי חקיקה וזה לוקח ארבע שנים, שמונה שנים, והם נעלמים. אז יש דברים שצריך לעשות אותם מהר ואנחנו הולכים לעשות את זה.
אני אומר שכל עוד הקבוצה הגדולה, של הקואליציה, שיושבת בבית הזה, 61 חברי כנסת, שכולם משוכנעים שיש עליהם אחריות כבדה: להחזיר את מדינת ישראל לתפקודה, לשמור עליה כמדינה דמוקרטית, לשמור עליה כמדינה מתפקדת, לשמור עליה כמדינה שנותנת לאזרחים בה תקווה שהיום הבא יהיה יותר טוב מהיום שהיה, שהשבוע הבא יהיה יותר טוב, החודש, השנה – אנחנו הולכים ומתקדמים, מתעצמים, מתחזקים, לומדים לחיות אחד עם השני, לומדים להכיר אחד את השני, מכבדים אחד את השני.
ברגע שהתקציב הזה יעבור, חוק ההסדרים הזה יעבור, ייגמרו הצעקות. לצעקות האלה יש גם כן איזה אורך חיים. הן נגמרות ואתה אומר: רגע, אז מה עשיתי? צעקתי. בסדר, הזכות לצעוק אנחנו לא לוקחים אותה. ייגמרו הצעקות ותתחיל פה תקופה חדשה. לכן, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת עבאס מנסור, חברי חבר הכנסת יצחק הלוי וכל הנוכחים בבניין הזה, שרוחם מרחפת פה, כי הם אינם, ביום שישי מתחיל פרק חדש בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, תודה רבה.
3,981 מילים של נחמן שי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.