אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת שאיתנו פה בשעות הקטנות, המוקדמות עדיין – אני הגעתי לכאן מההפגנה שנערכה ברחבת הבימה לפני כמה שעות. זה היה באמת מרגש. אני שמח לספר לך, אדוני השר, שהייתי בחמש הפגנות עד היום – מאז יוני, שבו נכנסה הממשלה הזאת לכהונתה. בהפגנות הראשונות היו כמה עשרות אנשים; בהפגנות שלאחר מכן היו כמה מאות אנשים, והיום היו כבר כמה אלפים. אני מאוד מייחל לכך שלא נזדקק להפגנות שבהן יהיו עשרות אלפים ומאות אלפים; כי אם לא נזדקק לכך זה אומר שאכן הכהונה של הממשלה הזאת הגיעה לקיצה.
אני זוכר את הימים האחרונים. ניסו לתאר את ההפגנה הזאת כמפגן שיהיה פרוע, שתהיה בו הסתה. ניצלו איזושהי תקלה – או אולי תקלה בכוונה תחילה – לגבי השיבוש בשם המיקום של ההזמנה להפגנה הזאת, כדי לנסות לצייר את עצם הכוונה להפגין כשראש הממשלה נמצא בגלזגו ומטפל במשבר העולמי יחד עם כלל מנהיגי העולם כאיזו קריאת תגר מתריסה נגד הממשלה. אפילו ראיתי באיזשהו מקום שהאופוזיציה פוגעת בדמוקרטיה בכך שהיא מפגינה.
כנראה שאין גבול לצביעות. אנחנו כולנו חווינו שלוש שנים רצופות שבהן – לפחות בשנתיים האחרונות – היו ימים קשים לישראל. ובימים האלה ראש הממשלה דאז נתניהו לא נח לרגע אחד, במאמץ עצום – ולשמחתנו, גם מוצלח – להציל את ישראל, כולל את הצד השני, את היריבים שלנו, ממלתעות ומציפורני מגפה שהשתוללה וגבתה חיים. ובאותן שנים, ממש כל יום – בשבת, במוצאי שבת ולפעמים באמצע השבוע – התקבצו מול ביתו רבבות-רבבות של אנשים אשר מחו, על פי זכותם הדמוקרטית, נגד ראש הממשלה, נגד מדיניותו.
אבל היו שם תופעות בלתי נסבלות, וכמעט לא שמענו גינויים ממי שהיום ראשי הקואליציה. אז הם לא דיברו על הסתה כשמפגינים הציפו תמונות של חבל תלייה סביב צווארו של ראש הממשלה; כשמפגינים השתמשו במפגנים גסי רוח כדי לבזות את רעייתו של ראש הממשלה. במקרה אחד אפילו ניסו להתפרץ באלימות לתוך מתחם בית ראש הממשלה. אני כבר לא מדבר על עצם הכינוי הזה של הקבוצה שארגנה את ההפגנות האלה, הכותרת: "קריים מיניסטר". היא כבר חרצה דין; היא כבר קבעה שיש פה crime ושהוא קרימינל; שראש הממשלה פושע. וזה היה עוד שנים לפני שנשמע העד הראשון במשפטו, לפני שאפילו הוגש כתב אישום בשעתו. הם כבר חרצו דין; הם כבר עשו את הדבר ההפוך מהערך הבסיסי העקרוני בכל משטר דמוקרטי – מה שנוגע להיבטים של אכיפת החוק במשטר דמוקרטי, שאדם הוא זכאי כל עוד לא הוכח אחרת. אבל עבור "קריים מיניסטר" הוא כבר היה ראש ממשלה פושע. אז זאת לא מוגדרת הסתה – והחיצים הופנו מייד אל המפגינים שהיו היום ברחבה.
אבל אני חושב שאני שמח לדווח על כך שההפגנה הייתה מאורגנת ומסודרת. כמובן, היו בה סממנים טבעיים של כעס, של תסכול, של חוסר אונים ושל זעם. לא מעטים מהמפגינים שאותם פגשתי הפנו אליי את שוועתם: מתי תשימו קץ לממשלה הזאת? מה יהיה בתקציב? אתם מצליחים להפיל אותה? ואם לא – כמה זמן זה יימשך?
אז כמובן שלאיש אין מענה ישיר על השאלה הקשה הזאת, שכנראה מדירה שינה מעיניהם של מיליוני אזרחים. אבל אנחנו רואים שהם לא רק שואלים – סוף-סוף הם גם עונים. והתשובה פשוטה: הם לא מוכנים יותר להיות אדישים; הם לא מוכנים יותר לקוות לאיזה נס, לאיזה צירוף מקרים. הם יוצאים מהשלווה, יוצאים מהאפתיה, יוצאים מהבתים, ומגיעים לכיכרות. ואני מניח שאנחנו נראה את האנשים האלה, שכל כך כואב להם, גם בהמשך הדרך. כמובן, הכול על פי מיטב המסורת שהמדינה הזאת גיבשה לאורך עשרות שנים, של חיי זירה פוליטית, על פי חוק. אבל החוק שמחייב אותנו – חוק מצפוננו מחייב אותנו לא לנוח, אלא לפעול כדי להביא לקץ הממשלה הזאת.
אני, במפגן הזה שהיה היום, בזכות הדיבור הקצרה שכל אחד מאיתנו קיבל, דיברתי באמת על כמה וכמה מפגני צביעות שחווינו בתקופה האחרונה. באמת, אחד הדברים הגדולים והמקוממים זה הסיפור האיראני. יועז – הוא דווקא, אני מקווה, שנותר בעמדותיו בתחום הזה של התנגדות להסכם הגרעין האיראני. אבל היום בכירי הממשלה, שר הביטחון שר החוץ, ורבים אחרים – הם למעשה בשעתו השלימו עם הסכם הגרעין. לא רק שהם השלימו – הם ביקרו בחריפות את ראש הממשלה נתניהו על כך שהוא בחר שלא להשלים. והוא התייצב בקונגרס האמריקאי בשנת 2015, כמדומני; הייתי אז חבר הכנסת היחיד שהתלווה לפמליה של ראש הממשלה, כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. זה היה מפגן מרומם נפש של מעמד אדיר, שבו עומד ראש ממשלת ישראל במשכן הדמוקרטיה האמריקאית מול כ-500 נבחרים מתוך 538 חברי הקונגרס – אולי היו 480; בחרו כמה עשרות מהפורום השחור להביע את מחאתם על כך שהם חשו שהייתה פגיעה בכבודו של הנשיא אובאמה והחרימו את האירוע; אבל הרוב המוחלט של הדמוקרטים – כמובן כל הרפובליקנים, אבל גם הרוב המוחלט של המחוקקים הדמוקרטים – התייצבו לשמוע מה בפיו של ראש ממשלת ישראל.
במשך דקות ארוכות הם עמדו במה שקרוי בעגה standing ovation – עמידה של מחיאות כפיים. נדמה לי ש-17 פעמים הם קמו על רגליהם; מאות אנשים עומדים, מוחאים כף לראש הממשלה, שלמעשה עושה מעשה שאולי לא היה לו תקדים בתולדות הקונגרס האמריקאי, ואולי בתולדות כל הקונגרסים בעולם. הוא בא ומתריס כנגד נשיא המדינה שבה הוא מתארח – כנגד מדיניותו, כמובן, ולא באופן אישי; אבל בוודאי שיש לזה גם היבט אישי והשלכות אישיות, כי כל אדם הוא לא רק מדינאי – הוא גם בן אדם. ובוודאי לא היה קל לראש הממשלה לקבל את ההחלטה הזאת.
אבל הוא עשה את זה. ואני גם שאלתי אותו כמה ימים קודם לפני שהוא נסע איך הוא מרגיש. זה לא דבר פשוט. והוא אמר: אני לא אוכל להסתכל בעיניים של העם שלי אם לא עשיתי כל מאמץ, גם אם יש לו אחוזים בודדים של סיכויי הצלחה, ובלבד שאני אדע שעשיתי הכול כדי למנוע את הסכם הגרעין הגרוע הזה. ואני באמת שמח שבסופו של דבר הקונגרס האמריקאי לא אישר את ההסכם. לא היה את הרוב הדרוש כדי להפוך את החלטת הנשיא האמריקאי על פיה. נדרשו שני שלישים מחברי הסנאט כדי לעשות מה שנקרא overruling– להפוך את ההחלטה של הנשיא על פיה. אבל הקונגרס – רובו המוחלט היה נגד. ולכן הנשיא לא הביא את זה לאישור של הקונגרס. וזה אפשר לנשיא טראמפ, כשהוא הגיע לשלטון – הוא לא נזקק לאישור של בית הנבחרים, של הסנאט. הוא השתמש בסמכותו האקזקוטיבית כנשיא כדי להוציא את ארצות הברית מתוך ההסכם.
אבל אז גינו את ראש הממשלה ואמרו שהוא למעשה מקעקע מן היסוד את מערכת היחסים עם ארצות הברית – דבר שהופרך. אפילו באותה כהונה של אובאמה – סיומה היה שהנשיא אובאמה וראש הממשלה שלנו חתמו על הסכם הבנות לגבי הגדלת הסיוע הצבאי לישראל, שעומד על כמעט 40 מיליארד, נכון להיום, לעשר שנים; כ-4 מיליארד דולר לשנה. וסך הכול אני חושב שהאמריקאים, כולל הנשיא אובאמה, הבינו שראש ממשלת ישראל זכאי, אם הוא חש חרדה קיומית לגורל העם שלו, לעשות גם מאמץ ולהשפיע על דעת הקהל ועל המחוקקים בארצות הברית.
אבל כאן, מבית, היו אנשים שתקפו את ראש הממשלה על המהלך הזה. זה לגיטימי לתקוף, גם כשאני חושב שזו שגיאה. אבל עכשיו בידיכם, השר הנדל, האחריות. אתם צריכים להיות אלה שנאבקים, ומשום מה בחרתם – אני מניח שזה לא בתחום האחריות שלך; אני לא יודע אם אתה חבר בקבינט, אני לא יודע אם זה בכלל נדון בקבינט – אבל בוודאי, ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון מובילים קו של שיתוק טוטאלי. שותקים ומשותקים. לא נאבקים לא בקונגרס, לא בדעת הקהל, ואפילו לא מול הממשל. ראינו את ראש הממשלה יושב כאשר הנשיא ביידן אומר במילים חד-משמעיות שהם מעדיפים לחזור להסכם. זו העמדה האמריקאית – היא לגיטימית; אמריקה לא חשה את מה שאנחנו חשים. אמריקה לא תותקף על ידי איראן בנשק גרעיני, אם באיראן יהיה נשק גרעיני. אמריקה לא חרדה מ-1,500 פצצות אטום שיש לסין או רוסיה. היא חיה איתן במאזן אימה. אבל אנחנו – יש לנו את הזכות המוחלטת לגבש מענה משל עצמנו לאיום הזה, כי האיום הזה מופנה כנגדנו, וזה לא המודיעין אומר לנו את זה. אומרים את זה ראשי ההנהגה האיראנית, עשרות בשנים, שיש להם תכלית, והתכלית היא להביא לקץ קיומו של הסרטן הזה בלב המזרח התיכון. וכשנשק גרעיני יהיה בידיהם של אייתולות של משטר קנאי, משטר שמחויב לא רק לשנאת ישראל אלא גם להשמדת מדינת ישראל – אנחנו רוצים למנוע את זה.
אז אני היום לא נמצא בסוד ההקשרים הביטחוניים – ואנחנו עדיין לא איישנו ועדות, אז גם אין לנו חברים בוועדת החוץ והביטחון, ככל שאני יודע. אבל יש דברים שהם מעבר לעניין הביטחוני והמבצעי. זה מאבק שהיה צריך לנהל אותו מול כל מנהיגי העולם, ובוודאי עם מנהיגי אירופה, ולא רק למלמל פה ולמלמל שם שאנחנו נשמור על הזכות, ונגן על עצמנו. אלה דברים שנראים על פניהם דברים בטלים, דברים שאומרים כדי לצאת ידי חובה – אני חושב שזו טעות קשה, וטעות שיכולה להיות טעות היסטורית. אני רק מקווה שהנזק הזה, שכבר מתחיל להיגרם, בסופו של דבר לא תהיה לו השפעה ארוכת טווח; כי באמת הממשלה הזאת – כפי שאמר גם יושב-ראש הישיבה, חבר הכנסת ביטן – התקווה הגדולה שלנו היא שהשנה הבאה כבר לא תהיה כפי שהיא היום, זאת שיושבת ליד ההגה.
עוד דבר שמאוד קומם אותנו, כמובן – וסיפרנו עליו ודיברנו עליו בהפגנה – הוא הנושא של ההתחייבות החד-משמעית בתקופת שומר החומות; אני זוכר ששמעתי במו אוזניי את כל הפרשנים ואת כל הכתבים מספרים על תדרוכים שהם קיבלו ממי שהיום הוא ראש הממשלה – אז הוא היה ראש מפלגה של שבעה מנדטים – שזהו, אנחנו מפיקים לקחים מהמלחמה, ואנחנו מבינים מה מתרחש לנגד עינינו, שכנופיות של פורעים תוקפות באכזריות יהודים בערים המעורבות ושורפות בתי מלון ומסעדות ובתי כנסת. זהו. אנחנו מורידים את הנושא הזה מסדר-היום. אף אחד לא האמין שמדובר במניפולציה. אף אחד לא האמין שבנושא הזה, הקדוש הזה, של התחייבות תוך כדי מלחמה, תוך כדי שלוחמי צה"ל נאבקים ומגינים עלינו בשומר החומות, ותוך כדי זה שהשוטרים והשב"כ נאבקים בכנופיות הפורעים הקנאיות, פוליטיקאים מנסים להרדים אותנו.
אני חושב שאפילו אפשר לומר שהם הצליחו קצת. אנחנו באמת האמנו שהסכנה הזאת חלפה מן העולם. ולא חלפו ימים רבים ולא הסכנה חלפה מן העולם, אלא כל המחויבויות וההבטחות ודברי הסרק האלה הם שחלפו מן העולם, וחזרו לחדרי המשא ומתן, עם מי? עם מי שהיום מסתבר שהוא לא מנסור עבאס – הוא מנסור הבוס. הוא השליט הבלעדי של תקציב המדינה, שמחר נצביע עליו. והוא זה שעל פיו יישק דבר. ועכשיו אנחנו רואים שהדברים שמתרחשים על פיו הם לא רק – כמו שבסך הכול כולנו, כאזרחי ישראל, רוצים לראות שיהיו תקציבים נגד הפשיעה ובתשתיות והחינוך. גם אנחנו, בממשלות ישראל, העברנו תקציבים בסוגיות אזרחיות מן הסוג הזה, ויש לנו מחויבות, ועשינו זאת בכלל בלי שום קשר. אני חושב שאפילו מפלגת רע"מ עוד הייתה חלק מהרשימה המשותפת ולא הייתה באיזשהו שיג ושיח עם הממשלה. ואישרנו תוכניות. אבל מסתבר, אדוני היושב-ראש, שיש למפלגה הזאת, שהיא שותפה בקואליציה, זרוע של המפלגה, שנקראת סיוע 48. כבר השם אמור להדהד ולהוציא מכליו מישהו כמו יועז הנדל, לפחות בעברו, שהיה נאבק על הדברים האלה. מה זה סיוע 48? זה ערביי 48', לפני מלחמת ששת הימים, לפני שאחזנו בגרגר אחד מיהודה ושומרון.
באמת שאלה. אבל כרגע צריך לעשות מעשה. לא צריך לבדוק רק מה היה. הרי אתם ממשלת השינוי, אז תעשו שינוי. חשפתם מחדל חמור של הממשלה הקודמת, אז מה אתה עושה?
זה מחדל שהוא אחד מיני רבים.
זה מחדל, שאתה בעבר – יועז, אתה יודע שבעבר לא היית משלים עם זה אפילו לדקה אחת. אפילו לדקה.
בעבר, לו היית נחשף לדבר הזה, לא היית משלים עם זה אפילו לדקה אחת. אתה לא יכול להאשים את הממשלה הקודמת. אתה היית חלק ממנה, וישבת בממשלה, פה, בכיסאות האלה.
אדוני השר, אנחנו אחרי 120 ימים יכולים להיגמל מהמנהג המגונה הזה – להאשים בכל דבר את עצמך, כי אתה היית חלק מהממשלה. עכשיו בוא נדבר על העתיד, והעתיד הוא שראש הממשלה היה חייב לקרוא למר עבאס – עם התקציב, עם כל הפחדים והחרדות מבחירות; הרי מנסור עבאס לא באמת יפרוש, וילך לעמוד לדין אצל מצביעיו. תגיד לו: תשמע, פישלנו, לא הבנו, אבל מה זה הדבר הזה שאתם מעבירים כספים למשפחות של רוצחים? הרי מה שאתם אומרים לרוצחים, שאתם יכולים להמשיך לרצוח, כי אנחנו נדאג ליתומים ולאלמנות שלכם. אנחנו נדאג לכך שיש חיים לאחר המוות. אתם תמותו, אבל משפחותיכם ימשיכו להיות – – –
בוודאי.
מה זאת אומרת יש הוכחה? הרי הם לא מכחישים – הם אומרים: זה ליתומים וזה לאלמנות.
אז על מה?
לא יכול להיות מה שנקרא The Devil's Advocate כשה-devil בעצמו מודה.
הם אומרים: זה לאלמנות וליתומים.
הם לא מכחישים את זה. תשמע, אני מאוד מכבד אותך וגם מחבב אותך. אתה יודע שהם לא מכחישים. הם התראיינו אצל אילה חסון, והוא אומר: מה את רוצה? אלה מסכנים, אלה יתומים ואלמנות של השהידים. עכשיו, זה בסדר, אם הכסף הזה בעזה מגיע – – –
הוא מגיע מתוך ישראל.
הוא מגיע מתורמים בטייבה ומאום אל-פחם, וזה בסדר שאנשים תורמים לאלמנות ולמסכנים, אבל הם לא יכולים להיות שותפים לממשלה שלך. זה מגיע מאיראן – אין לנו מה לעשות. מגיע מחיזבאללה – אין לנו מה לעשות. אבל אם זה מגיע מעמותה שנקראת סיוע 48, שאומרת בטלוויזיה: אנחנו מעבירים כי זאת הדרך שלנו לסייע לאלמנות. ויושב האיש ליד איש חמאס, ואיש חמאס מודה לו על הכסף הזה. זה אפילו לא הופרך. אתה לא צריך לייצג אותם, כי הם לא מכחישים את זה.
בסדר. אנחנו צריכים להתקדם – להתקדם לכיוון שזה לא אפשרי שזה יישאר כך. כי זה אומר שאנחנו כמדינת ישראל – אנחנו נאבקנו פה בחוק שנקרא חוק קיזוז כספים לרשות הפלסטינית.
הטיעון הוא שחייבים להודיע למפלגת רע"מ – – –
אני אגיד לך לא את הטיעון, אלא את הבקשה שלי, שהיא גם צריכה להיות דרישה שלכם ממפלגת רע"מ: להתנתק מהעמותה ששייכת לה היום, שמעבירה כסף למשפחות של רוצחים בעזה. זה הכול. אתם רוצים להיות בממשלה? זה התנאי. תגיד להם.
למשפחות הרוצחים. למשפחות שנותרו, יתומים ואלמנות.
אני לא יודע אם אתה מיתמם, אבל אני אספר לך שפה בכנסת הזאת, שאתה נמצא כבר שלוש שנים, ובשלוש השנים שאתה פה – אני מניח שגם היית והצבעת – העברנו כאן את חוק קיזוז הכספים לרשות הפלסטינית. איזה כספים אנחנו מקזזים מהם? את הכספים שמעבירים למשפחות האלה. ואנחנו ישבנו בקבינט מדי תקופה – – –
לרשות הפלסטינית שמעבירה, גם לעזה היא מעבירה. הרשות הפלסטינית גם תקפה בעזה. זה שאין לה מעמד אמיתי שם – לא משנה. אבל יש לה 65,000 עובדים בעזה.
לא, לא. קיזזנו כל שנה – כל שנה קיזזנו עד השקל האחרון.
בשנים שאני הייתי בקבינט לפחות, לא ראיתי אותך בקבינט. היית אולי באופוזיציה. בכל שנה מגיע שר הביטחון לקבינט – דרך אגב, זה היה ראש הממשלה בנט, ולפניו זה היה שר האוצר ליברמן, ואחרי זה היה בוגי יעלון, גם הוא ממחנה אנטי-ביבי. כל אלה הביאו לקבינט את הסכומים שגובשו, שהם למעשה הכסף שמועבר למחבלים. מה זה בפועל אומר? כשאתה מעביר למשפחה של המחבל, אפילו אם הוא מת – בדרך כלל הם גם אסירים, אבל אפילו אם הוא כבר מת – אתה מאותת בזה שיש פרס, יש פיצוי בלהרוג יהודים.
עזוב, זה שטויות.
עזוב, אתה התפטרת מהממשלה? לא התפטרת.
אבל היית בממשלה שהעבירה את הכסף הקטארי, למה לא התפטרת?
היית, זה עובר כבר שנים.
לא, זה לא עובר, זה דווקא לא עובר.
המזוודות לא עברו.
אני לא רוצה להתחיל להוכיח לך שאתה מדבר שטויות.
שר הביטחון שלך בוגי יעלון והשר בני גנץ העבירו את הכסף הזה, את אותו כסף, אבל לא דרך הקטארים – דרך הרשות הפלסטינית.
אין לי הרבה זמן. אני רוצה לומר כך, בהנחה שאתה באמת מתעניין, אני אומר לך כך: תקשיב, הכסף הזה, שנועד לרכישת דלק ולמשכורות לפקידים, הועבר לאורך עשרות שנים – לא עשרות, מהרגע שהחמאס השתלט ב-2007 על עזה – על ידי הרשות הפלסטינית; אותו כסף, לא פחות ולא יותר. מה שקרה הוא שהרשות הפלסטינית הפסיקה לשלם את הכסף הזה. הפסיקה פשוט, מטעמים שלה. ואז קם מנגנון, בתקופת שר הביטחון, מהמפלגה שלך, בוגי יעלון, שהקים את המפלגה שבה אתה היית – – –
לא משנה. אתה שאלת אותי – אל תברח.
ובתקופה שבה בני גנץ היה הרמטכ"ל, ואף אחד מהם לא מחה נגד העברת הכספים – ובצדק הם עשו – – –
לא מחיתי – להפך, אני רוצה שהקטארים – – –
אבל אתה טועה – הכסף לא הגיע למחבלים. הכסף לא הגיע מחבלים.
לא, שום מנהרות – אפילו לא אחת ואפילו לא רבע.
כי אנחנו יודעים מה השב"כ אומר. השב"כ בנה את המנגנונים, שהכסף הזה שהיה – – –
מאיראן, מאיראן. לא קשור בכלל לעניין הזה.
יועז, אל תפגין בורות. חבל להיכנס לפרטים. הכסף הזה, שהשב"כ למעשה נתן לו הכשר – ואתה יודע שהשב"כ בשלב זה לא עובד – –
– – במפלגות.
אוקיי, אני מבין שאתה רוצה לברוח מהעניין של מנסור עבאס, ואתה רוצה לברוח מהעמותה שמסייעת.
אתה חבר קבינט?
יש לך נציג בקבינט?
אז תודיע לראש המפלגה שלך, שהוא חבר בקבינט – זה שר המשפטים – שיתנגד להעברת הכסף הקטארי עכשיו, ואז ייפתר הנושא. בינתיים הממשלה הזאת – – –
בינתיים הממשלה הזאת שלכם – – –
אז זה באמת הבדל, אם זה במזוודה או בארונית.
מה שאתה יודע מעיד על כך שאתה לא יודע. אבל אתה, כשר, זכאי להיפגש עם שר הביטחון ולשאול אותו למה אדוני שר הביטחון ממשיך לדבוק בתזה – –
אל תפריע.
– – בתזה שאומרת שצריכים להעביר כסף לעזה באמצעות הקטארים. כי אני יכול לומר לך דבר שאיננו סוד מדינה: היחידים שלא מוכנים לקבל את הכסף – – –
אני יכול לסיים מתי שתגיד לי.
היחידים שיכולים היום למנוע את העברת הכסף הקטארי לעזה – אתה יודע מי הם? החמאס. הוא לא רוצה לקבל את הכסף מכיוון שיש כמה וכמה מנגנונים שכנראה מפריעים לו, וכתוצאה מזה הכסף הקטארי בשלב זה לא עובר בהיקפים שהוא אמור לעבור. אבל בקרוב הוא יעבור, יימצאו הסדרים, ואז תוכל לשאול את הממשלה שלך למה היא עושה – כמו בחוק הנורבגי, כמו בניפוח הממשלה, כמו בכספים הקואליציוניים – בדיוק מה שהממשלות הקודמות עשו.
לסיכום, אני אומר כך: אנחנו מחר מ-19:00, בערב, נתייצב כאן, וננסה להפיל את התקציב הזה; כי התקציב הזה – כפי שכל כך הרבה דובר בשבועות האחרונות וגם בימים האחרונים וגם בשעות האחרונות – הוא תקציב של אטימות; הוא תקציב של פגיעה במשפחות החלשות; הוא תקציב שראינו כבר אתמול את המשמעויות המעשיות שלו, של ההתייקרויות, גל ההתייקרויות שצפוי – –
– – גם בנושא החשמל וגם הדלק וגם הארנונה וגם הפירות והירקות וגם הכלים החד-פעמיים, ועוד, לצערי, גזרות רבות. תודה, אדוני היושב-ראש.
ספר לו מאיפה זה הגיע.
2,882 מילים של צחי הנגבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.