תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, מכובדיי כולם, הממשלה שמגישה היום את התקציב לפנינו הינה ממשלה שנולדה בחטא, בגנבת דעת של הציבור. אם אנשי הימין שיושבים היום בממשלה היו אומרים אז מה שהם עושים היום, לא הייתה קמה הממשלה הזו כי לא היו בוחרים בהם. אנחנו רואים את זה היום בסקרים. מהעולם שאני מגיע קוראים לזה חוסר יושרה. איפה האתיקה שלכם? חברים החליפו אידיאולוגיה בכיסאות, בתפקידים; אידיאולוגיה של ערכים באידיאולוגיה של כיסאות. שימו לב, המחנה הלאומי היום בכנסת מהווה כ-80 מנדטים, שלושת רבעי מעם ישראל הוא במרכז-ימין, ונכון להיום אנחנו לא מיוצגים כראוי בתקציב המדינה שמוגש לפנינו, זה לא בא לידי ביטוי.
הממשלה שקמה בחטא אידיאולוגי מציגה כעת תקציב שהוא פשע חברתי-כלכלי. ואני רוצה לשאול אתכם, את החברים שמתכננים להצביע היום בעד התקציב, מה קיבלתם בשביל להצביע על התקציב הנוכחי? אתם צריכים לענות על השאלה הזו. לא רק לנו, לאופוזיציה, אלא לכל עם ישראל.
אני בטוח שהכיסאות שאתם יושבים עליהם נוחים, ושלתפקידים שאתם מביאים איתכם יש כוח, תקציבים. אבל התקציב שאתם מביאים עכשיו לאישור מפספס את המהות, מפספס את העיקר, משום שבתקציב הזה אין בשורה חדשה. זו אחיזת עיניים, כי תקציב נכון מתחיל בחזון – ואללה, מילה חשובה – בייצור תמונה שאליה שואפים להגיע, תמונה שכולם מסכימים שתביא לנו עתיד טוב יותר. את התמונה המשותפת הזאת מפרקים לחלקים. כל חלק בפאזל הזה מהווה תוכנית, וביחד הם משלימים לתמונה חדשה, לתמונה עם חזון – תמונה וחזון ששותפים לו בסיס רחב של אנשים.
ובכן, בתקציב שהניחה הממשלה עכשיו לכנסת אין חזון לאומי. לצערי הרב, זה לא חדש לכם. מדובר על אוסף של תוכניות שלא מתחברות ביחד לאמירה עם עוצמה, כי בממשלה שלנו, לצערנו הרב, יש אנשי שמאל, סוציאליסטים, קומוניסטים, עם ערכים שונים מאוד מהמחנה הלאומי. יש בממשלה אנשי התנועה האסלאמית, שמאמינים – כמו אחים אחרים באזור, לצערנו הרב – שהם יוכלו לחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית, והם עובדים במושג שנקרא "ג'יהאד שקט". מבחינתם, לתקציב שמוגש היום יש יעדים שונים בתכלית משלנו במחנה הלאומי.
בממשלה נמצאים גם אנשי ימין לכאורה, שמקומם במחנה הלאומי, אבל היום הם חולקים שולחן שמחייב אותם לפשרות אידיאולוגיות כואבות. כל אחד בממשלה הזו חולם חלום אחר, ולכן התקציב שמוגש היום הוא במקרה הטוב משהו זמני.
מניסיוני כאיש עסקים וכראש העיר ירושלים, חייבים להציג תפיסה אחודה, עם חזון אחד מרכזי ומשותף, ורק אז המערכת תצליח להשיג הישגים גדולים. אבל בממשלה של היום יש לנו כמה ראשי ממשלה: יש את ראש הממשלה, יש את ראש ממשלת האוצר ויש את ראש ממשלת משרד החוץ ואת ראש ממשלת משרד הביטחון, ועוד ועוד. על כן, התקציב המוגש היום רחוק שנות אור מהצרכים האמיתיים של מדינת ישראל, רחוק מלממש את הפוטנציאל של המדינה.
לתפיסתי, חזון רציני – מה שאין כאן – צריך לשים כמה פרקים מרכזיים, ואני אמנה שלושה: הראשון, איך מגיעים לצמיחה מואצת ומהירה, צמיחה ששמה את מדינת ישראל במסלול של הפיכה לאחת המעצמות העצומות בעולם, יותר מאשר העברנו לכם אחרי עשור של שנים בראשות הליכוד, בראשות בנימין נתניהו. הדרך לעשות את זה היא לשים חזון שלוקחים את היצוא של ישראל, שהיום הוא כ-110 מיליארד דולר, ושמים יעד. ככל שניתן מוקדם יותר יעד של טריליון דולר יצוא – למה חשוב לשים יעד כזה? כי מיעד שכזה מסתנכרנות הרבה מאוד מערכות. למשל, המערכת להשכלה גבוהה. הרבה בוגרים שלנו שמסיימים היום ללמוד באוניברסיטה ובמכללות מוצאים עצמם מול שוקת שבורה – המקצוע שהם למדו לא מתאים לעולם של מחר, ואפילו לא לעולם של היום. מהצד השני, חברות משוועות לכוח אדם איכותי, שלא קיבל את ההכשרה הנכונה. אותו דבר במערכת החינוך הקלאסית, בתיכון, ביסודי ואפילו במערכת גני ילדים, בכל מערכת החינוך כמכלול. סנכרון מערכות נוספות בשביל להגיע ליצוא שכזה הוא גם דבר קריטי. זה אומר שהמדינה צריכה להניע מהלך מהיר בתחום החקלאות, שלא קורה, בתחום הבריאות, שלא קורה, עם פוטנציאל עצום לצמיחה, שנכון להיום ממשיך לדדות, והתקציב הזה אף מקשה עליהם.
המרכיב הראשון שחסר בחזון בתקציב שאנחנו רואים כאן הוא תאוצה מהירה לצמיחה. הדבר הזה מקרין. כיוון שאין תאוצה מהירה לצמיחה, אנחנו גם רואים עד כמה, לצערי הרב, האוצר מקשה על חיי היום-יום של התושבים – בגידול ריאלי במיסים, בהתייקרויות של כל דבר. כשאין צמיחה מהירה אז האוצר מקשה ידו. הדברים הולכים ביחד. אתן דוגמה. אם אתה בבית, בעסק, יודע שאתה הולך לצמוח מהר, אז אתה מאיץ את ההשקעות. אתה יכול לשחרר קצת בשביל מה שנקרא להאיץ גם את הצמיחה וגם להפוך את החיים של התושבים לטובים יותר. כשאתה יודע שאתה נכנס לצמיחה מהירה, אתה לא מקשה על העסקים. אתה יכול להוריד מיסים במקום להעלות אותם. אבל כשאין לך את הצמיחה המהירה, שחסרה לי בתקציב הזה, אז האוצר מקשה ידו, ובמקום להוריד מיסים הוא מעלה מיסים.
חברות וחברים, התחום השלישי זה הפריפריה של המדינה. חסר לי בחזון, חסרה לי בתקציב הזה העדפה מוחלטת של הפריפריה במדינת ישראל – את הגליל ואת הגולן, את הנגב ואת הערבה, את יהודה ושומרון. הפריפריה משוועת למשאבים, והתקציב הנוכחי חסר החזון הזה מקשה עוד יותר על ראשי הרשויות, ואני אדבר על זה בהמשך, ועוד יותר מקשה על איכות החיים בפריפריה יחסית למרכז. התקציב הזה מתעדף את המרכז באופן בולט ומוחלט. ולכן, חברות וחברים, כשאין תקציב מבוסס חזון, כשלא רואים את הצמיחה המהירה, כשלא מסתכלים ומבינים את התפקיד החשוב של הפריפריה, קשה יותר לכולם. הולך להיות לנו קשה, אדוני היושב-ראש. במיוחד לחלשים שבינינו. חסרה בתקציב הזה חמלה. יותר הורים – ויותר ויותר פעמים האבא והאימא יידרשו להגיד לילדים: אין לי, אין לי. הם יתלבטו בין טיפול שיניים לחוגים לילדים, והמשקולות על הגב שיהיו על גבה של כל משפחה – חרדים, חילונים, דתיים, יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים – לכל מי שהיה קשה לו עד עכשיו, תהיה לו עוד משקולת של כמה קילוגרמים על הגב. יהיה לו יותר קשה לסיים את החודש, להשקיע בדורות העתיד ולסיים בכבוד את השנה-שנתיים או חודש בחודשו, שבוע אחרי שבוע.
גם לעסקים הקטנים. הם יעשו חשבון אם שווה להם או לא שווה להם בכלל לפתוח את העסק. אני מכיר את זה, הייתי שם פעם כיזם צעיר. כיזם שהניע מהלך, פתאום הבנתי כמה מיסים וכמה עול עולה לנו, וכמה אולי לא כדאי בכלל לפתוח עסקים. ועוד סיכונים של קורונה שמרחפים באוויר. גם לכדאיות בפתיחת עסקים חדשים, שמייצרים את אותה צמיחה ומקומות עבודה – גם להם אין בשורה בתקציב.
חברות וחברים, אני אגיד לכם למי עוד יהיה קשה – לפריפריה של המדינה. בהיעדר חזון ששם אותם בתיעדוף גבוה, יחסית למרכז מצב הפריפריה נהיה רע, והפריפריה של מדינת ישראל היום במדרון חלקלק. בקצב הזה תוכנית החלוקה של 1947 תעשה איתנו חסד בעוד 30 שנה, שכן רוב הנוער והצעירים עוזבים את ההורים ואת המשפחה ואת המושב ואת העיר בפריפריה ועוברים למרכז הארץ.
מי שאכפת לו מחבלי ארץ ישראל, חייב לזעוק היום: כמוני כמוכם. תושבי אילת מרגישים מוזנחים כשהם לא רואים את הרכבת באופק, ומקומות התעסוקה והפרנסה והריחוק עושים להם לא טוב, יחד עם החברות והחברים בערבה ובנגב כמכלול. התושבים בקריית שמונה, ובגליל ובגולן, לא מקבלים את המענים, לא בבריאות, לא בביטחון פנים, לא בהיקפי התעסוקה. חברות וחברים, הפריפריה תשלם מחיר, ואנחנו כעם ישראל משלמים מחיר כבד. בהסתכלות ברמת משקפת לטווח בינוני-ארוך, בתקציב הזה אין שום בשורה. לצערנו הרב, אם כבר – ההפך.
לסיכום פרק התקציב, אני פונה לממשלה ולחברי הכנסת. התקציב מפספס את העיקר. הוא לא יהפוך את ישראל למעצמה כפי שיכולנו להיות, כפי שאנחנו יכולים להיות. כתוצאה מההכבדה של נטל המס וההתייקרויות, מעגל העוני בישראל יגדל. יותר משפחות ייכנסו למצוקות, גם כלכליות וגם חברתיות, וכידוע, מצוקות מגדילות את האלימות, ומגדילות את הפשע. יותר עסקים ייסגרו ופחות עסקים ירצו בכלל להיפתח, והדבר הזה לא יעזור ולא יקל על הצמיחה. צמיחה פירושה הורדת נטל המס. הגדלת נטל המס משמעה האטה בצמיחה.
אני לא רוצה לדמיין לאן כל המהלכים הללו יכולים להוביל אותנו, אבל דבר אחד אני יודע. החברה הישראלית לא תסלח לתקציב הזה, היא לא תסלח לממשלה ששמה את התקציב הזה על סדר-היום. מאוד יכול להיות, אדוני היושב-ראש, שהתקציב אולי יעבור הערב ברוב אצבעות פה בפרלמנט, בכנסת. אבל אין לו רוב בעם כי העם מבין, והולך ומבין, את הפערים בין הצרכים האמיתיים, בין היכולות, לבין התקציב שמונח היום לאישור בכנסת. וכפי שאמרתי בהתחלה, הממשלה נולדה בחטא אמיתי, בחטא ערכי, והיום היא מעבירה תקציב שהוא בעצם פשע חברתי-כלכלי.
במעבר לנושא אחר, שמדיר שינה מעיניי, אני מבקש לדבר על ריבונותה של בירת ישראל, עיר הקודש ירושלים, שזכיתי להוביל עשור מחיי. כידוע לכם, הממשל האמריקאי – שהוא ללא ספק הממשל הידידותי ביותר למדינת ישראל, עם הקשרים וההערכה והערכים משותפים למדינת ישראל – העלה דרישה תמימה לכאורה, דרישה לפתוח קונסוליה שתשרת את הפלסטינים מתוך בירת ישראל, ירושלים. המוטיבציה של הממשל הנוכחי בארצות הברית היא מאוד ברורה. הם אומרים את זה. הם מאמינים בפתרון שתי מדינות, הם מאמינים בחלוקתה של ירושלים, הם רוצים לראות בירושלים בירתה של מדינת פלסטין לעתיד, ולכן דרישתם.
לאחרונה יצא לי לנסוע פעמיים לארצות הברית ושם פגשתי ודיברתי עם חברי קונגרס וחברי סנאט למכביר, עם אנשים נוספים ורבים בעלי השפעה בארצות הברית. אכן, זה מה שכולם אמרו לי. הם גם אמרו לי שמשרד החוץ לא אמר להם בצורה חדה וברורה: לא יהיה. אזרחי מדינת ישראל צריכים לדעת שממשלת ישראל לא אמרה, וגם לא יכולה להגיד, וגם אם היא תגיד היא לא מייצגת את כל הממשלה. לא נאמר "לא" באופן מוחלט. והסיבה היא שיש בממשלה שרים, כמו ממרצ, מפלגת העבודה, שמאמינים בחלוקתה של ירושלים ומאמינים בפתרון שתי המדינות. כי יש בממשלה הזאת, ובקואליציה שלה, אנשי התנועה האסלאמית, שמבחינתם, אם זה תלוי בהם, הם ישמחו שמדינת ישראל לא תהיה מדינה יהודית. ובוודאי ובוודאי שיש להם ראייה אחרת לגבי מה שצריך לעשות בירושלים. מבחינתם, שלא תהיה נוכחות יהודית בירושלים. ובממשלה יש גם אנשי ימין, שלפחות טוענים שלא יאפשרו למהלך כזה לקרות.
אבל השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי, ואני שואל את כולנו, ואני שואל אתכם, גבירותיי ורבותיי: האם אנחנו יכולים באמת להאמין להם? אחרי מה שקרה בהקמת הממשלה הזאת, האם אנחנו יכולים בוודאות לדעת שלא יתהפכו עלינו בימין עבור המשך ישיבה על הכיסאות? הרי הם הצדיקו את הממשלה משיקולים שעד עכשיו אני לא מצליח להבין. האם הם לא ימשיכו למכור ירושלים בשביל לשבת על הכיסאות?
מה שנאמר על ידי משרד החוץ לאמריקאים: זה לא עיתוי טוב, לא לפני העברת התקציב. כי זה יכול לפרק את הממשלה. תקשיבו טוב: זה לא עיתוי טוב וזה יכול לפרק את הממשלה אם חלילה יפתחו קונסוליה פלסטינית בירושלים.
לכן אני אומר לכם באחריות: הנושא טרם ירד מסדר-היום. אני אומר לכם את זה כי עבור הנשיא האמריקאי זוהי הבטחת בחירות, קמפיין בחירות אמריקאי. אנחנו נידרש להמשיך ולשבת ולשמור על ירושלים.
אני רוצה להסביר לתושבי המדינה למה הנושא הזה כל כך חשוב, וברשותכם פרק קצר בפילוסופיה, בתפיסת העולם, על חשיבותה של ירושלים כעיר מאוחדת. בשביל להבין את זה, תרשו לי לקחת אתכם 3,000 שנה אחורה. כשירושלים הוקמה, כשאבותינו חזרו ממצרים אחרי מאות שנים של עבדות, כל שבט במדינת ישראל קיבל נחלה – אתם יכולים לראות את המפה של החלוקה של הנחלות בארץ ישראל – חוץ מירושלים. ירושלים לא חולקה לאף שבט. היא ישבה בן יהודה לבנימין, ושם בית המקדש היה מוקד עלייה לכל העולם. ירושלים הייתה מרכז העולם. כשאנשים היו נכנסים בשעריה, הם היו מרגישים קדושה, הם היו רואים חברות וחברים שמגיעים משבטים אחרים. ובירושלים כולם מתחברים. מכירים את האמירה הידועה מהתנ"ך: ירושלים עושה כל ישראל חברים. האחדות הזאת, הביחד הזה, הפך את ירושלים למקום ששייך לכולם, שמחבר את כולם.
אני רוצה לצטט עוד ציטוט אחד חשוב לגבי העיר ירושלים: "כי מציון תצא תורה". מה הכוונה ב"כי מציון תצא תורה"? אז אני אומר לכם. כל דבר שהיה מצליח בירושלים – כשעולי הרגל חזרו הביתה, היו שואלים אותם: מה חדש בירושלים? כל דבר שהצליח בירושלים הפך אוטומטית לסטנדרט בין-לאומי חדש. כל העולם אימץ אותו, כי אם הוא מקובל בירושלים, ששייכת לכלל השבטים, הרי ברור שהוא מביא בשורה לעולם.
גבירותיי ורבותיי, כשאני מדבר על מה שהיה לפני 3,000 שנה, זה לא רק ההיסטוריה שלנו, זה לא רק ההווה. זה העתיד שלנו. העתיד של עם ישראל והעולם כולו הוא איך ירושלים תתפקד. האם היא תמשיך להיות עיר מחברת, מאחדת, כשעל פחות מרבע קילומטר מרובע, בליבה של ירושלים הקדושה, יש יותר כנסיות, יותר מסגדים ובתי כנסת, מכל מקום אחר בעולם? על זו גאוותנו, על ירושלים שמחברת ומאחדת.
ולכן אמרתי לאמריקאים, ואני אומר את זה על כל במה, ואני מרים דגל אדום: כל ויתור קטן שבקטנים על מעמדה של ירושלים כבירת ישראל המאחדת והמחברת לנצח-נצחים יבעיר את המזרח התיכון, ייתן דלק לחמאס ולג'יהאד ולשונאי ישראל ויתקע טריז בין ישראל וארצות הברית. הוא יחליש את מעמדה של ירושלים במזרח התיכון ובעולם כולו. ואני אמחיש לכם: אני זוכר שכשהייתי ראש העיר הגעתי לוועדה בקונגרס שמפקחת על כל השגרירויות בעולם, נשאלתי שם: מה יקרה כשהשגרירות תעבור לירושלים? האם תהיה אלימות? איך אני רואה את העתיד? אמרתי להם בבטחה: בהיכרותי את העיר ירושלים, לא רק שלא יהיה פרץ אלימות, אלא העיר תירגע. ואכן צדקתי. כי במסר הברור שאנחנו שומרים בכל מקרה את ירושלים מחוברת ומאוחדת, מחויבים לכלל התושבים – ליהודים, לערבים, לנוצרים, למוסלמים – לכולם, ולשרת את כולם בהערכה, זה יביא שקט והבנה שגם האמריקאים תומכים בנו. ונפל דבר.
אדרבה ואדרבה – עכשיו אתה בדיוק מרים לי להנחתה, כבוד היושב-ראש. אני מדבר על מה קרה כשהעבירו את השגרירות לירושלים, ועכשיו בדיוק אני אומר את מה שאתה אומר.
שימו לב מה קרה ומה חלילה יכול לקרות: ברגע שהאמריקאים יתחילו לגמגם, ברגע שמדינת ישראל תתחיל לגמגם, זה פרס לחמאס שיחשוב שהאלימות והקורבנות שהוא מפעיל בגבול בעזה – הקורבנות הללו זה בדיוק מה שיבעיר את המזרח התיכון. והדגל האדום שאני מרים – – –
ירושלים לעולם לא תחולק, ויש כבוד גדול ליהודים וללא יהודים כאחד בירושלים.
במחילה, זה הנושא שאני מדבר עליו. הדבר השני שאני רוצה להגיד לך: אין כיבוש.
מדינת ישראל – מדינת ישראל שייכת לעם היהודי, נקודה. במדינת ישראל אנחנו לא כובשים שטח שלנו, כל מדינת ישראל שייכת לעם היהודי.
יחד עם זאת, זה לא הזמן לדבר על איך חיים במשותף במדינת ישראל. יש מודלים שמכבדים האחד את השני ואת השלישי; יש מודלים שאני מאמין בהם בכל ליבי, וכראש העיר ירושלים ידעתי – – –
במחילה, תן לי לסיים לדבר. כראש העיר ירושלים ידעתי לכבד את כולם, כבוד הדדי. לצערי הרב, המהלך והאקט – ולכן אנחנו נתנגד לו בכל תוקף, ואני אומר את זה לכולם: אני והמוני ישראל נוודא שלא תקום קונסוליה פלסטינית בירושלים, ולעולם ירושלים שלנו לא תחולק. ואני דורש מממשלת ישראל ומהעומד בראשה ומכל החברים שטוענים שהם בימין להבהיר בצורה קטגורית לאמריקאים שלא יהיה בירושלים שלנו – שאנחנו כל כך מחויבים לה ואלפי שנים עמלנו והקרבנו, לצערי הרב, בשביל שירושלים תחובר מחדש – לעולם לא נוותר על אחדותה ועל מעמדה בעולם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
2,291 מילים של ניר ברקת. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.