מכובדי היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, במשך כל היום וגם בדרכי לפה בעמדות של כלי התקשורת, יש איזו הרגשה, או מנסים ליצור איזו תחושה, שהינה אנחנו לקראת איזה קרב גדול מאוד. אנחנו ביומיים של הכנה, שמציגים את ההסתייגויות.
אתה רואה? אתה אסטרטג יודע דבר, להראות גם לציבור האם האופוזיציה תצליח להפיל את הקואליציה בהצבעות? נכון שזה יכול ליפול טכנית, כבר קרו דברים, נעשה את כל הפעולות כדי שזה יקרה. אנחנו נהיה ערניים ונכונים איך לא לאשר את התקציב, אבל לא לשם פנינו מועדות ולא לצורך זה הדיון כאן. כפי שאתה אמרת, השמועות האלה והתדרוכים האלה מגיעים מהקואליציה, כדי לייצר איזו דרמה של קרב גדול, שבסוף ניצחנו בקרב הגדול. האמירות, גם של ראש הממשלה בחוץ לארץ, כפי שהוא רגיל שהוא מוציא דיבתנו רעה ומה שיש לו להגיד בחוץ לארץ בוועידות הבין-לאומיות, שנורא מעניין אותן הפוליטיקה הפנימית פה, והתדרוכים – אחרי אישור התקציב האופוזיציה תתפורר. אלה המילים של ראש הממשלה, וכל ההכנות האלה, התכונות האלה, אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים פה כדי לעשות את העבודה שלנו. אנחנו נמצאים פה כדי להציף מה באמת התוכן של התקציב הזה. אנחנו יודעים שמנסים לייצר עכשיו דימוי כזה של תקציב – עד לפני חודש, שלושה שבועות, כשהציעו את התקציב, היינו בטוחים, ואולי גם אזרחי מדינת ישראל, שמדובר בתקציב הכי טוב, הכי חברתי, והוא כל כך נקי מגזרות וממיסים ומכל מיני עליות מחירים, והוא כל כולו נופת צופים וכל אזרחי מדינת ישראל צפויים להיות מאושרים מהתקציב הזה.
והינה לאט-לאט אנחנו מציפים את זה, וזה התפקיד שלנו, להציף ולהגיד מה כן טמון בדברים נסתרים ובדברים לא נסתרים. אני רק רוצה להזכיר לכם ששר האוצר, כששאלו אותו בריאיון על הנושא של התחבורה הציבורית, על הרב-קו ועל הביטול, הוא אמר: מה פתאום? אין דבר כזה. זאת אומרת, שר האוצר גוזר גזרות שהמשמעויות שלהן על התחבורה הציבורית הן מאות מיליונים על אזרחי מדינת ישראל. כשאנחנו רוצים למדוד מה ההשלכה התקציבית, מה הגזרה ומה היא מטילה על אזרחי מדינת ישראל, קשה לפעמים להגיד. כל אחד עושה חשבון, עולה לו עוד 30 שקל לחודש, זה גם הרבה כסף, או כמה זה משמעותי. קשה – את הדברים האלה צריך למדוד בהיבט הכללי. בסופו של דבר, מה התוצאה של היטל המס, או מה משמעות עליית המחירים.
אני אביא את הדוגמה של תחבורה ציבורית. מדובר על עלייה של 25% במחיר התחבורה הציבורית לכל אזרחי מדינת ישראל, מגיל 18 עד גיל 60, 65, תלוי בגיל שכל אחד, נשים, גברים, מקבלים הנחה של אזרחים ותיקים. על כל אלה תוטל עליית מחירים של 25%, שזה לא דבר של מה בכך. אנחנו יודעים שתחבורה ציבורית, תחבורה בכלל, זה מרכיב גדול ויקר במשק הכלכלי של כל אדם, בוודאי של כל משפחה. אז מה? זה דבר שמנסים להראות שלא קרה, ולא מדברים על סכומים. בכל תקציב מדינת ישראל, בתקציב משרד התחבורה המשמעות של עליית המחירים הזאת זה חיסכון או תקציב נוסף של כמה מאות מיליונים. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שנוסעי התחבורה הציבורית הם לא אנשים שנמצאים בעשירון העליון. יש להניח שרוב רובם של הנוסעים בתחבורה הציבורית הם אנשים – אני חושב שהשעון לא נכון.
לא, לא זה. אני חושב שנתת 25 דקות.
לא, לא, לא. הסתכלתי.
לא מה שרשום אצלי, אבל מנהל הסיעה יבדוק את זה.
במקרה הסתכלתי וראיתי שעבר זמן. בכל אופן – – –
אה, זה במשמרת שלך אז אני רגוע בכלל.
אוקיי, בסדר.
לא, לא, הכול בסדר, לא קרה שום דבר. במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שאנחנו היינו רגילים שבמעמדים כאלה שיש חצי שעה, שלושת רבעי שעה ו-35 דקות או 25 דקות לדבר אנשים שרו פה שירים, קראו מספרים. לא זה המצב. לא צריך להביא ספרים מהבית ולא צריך לשיר שירים כדי לדבר ולנצל את הזמן שלך. יש מה להגיד על תוכן הדברים, על דברים מהותיים שמתייחסים לנושא הדיון שלנו, שזה נושא התקציב.
אני עצרתי. אחזתי כדוגמה בנושא התחבורה הציבורית. מדובר על נוסעים שרובם נוסעים שבויים, אין להם ברירה אחרת. מדובר על כאלה שברובם נוסעים בתחבורה הציבורית מחוסר ברירה. אנחנו רוצים גם לדרבן את האנשים לנסוע בתחבורה הציבורית, אבל אנחנו רוצים במקביל שתהיה להם תחבורה ציבורית לא יקרה, זולה. ואנחנו, במחי יד אחת, 25% העלאת מחירים בתחבורה ציבורית. זה דבר שלא נקרא לו גזרה? זה לא הטלת מיסים? זה לא יוקר מחיה, דבר כזה? איך עשו את זה? רק אמרו דבר אחד: אנחנו הורדנו את מחיר הכרטיסייה. כפי שאנחנו יודעים, יש לנו על כל מאה שקל בהטענה ברב-קו – או פעם היו כרטיסיות שעל כל 16 נסיעות היו עוד ארבע נסיעות; או על כל 100 שקלים אתה יכול לנסוע ב-125 שקלים. היום, הטענת ב-100 שקלים – תקבל נסיעה ב-100 שקלים. זה לא נקרא עליית מחירים? אבל הניסיון של שר האוצר – – –
– – –
כל מה שמגיע לדבר שלך הוא מייד מתבלבל.
הוא כבר נגד זה.
זה באמת היה בושה. נזכרתי בזה בעקבות כך שאפילו הדבר הבסיסי הזה – אחרי זה הוא יצא בהודעה. זה גרם לו נזק גדול מאוד בתקשורת. ביאס אותו, כמו שאומרים – –
– – אז הוא התחיל להסביר על הרב-קו שכל מי שנמצא בקטגוריה, לא קיבל. זה נכון. מי שבקטגוריה של ילד, מי שבקטגוריה של קשיש, אזרח ותיק – לא ייפגע מזה. אבל שאר הנוסעים – מדובר על רוב שהם מגיל 18 עד גיל 65.
העלייה היא ממוקדת בכאלה שהם – אני יודע מה את אומרת. שבבוקר – אימא, אבא, צריך להטעין את הכרטיסיות, והעלות גבוהה.
אני מכיר מקרוב משפחות נורמטיביות שהן לא משפחות סעד שהילדים הולכים ברגל מרחק של שלושה, ארבעה, חמישה קילומטר.
מה יראה שם? יביא לנו מושגים. בכלל, זה ינקה אותו לגמרי. ייסע לדובאי ויגיד: פה לא יכול להיות, כזה עושר, כאן אין דברים כאלה. צריך להיזהר מאנשים כאלה שמביאים אותם, נותנים להם מושגים – צריך להביא אותם לשכונות החרדיות שיראו מה זה חוסכים, מה זה נקרא חד-פעמי ולמה חד-פעמי. מדובר – – –
הייתה תורנות. עכשיו זה גם בחיי היום-יום.
את אימא עובדת עם ילדים, את יודעת יותר טוב מאיתנו. אנחנו לא נמצאים הרבה בבית. אבל מה המשמעות? אישה עובדת מגיעה ב-16:30 אחר הצוהריים. יום מפרך. זה אחרי שהיא הייתה צריכה לראות שהיא לא נתקעת בפקקים, היא צריכה לחזור הביתה לאסוף את הילד הזה מהמעון, את הילד הזה מהגן ואת הילדה הזאת מגן הילדים. היא רצה הביתה עם ילד מפה וילד משם, והיא עבדה קשה לפרנסתה. האנשים שאני מכיר, האוכלוסייה שמשתמשת בזה – וזה ידוע שהאוכלוסייה החרדית משתמשת בחד-פעמי. ואיזה חד-פעמי – הפשוט ביותר, הדק ביותר. המשמעות של העלייה הכי משמעותית דווקא בחד-פעמי הזול – – –
אני רק רוצה להגיד לך – דווקא ככל שהחד-פעמי יותר יקר ככה העלייה היא פחותה. למה? זה מס קנייה. מס קנייה ניתן לפי קילו. עוד 11 שקלים לסט שעלה 25 שקלים או 30 שקלים, וקילו נכנס נניח, אז העלייה היא של 30%. אבל הכלי החד-פעמי הפשוט קילו עלה בסך הכול 11 שקלים, ואתה מעלה אותו בעוד 11 שקלים – זאת המשמעות – – –
כשאתה נותן רק לפרוץ כי זאת עליית מחירים הם כבר פורצים הלאה.
מה שאת אומרת כל כך מדויק. נעשתה איזו עבודה לפני כן בהסברה? אתה משלב את זה עם ההסברה איך אפשר לחסוך – – –
הרי איך העלייה הכי גדולה? אתם יודעים כמה עליית מחירים – בדברי ההסבר, במה שהם פרסמו.
כמה כסף?
כמה העלאת ההכנסה הצפויה על חד-פעמי? תן מספר, חבר הכנסת אמסלם. העלייה הזאת שאנחנו מדברים – 600 מיליון שקל. 400 מיליון שקל על שתייה מתוקה. מיליארד שקל שלוקחים עכשיו מהציבור, ומאיזה ציבור לוקחים את זה? את הכסף הזה לוקחים מהחד-פעמי – 600 מיליון, רובן זה משפחות. אנחנו עשינו חשבון אצלי בלשכה מה השימוש ומה העלות לארוחה לציבור החרדי – זה כ-290 מיליון. זה מתכתב עם 600 המיליון האלה גם אם אמרנו פחות.
לא דיברנו עדיין על מוסדות חינוך, מוסדות פנימייתיים. אין אפשרות אחרת היום חוץ מחד-פעמי. אין אפשרות. כל ארוחה – חד-פעמי. זה חוסך את העובדים. אני לא מדבר על השאר: על מדיח הכלים, על המכונות הגדולות, על חומרי הניקיון שמזהמים. לדוגמה, גם אי-אפשר לעבור לפלסטיק. מדוע אי-אפשר לעבור לפלסטיק? משרד הבריאות לא מאשר פלסטיק. החריצים האלה. אני זוכר, דודי, שנסעתי לחנות בירושלים כשאתה נכנסת לישיבה לתקופה. אני יכול לספר את זה, נכון? אני נסעתי עם הרבנית פרנק ועם הרבנית זוריבין, נסענו לפלפל בירושלים וקנינו את הצלחות וכוסות הפלסטיק. קנינו בישיבה שהוא למד תקופה, והצליח מאוד בלימודים. אתה לא מתבייש בזה, נכון?
אתה מתגאה בזה, אני יודע. אני לא הייתי אומר את זה.
דוד אמסלם היה אצלי, אני הבאתי אותו מכפר מימון מהחבר שלו, והבאתי אותו מהטרקטור שראיתי אותו – – –
אני אשם בדבר הזה.
מכיר קצת יותר. כשהוא היה גר בקריית מלאכי בקומה העליונה.
מכירים, הסודות מתגלים לאט-לאט. בבניין הזה אני לא מגלה את כל הסודות.
והידע שלו והחמימות שיש לו, זה איש עם שורשים – – –
אני לא מדבר על החיול, השרשרת שהייתי אצלך – – – אני לא מדבר על זה. אנחנו לא נספר את כל הסיפור לפני כל עם ישראל.
אפילו את זה אי-אפשר. דמיינו לעצמכם כלי זכוכית, כוסות זכוכית שישתמשו בהם במוסדות חינוך. אלה דברים בכלל לא מציאותיים. הם בכלל לא מתכוונים. חבר הכנסת ביטן, אמר את זה סגן היושב-ראש, אמר את זה: בזה שאתה מראה שהצפי של ההכנסה 600 מיליון, אתה כבר מראה בזה שאתה לא מתכונן שזה ירד. הרי, למה אתה מתכונן בעניין הזה – – –
וורט.
איך אומרים וורט בעברית?
ומה סיגריות? אתה אומר שזה מעשה של בריאות, ומשלמים יותר.
בסופו של דבר הם גם נערכים לזה. הוא כותב: יהיה לי 600 מיליון הכנסה מזה. אם אתה אומר, היית צריך לעשות ככה: אני עושה גזרה עכשיו, ואני רוצה שלא ישתמשו, ואני מניח שלא אותם מחירים, לא אותם היקפים יהיו. צריך יהיה להיות – אני רוצה להגיע לחצי, גם, אז תוריד את זה. אתה לא מוריד. הוא מכניס על זה.
אני אומר, אדוני היושב-ראש, יש כאן גם הבדלי מנטליות. דיברה על זה חברת הכנסת אבקסיס. כשאישה חוזרת עם הילדים כל יום, הכלים לשטוף אותם – זה חלק מהזמן שהיא צריכה בשביל לתפקד. הרי היא צריכה גם לגדל ילדים, היא צריכה לעשות אתם שיעורי בית, היא צריכה אחרי זה גם לנקות ולשטוף ולעשות את הקניות וללכת לרופא וכל מה שצריך מסביב לזה. יש לה ארוחת ערב ויש לה מה שהיא צריכה. זה חלק מהתרבות. היא יכולה גם לעבוד יותר. גם התפוקות – אם היא צריכה גם את זה לעשות, במצטבר היא גם תעבוד פחות. במצטבר, אם כל דבר אנחנו נוסיף, אז היא תשלח את זה עכשיו לניקוי יבש. יש גם הבדל מנטליות עמוק בין אלה שמקבלים את ההחלטות – זה ניכור ממש. הם לא יודעים מה זה עוני, הם לא יודעים מה זה חיסכון. אני נפגש עם אנשים, עם האוכלוסיות האלה. הם קרובים אליי ואני יודע. הם לא אנשים שהם נתמכים בציבור. הם לא אנשים שהם ברווחה. הם עובדים קשה לפרנסתם, הם מחזיקים את הראש מעל המים בהשקעה מאוד מאוד גדולה אבל מאוד מחושבת. חוסכים מעצמם את הבילויים ואת הנסיעות, הם מעצמם לוקחים את זה. ואנחנו מדברים על כך – אנחנו תכף נגיע לאותן נשים כשנגיע לנושא של המעונות. אבל אם נתמקד רק בנושא הזה, של החד-פעמי – בסופו של דבר, אני לא מדבר על אנשים שנוסעים עכשיו לפיקניק, ומה הם ייקחו, כלי פלסטיק? אז על מה אנחנו מדברים, איזה מותרות יש פה? ולא נעשו גם דברים אחרים, כמו שאמרו, יש כלים מתכלים, בואו נעשה תמריצים לכלים חד-פעמיים שהם מתכלים, ויש דברים כאלה, ועל זה נלך. נלך על איזה מהלך, ננסה מהלך. מייד – כאן, בנושא הזה, זה תרבות של סגנון של ניהול היום של הממשלה, ובמיוחד זו שמגיעה ממשרד האוצר.
אני רציתי רק להשלים את מה שאמרתי על הבדלי המנטליות המהותיים. כשאני נכנסתי לכנסת בזמנו, אז הטילו לראשונה את מס הבצורת. אני חושב שאתה עדיין לא היית, חבר כנסת ביטן, זה היה עוד בכנסת השבע-עשרה, שלהי הכנסת השבע-עשרה. באתי מעיריית ירושלים, הייתי בחברת הגיחון, אני הקמתי את זה. הכרתי את הנושא הזה, ואז היה מס הבצורת. זה היה מס מאוד מאוד דרקוני. ישבתי עם פקידי האוצר, חלקם אני מכיר. הם אומרים לי: על מה אתה מדבר? אמרתי: אתה לוקח על המכסה הראשונה, של נניח 3 קוב, את המחיר המופחת, ומכאן אתה רוצה עשרות שקלים על כל קוב. אמרתי להם: אבל זה שימוש. הוא אומר לי: לא, אני בדקתי את עצמי בבית ושאלתי את החברים שלי. מדברים אנשים שבקושי חיים בבית, שאוכלים במסעדות, מביאים אוכל מוכן, נותנים לניקוי יבש, חיים בסופי שבוע בבתי מלון, מטיילים, נמצאים פה, נמצאים שם, נמצאים בחוץ לארץ, לא נמצאים הרבה בבית, ויש ארבע נפשות, זאת אומרת, כשכבר מדובר על משפחה גדולה יותר – אני לא אומר, אולי טיפה יותר היום, ואני מברך את כולם עם משפחות ברוכות ילדים – וזה האינדיקציה לכמה קוב צורך הבן אדם? יש פערים גדולים מאוד לעומת אלה שצריכים, שעושים את הכביסות בבית, ואלה שמבשלים בבית, ואלה שמתרחצים בבית, הרחצה של הילדים, מי שיודע, ועוד, ועוד, ועוד וכו' וכו'.
ואני חושב שזו באמת הדוגמה, אבל, לסגנון הממשלתי, הסגנון. אם נשים לב מה זה מאפיין את הגזרות הכלכליות, המהלכים הכלכליים: הכול זה בקנסות, הכול באופן דרקוני, איזה סוג של כפייה. אנחנו נאכוף אותך, כפייה כלכלית, כפייה של מיסים. איזה סוג של רודנות. על הדוגמה הבולטת דיברנו עכשיו. רוצים משהו של איכות הסביבה – זה מייד קנסות. רוצים ומדברים, על משהו, על בריאות הציבור – נעזוב את זה לרגע אחד – אז דיברנו על קנסות? אנחנו נקנוס, נעלה את המחירים כדי שלא תוכלו. וזה הרי לא עוזר.
מאוד מאוד בלט בחוק התקציב, ובכל אופן בחוק ההסדרים, הנושא של הבריאות, שדחו את זה לחקיקה נפרדת. אני לא מדבר עכשיו על – ומדוע? מה זה היה? כל הנושא של הרפואה, הבריאות: קנס למבוטח שייגש לרופא המקצועי ללא הפניה של רופא המשפחה – 30 שקל, 27 שקלים, 23, משהו בסביבות האלה. זה למי שיבטל תור במכון. מי שיבטל ככה, מקבל קנס. זה הדיבור. ככה הם מדברים. סוג של רודנות, סוג של כוחנות, סוג של כפייה כזאת והכרח – זה סגנון הדיבור. עוד, לא רק זה: מי שילך גם לרפואה פרטית – ואנחנו הרי יודעים מה מצב הבריאות ומצב מערכת הבריאות, לצערנו הגדול, לא קשור לקורונה; אנחנו יודעים איפה זה עומד, כמה זמן מחכים היום לרופא מקצועי, כמה זמן, לרופא מקצועי, על דברים שהם דחופים יותר. אנחנו מדברים על סדר גודל של שישה, שבעה, שמונה חודשים, חמישה חודשים במקרה הטוב, שמחכים לרופא מקצועי על דברים דחופים. אז פלא שאנשים הולכים גם לרפואה פרטית? כמה לא עשו ביטוח פרטי? כמה לא עשו? רוב-רובם עשו. מערכת בריאות נורמלית וטובה, שמשלמים עליה הרבה, אחרי חוק הבריאות – זה היה צריך להיות חריג שבחריג, רק העשירון העליון שרוצה את הטוב; אנשים שאין להם אמצעים בעשירון התחתון ביותר, באוכלוסייה הכי חלשה, עושים שירותי רפואה פרטית. ועל זה הם באו ואמרו: תלכו לרפואה פרטית, תשלמו 40%. לא הלקוח, לא החולה, אלא מי? הרופאים וכל מה שמסביב לזה. על מי יטילו את אותם 40% עוד מס, על מי יטילו את זה? לא על הפציינטים? זה הסגנון. זה המאפיין.
חלוקת הכספים באמת אסטרונומית. חלוקת כספים – באו ושאלו אותי היום כל מיני שאלות על העבר. כשאנחנו היינו בקואליציה והיינו עושים הסכמים קואליציוניים, זה פשוט מצחיק הסכומים שהיה מדובר בהם. הייתה מלחמת עולם על 8 מיליון שקל לנוער הנושר, תוספת על 9 מיליון. מדובר על סכומים פעוטים מאוד. היום, על איזה סכומים מדובר פה? אתה מדבר על מיליארדים. רק הכספים הקואליציוניים היו מיליארד שקל, דברים שלא היו, זה כמעט תקציב של משרד שלם.
ומנגד אנחנו רואים את הקיצוץ בקבוצות החלשות, באוכלוסיות החלשות. זה צריך לשלם את זה. ואלה הדברים האבסורדיים שצועקים מתוך התקציב הזה, מול הניסיון הזה להציג את התקציב הזה כתקציב טוב, ובלי להציף. זה היה התפקיד שלנו, ואני חושב שאנחנו עשינו את זה במקצועיות, בהתמדה, בתוך כאב, מתוך הרגשה של הזדהות עם אלה שעושים את זה. ואני חושב שהאופוזיציה עשתה עבודה. היום אין מי שלא מדבר על החד-פעמי. אין מי שלא מדבר על המשקאות הממותקים. אני חושב שרוצים שידברו על המעונות, על העלייה בתחבורה הציבורית, ואנחנו מדברים על עליית מחירים בכלל. תכף אני אמנה, אולי בטור, את מה שאני פעלתי בו וראיתי, ואני יודע על העלאות והקנסות, ועל כל מה שהחוק בתוכנו מכיל.
לפני זה אני רוצה לדבר על איזה 100 מיליון שקל מיוחדים מאוד. 100 מיליון שקל. זה גם היה בתקשורת ב-24 השעות האחרונות. נזרקה אמירה חזקה מאוד שחבר הכנסת מנסור עבאס אומר: אני רוצה לתת 100 מיליון שקל מהכסף שלי לחרדים. זאת אמירה מיוחדת.
הבנתי.
הבנתי בדיוק. 100 מיליון שקל, אומר מנסור עבאס, באדיבות של עשיר, של אבירים. הוא בא ואומר לי, ואני לא בא בביקורת, אני תכף אגיע לזה. כולם שואלים אותי מהם ה-100 מיליון שקל האלה, שנותנים. אז קודם כול, כמו שאתה, אף אחד לא פתי, ואתה מבין שזה לא מעשי ולא יישומי. הוא נותן? הוא לא נותן, והוא כבר לא יכול לחלק, אף אחד לא נותן לו לחלק 100 מיליון. אבל הוא בדרכו, בחוכמתו, בחוכמה, אני רוצה לציין, בא ועושה פוליטיקה מהעניין. ואמר אמירה: אני ראש הממשלה. אני זה שהוא שר אוצר, אני מחלק כספים פה. החרדים, כדאי לכם להיות אצלי. אני מישהו שמבין אתכם ורוצה להיות. מה שהוא במיוחד בא ואומר, מה שיצא מתוך הדברים, והוא, מבחינתו זה הרווח שלו, וצריך לקחת את זה בתחכום רב, זה שבאים להגיד: אנחנו ברע"מ – והוא אמר את זה, הוא אמר לי את זה, והוא יגיד את זה לאחרים, אני לא מגלה סודות שהוא אומר לי בשקט, הוא אומר לי סודות שהוא אומר בגלוי: רע"מ זו מפלגה שנותנת לכולם. אל תבוא לבקר אותה למה היא נותנת ליתומים ולאלמנות של שהידים או לא שהידים ועוד דברים כאלה. אנחנו נותנים לכולם, אנחנו לא מסתכלים, לא בודקים בציציות של אף אחד, זה לא משנה אם הוא יהודי או לא יהודי, גם ליהודי אנחנו נותנים. הינה, חרדים, עכשיו רודפים אותם, מונעים מהם את המעונות לילדים, אני נותן להם. אז בא מנסור עבאס ואומר: אני נותן 100 מיליון לחרדים. מנסור עבאס. מנסור עבאס זה מה – – –
100 מיליון. אם יש לו – – –
אנחנו אומרים – – –
אני אמרתי את זה כאן: יש אמירה של מישהו שבנה בניין מאוד גדול, ולא ידעו – – –
אבל זה הרבה יותר.
מה המשמעות אני הסברתי. המשמעות שלו היא שרע"מ מחלקת לכולם. דרך אגב, אני חושב שמה שאתם עושים – אנחנו אומרים הלוא שהוא ראש הממשלה, אנחנו מדברים לציבור הבוחרים שלנו שהוא ראש הממשלה, הוא זה שהוא רק הכספים, אבל הוא נשאר אותו עבאס, אותו מנסור עבאס עם התפיסה האסלאמית שלו, והוא לא שינה באידיאולוגיה שלו.
החזון. התפיסה. באמת הוא מרוויח מזה, כי במקום לבוא להגיד – הציבור שלו שצריך לומר: אתה מכרת את האידיאולוגיה שלך בשביל כסף. את זה הרי טוענים גם אחרים – –
– – ברשימה המשותפת. אז אתה אומר: נשארת בסדר. אתה רק לוקח את הכסף, אבל אתה נשאר באידיאולוגיה המסוכנת שלך. אבל זה, זה בעצם מה שהציבור שלו רוצה לשמוע.
את זה הוא רוצה לשמוע.
היום. הגביר של העיירה. משלם – – –
אני לא רוצה לבקר אותו בחלק הזה.
מה שאנחנו צריכים ללמוד מזה, הרי זה לא מעשי, זה את המראה מול הממשלה הזאת, שבא מנסור עבאס ואומר: אני אתן לכם, אני רואה שמתנכלים לכם, אני אתן לכם. שהממשלה תראה לאן היא הידרדרה בכמה חודשים, לאן הידרדרו במצב הזה, שהוא בא והוא מוכיח.
המחשבות שלהן אחרות גם.
המחשבות שלהן אחרות, אבל הממשלה – מה צריכה לראות מזה? תעזבי שהוא רוצה לחלק לכולם, ויש לזה דימוי של – בסדר, לא ניכנס לזה, גם שכר – – – אבל הממשלה, מה צריכה לראות?
מה – – – לממשלה?
"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה". זה לא כפל לשון. "אוי לנו מיום הדין", כתוב במדרש שהאחים של יוסף, כשיוסף התגלה לפני אחיו, הם אומרים: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום – הם נבהלו מפניו. הם לא יכלו לעמוד בפניו. מה היה כל כך חמור? יש דברים שלפעמים יש לך יום דין. את נמצאת בבית משפט – למה עשית ככה? או אפילו בית משפט שהוא בית דין של למעלה – למה לא למדת מספיק תורה, למה לא נתת צדקה? הוא אומר: עבדתי קשה לפרנסתי, לא היה לי מספיק כסף. הוא עונה. אבל כשמוכיחים לך אחר כך שלא היה לך כסף, אבל בילויים כאלה וכאלה עשית – זה תוכחה. נגד זה אין מה לעשות. זה תוכחה לממשלה הזאת. "יום התוכחה" – אני יוסף, אתם אמרתם כך וכך. זו התוכחה, והם לא יכלו לעמוד בפניו על מה שהם עשו. זו התוכחה – זו הבושה שצריכה לכסות את פני הממשלה, הדבר הזה. מזה נלמד. את שאר הדברים נשאיר – – – שנעשה עם ה-100 מיליון שקל, אבל על זה אנחנו מדברים. וזה באמת נותן את ההרגשה איפה הממשלה הזאת, בתוך כמה חודשים לאן היא הגיעה, בכל התהליך ובכל תרבות השקר הזו, תראו את הדימוי, שלא רק שהוא לא חינוכי, זה הידרדרות שלא הייתה כמותה. אני לא מדבר על הסגנון – – –
אני אומר על התקציב. אנחנו מדברים על התקציב. אין בתקציב קורונה. אחרי שלא יעשו דברים, זה לא רק בגלל – אתה מכיר את אותו אחד – – –
אתם יודעים איזה הידרדרות? מה זה אומר? – – – יש אחד שהיה במגרש, ותמיד הוא היה עם כובע. זה הפריע לאנשים. בא אחד וזרק את הכובע. תמיד שאלו אותו: למה אתה עם כובע? הוא היה אומר: זה פרינציפ. הוא לקח את הכובע, זרק אותו, וראה קרחת. אומר: הוא זה פרינציפ? זה קרחת. זה לא פרינציפ, זה קרחת. זה לא שום דבר, הכובע הזה. לכן אני אומר: אל תגידו לי שיש שיטה. כמובן שאתם לא מתקצבים, אתם מעדיפים לתת לאחרים, וזה מה שאתם עושים.
עכשיו, בכל אופן בקצרה, אם כבר נגענו בקורונה, אני כן חושב – אנחנו יודעים היום שהחלק שרודף אותנו זה אלה שלא מתחסנים, ואני חושב שהממשלה צריכה גם לעשות פעולות, אם אנחנו מדברים על זה, אנחנו יודעים מה זו קורונה. יש שם, חלק מהאנשים שלא מתחסנים, פשוט נתפסה אצלם, או אנשים – – –
את מביאה אותי באמת – – –
את מביאה אותי – ממש אי-אפשר – – –
זה מביא אותי, בפנייה חדה, לדבר על הנושא של הדיור. איפה בתקציב הזה אנחנו רואים דיור? לא רק שלא רואים שום דיור – דיור, אנחנו יודעים בשביל מחירי הדיור צריך להכניס את היד לכיס. המדינה באיזשהו מקום אפילו לא מעוניינת שהמחירים ירדו. הרי החלק המרכזי של ההכנסות למדינה זה מהדיור. ככל שהדיור יותר יקר, ככה הרווחים שלהם יותר גדולים. איך אחד אמר לי, הוא אמר לי זה אולי בבדיחות, אבל זה לא בדיחות: המדינה מעוניינת – – –
את מס הרכישה.
תשחרר קרקעות, תבנה יותר, תציף את השוק, זה לא.
על זה דיברתי. אתה גם חושב ככה.
וזה אחד מהדברים. הדבר השני – – –
זה בדיחה. בדיוק לזה התכוונתי, לנושא של הרכב. אנשים לא נלחמים. אומרים לך: לא נלחמים בפשע, שיגנבו. חברת הביטוח משלמת. יש לה איזה חברת ביטוח בחוץ לארץ שהיא – ויש מיסים, 100% מיסים שיש על רכב. אחד ממחוללי המיליארדים.
יש כמה דברים כאלה. עדיף להם שיהיה ככה, כדי שהמחירים – רק עושים לנו מיצג: אנחנו רוצים. ואכן זה טוב להם גם בעלות. אבל ללכת להפסיק מיזם של בנייה לחרדים שהיה בקריית גת, בשפיר, לא רחוק מהישיבה, מקום של פתרון לחרדים שכבר עבדו עליו וזה היה בוועדות התכנון? הוראה להפסיק את זה ולא לתת פתרון אחר, להפסיק מהלך שהיה באמת peanuts של הפתרון למצוקות דיור מאין כמוהן. לא כל אחד יבין. מי שחי בדירה לא יודע מה זה לגור ב-25 מטר, ב-30 מטר, ביחידות קטנות כאלה צפופות, ששם גרים שלוש נפשות, אפילו ארבע נפשות גרות בדירה הזאת, שזה קורע לב.
אמרתי את זה אתמול: לאימא אין מקום שהילד יזחל בו, הוא לא יכול לעשות את התהליך של זחילה. אין לזחול בבית. היא צריכה לחפש אחרי הצוהריים מקומות. ככה, זה היה לפעמים במעון, היה קצת מקום, גם לא. היום, בגלל לא יהיו מעונות, הנשים האלה, כל מה שהן יעשו, הן יצטרכו ללכת למעונות בבתים פרטיים, אם הם לא יפסיקו לעבוד – –
– – עם 12 ילדים או 15 ילדים, וזה מה שקורה כבר היום.
בלי פיקוח, אין תנאים, היא לא בנויה לזה. היא גם מסכנה, היא עבדה בהייטק, היא עכשיו החליפה מקצוע. מה היא יכולה לעשות? היא לא יכולה לשלם עוד 5,000. כל מה שהיא הרוויחה, היא הרוויחה 7,000 ו-8,000 במקרה הטוב. יש כאלה שרק שכר יסוד ורק שכר מינימום. איך הם יכולים לשלם 2,500 שקל עכשיו למעון? זה אחד הדברים האכזריים שנעשו פה. אין לזה תפיסה לא חברתית, לא כלכלית וודאי לא אנושית. אבל בקור רוח עושים את זה, לחנך את הנשים של הבעלים.
בכל אופן, מכאן, במעבר חד – הרבה מהדברים נעשו בשיח שבינינו, אבל בסדר, אנחנו באמת מבינים אחד את השני. הזכרתי שקודם התראיינתי לאחד העיתונים על חוק הכשרות. אמרתי, ציטטתי את השם שלך, שאת אמרת שחוק הכשרות יביא אותך לכך שהיום את לא תסמכי על רבנות, על הכשר רבנות רגיל, שאת יודעת שאי-אפשר לסמוך על זה, ותתחילי לעבור למהדרין. אז מהמבט שלנו, של הציבור החרדי, הוא לא יינזק בעניין הזה.
אבל העם, העם שצריך את הכשרות הבסיסית הוא זה שישלם. הביאו חוק כשרות שהוא כל-כולו היה מבוסס על כמה פרמטרים, ואת כל הפרמטרים מוססנו. היו אנשי המקצוע שהגיעו, ואמרנו: על מה אתם מדברים? היו כמה פרמטרים מרכזיים: להוזיל את הכשרות – הם רק מייקרים את הכשרות. איך אפשר להוזיל כשרות כשעד עכשיו הכשרות היא של המועצה הדתית. יש גם את החשב, וגם את רואה החשבון, וגם את המפקח, והמועצה הדתית משלמת. עכשיו נשאר לשלם למשגיח עצמו, שבא לכמה שעות – אגרה של פיצה ופלאפל, 300, 400 שקל לשנה. זה לא הכסף הגדול.
היום, אתה מוציא את זה לגוף כשרות חיצוני, בהנחה שהוא יעבוד באותה רמת כשרות.
אנחנו בהנחה. זה יכול להיות יותר יקר, הוכחנו להם את זה. הרי זה לא יכול להיות יותר זול. לא יכולה להיות רמת כשרות מינימלית אם אתה מוריד. זה רק יכול להיות על חשבון משהו אחר.
טוב. עוד ועוד דברים בסגנון כזה. יחסי משגיח–מושגח, שזה לא טוב – ומה זה גוף כשרות, זה לא יחסי משגיח מול החנות? הגוף פשוט צריך להרוויח בסופו של דבר. קניתם את התקציב באמת במחיר מופקע. העברת תקציב עלתה למדינה, ואנחנו נצטרך לשלם את זה במשך שנים, מחיר יקר מאוד מאין כמוהו. גם הכספים הקואליציוניים, שהיו ללא תקדים בתקציב המנופח. ואחרי זה לבוא להגיד שהקואליציה היא בקרב על התקציב – אתם יוצרים חברה מקוטבת שהיא מופלית, חברה שיש בה שחיתות. אתם לוקחים אוכלוסיות שלמות בתוך התקציב הזה, מטילים עליהן, משאירים חברה אחרת, הם לא יצטרכו להתמודד עם כל זה.
אין, דינה של הממשלה הזאת, לצערנו, עם התקציב הזה וכל התנהלותה בכלל בצביון היהודי – ובזה אני אסיים, הצביון היהודי. יש הידרדרות בכל מה שהם עשו. הקשר שיש, שצריך להיות בצביון: במדינה יהודית, על מה אנחנו נקראים יהודים? ומה היתרון שלנו במדינה יהודית ודמוקרטית? כמה דברים בסיסיים, של כשרות, ועל שבת, ועל נישואין וגירושין, ועל הגרות שזה היחס שלנו. את כל זה, באופן שיטתי, לפני התקציב ובתקציב, אנחנו הולכים לרופף לגמרי. אז מה יישאר? מדינה שכל ההווי שלנו זה לאכול שווארמה או פלאפל? במה? במה, אם לא זה? זאת המטרה וזו רק ההתחלה. אז דינה של הממשלה הזאת עוד לפני התקציב להתפרק.
4,275 מילים של אורי מקלב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.