אדוני היושב-ראש, אדוני שר המשפטים, חבריי חברי הכנסת, אני מבקש לדבר על מה שנתפס בעיניי כבעיה האקוטית ביותר, החמורה ביותר ובעלת פוטנציאל הנזק הגבוה ביותר למדינת ישראל בעת הזו, וזה כל מה שקשור להשפעת הפשיעה במגזר הערבי – הלאומנית והפלילית – על הביטחון הלאומי, על הריבונות וגם על הביטחון האישי.
אני מציע שאנחנו נסתכל ונראה לאיזו מציאות הגענו בתום מלחמת השחרור. גברנו על ארבעה צבאות עם צבא אחד; יצאנו בתיקו מהירדנים והייתה תבוסה מוחלטת של הפלסטינים במלחמת האזרחים שהם כפו אותה עלינו. אבל מאז ועד היום אין השלמה עם ההישג הישראלי, ולמעשה יש כרסום מתמיד וניסיון מתמיד להגיע למציאות שבה קובעים עובדות בשטח – ואני מייד אפרט. חלקים ניכרים באוכלוסייה הערבית בישראל פועלים בדרך הזאת, ולמעשה אנחנו עדים בחלקים נרחבים בארץ לתפיסת שטח באופן בלתי חוקי, ויש אזורים שבולטים בעניין במיוחד ואני אפרט אותם בקרוב.
המציאות הזאת של אי-השלמה עם סדר החיים שבו יש מדינה יהודית דמוקרטית, שוות זכויות לאזרחיה אבל, כפי שאמרתי, מדינה יהודית – המציאות הזאת גולשת לא רק אל תחום הביטחון האישי אלא גם אל תחום של פשיעה, שמידרדרת בחלקה מפשיעה פלילית לפשיעה לאומנית. ואני, ברשותכם, רוצה קודם כול לתאר את המצב, כפי שאני תופס אותו, ברחבי הארץ. אנחנו לא מדברים על מקשה אחת, ואני גם, חלילה, לא אומר שהאזרחים הערבים הם עבריינים. נהפוך הוא, חלק ניכר, גדול מאוד, הם אזרחים שומרי חוק שמעוניינים לחיות את חייהם. אבל, לצערי הרב – – –
האם זו הנורמה שהיושב-ראש מפריע לחבר כנסת?
האם ההערה נכונה או לא נכונה – את זה ישפוט הציבור, בעיקר אלה שיורים עליו במגזר הערבי בכל כפר ובכל יישוב. אבל אני מציע – – –
בקשר למה אני אמור ולא אמור, אני אחליט את החלטותיי.
אבל הפשיעה במגזר הערבי גבוהה לאין ערוך מאשר במגזר היהודי. אתה יודע את זה, אני יודע את זה – –
– – והדבר הזה משפיע לרעה קודם כול על חייהם של האזרחים הערבים, אבל גם על חייהם של האזרחים היהודים. ואני רוצה לתאר את המצב כפי שאני תופס אותו. קודם כול, אנחנו מדברים על שתי בעיות – סליחה, בנות, היות והיושב-ראש עסוק בלהפריע לי במקום לעשות סדר, אז לפחות אתן אל תפריעו.
אני מציע שאנחנו נסתכל לפחות על חלוקה גיאוגרפית בסיסית אחת: האחד זה כל מה שקורה מהקו של רמלה וצפונה, נניח, שבו יש אוכלוסייה בעלת מאפיינים מסוימים, וזה קשור גם לערים ערביות וגם לערים מעורבות וגם ליישובים וגם לכפרים, וכמו שאמרתי, מתחיל במרחב רמלה-לוד, פחות או יותר, ראשון לציון וצפונה. והדבר השני – מה קורה בנגב.
אני רוצה לפתוח בתיאור המציאות בנגב, מפני ששם הבעיה היא מאוד אקוטית בעיניי. ראשית, לכל אלה שלא יודעים, האוכלוסייה בנגב מכפילה את עצמה אחת ל-15 שנה. בשנת 48' – מספר מאוד רלוונטי בימים אלה, כמו תמיד – היו 20,000 בדואים בנגב. תעשו ארבע-חמש הכפלות ותגיעו למספר של היום: בשנת 2021 אנחנו נמצאים עם כ-300,000. אגב, כשהייתי אלוף פיקוד הדרום, בתחילת תפקידי היו בדיוק חצי – 150,000 בדואים בנגב.
אני רוצה לומר משהו על האוכלוסייה. אתם יודעים שבאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל 30% הם מתחת לגיל 18 – מה שמוגדר ילדים או נערים; באוכלוסייה הערבית – 50%; באוכלוסייה הבדואית – 65% או 64% – מספר שאין לו תקדים בשום מקום בעולם. לא רק בישראל, בשום מקום בעולם אין מספר שבו כשני שלישים מהאוכלוסייה מוגדרים ילדים, קרי מתחת לגיל 18.
המציאות הזאת יוצרת מצב שהוא בלתי אפשרי, ואני רואה את ההחלטה המסוכנת של ממשלת ישראל מהיום, ואני אדבר עליה מייד, ואני תמה עליה. ב-15 השנים האחרונות הוקמו באופן בלתי חוקי 15 יישובים, מקבצים לא חוקיים, ברחבי הנגב. יתרה מזאת, תביעות הבעלות – אתם מכירים את הוועדות השונות – תביעות הבעלות לא הצליחו לגשר על אף אחת מהבעיות האלה. ולמעשה, כמו שאנחנו מסתכלים על תביעות הבעלות בוועדות השונות, החל מוועדת גולדברג ועבור לוועדת אלמוג וועדת בגין ואחרים, בסופו של עניין מה שאנחנו רואים זה שאין התכנסות למרכז של האוכלוסייה, אף אחד לא מוכן לוותר על מה שיש לו ולעבור מהמקום שבו הוא היה אל המקום האחר. מקסימום הוא עושה את מה שקורה לאורך שנים: הוא גם נשאר במקום הקודם והוא גם עובר למקום החדש.
התהליכים האלה, שבהם מנסים להסכים על גישור, הם תהליכים אין-סופיים שלא מסתיימים ואין בהם שום דבר אפקטיבי. למשל, קחו את היישוב ביר הדאג', שאני מכיר אותו עוד מהימים שהייתי מפקד אוגדה. היו שם שניים וחצי בתים בשנת 1997 כשהגעתי לשם; היום גרות שם אלפי משפחות, אלפי בתים. זה נושק לרביבים. פעילות בלתי חוקית בהיקפים עצומים של פשיעה. היה מרכז הברחה עד שבנינו את הגדר בנגב. כאשר אני מסתכל על המצב הזה – יש תוכנית מתאר, עשו תוכנית מתאר לביר הדאג', אבל התושבים מסרבים להיכנס לשטח המוצע. זה, אגב, מה שיקרה עם ההצעה שהממשלה שמה היום להקמת שלושה יישובים. הבעיה היא לא היישובים, הבעיה היא שכאשר אתה מקים יישוב, חלק קטן מהאנשים גרים בתוך היישוב, חלק גדול גרים גם ביישוב וגם בשטחים שאותם הם היו אמורים לעבור. דרך אגב, יש לנו תקדים. לתקדים הזה קוראים כסייפה וערערה. אלה אנשים שלפני 40 שנה, בעקבות הסכמי השלום עם מצרים ובניית שדה התעופה נבטים, שהועתק מהנגב, פינו אותם לשני יישובים מתוך השטח של נבטים. שני המקומות האלה מזמן חרגו מקווי המתאר, מהיישוב, מכל מקום שהם צריכים להיות, ולמעשה יש השתלטות על שטחים נרחבים ופזורה שנוצרת מסביב לשטח הזה, ולמעשה השתלטות מוחלטת על השטח.
כאשר אתה מסתכל היום על כל מה שקוראים לו הנגב המזרחי, לצורך העניין, מציר 40 ומזרחה, מצפון, מבקעת ערד ודרומה, עד למרחב של המכתשים, דימונה – כל השטח הזה הוא שטח שמנוקד ביישובים, כפרים, מקבצים וכן הלאה, ולמעשה, בחלקים גדולים מהשטח הזה, אולי ברוב השטח הזה, לא ניתן להפעיל שום דבר שהוא ברמה של פרויקט לאומי, מהסיבה הפשוטה שבכל מקום שאתה מנסה לצייר פוליגון נקי, אתה מוצא בתוכו שטח שבו נמצאים בדואים שנכנסו אליו באופן בלתי חוקי.
כאשר אני מסתכל על התהליך, רבותיי, בכל אחת מהמשפחות שנמצאות שם ומקבלות ביטוח לאומי ממדינת ישראל יש, כידוע לכם, נשים אחדות, חלקן מקומיות ממדינת ישראל וחלקן חברוניות, עזתיות וממקומות אחרים. דרך אגב, מבירורים שאני עשיתי בצוות שאני חושב איתו, פועל, מדבר איתו, מסתבר שחלק מהנשים יולדות עם תעודת הזהות של האישה הישראלית על מנת להגיע למצב שיש זכויות מלאות לילדים ותכסיסים דומים.
כשאנחנו מסתכלים לאן הדבר הזה מוביל, אני חושב שהמציאות היא מאוד מדאיגה. קודם כול, אתם יודעים שחלק ניכר מהשטחים בדרום הם שטחים שצה"ל נמצא בהם – שטחי אש, שטחי אימון וכן הלאה, מטווחים של חיל האוויר. אני רוצה לבשר לכם שצה"ל נתן הנחיות שבחלק מהמקומות לא מנווטים יותר. במקומות שאנחנו הלכנו בהם ברגל לפני 30 ו-40 שנה אי-אפשר לעבור, פשוט אי-אפשר ללכת בהם, פן יבולע לחייל שהולך בניווט בדד. זה דבר מדאיג, דבר לא נתפס, אבל זוהי המציאות.
חיל האוויר מפסיק להשתמש בחלק מהמקומות שבהם הוא מטיל פצצות על הקרקע מחשש שיפגע באנשים שנכנסו לשטח באופן בלתי חוקי. הצירים, רבותיי, בחלקם הגדול הם צירים מאוימים. בציר מנבטים לדימונה מורידים אנשים מהכביש פשוט באלימות, גם ביום וגם בלילה – באותו ציר לדימונה, וזה ציר ראשי. בציר 40 לכיוון דרום – מציאות דומה בחלק מהמקומות; בציר 31 לכיוון צומת שוקת-ערד – מציאות דומה. וכמובן כולם מכירים את ריבוי פעולות האלימות כלפי חיילים: יש ניסיונות חטיפת נשק, גניבת תחמושת, חטיפת אפודים וציוד, ניסיונות – וחלקם מוצלחים, לצערנו – של הקמת חממות סמים בתוך שטחי האש מתחת לפני הקרקע, וירי על תחנות משטרה וגם על בסיסי צה"ל. למעשה, כמו שאמרתי, חלק ניכר מהשטח הוא שטח שבו אנחנו לא יכולים לאכוף את ריבונותה ואחריותה של המדינה.
וכאשר אני רואה את ההחלטה מהיום, אני חושש שזו החלטה מאוד מאוד בעייתית. אנחנו חיים במזרח התיכון – אדוני היושב-ראש, אתה יודע היטב שבמזרח התיכון אין משמעות לצערנו לא למילים, לא להצהרות, לפעמים לא לנאומים ואפילו לא להסכמים ולחוזים חתומים. מה שקובע יותר מכול במזרח התיכון, בוודאי לאורך מאה השנים האחרונות, זה הפעולות בשטח, מה שקורה בשטח.
תלוי, תלוי. אנחנו ניווכח בקרוב, אנחנו ניווכח בקרוב.
אנחנו ניווכח בקרוב. הייתי אומר שזה מאוד קשור בצדדים המסכמים, זה לזה. אני מסתכל על המציאות הזאת, ואני חושב שכל מי שחשב שהוא יקים שלושה יישובים ומייד תהיה נהירה של האזרחים הבדואים מהפזורה אל היישובים האלה והם יעזבו את כל אשר להם בפזורה, עלול להימצא בפני שוקת שבורה. הוא למעשה יוצר עוד שלושה מרכזים שינקזו אליהם אנשים מהפזורה, אשר יישארו גם בפזורה וגם יבואו למקומות החדשים, ויתרה מזאת – יקימו סביב אותם יישובים מאהלים, צריפים, פחונים ובנייה בלתי חוקית וישתלטו על המרחב.
אני מסתכל על הנגב, אבל אני אומר לכם כאן שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת. למעשה, כולנו יודעים – אני מקווה שכולנו יודעים – שיש זיקה חזקה בין הבדואים בסיני לבדואים בירדן לבדואים בנגב. הזיקה הזאת היא זיקה שבטית, טבעית, מוכרת. אנחנו מכירים – אני לא אנקוב בשמות השבטים – אנחנו מכירים חלק מהשבטים שנמצאים גם כאן וגם כאן, וזה בסדר. זו הייתה, דרך אגב, אחת הסיבות – אחת הסיבות, לא הסיבה היחידה – שבגינה תכננתי לאורך שנים והקמתי את גדר ההפרדה בגבול מצרים בתחילתה, ולאחר מכן בהמשכה העברתי את המקל. בשנת 2005 אנחנו ראינו – – –
אני חושב שאחת הבעיות שיש לנו עם הבדואים היא שהם חסרי חובות וחסרי זכויות. כלומר, המדינה נותנת להם את מה שניתן מתוקף חוק, ביטוח לאומי ודברים דומים, כי זה זורם אוטומטית, אבל כשאני כשר חינוך הייתי מגיע ליישוב בדואי שהוא יישוב לא מוכר, אז מאוד קשה לסדר שם את הכיתות ואת בית הספר, וכמובן את התשתיות.
ולכן – הבעיה נובעת כמובן מזה שהיישוב הוא לא חוקי.
ולכן, הרעיונות ההזויים של הקמת שלושה יישובים כאילו הם יפתרו את הבעיה הם רעיונות לא סבירים, כי כל אלה שגרים בפזורה לא יעזבו אותה. הם יבואו גם לשם, עם חלק מהמשפחה, עם אחת הנשים, עם חלק מהילדים, אבל הם לא יעברו למקום אחר וינתקו את כל מה שהיה קודם לכן. ולכן, זה רק שלושה מרכזי האצה להשתלטות בלתי חוקית על אדמות הנגב.
אני חוזר אל התהליך. אמרתי שפעלתי בנושא הגדר. אני ראיתי כאלוף פיקוד הדרום מה המציאות הנוצרת: ארגונים סלפיסטים מתארגנים בסיני, ארגונים סונים קיצוניים התחילו לעלות. אז המושג דאעש עוד לא היה רווח, אבל ראינו את אל-קאעידה, וראינו את האחים המוסלמים, וראינו אחרים, וראינו את התנועה שלהם ואת הניסיון שלהם באמצעות השבטים הבדואים בסיני להבריח אמצעי לחימה, נשים, סמים, סחורות וכן הלאה. לצד זה ראינו גם את תופעת ההגירה החמורה. ואני באתי עם הרעיון – שדרך אגב זכה להתנגדות מוחלטת בכל הקשת הצבאית, מעמיתיי במטה הכללי ומהרמטכ"לים שתחתם עבדתי. הרעיון היה להקים גדר, חיץ שיסגור בין סיני לבין הנגב, בין ארץ ישראל לבין מצרים.
יתרה מזאת, גם הסברתי: אם מישהו רוצה לעבור ולהיתפס, ואנחנו רוצים לתפוס אותו, התוצאה היא שהוא נשאר בשטח מדינת ישראל ואין דרך להחזיר אותו למקום מוצאו. על הגל הזה של מהגרי עבודה, של סמים, של פשיעה ושל זנות, מגיע גם הטרור. אני חייב לומר שאחרי שהצגתי את זה לשני רמטכ"לים, לשני שרי ביטחון ולשלושה ראשי ממשלה, עם תוכנית שלמה, שהתחלתי לבצע אותה בהיקפים של מאות מיליוני שקלים לפני שהיה לעניין הזה תקצוב מלא, הראשון שהלך איתי בעניין הזה היה ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שהסכים לשים את הכסף. כל היתר לא שמו את הכסף. התוצאה הייתה שהתחלנו בבניית הגדר, מחליפיי המשיכו את התהליך הזה, והיום הגדר הזאת עומדת ומנתקת במידת מה את הזיקה הזאת שאני דיברתי עליה.
אבל הזיקה היא לא הדבר היחיד. החלה תופעה של התפשטות של אוכלוסייה בדואית מהדרום לצפון, ואני רוצה להסביר – עוד פעם, אינני בטוח אם אלה שמאזינים לנו ושומעים אותנו ואתם, חבריי חברי הכנסת, מכירים את הדברים – נכון להיום, יש "נקודות התיישבות", במירכאות, בדואיות, גם במרחב של רחובות וראשון לציון. אתן דוגמה. האם מישהו יודע מי זה שבט אבו ליבדה? אני רוצה לספר לכם שהם אורחים על האדמות של צה"ל בסמוך לצריפין, במה שנקרא בה"ד 7 – בסיס הקשר. הם נמצאים שם. איך זה קרה? אני אתן הסבר. הם הגיעו למקום, זה התחיל באוהל ובצריף, ולאט-לאט חיבקו את החלק הצפוני של הבסיס. בשלב מסוים, כשנפל עץ ושבר את הגדר והצבא לא הוציא את העץ אלא כיתר אותו באמצעות גדר, הם הזיזו את העץ ונכנסו אל תוך השטח, שהיום הוא שטח של הבסיס, ובנו שם בתים. זו דוגמה אחת. אני לא יודע כמה מכם, אולי חבר הכנסת אחמד טיבי יודע, איפה זה דהמוש במרחב רמלה.
דהמש – דהמוש או דהמש?
אני רוצה לספר לכם שזה יישוב בדואי על הציר שמוביל מרמלה, ונדמה לי שמספר הציר זה 44, לכיוון תל אביב – ממש בין לוד לבין ראשון לציון. היישוב הזה הולך וגדל. אלה לא אזרחים מקוריים במקום הזה, הם לא ישבו בו מעולם, אבל הם התנחלו בו. ולכן, כשאני מסתכל על מה שקורה בדרום, רבותיי, הדבר הזה – – –
אני מציע לזכור שהטיל הזה שוגר על ידי ערבים, שפגעו בערבים אחרים.
ניסו לפגוע ביהודים.
אני מצר על זה שמישהו – – –
אני מצר – אמרתי, אני מצר על זה שמישהו נהרג – –
– – אבל אני מציע שאנחנו נסדיר את העניין, ואני נותן את זה כדוגמה להשתלטות הבלתי-חוקית שהחלה בשטחים בדרום והולכת צפונה. התוצאה של המציאות שאנחנו מתארים, של אוכלוסייה שיש לה למעשה בעיות מאוד חמורות של תשתיות וגם של דברים אחרים, ומצד שני איננה רואה את עצמה כחלק מאלה שאמורים לשאת בנטל במדינת ישראל, כל נטל שהוא, זו פשיעה שהולכת ומחריפה. אני מניח שכולכם מכירים את הדברים: קודם כול, פעולות נגד צה"ל ונגד כוחות הביטחון, חטיפת נשק, גנבת אמצעי לחימה, גנבת תחמושת, ניסיונות שוד וציוד של חיילים, כולל חיילים שעומדים עם הציוד שלהם בשטח ובאים וחוטפים להם אותו עם טרקטורון או עם אופנוע, ירי על תחנות משטרה, פריצה לבסיסים וכדומה.
במישור האזרחי: סגירת הצירים, הורדת רכבים מהכביש באלימות, ירי על יישובים, גביית פרוטקשן בכל מרחב הדרום – במיוחד במרחב באר שבע, אבל לא רק; התנכלות לנשים כתופעה כביכול נורמטיבית – אגב, רק לנשים יהודיות, רק במקום שבו מסתובבים יהודים – על ידי אוכלוסייה ערבית, דבר חמור ביותר. באופן כללי, אני חושב שכולנו רואים שיש עלייה בשנים האחרונות גם בפיגועים וגם בפשיעה במרחב הדרום. לצערי הרב, מדינת ישראל ונציגתה בשטח, משטרת ישראל, איבדו את ההרתעה כלפי האוכלוסייה הזאת. ברור לגמרי ששוטר בודד לא יכול לגבור על עשרות אנשים, אבל תפקידו של השוטר או תפקידה של הניידת הוא לגרום לכך שמי שרואה אותם יירתע כי הוא ידע שמאחוריהם עומדת מדינת ישראל באמצעות משטרת ישראל. לצערי, זה לא מרתיע, ואנחנו הולכים ומאבדים לא רק את הנגב אלא את השטח כולו על כל השפעותיו החמורות.
בזמן שנותר לי – האם הזמן הזה מדויק, אדוני היושב-ראש?
דקה מעבר, אני מכיר לך תודה. אני לא אספיק להגיד את כל מה שרציתי, ולכן – – –
עוד לא התחלתי. אני רוצה לומר שהמאפיינים בצפון הם מאפיינים שונים. הפשיעה ברובה היא פשיעה בתוך היישובים בערים מעורבות וביישובים ערביים. חלק ניכר, אולי החלק הארי שלה, מבוצע על ידי ומטעם ארגוני פשיעה ערביים שהשתלטו על הפשיעה המאורגנת לאחר שמשטרת ישראל מיגרה את ארגוני הפשע היהודיים בחלקים ניכרים שלהם.
חלק מייצור עצמי, חלק מההברחות מירדן ואפילו מלבנון, חלק מגנבה מצה"ל. דרך אגב, לא חלק הארי, בניגוד למתואר. הפשיעה הזאת היא פשיעה שבאופן טבעי זולגת החוצה. זה שאחת לכמה ימים יש רצח, חיסול חשבונות – שלצערנו בהרבה מקרים נפגעים בו גם בלתי מעורבים, אזרחים, ילדים, נשים – ניחא, זה חלק מהעניין. העניין הזה זולג. מי שיורה ביפו יירה מחר בתל אביב ובהרצליה ובכל מקום אחר, כך שמי שחושב שזו בעיה פרטית של המגזר הערבי טועה.
מפה למעשה אני רוצה לומר לכם שכדאי להסתכל על העניין הזה במאפיינים כלליים. מדובר על תופעה רחבה ביותר של פרוטקשן, הייתי אומר ללא תקדים. אני זוכר שכשהגיעו אליי לפני 20 שנה תושבים מאחד היישובים במישור החוף, בסמוך למקום מגוריי, ואמרו לי שיש תופעה חריגה שאיזושהי התארגנות ערבית מאחד הכפרים גובה מהם פרוטקשן – דבר שהוא ללא תקדים – היום זה נורמה בכל מקום, ועיקר הפרוטקשן הוא מאוכלוסייה יהודית, אבל לא רק. למעשה, נוצרה שכבה שהייתי קורא לה שכבת תיווך, בין כספי המדינה לבין מה שמגיע לציבור הערבי, וכל זה עובר דרך משפחות פשע ערביות ששולטות על הכסף הזה. ארגון פשיעה ערבי, בניגוד לארגון פשיעה יהודי, זה לא 20 או 30 אנשים, זה 200 או 300 אנשים. אני מדבר על דרג המפקדה, לא על החיילים. זה הבוס ושכבה מתחתיו, ומתחת לזה החמולה והמשפחה. רבותיי, זה מאוד קשוח, זה מאוד אכזרי ואין פשרות. בעניין הזה הארגונים האלה הצליחו, לטעמי, להקדים גם את הארגונים היהודיים שפעלו קודם לכן, לא רק בעוצמה, לא רק באכזריות, אלא גם בתחכום. הדבר הזה צריך להדאיג אותנו.
מאחר שהיושב-ראש לא מעוניין שאני אמשיך כי זה מגלה את כל תחלואיה של החברה הערבית, אז הוא מבקש ממני לרדת. אני אשלים עם העניין הזה, ואני אוסיף ואדבר על הנושא בהמשך כי טרם הגעתי לניתוח שלם ויש לי עוד הרבה מה להגיד על נושא הפתרונות. אני רק אומר כאן לחברי הכנסת ולכל מי ששומע אותנו, אני עוסק בעניין הזה שנים כתוצאה מההיכרות שלי. אני עוסק בו במיוחד בחודשים האחרונים עם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, ואנחנו מצרפים עוד ועוד אנשים, גם יהודים וגם ערבים, על מנת לדון גם בפתרונות וגם באמצעים שאנחנו צריכים לנקוט. גם בטווח הקצר על מנת לרסן את הפשיעה, ולא פחות מזה בהשקעה לטווח הארוך על מנת להביא לשינוי מצב מהיסוד, כי כידוע לכולנו, יהודים וערבים ימשיכו לחיות בחבל הארץ הזה. תודה רבה.
2,707 מילים של יואב גלנט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.