אדוני היושב-ראש, בוקר טוב, סבאח אל-ח'יר.
אדוני השר, גברתי, אני חייב להגיד שתמיד כשאני מגיע לדוכן הזה אני נרגש. אני מקווה שזה לא יסתיים אצלי. יש לי תחושה שכמה מהאנשים שעולים לפה הם לא נרגשים. יש בבית הזה עדיין משהו של קדושה, ואני מודה שזה מרגש אותי כל פעם מחדש. אני רוצה להגיד שאני נמצא גם במין אווירה של חגיגיות היום. אני מרגיש שאנחנו נכנסים לאירוע שסוף-סוף יביא למדינה שלנו ולתושבי המדינה שלנו נחת ועדנה, ואופק, ושקט, וביטחון, זה הדבר שנראה לי חשוב מכול. אני חושב שלא יהיה נכון מבחינתי, כחבר ועדת הכספים, לפתוח את דבריי לפני שאודה לחבריי לוועדת הכספים, על עבודה מאומצת ורבת שעות; ליושב-ראש הוועדה אלכס קושניר, שבסך הכול הוביל בצורה ראויה להערכה את החלטות הוועדה ובאמת הצליח לעשות דברים נפלאים.
אדוני, בדבריי אני רוצה להתייחס למשמעות הדרמטית והקשה הקיימת במדינה שאין בה תקציב. נראה כאילו זה איזה דיון אקדמי במחלקה למדעי המדינה בבר-אילן: יש תקציב, אין תקציב.
גם אני למדתי שם. אני שואל: תגידו, אתם השתגעתם? אנחנו מדברים פה בסיכומו של דבר על חייו של תושב, שהוא החוליה האחרונה והחשובה בשרשרת המזון. הרי בסוף בסוף אנחנו פה כולנו נועדנו לשרת את הציבור. הכלים, המנגנון שעומד לרשותנו זה התקציב, זה הדבר הראשון, ואנחנו דנים פה בכאלו דיונים ומתווכחים, האם שנתיים או שלוש, זה פשוט דבר שאותי מפתיע כל פעם מחדש.
כאשר כאן במשכן הזה, שאני קורא לו משכן קדוש, חלק מחברי הבית נלחמים ביניהם מי יצעק חזק יותר, מי יבאיש את חברו בהבאשה יצירתית וארסית יותר, או מי יגלגל מטבעות לשוניות ויפזר פניני חוכמה זחוחים ובעיקר חסרים בתוכן אמיתי של עשייה – בזמן הזה הלקוחות שלנו, שהם תושבי מדינת ישראל, רוצים ומשוועים למעשים מקדמים בשטח; זועקים, ובצדק, לקבל את זכויותיהם ולשפר את איכות חייהם.
הרי ברור לכול, אדוני היושב-ראש, שכשאין תקציב העשייה למען התושבים מתמעטת והלקוח-צרכן-תושב של מדינת ישראל יוצא ניזוק, ואיכות חייו נפגמת באופן משמעותי ביותר. ואני רוצה להביא את הקולות האלה מהשטח, כמי שעד לא מזמן היה בשטח בעבודה של הרבה מאוד שנים כראש רשות. אני אתן כמה דוגמאות על עיר ואם בישראל, עיר קצה מרוחקת, מאתגרת, שאותה אני מכיר היטב ובראשה עמדתי 18 שנים, ומה קרה לתושבי עיר קסומה זו כאשר במדינתנו לא היה תקציב שנתיים או שלוש – וכבר אמרתי, הדיון בין שנתיים לשלוש הוא קצת דיון תמוה ומוזר. אני גם רוצה להזכיר למי ששכח שבתווך הזה גם היו ארבע מערכות בחירות. ארבע מערכות בחירות: ב-9 באפריל 2019, ב-17 בספטמבר 2019, ב-2 במרץ 2020, וב-23 במרץ 2021. בתווך הזה גם אין תקציב.
הרי כשאני הייתי כראש רשות בין בחירות לבחירות, ורוצה לקבל את המגיע, התשובה הייתה: בחירות, ראש העיר, חכה, סטנה שוואיה. כמו שאומרים "אחרי החגים" – נדבר אחרי הבחירות. אנחנו היינו במשך שלוש שנים בין בחירות לבחירות. לא רק שלא היה תקציב, גם אם יכולת לקבל משהו פעמים לא קיבלת בגלל הבחירות. ולכן היה מצב שאני מגדיר אותו כמצב כאוטי, זה מצב שבסוף בסוף בסוף בסוף – תכף אני אגע בדברים האמיתיים, שקרו בשטח, לא דיון תיאורטי, שפגעו בתושבי העיר. וכל מה שנכון לגבי העיר אילת נכון לגבי 240 רשויות – יותר חזקות, פחות חזקות, יותר חלשות, פחות חלשות. זה קרה, וזה מגיע בסוף בסוף לתושב הבודד.
ההמתנה של חודש ועוד חדש של תושב, אם הוא זקן, נכה או חלש – היא המתנה בלתי נסבלת, משום שפה מקיימים דיונים אקדמיים, ופה השלטון נכנס, אני אגדיר את זה כך ותכף אתייחס, לאווירה של זחיחות הדעת. זה מה שקרה פה בשנים האחרונות, לצערי הגדול מאוד.
אתה יודע, אני העברתי 18 פעמים תקציב, והעברתי אותו כבר בחודש נובמבר או דצמבר. עשיתי זאת משום שאני מחויב לתושבים. אני צריך להציג להם אופק, אני צריך לתת להם ביטחון, ואני רוצה שיבקרו אותי. ברגע שיש תקציב יש מה לבקר. אם לא הייתי עושה זאת, היו מפטרים אותי. היו כמה ראשי רשויות שפוטרו.
למה מה שנכון שם לא נכון פה? הרי זה אותו דבר ואפילו חמור מכך. לכן כל שנה דאגתי להעביר תקציב בחודשים נובמבר-דצמבר, והזמנתי את הציבור לבוא ולשמוע מה קורה שם.
ומה קרה אצלנו בעיר? אספר לך, אדוני, ואני רוצה לגעת בנקודה אחת, אותה סגירה מטורללת וזחוחה, מרושעת וחסרת רגישות של שדה דב, שהיה התחנה המרכזית של תושבי העיר אילת. אתה סיפרת לי שאתה צריך להגיע לאילת, אני מקווה שזה יקרה בקרוב. אני רוצה להגיד לך, אדוני, כשבחנתי איך התקבלה ההחלטה על סגירת שדה דב הבנתי שהיו כאן שני מרכיבים מרכזיים בהחלטה. אתה שומע, אדוני השר? הדבר האחד הוא זחיחות הדעת ואיבוד החמלה, הדבר השני הוא תאוות בצע שראתה 65,000 תושבים כתושבים שקופים.
עכשיו, אני מדבר על הסימפטום המנהיגותי-ניהולי באותה עת, על זה אני מדבר, שפשוט מקבלים החלטה. אני כראש עירייה, אפילו ראש עירייה שהוגדר לא רע – – –
בדיוק. אפילו לא נדרשתי להגיע לדיון אחד של אותם אנשים שישבו במחשכים לסגור את שדה דב. לא פנו ולא אמרו: תקשיב, אנחנו סוגרים לך את התחנה המרכזית. מה יגידו מאות מתושבי העיר שמשתמשים במטוסים כדי להגיע לשדה דב, ומשם – לבתי החולים, מי ייתן להם דין וחשבון? לא בכדי שבתי שביתת רעב ויצאתי להפגנות והוצאתי את תושבי העיר החוצה, כי מה שהכעיס אותי זה לא רק הסגירה עצמה אלא דרך ואופן קבלת ההחלטות. ואמרתי: אם זה הסיסטם של קבלת ההחלטות, אוי לנו ואבוי לנו. ככה אני רואה, כך ראיתי את הדברים.
ומה שקרה, כתוצאה מהמאבק שנאבקתי יחד עם חבריי, גם אני, אדוני השר ראש, הוזמנתי לבלפור, כן, אני אספר לך, הוזמנתי לבלפור.
בוודאי, וקיימתי שיחה אישית עם מי שהיה – –
לא, אבל במקרה הזה כן. – – עם מי שהיה ראש הממשלה והיום חבר הכנסת – – –
הינה, אני מספר לכם. שיחה אישית, ישבנו במרפסת, כן, מה אתם יודעים.
אמרתי שראש הממשלה דאז קרא לי: מאירק'ה. אמרתי את אשר אמרתי, והדברים לא היו פשוטים כלל ועיקר. ישב איתנו אשר חיון, אם אני אדייק. שם התקבלה החלטה לפצות את העיר אילת על הנזק הבלתי-אפשרי ולתת לעיר אילת כ-800 מיליון שקל. גזרו את זה מהערכת תקבולים משיווק קרקעות שדה דב. אמרו אז שזה יהיה 8 או 9 מיליארד, אז כנראה שזה היה החישוב, של 800 מיליון שקל. אני יכול לבשר בשמחה אמביוולנטית, נגדיר את זה, שהתקבולים אמורים להיות פי ארבעה ממה שדיברו איתי אז. זאת אומרת, אם אנחנו בוחנים את אותו התחשיב, העיר צריכה לקבל 3 מיליארד ולא 800 מיליון.
בהמשך לפגישה שהייתה בבלפור, התקיימה ישיבת ממשלה באילת, ב-4 באוגוסט 2019, שזה חודש וחצי לפני הבחירות, להזכירכם – אתם זוכרים את זה, כן? ושם הממשלה, בחדר הישיבות של עיריית אילת, אישרה 530 מיליון שקלים. משום הסמיכות לתקופת הבחירות אמר המשנה ליועץ המשפטי עו"ד רז נזרי – איש מדהים ומקסים – שלא ניתן, משום מערכת הבחירות, להעביר את הסכום, אלא רק דברים שמוגדרים דחופים.
אני יכול להגיד לכם שחלק מ-530 המיליונים התקבלו ו-220 התאדו. למה? כי בעצם לא הייתה ממשלה מתוקנת מאז ועד היום. עכשיו, ה-220 מיליון זה לא אירוע אקדמי, זה חיים של תושבים. בנינו את זה על פי תקציבים צבועים יחד עם המשרדים הרלוונטיים, תכף אמנה אותם ואגיד לכם. זאת אומרת, יושבת פה העיר שניזוקה נזק כבד מאוד, מקבלת הבטחות ששוב, הן הבטחות שאגדיר אותן חסרות תוכן, ריקות מתוכן, ויש בהן מידה רבה של זחיחות. אני לא סתם משתמש במילה זחיחות; אני חושב שחלק גדול מהתקלות שהיו בשנים האחרונות, ואני אומר את זה כמנהיג ותיק, זה שקצת – תמיד אני אומר שבצמרת אין מספיק חמצן. כנראה כשאתה מגיע יותר מדי גבוה אז משתבש לך העניין.
על זה אני מדבר. אוויר פסגות, אז יכול להיות שאתה נכנס לפוזה של זחיחות. אתה שואל – עד כמה זה ניתן.
אבל בוא נראה מה קרה, אדוני היושב-ראש, בתווך הזה. סבסוד טיסות לאילת היה חלק מהתקציב. הכול מופיע. כל מה שאני אומר מופיע. (אומר דברים בערבית ומתרגמם:) מילה במילה. למי אנחנו מסבסדים? הרי סגרתם את שדה דב, לקחתם לנו את התחנה המרכזית – תעזרו לתושבי אילת. אנחנו גרים במקום הכי רחוק – על אז אין ויכוח. דובר על כך שיהיה סבסוד. פעם, דרך אגב, היה סבסוד עומק לתושבי העיר אילת. נגמר הדבר הזה. לא קיים. לא קיים. מה המשמעות? המשמעות היא שחלק גדול מהתושבים – – –
לא, זה לא בגלל זה – בגלל דברים אחרים. אני אשמח להתייחס בהזדמנות אחרת. כי הטבת המס שניתנה, ניתנה בזמן שהיה עומק סבסוד על הטיסות. המשמעות היא שתושבים חולים, למשל – חלקם לא מוכנים ללכת לטיפולים יותר, ואומרים: אנחנו לא מוכנים להיות מטורטרים בטרטור הזה.
מה גם, שלחלק גדול, לחולים, זה עולה כסף. והדרישה לעלות על כביש הערבה, כביש הדמים – שאני אתייחס אליו בהמשך – היא דרישה שבה כמעט אומרים לנו: לכו תעשו עכשיו חרקירי על הכביש. אני נוהג, כל שבוע, אדוני היושב-ראש, כל שבוע אני נוהג – יוצא מהבית מוקדם בבוקר וחוזר מתי שמסתיימת פה העבודה, ביום רביעי, יום חמישי. אני יודע מה המשמעות. אני מברך ברכת הגומל כשאני מגיע הביתה, או כשאני מגיע לכנסת, למה? מדובר פה בתושבים מסוג ג וד?
אותו דבר השאטל. ניתן שאטל – שאטל מבן-גוריון למרכז תל אביב. למי ניתן? לאנשים שבאים ליום אחד. בדרך כלל זה או סטודנטים או חולים. באים, מדלגים. גרושים. שוב, נלקח – אנחנו עכשיו מחזירים אותו, אבל נלקח. וכשאתה שואל: למה זה קורה? התשובה שיש לי היא: זחיחות הדעת.
הדבר הנוסף שלא טופל זה כל הנושא של שדרוג מערכות הרפואה והבריאות באילת. העיר אילת היא עיר קצה. יש לנו בית חולים – אנחנו מנסים כל הזמן לשדרג אותו, והוא באמת עושה עבודה טובה. אבל היה חלק מתוך התקציבים שאושרו – לא קיים. ב-14 במרץ באה סופה שטרפה לנו את הכול, את כל החופים. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כל החופים בעיר אילת, כולל המרינה, כולל הכול – סופה שמוערכת בנזק של מעל ל-100 מיליון שקל. נזק של מעל 100 מיליון שקל. יש תוכניות, יש התחייבויות. אין תקציב – אי-אפשר לבצע. וזו פרנסה של אנשים, זו פרנסה של עיר, של תיירות – זה כל מה שנמצא מסביב. והיד עוד נטויה מבחינת כמה חמור המצב שבו אין תקציב.
וכל מה שאני אומר נכון לאילת ונכון לגבי רשויות רבות, ששנתיים תקועות אם אין תקציב, אם אין שירותים לתושבים. וכפי שאמרתי, אין מדובר פה – – –
ה-220 מיליון – אני נמצא עכשיו בדיונים בממשלה העכשווית מתוך כוונה שזה יעלה, ואני מקווה שמייד אחרי התקציב. אני בחרתי לראות בתקציב יעד הכי חשוב, ולכן אמרנו: בואו נדחה את זה, נעביר את התקציב ונקיים. אני חושב שלפעמים סבלנות וקצת אצילות ראויות בעת הזו, וודאי וודאי משום הצורך הדחוף לאשר תקציב לתושבי מדינת ישראל.
האמת שכשאני רואה את התקציב אני פונה לחבריי באופוזיציה, ואני אומר: אתם ודאי לא תתמכו בתקציב – תפרגנו, רבאק. תפרגנו. הגיע לכאן תקציב שיש בו גם בשורה, ואני רוצה להתייחס לכמה דברים שקיימים בתקציב. אם אנחנו מתייחסים להעלאת גיל פרישה לנשים, ואם אנחנו מדברים על הרפורמה בחקלאות, ועל הרגולציה, ועל הרפורמה ברישוי עסקים, ועל הרפורמה ביבוא מזון ותמרוקים, ועל רפורמה בכשרות, ותוספת משמעותית של תמיכה לניצולי שואה ותמיכה לנכי צה"ל, וסיוע לנכים, ובניית שני בתי חולים – כל זה מופיע בתוך התקציבים.
ואני רוצה להדגיש – אני רוצה להתייחס תכף למגזר הערבי – הגדלת השלמה להכנסה ל-70% משכר מינימום; זה חלק מהסיעה שאני חבר בה, שדחפה את העניין. ויש עוד דברים שדחפו – פריסת תשתיות תקשורת סולריות בכל המדינה; 500 מיליון שקל תוכנית לאומית לחיזוק רמת הגולן; 700 מיליון שקל תוספת לבסיס הרווחה; תוכנית לסיוע משפחות צעירות ברכישת דירה ראשונה; 200 מיליון שקל לפיקוח על מעונות יום; 500 מיליון שקל לטובת עצמאות וחירות ניהולית במערכת החינוך; 300 מיליון שקל לכביש הערבה. כל זה קורה – וזה קצת מן הדברים, מהבשורות הגדולות שקורות בתקציב המצוין הזה.
ואני חושב, אדוני היושב-ראש, מה היה קורה אם גם השנה לא היינו מעבירים תקציב? מה יקרה? מה יקרה לתושב הקצה? זה הדבר שמדיר שינה מעיניי. עצם המחשבה שיש מי שחושב שאפשר עוד שנה – אם תרצה, שנה רביעית; כי אנחנו, בין הבחירות, אמרנו – לא לאפשר לתושבי מדינת ישראל לקבל תקציב. ולכן הדיון הוא לא דיון אקדמי – מדובר פה בדיון שיש בו חיוּת. זה הדבר הבסיסי.
אני רוצה לומר כמה משפטים שקשורים לנושא שבוער בדמי כמחנך, כראש עירייה וכמי שהוציא את תוכנית "עיר ללא אלימות" לאוויר העולם בשנת 2004; כי העיר אילת הייתה עיר מדגימה, עיר מודל, ולאורה נבנתה תוכנית לאומית שפעלה ב-150-140 רשויות. אני מאלה שטוענים שחוסנה של מדינת ישראל נמצא בסכנה כתוצאה מתופעות האלימות שרווחות בה – ואני מסכים לחלוטין עם מה שאמר השר. מי שחושב שהאלימות נסגרת במגזר הערבי מתבלבל. האלימות נמצאת היכן שמאפשרים לה להיות. זה המצב.
ומי מאפשר לה ולמה זה קורה? אז אני אגיד מניסיוני – ואני מדבר כראש עיר שהיה מאובטח חמש שנים, שהתפוצץ לו רימון רסס צה"לי בתוך הבית, וחזיזים בבית, ותרנגולות שחוטות, ונרות נשמה, וכל מה שאתם רק רוצים. למה? כי אני לא אפשרתי לגורמים עבריינים להשתלט על צמתים שלטוניים וגם לא על צמתים עירוניים. בשום פנים ואופן. אם זה על החופים, אם זה על הטיילות, אם זה על השילוט, ואם זה על כל אותם מחברי עבודה של עולם הפשע, שדרך אגב, ידועים לכולם. אני לא גיליתי לאף אחד שום דבר.
כולם יודעים שנושא השילוט, למשל, הוא נושא שיש לא מעט גורמים עבריינים שהשתלטו עליו. אני אסביר: בדיוק כמו ירקות ופירות, ובדיוק כמו הימורים, ובדיוק כמו זנות, ובדיוק כמו עוד כל מיני דברים. זה עולמות – – –
נכון.
וזה עולמות ידועים. ידועים. למה? אני אספר לך, אדוני השר. השתלטו על מכרזים של שילוט ועשו מזה בעצם הלבנה. באו לעסק, ואמרו לו: אתה רוצה? תן לנו, תקבל שלט, וזו הייתה הדרך. אני פירקתי ביום אחד, אחרי מאבק גדול, 800 – שמעת את המספר? 800 שלטים.
עכשיו אני אומר איך זה קורה. זה קורה מהרבה מאוד סיבות, אדוני. קודם כול, אני מאמין שכל הקהילה צריכה להתגייס ולהגיד: אפס סובלנות לתופעת האלימות. קודם כול. אני לא מאשים רק את המשטרה, או אני לא מאשים את המשטרה. אני חושב שלמשטרה יש תפקיד חשוב, ואמרתם נכון, בנושא של ארגוני פשע. זה המשימות שלה. יש לה את כלי העבודה – מה שאין לראש עיר. אבל ראש עיר, והנהגה, ומערכת חינוך – כולם צריכים להיות מגויסים, מבלי לוותר ולו במילימטר אחד על כך שצריך להוקיע כל תופעה של אלימות מקרבנו. ואני רואה בזה את הסכנה האמיתית שמאיימת על מדינת ישראל.
אני שומע את הקולות והרעשים מהמגזר הערבי. ואני אמרתי לך, אדוני היושב-ראש, ואמרתי את זה לחברים נוספים: אני יותר מאשר אשמח להתגייס למשימה. זו אחת הסיבות שהצטרפתי לוועדה לביטחון פנים בראשותה של מירב בן ארי, שעושה עבודה נפלאה. חשוב לדעת. בחודש האחרון היא נכנסה לכל הנושא כמו סערה. אני שמח על התקציבים לטובת מיגור האלימות במגזר הערבי, ולא רק במגזר הערבי. ואני חושב שכולנו חייבים, חייבים, להתגייס. אם לא נטפל בתופעה הזו, אני יכול להניח שהחוסן שלנו כעם ייפגע פגיעה קשה.
ואני רוצה להגיד עוד משהו לבית הזה. לבית הזה יש מה להגיד גם בנושא הזה – בדוגמה אישית, בדרך, בצורה, באיך שאנחנו מדברים איש כלפי רעהו, בכבוד, בפרגון, באי-טיוח. בסוף, בסוף, בסוף, רואים אותנו הרבה מאוד אנשים. ולכן אני חושב שאחרי שנעבור את התקציב – אני רואה כמשימת על, אדוני השר, כמשימת על, את נושא האלימות כנושא מרכזי שמדינת ישראל, שהבית הזה, שממשלת ישראל, שכל אחד ואחד מאיתנו, יעשו לטובת העניין. אמרו לי שאני יכול לרדת לפני הזמן, ונמצאת פה חברתי, אז תודה רבה לכם. שיהיה לנו יום טוב.
2,403 מילים של מאיר יצחק-הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.