תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, ידידי חבר הכנסת פינדרוס, אני מוכרח לומר שלפעמים נדמה לי ששוכחים שצריך לעשות הבחנה והפרדה בין שני דברים. למן יומי הראשון כאן במליאת הכנסת, ובוודאי עוד לפני כן, אני מנהל מאבק עקבי, עיקש ולא קל לשינוי יסודי של פניה של מערכת המשפט. לא הבטחות לכל מיני קוסמטיקה נוסח מה שהבטיחה לנו תקווה חדשה, וכמובן גם את זה לא מקיימת, אלא תיקונים אמיתיים, יסודיים, שינוי יסודי בשיטת בחירת השופטים, תחימת קו סמכויות ההתערבות כך ששופטים לא ינהלו את המדינה ולא יחליטו במקום הממשלה ולא יתערבו בחקיקת הכנסת; שינוי במערך המינויים בכל השירות המשפטי לממשלה, בוודאי שינויים יסודיים שנוגעים למעמדו של היועץ המשפטי והעובדה שהוא איננו מחליט במקום הממשלה אלא הוא מייעץ לה, כשמו, והרשימה היא כמובן ארוכה מאוד.
אני חושב, חבר הכנסת פינדרוס, שעשינו דרך ארוכה מאוד מאז, משום שאני זוכר שכאשר דיברתי על כך כאן במליאת הכנסת – ונדמה לי שהייתי הראשון שאמר כאן את הדברים האלה – מעטים מאוד יחסו לעניין הזה את החשיבות הדרושה. אני חושב שבהיבט הזה חל שינוי עצום. ציבוריים עצומים היום מבינים שזו בעיית היסוד, זה שורש העניין.
אני רוצה גם לגלות לך סוד אחרי שאתה יודע, דיברת קצת עלינו. אני רוצה להזכיר לך, חבר הכנסת פינדרוס, משהו שאולי לא כולם יודעים, שכאשר הקמנו את הממשלה ב-2015, ממש ערב הקמת הממשלה, הגיע חבר הכנסת דאז – זה היה טרם הקמת הממשלה, טרם שהפך לשר האוצר, משה כחלון – ופתאום יש מאין, העלה מין דרישה שבינה לבין מצע מפלגתו ודרכה באמת לא היה שום קשר. עד היום אני לא הצלחתי לקבל ממנו תשובה, למרות שיש לי הערכה גדולה אליו על הרבה מאוד דברים טובים שהוא עשה – – –
למה הוא פתאום נזכר להטיל לדרוש זכות וטו, שלא יהיו שום שינויים במערכת המשפט? כאשר אני שמעתי את הדבר הזה אני יכול לומר לך שאני באופן אישי – זה לא משמועות ולא מסיפורים, זה אני אישית – פניתי לראשי ש"ס ויהדות התורה ואמרתי להם: רבותיי, אל תסכימו לדבר הזה בשום אופן. אתם יכולים לוותר בכל מיני נקודות אחרות שהיו ויכוחים; אל תוותרו על הדבר הזה, מכיוון שיש לנו הזדמנות היסטורית לעשות שינוי עמוק במערכת המשפט, ואסור לנו להחמיץ אותה.
לא נעים לי לומר לך, חבר הכנסת פינדרוס, אני מכבד את שיקוליהם, אבל זה לא עמד בראש סדר העדיפויות שלהם, ובניגוד לדברים אחרים שעליהם הם נאבקו – ואגב, בצדק – בעניין הזה הם ויתרו מייד. לכן האשמה – אם אפשר לקרוא לה כך – נמצאת, מתחלקת בין כולנו, והיא אשמה אמיתית. כי אני חושב שלעומת ההישג העצום שהשגנו בתמיכה ציבורית העצומה שישנה בשינויים עמוקים במערכת המשפט, בהחלט לא הצלחנו עדיין לתרגם את התמיכה הזו – –
– – לשינויים יסודיים כאן בכנסת. תמיד חסר לנו משהו; תמיד הייתה איזו מפלגה בקואליציה שהתנגדה. אבל אני אגיד לך משהו בעניין הזה: אני חושב שהיהירות, ההתנשאות, החוצפה, הגישה הזאת של ראשי מערכת המשפט שזו מערכת משפט שיש לה מדינה ולא מדינה שיש לה מערכת משפט – בסופו של דבר התמיכה הציבורית הולכת ומתרחבת. הציבורים שנפגעים מההתנהלות הזו הם כל הזמן ציבורים נוספים שהולכים ומתרבים, והדבר הזה בסוף יבוא לידי ביטוי גם בהרכבה של הכנסת וגם בנחישות של אנשים לעשות את השינוי הזה, והשינוי הזה בוא יבוא, והוא יהיה שינוי יסודי ושינוי עמוק.
הוא, אגב, לא הכאילו-שינוי שמכרה לנו השרה, שרת המשפטים דאז ושרת הפנים דהיום אילת שקד. אז עוד היו מי שהאמינו לסיפורים האלה, שהינה היא ממנה עוד איזה שופט ועוד איזה זה, וזה באמת ישנה משהו. האמן לי, לא משנה כלום. נדמה לי שכולם היום רואים שזו עבודה בעיניים. אין דרך אחרת להגדיר את זה. כי מה שנדרש זה לא למנות איזה שופט, כי אף שופט בודד לא יכול לשנות את התמונה. מה שנדרש זה לשנות את כל שיטת המינויים באופן כזה שבית המשפט כולו ישתנה מן היסוד, ואני משוכנע שכך אכן יהיה. ואירועים דוגמת הבחירה המושחתת של למעלה מ-60 שופטים על ידי ניסנקורן בקדנציה הקודמת, בלי נוכחות בכלל של נציגי הכנסת – אנחנו כבר זוכרים את כל מה שהיה שם. זו רק דוגמה קטנה לשיטה פסולה של חבר מביא חבר, מינויים בחדרי חדרים, בלי פרוטוקול. ואת הדבר הזה גדעון סער ינציח ויסנגר עליו וישמור עליו בשם הימין כביכול והרפורמות במערכת המשפט כביכול, ויחובק, ויחבק את ראשי מערכת המשפט. אבל זה רק יעצים עוד יותר את הכעס הציבורי ואת הדרישה המוצדקת וההכרחית הזו. והתיקון הזה יבוא.
מצד שני – וגם את זה אני אומר לך, חבר הכנסת פינדרוס – יש דבר אחד שאני, באופן אישי, הקפדתי עליו מאוד, ואינני מצטער לרגע. ואת זה כדאי שאולי ישמע גם ידידי השר הנדל, כי מפלגתו באמת – כמו שהזכרת קודם – הייתה זו שנשאה את דגל הממלכתיות ואת דגל החזרה לדרכו של מנחם בגין כביכול, ואפילו שילבה את בנו, שמפאת הכבוד שאני רוחש לו לא אומר את דעתי על התנהלותו כאן, בקדנציה זו, מכיוון שהוא לא נמצא כאן כרגע. אבל אני רוצה להזכיר לחבר הכנסת הנדל שאני, כאשר הייתי כמעט בכל תפקיד אפשרי כאן מהצד של הקואליציה בבית הזה – יו"ר ועדת הכנסת, ויושב-ראש הקואליציה, והשר המקשר בין הממשלה לכנסת, וגם יושב-ראש הכנסת, בסופו של דבר – הקפדתי הקפדה על כל פרט קטן שיבטיח את זכויות המיעוט. זה התחיל בזה שלא אפשרתי לתקן את תקנון הכנסת, אלא בהסכמה כללית של כל חברי הכנסת כולם, עד האחרון שבהם. ואגב, הצלחנו לתקן את כל התקנון ככה, וקבענו כללי משחק. אתם באתם ורמסתם את העניין הזה מייד. עשיתם תיקונים בתקנון כאילו אנחנו בכלל לא קיימים, ואפילו לא דיברתם איתנו. אני כבר לא מדבר שביקשתם את הסכמתנו, וניסיתם להגיע איתנו לאיזו הבנה.
אני הקפדתי על כך שהקואליציה לא תתערב לאופוזיציה במינוי יושבי-ראש הוועדות מטעמה. כשהאופוזיציה בשעתו רצתה למנות את עפר שלח ליושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, וסיעה קטנה באופוזיציה דאז, ימינה, ביקשה למנות חבר כנסת מטעמה לתפקיד הזה בקולות הקואליציה, אני סירבתי לאפשר את הדבר הזה, מכיוון שלא יכול להיות שהקואליציה תבחר בשביל האופוזיציה את ראשי הוועדות שלה. אני חושב שלא צריך להרבות בהסברים למה אסור שהדבר הזה יקרה. אתם עשיתם את זה מייד. באתם ואמרתם: יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה ולשוויון מגדרי תהיה חברת כנסת מטעם הרשימה המשותפת, למרות שעל פי החלוקה הפנימית אפילו באופוזיציה, לפי כוחן של הסיעות, זה בכלל לא מגיע להם. למה? ככה, כי מה אכפת לכם. אין שום כללים, אין שום כלום.
אני עמדתי על כך שהייצוג בוועדות הכנסת יהיה על פי גודלן של הסיעות. אני חושב שלא יכול להיות אחרת. הרי מה המשמעות בכלל של כל הבניין הזה? הלכו אזרחי ישראל, ובחרו את נציגיהם, וכל סיעה, בהתאם לגודלה, מיוצגת באולם המליאה, וצריכה להיות מיוצגת בוועדות. תתאר לך, חבר כנסת הנדל, שנבוא ונעשה במליאה את מה שעשו בוועדת הכספים. אומרים: הליכוד, 29 חברי כנסת, כמעט רבע מחברי הכנסת – ניתן לו שני נציגים מ-15, כמו הרשימה המשותפת, שיש לה שישה מנדטים. למה? ככה, כי מתחשק לנו. דמוקרטיה במיטבה. ממלכתיות. דרכו של מנחם בגין. ממש. איך אתם לא מתביישים?
אז אני אומר לך – והדוגמאות הן רבות – שאני לא מצטער שהלכתי בדרך הזו. אני חושב שהיא הייתה חיונית. היא, אגב, הייתה ההמשך של הדרך שבה הלכו כל מייסדי המדינה לאורך כל השנים עד שאתם הגעתם; מבן-גוריון ועד בגין, ודרך כל הממשלות וראשי הממשלות שהיו. אבל אתם באתם וריסקתם את הכול.
ואני אומר לכם – וכאן אני מתחבר לדברים של חבר הכנסת פינדרוס – אני חושב שהבניין הזה חיוני לדמוקרטיה הישראלית. אני חושב שהאיזונים האלה חיוניים. אני חושב שנכון היה לשמור עליהם כשהיינו בשלטון ונכון היה לשמור עליהם כשאחרים בשלטון. אבל משעה שאתם שברתם אותם וריסקתם אותם לרסיסים, ברור לגמרי שדבר כזה, שרק צד אחד שומר על הכללים, לא יהיה. ולכן מהדברים האלה לא תהיה חזרה. והתוצאה של הדבר הזה – חבר הכנסת הנדל, וזו אחריות שלך, אישית, כי בלי הקול שלך כל זה לא היה יכול לקרות. אתם נשענים על קול אחד. יכולת לקום ולהגיד: עד כאן – יש דברים שאצלי לא עוברים; יש לי קווים אדומים; יש לי ממלכתיות; יש לי מחויבות בדיוק לדברים האלה, כי כביכול – איך אמרתם כל הזמן? – בליכוד התקלקלו, ואתם באים להחזיר אותם ולשמור עליהם. אז תראה את האמת. בדיוק הפוך. אתם רמסתם אותם ברגל גסה אחרי שאנחנו הגנו עליהם ושמרנו עליהם כל השנים מכל משמר. זאת האמת. האמת הפשוטה. אתה יודע אותה היטב. אבל הרי כל זה היה רק מתק שפתיים כלפי חוץ. שום דבר אמיתי. מה שבאמת מעניין אתכם ועניין אתכם זה רק דבר אחד: להגיע לשלטון, ולנקום כל מיני נקמות קטנוניות באדם, ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שעשה בשביל מדינת ישראל יותר ממה שתעשו כולכם ביחד כל חייכם. וככה אנחנו נראים. זה מה שהפכתם את כנסת ישראל. אני חושב שזה ממש בושה וחרפה.
אני יכול אפילו להגיד לך, אדוני היושב-ראש, יותר מזה. תראה באיזה אבסורד אנחנו נמצאים. כאשר בוועדת הכנסת נקבעו – כמובן, ברוב קואליציוני דורסני – סדרי דיון, שכרגיל גם בנושא התקציב מקפחים את האופוזיציה באופן קשה ומונעים באמת לקיים כאן את הדיון שצריך היה להתקיים פה. אבל לפחות היה דבר אחד. בא הייעוץ המשפטי של הכנסת ואמר: יש איזה מינימום זמן שמוכרחים לתת אותו – ונתן מינימום מסוים; באמת מינימום של שעות. עכשיו מתברר שיש תרגיל. אז הינה, אני חושף את התרגיל הנפלא שקואליציית החרפה הזאת רוצה לעשות. הקואליציה ביקשה לקבל נתח מסוים מזמן הדיבור, ומגיע לה. וקיבלה ארבע שעות, שהיא ביקשה לעצמה, בין השעות 06:00 ל-10:00, בבוקר. ועכשיו אומרים בקואליציה: למה לנו לבוא? לא נבוא. ואז נטען שצריך לקרוא לכל הדוברים אחרינו, שאמורים בכלל לבוא מהשעה 10:00, וקדימה. ומכיוון שהם לא יהיו כאן באולם, אז אנחנו נקדים את ההצבעות, ונסתום לאופוזיציה את הפה, ולא נאפשר לה לדבר. וניצור דה פקטו מצב שזמן הדיבור שניתן לאופוזיציה על חוק ההסדרים והתקציב – שתכף אני אומר עליהם כמה מילים, בהיקפים חסרי תקדים – הדבר הזה, אפילו המעט הזה, לא ניתן.
אז אדוני השר הנדל, אולי עכשיו תתערב ולפחות תודיע כאן שהמליאה תצא להפסקה אם דוברי הקואליציה לא יגיעו, ולא תאפשר גם את התרגיל הבזוי הזה? לא שיש לי ציפיות שתקום מכיסאך או אפילו תרים את עיניך. זה נכון. אני, אגב, מאתר תופעה מאוד מעניינת בקואליציה הזאת. אנשים מורכנים – כשאומרים לכם את האמת ושמים לכם את האמת על השולחן. וכשבאים ואומרים לכם: בואו תעשו איזה בדל של משהו, כדי להציל משהו מכבוד הבניין הזה וסדרי הדיון כאן, אתם בדרך כלל מתכנסים לתוך עצמכם. אז, לצערי הרב, כך היה עד עכשיו.
הלוואי. לא. אין צורך שתגיע.
יש צורך – יש צורך שתיגש למיקרופון. יש צורך שתיגש למיקרופון ותודיע, בשמה של הממשלה ובשמה של הקואליציה, שאתם מתחייבים – –
– – לאפשר לנו את זמן הדיבור שהובטח לנו וסוכם בוועדת הכנסת.
כן.
הבנתי.
אז אנו אומר לך, אדוני השר – אתה יודע, זו פשוט חוצפה.
ואני אסביר לך גם למה זה חוצפה.
יש כבר גבול באמת להתחסדות המבישה הזאת, ואני אומר לך גם למה. קודם כול, אתה הרי יודע לא פחות טוב ממני. אני יודע שהתקשורת איתכם כל הזמן, ושזו התמונה שהיא הציגה לכולנו. אבל הינה, אני אומר כאן לאזרחי ישראל, ואני אומר את זה באחריות מלאה: ההסכם שנחתם בשעתו בין הליכוד לכחול לבן הופר על ידי כחול לבן ברגל גסה מהיום הראשון, מהיום הראשון. אני אתן לך רק דוגמה אחת: היה סעיף מרכזי בהסכם שאמר שכל המינויים הזמניים במשרד המשפטים נשארים. מה עשה אבי ניסנקורן? ביום הראשון, עוד לפני שמדובר על התקציב ולפני שדובר על משהו, הוא הלך והודיע שלא יאריך את כהונתו של ממלא מקום פרקליט המדינה. נכון או לא נכון? כלומר, הפר ברגל גסה את אחד הסעיפים המרכזיים בהסכם שהיה לנו, אחד הסעיפים אולי גם הרגישים שהיו שם.
אתה רוצה דוגמה נוספת? היה סיכום שאנחנו מקדמים את החלת הריבונות, ואפילו סיכום שאתה תוכל באופן אישי לתמוך בו – – –
רגע אחד. תקשיב עד הסוף.
תקשיב עד הסוף.
תקשיב עד הסוף.
תקשיב עד הסוף.
הרי אתה יודע את האמת. אני מספר לך את מה שאתה יודע – לא את מה שאתה לא יודע.
אבל אולי נגיד את זה – נגיד את זה כדי שכל הציבור ידע. היה סיכום מפורש כזה – היה סיכום שלכחול לבן מותר רק דבר אחד: מותר לה להצביע נגד כשזה יבוא למליאה. מה קרה? ביום הראשון – עוד פעם, לפני שהיה תקציב, לפני שהיה כלום, בנושא שהיה המהותי ביותר, המרכזי ביותר; אני יכול להגיד לך שבמשא ומתן הקואליציוני דנו בו ימים ולילות, וניסחנו אותו בקפידה רבה. הגיע שר החוץ דאז גבי אשכנזי – אגב, אני רוצה לומר לך שבאופן אישי אני חושב שהוא עשה עבודה מצוינת בהרבה היבטים במשרדו; את הקרדיט הזה מגיע לו. אבל בהיבט הזה הוא עשה, בעיניי, מעשה שלא יעשה. ביום הראשון הוא הודיע בגאווה גדולה שהוא הולך לטרפד את המהלך הזה. הוא נסע לארצות הברית, ואחר כך לבירות אירופה, ונפגש עם אנשים ועשה הכול כדי להכשיל את המהלך.
עכשיו תסביר לי – עכשיו תסביר לי, אדוני – – –
נכון.
נכון. ואני אגיד לך – – –
נכון.
זה נכון. ואני יכול לספר לך, השר הנדל, ואני אספר לך עוד דבר שאתה יודע היטב.
ואני יכול לספר לך עוד דבר, השר הנדל, שגם אותו אתה יודע היטב, שאת המפות האלה לא רק אתה ראית, אלא ראש הממשלה דאז נתניהו זימן אליו, בדיוק לפי מה שסוכם, גם את השר אשכנזי וגם את ראש הממשלה החלופי דאז בני גנץ, כדי להציג להם את הדברים ולבקש את עמדתם ולנסות לשכנע אותם לתמוך בזה. הם היו רשאים להצביע נגד – זה בסדר – אבל מה הם עשו?
אבל מה הם עשו?
אבל מה הם עשו?
השר הנדל, אבל מה הם עשו? הם הלכו להכשיל את זה מול אמריקאים. בוא, אל תיתמם. הרי אתה יודע את האמת.
ולכן – – –
ולכן – – –
ולכן – – –
ולכן, ולכן, השר הנדל, אי-אפשר – – –
ולכן, השר הנדל, שום דבר – – –
שום דבר – –
– – לא יצדיק את הישיבה שלך בממשלה הזו.
שום דבר. שום תירוץ. שום תירוץ. שום דבר.
עכשיו אני אזכיר לך גם עוד דבר.
ואגב, אני אזכיר לך עוד דבר, השר הנדל, שכאשר הובאה כאן למליאה הצעת חוק שנועדה להאריך את המועד ולמנוע בחירות, כדי שאנחנו נוכל בכל זאת להעביר תקציב, על פי הנוסחה של חברך חבר הכנסת האוזר – אנחנו הצבענו בעד. מי שהפיל את ההצעה היו חברי כנסת מכחול לבן. הרי אתה היית פה יחד איתנו.
לא. היא נפלה. מה אתה מדבר? מה אתה מדבר?
לא. הדבר שהביא אותנו לבחירות – מה הביא אותנו לבחירות?
שההצעה נפלה.
אה, לא. הבנתי, לא.
אז עם כל הכבוד, עם כל הכבוד, עם כל הכבוד, חבר הכנסת, השר הנדל, כחול לבן היא זו שהפרה אז את ההסכמים ברגל גסה לאורך כל הקו.
ואגב, השר הנדל, זו גם אחת הסיבות לכך שאתה באופן אישי החלטת לא להישאר שם. אז בוא נגיד באמת כמו שהיא. הרי אחרת, אם הם היו כל כך בסדר, אני מניח שהיית ממשיך איתם.
עובדה שלא עשית את זה.
אבל עכשיו אני רוצה לומר דבר אחר.
חברי הכנסת, השר הנדל – – –
אני רוצה לומר משהו גם בעניינו של חוק ההסדרים. אני רק אגיד לך בסוגריים שגם בשאלה הזאת של אחריותה של כחול לבן בכל מה שקרה אז, בדבר אחד אין חולק. התקדימים שבוצעו בכנסת הזאת הם דברים שלא היו מקום המדינה. כולם, בלי יוצא מן הכלל; כולל מה שמתרחש כאן הלילה, שדבר כל כך פשוט ואלמנטרי – אגב, שאני עשיתי אותו לא פעם, כאשר ראיתי בצד השני – שבא ואומר: לקואליציה יש זמן דיבור מסוים; אם היא לא תדבר אותו, יוצאים להפסקה ולא לא פוגעים בזמן הדיבור של האופוזיציה. אפילו את הדבר הקטן הזה אתם לא מסוגלים לעשות. תסתכל לאיזה שפלות מדרגה הדברים מגיעים.
אני מציע שתספר עליהם, בבקשה.
איזה תקדים עשיתי – אני אשמח לשמוע.
נו?
אני שאלתי. את דיברת על התקדימים שלי – איזה תקדים אני עשיתי? בוא תספר לי.
לא נכון. לא נכון. אז אני אומר לך, השר הנדל, בכל הכבוד – שום דבר. בדרך כלל, מינוי יושב-ראש הוא במועד השבעת הממשלה. ואני פעלתי בדיוק לפי החוק. אתה יודע מה? לא בדיוק לפי החוק.
אפילו הקדמתי את המועד ביום.
אם אתה רוצה לדייק. אגב, אחרי שגם תיאמתי את הדברים עם סיעות הבית השונות, כפי שהיה צריך לעשות. ונדמה לי שאתה הראשון שאני שומע שמעלה איזושהי טענה על האופן שבו ניהלתי אז את דברים. אני מציע שתחזור בך. אני מציע שתחזור בך. יש גבול גם לבושה ולחוצפה.
עכשיו אני אומר לך – אבל אני אומר לך – – –
הבנתי. הבנתי. הבנתי.
אז זה נותן לכם עכשיו – זה שלא עבר תקציב, כי לא הייתה הסכמה פוליטית על תקציב, זה, לשיטתך, אישור לרמוס את האופוזיציה ואת כל סדרי העבודה בבית.
הבנתי. אתה יודע, השר הנדל, השר הנדל, לפעמים עדיף לשתוק. אתה יודע?
אני לא ביקשתי שום דבר.
אני ביקשתי שתעשה את זה. ביקשתי שתיגש למיקרופון ותאמר שלפחות את זמן הדיבור של האופוזיציה בדיוני התקציב לא תגזלו. אפילו את זה אתה לא מוכן לעשות. זה הכול. זאת האמת.
איזה הסכמות, באמת? איזה הסכמות? אף אחד מדבר איתנו בכלל. איך נגיע להסכמות?
לא היה כדבר הזה. יגיד לך אחד מוותיקי המשכן.
מה אתה אומר?
אחרי ששללתם מאיתנו את הייצוג בוועדות בדיוני התקציב, אחרי שאתם רוצים לשלול מאיתנו את עכשיו הדיבור במליאה – ביום ראשון הקרוב נידיין.
איזו חוצפה.
איזו צביעות. תפסיק להטיף מוסר. באמת, בושה.
בושה וחרפה.
עכשיו אני אומר לך עוד דבר.
אני אגיד לך אבל משהו נוסף, השר הנדל.
אני אגיד לך משהו.
אתה יודע, השר הנדל, מה משותף ליהדות התורה ולליכוד?
אז תקשיב. אה, ואתה ממלכתי? תיארתי את הממלכתיות שלכם קודם. חוצפנים.
אתם הכי אנטי-ממלכתיים שיכולים להיות.
הכי אנטי-ממלכתיים שיכולים להיות.
ראש הממשלה החליפי שלך, יאיר לפיד – – –
ראש הממשלה החליפי שלך, יאיר לפיד, כאשר היה ראש האופוזיציה, בשם הממלכתיות – –
– – בישיבת הזיכרון כאן במליאה לרחבעם זאבי, שנרצח בהיותו שר בממשלת ישראל, אלוף בצה"ל, שהקדיש את חייו לביטחון המדינה – הממלכתיים הגדולים, האיש שאתה הפכת לראש ממשלה חלופי ועוד מעט לראש ממשלת ישראל, יאיר לפיד, כשהיה ראש האופוזיציה, לא בא לנאום, לא כיבד אותנו בנוכחותו בישיבה. זאת ממלכתיות לתפארת. בושה וחרפה.
לא שמעתי ממך מילה. לא שמעתי ממך מילה.
עכשיו תשמע, בוא אני אגיד לך משהו. לי לפחות, אתה יודע, יש זכות שצמצמתם לי למינימום, אבל בכל זאת נשארה לי היכולת לעמוד פה איזשהו פרק זמן על הדוכן ולזעוק ולומר את הדברים, ולהציג אותם כפי שהם.
אבל אתה יודע, אני רוצה ללמד אותך עוד משהו, כי אני באמת מצטער לומר, אני נדהם כל פעם מחדש איך הדברים הכי בסיסיים הם לא מובנים. אתה יודע שאולי הדבר הכי חשוב שהבית הזה צריך לעשות זה להגן על זכויות האדם וזכויות האזרח של האנשים החלשים ביותר. אני חושב שזאת אולי האחריות הכי גדולה שיש לנו כאן. כי הם – אם אנחנו לא נעשה את זה, אין מי שיעשה את זה. אין מי שיגן עליהם, אין מי שישמור על זכויותיהם, אין מי שימנע את זה שירמסו אותם.
ואתה, אדוני השר, בלי אומר ודברים, לא בממשלה ולא כאן בכנסת, נותן יד לחוק הסדרים שאי-אפשר לכנות אותו אלא במילה אחת: אכזרי. חוק שפוגע שלא לצורך, בלי שום סיבה, דווקא בחלשים ביותר. ואתה יודע, אני אתחיל דווקא באלה שהם הכי רחוקים מהעין ואולי גם רחוקים מהלב, שהמבחן הכי גדול של מדינה דמוקרטית זה היכולת לשמור דווקא על הזכויות שלהם, ואלה האסירים והעצירים.
אתה יודע מה יש בחוק הזה, השר הנדל? קראת בכלל? אז בוא אני אספר לך. הרי זה לא מה שעניין אותך, אני מניח. אז אני אספר לך.
מה יש בחוק הזה, השר הנדל? מה יש בחוק הזה, השר הנדל? בוא אני אספר לך.
בוא אני אספר לך מה יש בחוק הזה, כי אתה הרי לא קראת. לא פלא. אני לא מאשים אותך, אגב, כי פעם ראשונה אחרי 20 שנה שיושבי-ראש הכנסת ויושבי-ראש ועדות הכנסת לדורותיהם פעלו וצמצמו את חוק ההסדרים למינימום, לקובץ קטן, הכרחי, תומך תקציב באמת. אתם באתם והבאתם חוק של 1,288 עמודים, של עשרות נושאים שאין להם שום קשר לתקציב.
בטח.
כשיושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת אורבך, לא טרח אפילו – דבר מדהים, חסר תקדים, אני חושב – רשם את עצמו בהיסטוריה של יושבי-ראש ועדות הכנסת כראשון שהפך את הוועדה לחותמת גומי של חוק ההסדרים, ולא הוציא, ולא תיקן, ולא הוריד אפילו רפורמה אחת.
עכשיו אני אספר לך. וגם התקדים הזה יגרום למצב שלהבא יהיו פה חוקי הסדרים עצומים על כל דבר ועניין, בלי שום קשר לתקציב.
אז תקשיב מה יש בחוק ההסדרים הזה. השר הנדל, אתה אחראי. אתה מצביע בעד הדבר הזה. אתה בממשלה.
אתה בממשלה. אז בוא אני אספר לך במה אתה גאה, כי הרי לא קראת את מה שאתה גאה בו כל כך.
אז אני אספר לך במה אתה גאה. אתה יודע במה אתה גאה, השר הנדל?
יש בחוק הזה הוראה מדהימה שקובעת שמעכשיו אפשר יהיה לקיים משפטים פליליים, כולל הארכות מעצר של עצירים, ולשלול את חירותם של אנשים בווידיאו קונפרנס. יותר לא צריך להביא אותם בפני השופט בכלל, לא צריך שמי ששולח אותם למעצר או למאסר, או פוגע בתנאי מאסרם או דן בעניינם, יראה אותם בכלל בעיניים. ידעת מזה בכלל? זה אכפת לך?
מה פתאום? לא. אתה מתרווח בכיסאך. מה אכפת לך מאסירים ועצירים? שיעצרו פה אנשים, מה אכפת לך?
שייעצרו אנשים וישלחו – –
– – ויהרסו את חייהם. מה אכפת לך? בלי ששופט אפילו ראה אותם.
עכשיו, אתה יודע, בוא אני אגלה לך עוד סוד אחד. אתה יודע מה קורה כשהמערכת של הווידיאו קונפרנס מקולקלת? אתה יודע מה החוק אומר? אולי תספר לציבור, השר הנדל? מה החוק אומר? מה קורה במצב הזה? הינה, אמרתי לכם, הראש מורכן, המבט לניירות.
אני לא רוצה שום דבר, השר הנדל. אני רוצה רק דבר אחד – –
– – שתענה על השאלה ששאלתי אותך.
אני הבנתי, התקציב. שמעתי. עכשיו אני – – –
אז הינה שקר – – –
אז הינה, אז הינה, הינה. אדוני היושב-ראש, אני מוכרח לומר, אתה רואה, הינה הדוגמה לשקר גס.
תקשיב עכשיו, כי אתה הרי לא יודע בכלל על מה מדובר.
הרי כל מי שצפה בדיון הזה יודע שעד לפני דקה בכלל לא ידעת שיש דבר כזה בחוק ההסדרים. עכשיו אתה כבר יודע – – –
תן לי לסיים רגע. עכשיו אתה יודע – – –
עכשיו אתה יודע לספר לציבור שזה היה בחוק ההסדרים הקודם, ונתניהו תמך בזה.
בממשלה הקודמת. אז בוא, אז הינה אני אגלה לך סוד.
אז הינה, אני אגלה לך סוד, חבר הכנסת הנדל. אתה מטעה את הציבור. למה? כי זה לא היה. מה לעשות? ואני אספר לך למה זה גם לא היה.
אתה יודע למה זה גם לא היה? בגלל שכשניסו לעשות אז ולהביא את הדבר הזה, היה מישהו פה שקם ואמר – בניגוד למה שאתם עושים כחותמות גומי – שאמר למשרד המשפטים: זה לא יקרה ולא יעזור לכם שום דבר. וזה הייתי אני, שאמרתי להם אז: לא יהיה דבר כזה בכלל ובטח שלא בחוק ההסדרים. ולכן זה לא היה. זאת האמת הפשוטה.
אלא שהפקידות – – –
תקשיב רגע עד הסוף. אלא שהפקידות של משרד המשפטים ומשרד האוצר – – –
תקשיב רגע.
אלא שהפקידות של משרד המשפטים – זאת האמת, לא נעים לשמוע אותה.
הפקידות של משרד המשפטים ומשרד האוצר, שלא נוח להם להסיע את האסירים לבתי המשפט, וקשה להם, ועולה להם כסף – –
– – שהשופט יראה את האסיר, והם רוצים לחסוך עבודה וכסף, והם אומרים: יעשו בווידיאו קונפרנס. אתה יודע מה הם עשו? הם ניצלו את זה שאתם הגעתם ואתם אפילו לא קוראים מה כתוב, ולא אכפת לכם, והזכויות של אנשים הם מרמס לרגליכם, והביאו את כל החבילה הענקית, כולל את הדבר הזה. אבל הם הוסיפו עוד דבר, ובזה אני אסיים, אדוני היושב-ראש.
אתה יודע מה קורה – ואמרתי את זה קודם – אתה יודע מה קורה, אדוני היושב-ראש, כשהמערכת מתקלקלת? אתה יודע מה עושים?
בטלפון. מצלצלים, ובטלפון אומרים: אדוני, אתה עכשיו תלך, תשב במעצר עוד שמונה ימים, או עכשיו אנחנו מאשרים לבטל לך את החופשות שמגיעות לך. בטלפון, השר הנדל. אבל מה אכפת לך? אתה שר. זה מעניין אותך בכלל?
3,779 מילים של יריב לוין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.