הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב–2021

זהו?

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אתה יודע, בדרך כלל כשחבר כנסת עולה לנאום, הוא מכין את הנאום שלו, מה הוא הולך להגיד.

זהו, אז קרה משהו לאיש.

הפעם החלטתי שאני – מהשרוול, בדיוק.

אם נגדיר את זה אחרת, מה שנקרא – שלום, גברתי השרה – מהבטן, מה שכואב; לא משהו שהכינו לי, לא להקריא איזשהו טקסט שאתה לא יודע מי כתב ולמה הוא התכוון. משהו באמת מהלב.

אני אשתדל לנסות להקיף את הכול. האמת, בהתחלה ביקשתי שעתיים זמן דיבור, לא בגלל שאני כזה נואם מוצלח שיודע לנאום שעתיים אלא כי באמת כל סעיפי התקציב, היה לי מה להתבטא בהם, יש לי מה לומר, יש לי מה להעיר. רציתי לעבור סעיף-סעיף ולנמק למה אנחנו חושבים שזה לא בסדר. אני אומר, הרי בסוף אנחנו אופוזיציה, ואנחנו בסוף נתנגד לתקציב, אז רציתי לבוא בפני עם ישראל, בפני צופי ערוץ הכנסת ולנמק: האם ההתנגדות שלנו היא התנגדות אמיתית או בגלל שנגזר גורלכם ללכת לאופוזיציה אז אתה מתנגד כי יש משמעת אופוזיציונית להתנגד?

בדיוק, מה שאתה אמרת: בוא, תשקול לתמוך – אני באתי להציע לך, אדוני היושב-ראש, לשקול להתנגד. אנחנו ננסה לשקול ביחד איפה אנחנו יותר מתחברים.

שקלא וטריא. עכשיו תראה, אין ספק שבתוך התקציב יש דברים פוליטיים, וזכותה של ממשלה להביא את הדברים שהיא מאמינה בהם.

ואי, אם השר נחמן שי הולך – – –

לא לקחת את זה אישית.

הוא עוד ישוב. בקיצור, באתי בעצם לפתוח פה שקלא וטריא, כמו שהתבטאת, אדוני היושב-ראש, להבין אם אתה יכול לנסות לשכנע אותי להיות בעד, או אני אנסה לשכנע אותך להתנגד. יש תמיד דיונים. למשל, אם הייתה קמה ממשלת שמאל – לא אם, הרי קמה ממשלת שמאל, אבל אם הייתה ממשלת השמאל אומרת: אנחנו רוצים לחלק את ירושלים, רוצים להביא את הרשות הפלסטינית גם לתל אביב או כל מיני דברים, אז אנחנו כאנשי ימין נתנגד, אתם כאנשי שמאל תתמכו – בסדר גמור. אבל יש כאן ויכוח, אתה יודע, אדוני היושב-ראש, על דברים כל כך מהותיים.

יש לי חבר שקוראים לו עמוס – – –

זאת אומרת, בדרך כלל אתה דתי – עכשיו אתה כופר.

יש לי חבר, קוראים לו אייל עטייה, הוא כותב לי עכשיו, אומר לי: איך אתה יכול לנאום רק 25 דקות? למה לא נותנים לך יותר?

בקיצור, יש דברים שבסוף אנחנו מתווכחים פה אם עכשיו 10:00 או עכשיו 22:00. אי-אפשר להתווכח אם התקציב הזה הוא חברתי או אנטי-חברתי. יש דברים שהם מדדים שכל אדם – לא מעמדת קואליציה או אופוזיציה – בוא ניקח, למשל – יש כאן את השרה פנינה שטה. לו היא לא הייתה השרה ולא הייתה חברת קואליציה, היינו אומרים: עכשיו תהיי מהאו"ם. גברתי השרה, קחי את ספר התקציב, תגידי לי מה את חושבת, הוא חברתי או לא חברתי? היא תתמוך, כי היא חברת קואליציה, אין מה לעשות. אבל אם אתה לוקח אדם חכם ואומר לו: תקרא את ספר התקציב – אף אחד לא היה אומר שזה תקציב חברתי. אין דבר כזה.

ופה אני רוצה לנמק. כשאתה, חבר הכנסת בליאק, מספר לנו בכאב רב – אני שומע את מה שאתה אומר – שהלכת שעתיים ברגל כל פעם. בסדר גמור. הלכת שעתיים ברגל – אני לא מקל ראש בזה, לא מזלזל בזה. אבל אתה תמיד צריך לשאול את עצמך: האם אתה, בשעתיים הליכה שלך ברגל, שזה לא היה נעים – אבל למה בעצם הלכת ברגל, כי מה? כי הדתיים החליטו שתלך ברגל? לא, אז אני אתן לך מחשבה נוספת – – –

אמרת את הנקודה נכון, אבל בוא נחדד אותה. אתם בקואליציה לא אוהבים לחדד דברים, כי זה יכול לגרום לכם לאי אלו תזוזות. הכול אחרי התקציב. אבל בוא נחדד. האם אתה ואני חיים במדינה יהודית או לא? זאת השאלה. גם אני, כשלפעמים בשבת אני צריך ללכת למישהו להתארח אצלו, וזה קורה, לפעמים אני הולך שעה ורבע ושעה וחצי, כי אני צריך ללכת לקידוש, אני לא נוסע באוטו. למה? כי בסוף, אני כאדם יהודי, קודם כול – בוודאי כאדם דתי, אבל קודם כול יהודי – יודע שמדינת ישראל היא מדינה של העם היהודי, ויש לזה משמעות. הרי כשמגיעים אלינו אנשים שחולקים על דעתנו, ערבים, הם אומרים: אתם כובשים, אתם עם כובש.

נכוןץ. שנינו יהודים.

קודם כול התשובה היא כן, אבל שנייה. אני לא יותר יהודי ממך, חס ושלום. לעולם לא תשמע ממני התבטאות כזאת, רק אני, כאדם דתי, לוקח את היהודי לא ככיסוי להיות עם כובש, אלא אני לוקח את היהודי וגם מקיים את מצוות דתי היהודית.

כן, דיברתי על עצמי. אתה, כאדם יהודי שחי במדינה של העם היהודי, שיש לה זהות של מדינה יהודית – יש לזה מחיר. אחד מהמחירים זה גם הנושא של שבת במרחב הציבורי.

לא, לא, זה בן-גוריון, שלא היה מש"ס, החליט.

אתה לא יכול שלא להסכים איתי שיש כאן ראש ממשלה שהוא נוכל, על זה אין ויכוח.

בהתאם לוועידת האקלים.

לא, מכבד. מישהו ספר כמה תמונות הוא כבר הצטלם?

תראה, חודשיים ראש ממשלה, ותראה איזה אלבום תמונות, אבל עזוב את זה רגע, היינו באמצע דיון ענייני.

תדע לך, לי כואב הלב שיש יהודים – כן הייתי רוצה שכל יהודי ילך כמו הדת של העם היהודי, כמו הדת. אני רוצה את זה. אנחנו לא כופים שום דבר, אנחנו אומרים: יש בחירה. אותנו ציוו: ובחרת בחיים. ציוו אותנו. אתה, זכותך לא לבחור בזה, זאת החלטה שלך. אבל לבוא ולהגיד: אני רוצה מדינה יהודית, ויחד עם זה בלי כשרות, בלי גיור, או של קריב וחבריו – – –

אם כואב לך, כואב גם לי.

יפה. והאם גם כואב לך שבגלל החלטה שרירותית ולא כלכלית – לא אידיאולוגיה דתית, שהיא חשובה – עומדים לפטר 6,000 נשים ממקומות העבודה שלהן רק בגלל שהן חרדיות? זה גם כואב לך?

לא. דמגוגיה זה לא, כי אני מייצג פה עכשיו 6,000 נשים שאחרי שהתקציב הארור הזה יעבור – – –

הרי יש מיזם לאומי להכניס את החרדים לשוק העבודה, עד כדי כך שאדון בנט רוצה להוריד את גיל החיוב. למה? לא שהוא חושב שצריכים להיות פחות חיילים; הוא אומר: להתגייס הם לא מתגייסים, הוא לא הולך לגייס אותם בכוח – זה הראש שלו – לכן ניתן להם את האפשרות ללכת לעבוד. זאת אומרת, אנחנו לא דנים פה בכפייה עכשיו אלא בדיון כלכלי אמיתי. אתה הולך עכשיו – אני נותן לך נתון, תבדוק אותי: אותן נשים לא יגרמו לבעליהן לעזוב את הלימודים שלהם.

בדיוק הפוך.

תראה, יש לי נתון שאני לא רוצה לומר אותו. אני אגיד לך אותו אחר כך.

זה לא נכון. ב-2013 ירדו המדדים של החרדים באקדמיה, ירדו המדדים של החרדים שהלכו לגיוס. הלמ"ס לא עובד בש"ס, הלמ"ס לא עובד אצלי. הוא יותר חבר שלך מאשר שלי. יש מדדים מאוד ברורים. אחרי שלפיד היה שר אוצר, המדדים – המספרים של החרדים המתגייסים ירדו; המספרים של החרדים באקדמיה ירדו. זה נתון. זה נכון על העובדים – אני אסביר לך אחרי זה, תאמין לי, אתה תסכים איתי בסוף. עזוב. אנחנו עושים רושם של טיפשים, אנחנו לא באמת כאלה. אבל תבין דבר אחד: כשאתה הולך ואומר: אני רוצה את החרדים בשוק העבודה – מבחינה כלכלית אני אתך. אותם אברכים לא יעזבו את מקום הלימודים שלהם.

תקשיב, אנחנו שבעה אחים, בלי עין הרע.

אני אענה לך, תקבל תשובה. לאבא שלי, שיהיה בריא, יש שבעה בנים – אם היו לי שעתיים פה זה היה יותר טוב.

ידעתי מה אני אומר.

מה שאני רוצה להגיד לך, שאחים שלי שהם אברכים – אף אחד מהם לא הולך לעזוב את הכולל. תשכחו מזה, לא יהיה. כשאתם רוצים להוציא אנשים ממקומות הלימוד – לא יהיה. הם ירעבו ללחם ולא ילכו למקומות העבודה. מה שאתם הולכים לעשות, ידידי – תקשיב טוב – – –

אני מגיע משם, אני לא יכול להגיד לאיתן מה יש ברעננה. אני יודע מה קורה בציבור שלי. הם לא ילכו לעבוד.

אוה, יפה, אבל אתה כמדינה צריך להיות חכם, לא לעבוד עם אגו ונקמנות.

אמרת משפט חכם, יפה, אבל מה אני עונה לך? הרי יש אין-סוף חרדים שרוצים ללכת לעבוד. יש להם תואר ראשון ויש להם תואר שני – תאמין לי, עברו את כל המסלול שצריך. לא מקבלים אותם למקומות העבודה. נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ, היה בוועדת הכספים של הכנסת ואמר: יש משרדי ממשלה שלמים שלא מתקבל אף חרדי למקומות העבודה שם. זאת צביעות לבוא ולהגיד: אנחנו רוצים חרדים עובדים, אבל לחסום אותם ברגע האמת. אתה יודע, חבר הכנסת בליאק, כמה חרדים נחסמים על ידי המל"ג מלהתקבל לתארים אקדמיים רק בגלל שהם חרדים? אתה יודע את זה? אתה יודע כמה נשים חרדיות שרוצות ללכת לאקדמיה לא מקבלות – – –

רגע, יפה. באו תסיר חסמים, אבל אי-אפשר גם לא להסיר, לרצות להסיר – בוא, לא הסרתם, אתה רוצה להסיר, אבל הפריצים שפה – – –

יפה אמרת, אז אני אענה לך. יום אחד אני הייתי פה – – –

נשייה, אני אענה לך. אתה שואל: הייתם 12 שנה, למה לא הוצאתם חסמים? אני אענה לך. יום אחד הגעתי לכאן כחבר כנסת והגשתי הצעת חוק להסרת חסמים, לא לחרדים להיכנס לכולל – לחרדים שרוצים בעצת רבותיהם ללכת לאקדמיה. אתה יודע מי עמד כאן והתנגד? אתה יודע מי? שר חינוך אחד, איש קטן, קוראים לו נפתלי בנט, ישב פה באיזשהו מקום, איש כל כך קטן – הוא התנגד לזה. אתה יודע למה? אני יודע למה. הוא, שר חינוך, הוא מנע מחרדים – – –

קודם כול, אתה כחבר קואליציה הרי יודע שבסוף, גם אתה, כשאתה רוצה להסיר חסמים, אתה לא יכול. יש לך פה בריונים, איווט ליברמן, יש לך את נפתלי – יש פה אנשים מאוד רדודים – – –

היום?

היום יש את לפיד, יש לנו את גדעון סער, יש את מנסור – יש קבוצת חכמים, מועצת חכמים.

תבין, כשאתם הולכים ומייצרים ביודעין חסמים, בידיים.

אני אתן לך עוד דוגמה: משגיחי הכשרות. תאמין לי, נהייתי כבר צרוד מלהסביר למה זה יגרום ליוקר מחיה. בוועדה, כשנימקתי את זה, מנכ"ל משרד הדתות פתח עיני עגל, לא היה לו מה לענות. תבין, בליאק, אתם הולכים לייקר את המחיה. עזוב את הכשרות, שהיא תרד, לא מעניין אותנו, אבל יוקר המחיה. כשאתם בידיים הולכים להביא רפורמה עם מסע נקמה של כהנא וחבורתו, עזוב שאתם הולכים להוריד את רמת הכשרות, עזוב; אתם הולכים בידיים להעשיר את קופת הבד"צים החרדיים, אתה גם יודע את זה. בסוף מי נהנה מזה כלכלית? אתה יודע מי נהנה מהרפורמה הזאת? הבד"צים החרדייםץ הם הולכים להתעשר מזה, לעשות קופה ענקית. אתה יודע את זה? אתה לא יודע את זה. אני מסביר את זה מעל כל במה אפשריתף והגלמים האלה לא קולטים. הם קולטים, הם עובדים על כולם.

עכשיו, מי ישלם יותר? הצרכן, האיש הפשוט. אתה יודע שאין אף מפעל, לא אוסם ולא תלמה ולא קוקה קולה – אף אחד לא הולך להוריד בד"צים, כי בסוף כוח הקנייה החרדי הוא ענק. בסוף הם רואים את כוח הקנייה, והציבור החרדי יודע, קונה, בלי עין הרע יש הרבה ילדים, משפחות ברוכות ילדים, אבל כשאתה הולך וגורם ליוקר מחיה במסווה של הוזלה – בוא, יש בינינו ויכוח. אבל להיכנס באימ-אימא שלהם – מה זה הנוסח הזה?

הרי אתה אמרת בחוכמה – אני מתייחס לדבריך כי פשוט שמעתי אותך – להפסיק עם הקללות, עם הסיפורים. אתה יודע מה, אתה צודק, צריך להפסיק. אבל איפה אתה היית כשהבריון האלים הזה אמר לזרוק אותנו במריצות למזבלה? איפה היית אז? למה אז היית בתענית דיבור? למה אז לא שמעתי את קולך אומר: לא מקובל עליי? כשהוא הלך, נפתלי, לוועידה של ג'רוזלם פוסט ואמר: צריך לצמצם את כוחם – אם אתה היית שומע את זה בצרפתית בצרפת, היית מזדעק כולך. למה אז לא שמעתי את קולך? כשיש אמירות קשות מול הציבור החרדי, לא שמעתי שאתם מזדעקים כולכם. אתם מילאתם פיכם מים, פתאום יש לכם תענית דיבור, לא יודעים לדבר. אתם מטיפים לנו מוסר על לדבר יפה ולהתנהג יפה? ישבתם כאן לא מעט שנים – בבוטות, בגסות – – –

תמיד אפשר להזכיר, תמיד טוב להזכיר. אבל חבר הכנסת אבוטבול, שהוא בחור אינטליגנטי וחכם, הוא הביא מנהמת ליבו זעקה. תבין, אני עומד מול 4,000 איש שהולכים לעזוב את מקום עבודתם.

לא. הזעקה אומרת את הדבר הבא: כשהעלו את המחיר של הערק – – –

לא, אני מנסה להסביר לך. כשבאים להטיף לנו מוסר להיות רגועים ולדבר יפה, אני מוכן לחתום על מה שאתה אומר, אבל קודם כול תלך לבריון האלים הזה שיושב כאן, שכולכם חיים בפחד ממנו. אתה יודע שהוא אדם אלים. הרי כשפניתי לקצין הכנסת ואמרתי לו שצריך לתת אבטחה לאלי אבידר לא צחקתי, זה לא היה הומור. האיש הזה – אתה יודע, לא צריך לפרט. הבן אדם הזה, חוץ מלהעלות את שער הרובל, יש לו עוד דברים שהוא יודע לעשות. בקיצור, כשהאדם הזה מגיע ומתאכזר בצורה קשה כזאת לילדים, לנשים, אנחנו לא יכולים להשלים עם זה, לא אני ולא אתה. גם אתה, שאנחנו חלוקים בהמון דעות – בסוף אתה בן אדם. כשאתה הולך מחר להצביע ירוק, אתה הולך להצביע בעד פיטורין של 6,000 נשים חרדיות ממקומות העבודה, הרעבה של ילדים. אתה הולך לפטר משגיחי כשרות – שלא יהיה יותר כשרות, אבל עזוב כשרות, אתה הולך לגרום ליוקר מחיה. האדם שאתה מייצג אותו, כשמחר הוא יקנה משהו, הוא ישלם יותר. מה נענה לו?

אנחנו מדברים פה על חד-פעמי. יצא פעם קמפיין הסברה אמיתי בציבור החרדי על שימוש בחד-פעמי? לא היה דבר כזה. אני אומר ככה: תהיו מספיק גברים לבוא ולהגיד: חבר'ה, אנחנו בקואליציה רוצים לנקום בכם. זכותכם להגיד את זה אבל אי-אפשר לבוא במסווה של תקציב חברתי. חברתי אין פה. יש כאן תקציב אכזר, שמה שהוא עושה זה להתעלל בשכבות החלשות.

עכשיו תראה, אני אתן לך עוד דוגמה. אתה ואדוני היושב-ראש הזכרתם את זה שאין פה דעה אחת של העם היהודי, יש כמה דעות וסיפורים. אנחנו בסוף יודעים שהממשלה הזאת – הטענה הקשה שלנו במקרה הזה היא לא על כחול לבן, ודאי, בליאק, לא עליך – עליך אין לי טענה בנושא הזה. לי יש טענה על אנשים שמספרים כל הזמן שהם ידאגו לציבור החרדי, והם ידאגו לדת במדינת ישראל, וכל מילה שנייה שלהם – מה היה 12 שנה ומה ביבי עשה, איזה מנטרה קבועה כזאת. אנחנו נעשה הכול, כולל הכול – אני אספר לך, הבוקר נפגשתי עם מפקד מחוז ירושלים. בצורה מאוד ברורה אנחנו הולכים להגן על קדושת הכותל. אנחנו הולכים להגן, 20 חברי כנסת, בגופנו, על קדושת הכותל. לא ייווצר מצב שפרחח אחד, בגלל חסינות כזאת או אחרת, ילך וירמוס את קדושת הכותל. יש דברים שהם קו אדום. זה כבר לא כסף. זה הכותל שלשמו התפללנו וייחלנו אלפי שנה בגולה. כשהסבא של הסבא שלך התפלל, הוא אמר: אני רוצה לראות את הכותל, אני רוצה להתפלל, לבכות שם, אני רוצה לשים פתק, אני רוצה להתחבר לאבנים – דרך אגב, בשונה מקריב; אחד מהאנשים שלו אמר שהכותל מבחינתו זה קיר של בית המטבחיים.

נכון, של כולם, כל עם ישראל.

נכון, יפה, תראה על כמה דברים אנחנו מסכימים. הכותל שייך לעם ישראל. מעולם לא בדקו אדם בכניסה לכותל: האם אתה יהודי? פעם שאלו אותך למי אתה מצביע? האם אתה יהודי? לא שאלו אדם: מאיפה אתה מגיע? הכותל, מי שרוצה – נכנס, יכול להתפלל, להתייחד עם קונו, יכול להגיד מול הכותל מה שהוא רוצה. אבל יש מנהג המקום. אתה יודע מה? לפעמים אנחנו הישראלים מטיילים בחו"ל. יש מקומות שאתה יודע, יש מנהג של המקום, ואתה מכבד. אתה לא תגיע למקום בדווקא, להכעיס. והבן אדם הזה הולך ובידיים מפעיל את החסינות. תאר לך שאנחנו היינו מפעילים חסינות כדי לצפצף על איזושהי תקנה? איזה מין דבר זה? נכון, יש חסינות, הכול טוב ויפה, אבל בסוף יש צורת הנהגה, איך מתנהגים בכל מקום, ולצערנו הרב, פה זה לא קורה, פה הכול מותר.

ולכן בנושא הזה אנחנו ניאבק – ניאבק בדרכים דיפלומטיות, נכונות, כולל הפעלת החסינות שלנו, בשביל שהדבר הזה לא יקרה. לא יכול להיות שמגיע פרחח, לוקח ספר תורה בתוך תיק. אדוני היושב-ראש, אתה מבין את המשמעות של זה? ספר תורה. ספר תורה שנופל – חייבים לצום על זה. מחביא את זה בתוך תיק, נכנס לתוך עזרת נשים – איזה התנהגות, איזה ברבריות. אחר כך הוא מגיע ואומר לנו: תתנהגו כמו בני אדם, תהיו ישרים, תהיו נחמדים. אז אנחנו לא ישרים ולא נחמדים. יש מקומות שמבחינתנו זה קו אדום.

יש עוד דבר שאני כן הייתי רוצה להתמקד בו, הנושא של המטרו. הייתה פה אתמול יוליה, סיפרה על תקציב שמעולם לא היה, 100 מיליארד וכו' וכו'. אין ספק שהפתרונות התחבורתיים במדינת ישראל צריכים להיות כמה שיותר בצורה מסיבית, גדולה, לקבל החלטות לטווח ארוך. כל אחד מאיתנו שנמצא כל יום בפקקים לא מבין איך אפשר לנהל מדינה בצורה הזאת. חלילה אם יהיה איזה פיגוע וכל הכבישים סגורים.

מי שראה את כל ההתנהלות של הוועדה בנושא של המטרו – זה הדבר היחיד שהטריד אותי. אדוני היושב-ראש, היית יחד איתי חבר בקואליציה, ואתה ראית שאנחנו כחברי קואליציה, בוודאי ראשי הוועדות – אתה היית אחד מהם – ידענו לשים ברקסים לממשלה. יש הפרדת רשויות מאוד מאוד ברורה בין הכנסת לבין הממשלה. בקואליציה הזאת הכנסת נעלמה, הכנסת לא קיימת. אני לא רוצה להגיד שמות, אבל אין-סוף חברי קואליציה שדיברת איתם דברים הגיוניים, אמרו לי: תשמע, אין לנו – אנחנו צריכים לצאת החוצה, להתקשר לאלקין, להתקשר להוא, להתקשר לשם. אין כנסת מתפקדת. יושבים כאן עשרות נורבגים שכל רגע חוששים לתפקיד שלהם כי ברגע אפשר לזרוק אותם, וכמו נתינים של הממשלה, עושים מה שבא להם. נעלמה העבודה המקצועית של הכנסת בפיקוח שלה על עבודת הממשלה, וכשיש הערות נכונות, שאין בהן קואליציה–אופוזיציה, גם חברי הקואליציה אין להם מה לומר, אין להם יכולת לומר את זה. אצלנו, כשהיינו בקואליציה, לא היה דבר כזה מעולם. מי שמכיר את ההתנהלות של הרב גפני בוועדת הכספים ומרגי בוועדת הכלכלה ועוד – היו דברים שאמרנו לקואליציה: לא יהיה. עם כל הכבוד לשרים, שרים – לא כל החוכמה נמצאת שם. אבל בקואליציה הזאת זה לא קיים. יש כאן חברי קואליציה שאין להם שום אמירה, כלום; חוץ מהזכות לבוא להצביע – כלום.

חבל שאתם לא אמרתם לניסנקורן: תפסיק לנהל אותנו, תפסיק להגיד לנו מה לעשות. אתה יודע, אני חושב שאתה יודע – – –

אני לוקח אחריות על דבר אחד ואני מודה לכולם – ועם ישראל מודה לי על זה – שעמדנו על המשמר, יום ולילה, קודם כול לא להיכנס לקואליציה הרעה הזאת. אנחנו לא יכולים לשבת עם אדם אכזרי כמו ליברמן, שמתעלל בילדים, בנשים, בצורה שאי-אפשר להבין אותה. על זה אני לוקח אחריות. כשהציבור שלי רואה אותנו באופוזיציה, נלחמים פה יום ולילה, הם גאים בשליחים שלהם. הם יודעים שאי-אפשר לקנות אותם בפרוטות.

אגב, למה טוב שאנחנו באופוזיציה? אני אגיד לך למה; אני לא יודע אם עדכנו אתכם. אנחנו באופוזיציה – מה אתה מחייך שם? אנחנו באופוזיציה קנינו פנקס. אתה יודע, יש פנקס כזה שאתה רושם את כל התקדימים, כותב כותב כותב כותב, עם ניירות, כותבים כותבים כותבים כותבים, ובסוף אנחנו לוקחים את כל התקדימים האלה, ואנחנו ניישם אותם מהר מאוד. אני אתן לך דוגמה הכי פשוטה: לא היה אדם מאושר ממני כשראה את פסיקת בג"ץ בנושא הוועדות. אני פחדתי שבג"ץצ יבוא לטובתנו. אתה יודע למה? כי הרי מה עשה בג"ץ? חיכה חיכה שתעבירו את התקציב בוועדות, רוב העבודה של ועדת הכספים עברה, פתאום היה מגיע בג"ץ ואומר: תשנו את ההחלטה על ההרכב – היינו בבעיה עוד כמה חודשים. אבל אנחנו לוקחים את הפסיקה של בג"ץ, מגדילים אותה באיזה מספר, ב-A200, ענק, שמים אותה בכניסה לחדרים, ואיתן גינזבורג יהיה מרכז האופוזיציה, לא יודע, אנשים אחרים, ניר אורבך – הם לא היו בכנסת כנראה – – –

לא, אמרתי, ניר אורבך – הם לא יעברו, כנראה, על פי הסקרים. אורבך לא עובר. בנט, מסכן, אין לו מנדטים, כל היום מצטלם. בוא הנה, איזה אלבום, איזה הישג. ביבי, 15 שנה ראש ממשלה – אין לו כזה אלבום.

בן אדם הולך, עושה שלום, שלום, שלום, אין שם אנשים בכלל. הוא כל היום עסוק במצלמה.

אני אומר, הוא עושה סיבוב על כולם. על פי התמונות שלו, כאילו הוא ראש ממשלה 100 שנה. כל היום תמונות, מצטלם. בסדר, שיערב לו, אבל זה על חשבוננו. אתם הפראיירים שמשלמים את המחיר. אני, הציבור שלי ניזוק, אבל אתם עשיתם את הכול – – –

ברור שהוא ירוויח: יפטרו אותו ממקומות העבודה, ישלם יותר – או-הו איזה ירוויח. אתם מתבלבלים בין להרוויח לבין להפסיד. בתלמוד תורה שאני למדתי סיפרו לי, שלהרוויח זה יותר, להפסיד זה פחות. אולי אתכם לימדו אחרת.

אני לא מתבלבל, אני יודע שיש כאן ממשלה רעה, אבל הייתי באמצע להסביר לך משהו, שנייה. אמרתי שבעוד כמה חודשים כל הקבוצה של ימינה הרי לא תהיה כאן, הם מחפשים כל מיני בתים. בטח אתם תקלטו אחד, אולי גנץ יעשה טובה, יקלוט עוד אחד. בנט עשה את האקזיט – ילך הביתה ויחכה שיקראו לו עוד פעם באיזה סיבוב. כנראה שיש עתיד, אתם תשמרו על שלכם, ליברמן גם הולך הביתה, כנראה, על פי כל הסקרים. ואז אנחנו לוקחים את כל התקדימים האלה, וכשיבוא ראש האופוזיציה אז, ידפוק על הדלתות שלנו ויגיד: תגיד לי, למה אתם לא – אתה זוכר ביום כזה וכזה ככה היה ובג"ץ הכשיר? ככה אנחנו נתנהג, בדיוק באותה צורה. יותר מזה, אנחנו נרצה להפעיל את החוק הנורבגי – מה תגידו לנו? מר לפיד, איזה נאומים: גנבים. או-הו, איזה נאום – החליפי. שמע, לא יודע איזה אומץ, אני לא הייתי מעז רבע מזה. אחרי שנתיים של דיבורים, לבוא לכאן ולעשות בדיוק הפוך? זה אומץ שאי-אפשר להסביר אותו. ביקשת להיות ממלכתי, אז זה אומץ שאנחנו לא שתינו מהמיץ הזה. אנחנו לא מסוגלים.

זה אומץ. איתן, מסכן, ישב כאן, התקיפו אותו, גנץ לא היה כאן, הוא ישב פה בכנסת, אתה יודע, חבר כנסת מצטיין, מבוקר ועד ערב – שברו לו את הראש. בא התכשיט הזה, כל מה שהוא צעק – לקח לעצמו: חליפי, נורבגי, קואליציוני. תקשיבו, אתם פשוט גאונים. אנחנו לא חלמנו לדרוש – אתה יודע, לפעמים במשא ומתן אתה רוצה למכור משהו, נכון? כמה שווה הדירה? אתה אומר מיליון. היא שווה 800,000, בסוף אתה מקבל 830,000. כל מה שהם ביקשו, נתתם להם. אנחנו היינו באים בתוך הקואליציה של הליכוד, דורשים דברים, אתה יודע, מיליארד. בסוף איפה המיליארד נמצא? בתחבורה הציבורית, במים, לא משנה; לא לחברים – לכל עם ישראל. גם אתה נהנית מהכספים הקואליציוניים של ש"ס, אם פתחת את הברז, תחבורה ציבורית ועוד. בוא'נה, אתם דרשתם כספים – אין דברים כאלה. כמויות של כסף. מה אתם הולכים לעשות עם זה? איפה הכסף?

אה, אז לא קראת. לך אתה, תוציא הסכמים קואליציוניים שלנו – – –

אני לא מבין בכלום, אני רואה טבלאות: אנחנו – מה דרשנו, מה קיבלנו; אתם – מה דרשתם, מה קיבלתם.

אגב, הרי אנחנו, ש"ס הרי תגדל, 11-10. בפעם הבאה, בהסכם הקואליציוני שלנו עם נתניהו, אנחנו לא יותר מדי חושבים מחשבות. אנחנו ניקח את ההרכב הזה פה, נגיד, על ארבעה, כמה שילמתם, כפול עשרה, לכל אחד – מה שאנחנו רוצים. יבואו כל העיתונאים – הלו, הינה, נורבגי. תאמין לי, עד מספר 27 בש"ס ייכנסו. עד 27, יקפצו כולם ונגיד להם: חבר'ה, תראו, כל הנורבגים פה. בסוף אנחנו נהנים מכל התקדימים שלכם. זה בשבילנו הנאה צרופה. אני אומר לך, עד מס' 27 בש"ס – תראה אותם חברי כנסת. מסכן מנכ"ל הכנסת, אני לא יודע מה יצטרכו לעשות פה, להרחיב את העסק. אנחנו לוקחים את העבודה שלכם – תאמין לי, לא נוסיף כלום. העתק-הדבק. נפריד ועדות.

מי זה?

אה, שלמה עזרן, סגן ראש העיר באופקים, מהטובים ומהמיוחדים.

קודם כול, איתן, אני מאוד שמח שאתה מתעניין בש"ס. בש"ס יש את מועצת חכמי התורה, שמקבלת את הרשימה – – –

נכון. אז אם עכשיו נהיה בקואליציה, אז כן.

תראה, כל יום שאתם בקואליציה – לנו זה עוד חצי מנדט. תאמין לי, אנחנו לא צריכים קמפיין, בפעם הבאה ש"ס לא עושה קמפיין. ש"ס בפעם הבאה אומרת: זה או אנחנו או הם, או אני או בנט. אתה אומר: הוא לא יתמודד.

אף פעם זה לא היה כזה מוצלח. הפעם הזאת אין קמפיינרים לש"ס.

שתם זמני.

לא, אני לא רוצה לעכב את ינון, אז אני רוצה להודות לך על ההקשבה, ואני רוצה להגיד דבר אחד לך ולבליאק: תודה רבה שהקשבתם לי, והיום בלילה אני אבחן אתכם אם הדברים שלי עשו עליכם רושם או לא.