אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני שמח שגם שר המשפטים פה איתנו, כי זה יהיה הנושא המרכזי שעליו אני אדבר.
כן, אני רואה. הוא גם מדבר בטלפון, אבל הוא איתנו.
בסדר, זה גם משהו.
אני רוצה להקריא מתוך ידיעות אחרונות היום, הבוקר, כתבה שפרסמה טובה צימוקי. כותרת: "רוב האזרחים לא סומכים על הרשות השופטת: אמון הציבור בשפל חסר תקדים". אני לא אפרט את הכול, אבל שורה תחתונה בכותרת המשנה: "ירידה חדה ברמת האמון הציבורי נרשמה ביחס לעליון, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה".
המסקנות של מי שערך את הבדיקה הזו, את המדד הזה – כדאי לציין את שמו: פרופ' שלמה מזרחי, ראש המרכז לניהול ומדיניות ציבורית בבית הספר למדעי המדינה של אוניברסיטת חיפה, שערך אותו יחד עם פרופ' ערן ויגודה-גדות ופרופ' ניסים כהן מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה – הם כאלה, הוא אומר כך: "ממצאים אלו מצביעים על מגמה מדאיגה מאוד, משום שלגיטימציה ציבורית למערכת המשפט הינה אחת מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. נדרשת בחינה מעמיקה של התהליכים שמובילים למגמה זו ושידוד מערכות יסודי כדי לתקן את הנתיב בו צועדת הדמוקרטיה הישראלית".
עכשיו, אני ער לזה שהירידה הזו באמון היא מגמה של שנים רבות, שנים רבות מאוד, ואני רוצה גם לנסות ולהסביר את התהליך הזה, ואיך הוא התחולל ואיך הוא קרה. אבל יכול להגיד שכשאני הייתי שר משפטים ובאתי עם הנתונים האלה לראשי מערכת המשפט – ובכוונה אני משתמש במונח "מערכת המשפט" ולא "הרשות השופטת", כי לא מדובר רק בבתי המשפט ובשופטים, אלא מדובר גם ביועץ המשפטי לממשלה וגם בפרקליטות – התשובה כמעט תמיד הייתה, ואני מניח שזה גם מה שישמעו היום בכנס חיפה למשפט ציבורי: בוודאי, ברור שיש ירידה של אמון הציבור במערכת המשפט. הרי אתם תוקפים אותנו מבוקר עד לילה – אתם, זה נבחרי הציבור – ולכן הציבור איננו מאמין בנו.
ואני הצעתי להם תזה אחרת – ואני מייד גם אבסס אותה – שאולי הביקורת שנשמעת מכיוון נבחרי הציבור משקפת את דעת הקהל ולא יוצרת את דעת הקהל. במה דברים אמורים? אדוני, כבר עשרות שנים – עשרות שנים – שאנחנו שומעים על הסכנה הגדולה שבירידת אמון הציבור במערכת המשפט. היה זה בעיניי אחד השופטים המפוארים שהיו לנו, נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי, שכבר איננו איתנו יותר מעשור – כן, זה לא התחיל, בניגוד למה שנהוג לחשוב, בשנים האחרונות. הוא נפטר במאי 2011 – שאמר את הדברים הבאים. הוא אמר אותם עוד הרבה לפני כן: "המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום, והוא מתבטא בכרסום האמון בניטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור. המדובר הוא באמון של חוגים, שאינם כולם קנאים דתיים" – בניגוד למה שיש שאולי יכול לחשוב או לטעון.
חיים צדוק המנוח, משפטן, שהיה גם שר המשפטים וסגן נשיא האגודה לזכויות האזרח, יושב-ראש הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה – אני מציין את התארים הללו כדי להבהיר שאין המדובר באדם שמשתייך למחנה הפוליטי שלנו, אדוני היושב-ראש, של הליכוד או הימין. הוא אמר כך: "רבים סבורים כי הריסון העצמי, המקובל כעיקרון על כל השופטים, לא תמיד היה נר לרגליהם הלכה למעשה. ישנם תחומים, אשר באיזון נכון בין רשויות המדינה, הם לפי מהותם נחלת הכנסת והממשלה. מוטב שבית המשפט ימשוך ידו מהתערבות בעניינים מסוג זה, גם אם התנהגות הכנסת, הממשלה וראש הממשלה נראית בעיני השופטים כלא נאותה ולא ראויה. מוטב להניח התנהגות כזאת למשפט דעת הקהל וציבור הבוחרים בהליך הדמוקרטי".
אני יכול, אדוני, באמת, להכביר בציטוטים מנשיא בית המשפט העליון המנוח שמגר, השופט העליון ומבקר המדינה יעקב מלץ ועוד רבים רבים נוספים – נשיא המדינה המנוח והמשפטן חיים הרצוג ועוד ועוד – אבל אני רוצה לנסות לעמוד על התהליך שהביא אותנו עד כאן, והוא נעוץ, לשיטתי, במה שאנחנו נוהגים לקרוא לו המהפך של 1977. לראשונה נבחר ראש ממשלה שלא השתייך להגמוניה השולטת עד אז במדינה, של מפא"י. כמובן, זה ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. בגין, שהיום נוהגים חברינו מהשמאל להתגעגע אליו, היה בפיהם אז – בזמנו, בזמן אמת. הם תמיד, אגב, מתגעגעים לראשי הממשלה של הליכוד אחרי שהם כבר אינם ראשי ממשלה או שכבר אינם בחיים. זה תמיד, זה נוהג. היום מתגעגעים לשמיר, מתגעגעים לבגין, מתגעגעים לשרון.
אני מבטיח לך, אדוני, שעוד יבוא היום – אני מקווה שהוא רחוק – שיתגעגעו גם לנתניהו, כי אני מקווה שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה, ואולי אפילו זה יקרה ב-48 שעות הקרובות. לפחות התהליך שיתחיל לחולל את זה.
הם אז קראו לבגין: פשיסט, טרוריסט, רוצח. "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר" – כן, בן-גוריון לא יכול היה לומר את שמו, מתוך זלזול וחוסר כבוד ואולי אפילו תיעוב, ולכן כינה אותו "האיש שיושב ליד חבר הכנסת בדר" – כמובן, יוחנן בדר המנוח.
הייתה בהלה בציבור כשבגין נבחר לראשות הממשלה. בהלה, אפשר להגיד אותנטית. הם פחדו שכל מה שהם עמלו עליו – כאילו הקימו את המדינה לבדם, כן – במשך השנים ייחרב באחת עם אותו פשיסט, טרוריסט וכו', שהיה בפיהם בגין. ואז התחיל להתחולל תהליך של שאיבת סמכויות מהדרג הנבחר, שהיה עד אז כול יכול – לפטר את מי שהוא רוצה ולמנות את מי שהוא רוצה – לדרג הממונה. והתהליך הזה, הוא שהביאנו עד הלום.
אפשר להדגים אותו בפסק דין מ-1979, שנתיים אחרי המהפך, שבו כתב שופט צעיר בבית המשפט העליון – שופט שאגב לא כיהן מימיו כשופט, לא במחוזי ולא בשלום, הוא לא ראה את ההתנהלות של בתי המשפט. הוא היה פרופסור באקדמיה, ולאחר מכן היועץ המשפטי לממשלה. אתם בוודאי יכולים לנחש במי מדובר. הוא כתב 1979 את הדברים האלה, שבעיניי מחללים את קדושתו של הבית הזה ממש; של הכנסת, של בית המחוקקים. הוא כתב כך: "מילותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכובשם באמצעות מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על פי נסיבות הזמן והמקום". בואו נהרהר רגע במשפט הזה. כלומר, מילותיו של החוק, לא צריך להתייחס אליהן ככתבן וכלשונן, אלא הן העטיפה לרעיון חי שמשתנה על פי נסיבות הזמן והמקום. ומי יחליט מהו התוכן שאותו יש לצקת לתוך דבר החקיקה, לתוך המילה הכתובה, שאין לכובשה באמצעות מילונים? כמובן, אלה הם אנחנו. אנחנו, לא המחוקקים. אנחנו. אנחנו השופטים, אנחנו עוטי הגלימות, אנחנו הדרג הבלתי-נבחר, הוא שיקבע מהו תוכנו האמיתי של החוק ומה יש לעשות איתו.
וזה הודגם היטב בשורה של פסקי דין שבאו מאז. למשל, פסקי הדין הנוגעים לסעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת קובע בצורה ברורה – אני חושב שהוא מנוסח מצוין ואני לא חושב שצריך לשנות אותו, אבל צריך לשנות בהחלט את הפרשנות שניתנה לו על ידי בית המשפט העליון – שלא יתמודד מועמד או רשימה לכנסת "אם יש במעשיהם או בדבריהם, במפורש או במשתמע, אחד מאלה" – והוא מונה שלושה סעיפים: 1. הוא שלילת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית; 2. הסתה לגזענות; 3. תמיכה במאבק מזוין במדינת ישראל. ואנחנו יודעים הרי לומר שהיו לא מעט חברי כנסת לאורך השנים, בהם גם חנין זועבי, שלשמחתנו כבר לא איתנו.
אבל לא רק היא. לפני כמה ימים עמד כאן – אולי זה היה אתמול אפילו – עמד כאן חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת, והוא קילל את היום של הצהרת בלפור, שחל אתמול. הוא קילל את היום המקולל הזה, שבו פלסטין – לשיטתו, כך הוא אומר – נמסרה ליהודים. ואגב, לא מדובר, כמובן, על יהודה ושומרון, לא מדובר על עתניאל, על מעלה שומרון, לא מדובר על אפרת. מדובר על יפו ועכו וחיפה, וכל מה שאנחנו מכירים כמדינתו של העם היהודי. חבר כנסת כזה יכול וצריך לכהן בכנסת שלנו? כמובן שעל פי החוק התשובה היא לא, אבל "מילותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכובשם באמצעות מילונים". אנחנו ניצוק את התוכן. זה למעשה חוק פסילה.
אני מברך אותך, אדוני היושב-ראש הנכנס. זהו חוק פסילה לכל מי שאיננו מוצא חן בעיני בית המשפט העליון, כל מי שאיננו מוצא חן בעיני השופטים – אני לא צריך להגיד לכם שפה פלורליסטיים גדולים הם אינם וגיוון לא תמצא בהרכב של בית המשפט, אם כי חייבים להגיד שהיום יותר טוב מאשר בעבר, אבל עדיין אנחנו ממש לא ביעד – ייפסל, ומי שמוצא חן לא ייפסל, על פי אותו סעיף.
המגמה המשיכה והביקורת שהשמיעו – אתה יודע, אני בכל זאת אקריא דברים שאמר השופט העליון ומבקר המדינה יעקב מלץ. הוא אמר כך: "שמא תלך ותגבר יותר ויותר התערבותו של בית המשפט העליון בענייניה של הרשות המחוקקת ותגיע, חלילה, לפגיעה של ממש בריבונותה. אנחנו עומדים על סף פגיעה שכזו". "להשקפתי," כך הוא הוסיף – אגב, צריך להבין זה לא אדם שמערכת המשפט אינה יקרה לליבו ולא קרובה אליו. זה אדם שאת כל חייו, הבוגרים לפחות, הקדיש למערכת המשפט: "ביטויים כמו 'גוף מעין שיפוטי' ו'אנו מטילים על עצמנו ריסון רב', אין בהם כדי להמתיק את הגלולה. בעיניי, אותו ריסון רב אינו רב דיו. אולי מגזימים רואי השחורות הצופים שאם תימשך מגמה זו יגיעו הדברים לידי כך שהכנסת תחוקק חוק שייטול מבית המשפט העליון את הסמכות להתערב יתר על המידה בריבונות המחוקק, אבל עצם העובדה שמחשבה זו מתעוררת ומקבלת ביטוי מעוררת דאגה עמוקה. אנו מצהירים, וחוזרים ומצהירים, כי הנכס היקר ביותר שיש לרשות השופטת הוא אמון הציבור, חלילה לנו לפגוע בנכס יקר זה".
היהודי היקר והחכם הזה, אדוני היושב-ראש, כבר לא נמצא איתנו יותר מעשור. והינה, אני חוזר על הכותרת הקשה מאוד מידיעות אחרונות היום: "רוב האזרחים לא סומכים על הרשות השופטת. אמון הציבור בשפל חסר תקדים". אני חושב, אדוני – – –
בבקשה. בוודאי.
מנבחרי הציבור שתוקפים את מערכת המשפט בוקר וערב.
האם התחושה הזאת והאווירה הציבורית, שבה אומרים שמערכת המשפט מקולקלת ויוצרים לה אפילו לפעמים דה-לגיטימציה – ואני חסיד של ביקורת, אבל אני מדבר על רמה של מסע דה-לגיטימציה – לא גרם בסוף למצב, שבו יש ירידה בתחושה של הציבור כלפי מערכת המשפט כולה, ללא אבחנה.
קודם כול, אני מודה לאדוני על השאלה. אני רק חייב לומר, שבגלל שאדוני לא היה בחצי הראשון, כבר מראש שאלתי את השאלה הזו ועניתי עליה.
אבל בקציר האומר, מכיוון שמה שאדוני אומר הוא חשוב. הרי בכל הזדמנות שהייתה לי כשר המשפטים – והנחתי את הנתונים שכבר אז היו קשים והיום הם קשים יותר. ואין לי שום סיבה להניח שהדברים יתוקנו, אלא אם תהיה רביזיה משמעותית, שאני גם אדבר עלי אבל מה אני מציע – בדיוק זו הייתה האמירה: נו, בוודאי, אתם הרי תוקפים אותנו מבוקר עד לילה, ולכן האמון במערכת המשפט. אני הצעתי, ואני גם מציע לאדוני, להרהר ברעיון הזה, משום שהאופן שבו אנחנו מבקרים – לשיטתי, מבקרים, לא אוהב את המילה "תוקפים". אנחנו מבקרים, לפעמים ביקורת נוקבת וקשה, אבל מבקרים – את מערכת המשפט מבטאת דעה שרווחת בציבור. היא מבטאת את הדעה הזו, היא לא יוצרת אותה.
מה שיוצר אותה – לא, אני אנסה להגיד, אדוני, שלא מדובר בביצה ותרנגולת, שתמיד אפשר להגיד שאחד יוצר את השני. לא, אני חושב שהמערכת הרוויחה ביושר – או בחוסר יושר – את חוסר האמון הזה. ואתה יודע, למה לשמוע את זה מנבחר ציבור שתוקף את מערכת המשפט? בוא נשמע את זה מפיה של מי שהייתה נשיאת בית המשפט המחוזי, שופטת מאוד מוערכת ומועמדת לעליון, וגם הנציבה הראשונה על ביקורת על הפרקליטות. כן, היא מספרת שהיא חיה במשך 24 שנים – – –
הילה גרסטל, כמובן.
קודם כול, אני מדבר על המערכת ולא על החלטה מסוימת, אבל בוודאי אני לא יכול לומר "כל המערכת".
אני לא אומר זאת. אדוני לא שמע זאת, לפחות לא ממני.
נכון, ולכן לא כל הפרקליטות – –
– – אלא אותו חלק שעליו אני מדבר, או עליו דיברתי.
בכל אופן, אם צריך לומר את המובן מאליו, אז נאמר אותו: בוודאי שאין הדברים אמורים כלפי כל השופטים, כלפי כל פסקי הדין וכלפי כל הפרקליטים, אלא אני חושב שיש גרעין – אתה יודע, זה לא רק אני נוגע בגרעין הזה. אני מדבר, עוד פעם – וציטטתי גם לפני שאדוני הגיע את נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי, יעקב מלץ, שמגר, ואני יכול לתת עוד ציטוטים. אנשים שמערכת המשפט יקרה להם, חשובה להם, חלק מחייהם ומותחים ביקורת על ההתנהלות שלה. הביקורת מגיעה, לשיטתי, מאז סוף שנות השבעים – יש שיאמרו בגלל המהפך, יש שיאמרו בגלל מינויו של ברק לעליון.
אבל התחלתי להגיד מה אמרה השופטת גרסטל, והיא אמרה כך – ציטוט, כן, אחרי 24 שנים של כהונה גם כעורכת דין וגם כשופטת: "הפרקליטות היא גוף שיש בו משהו חולה, גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית". היא הוסיפה שכשהגיעה לתפקידה כנציבת הביקורת, אחרי שסיימה לכהן כשופטת, היא הגיעה תמימה ועם הרבה רצון טוב, אבל יצא ממנו כאזרחית מודאגת.
אין לי מושג מה השופטת גרסטל מצביעה, אין לי מושג לאיזה צד של המערכת הפוליטית היא משתייכת, אני כן יודע שגם הקדישה את רוב חייה הבוגרים למערכת המשפט. וכשהילה גרסטל מודאגת, אני חושב שכל אזרח, שמערכת המשפט – ואני בכוונה נוקט במונח מערכת המשפט, גם את זה אמרתי, ולא הרשות השופטת, כי זה לא רק בתי המשפט, זו גם הפרקליטות, זה גם יועצים משפטיים לממשלה – אני חושב שכל אזרח צריך להיות מודאג, משום שמערכת המשפט חשובה מאוד במשטר דמוקרטי. זו מערכת חיונית, הכרחית, עצמאית, ואחד הנכסים העיקריים שלה הוא אמון הציבור.
אני לחלוטין חולק על הטענה שאנחנו יצרנו את חוסר האמון הציבורי, כי הינה, אני מראה לך, אדוני, שהדברים לא נובעים מהשנתיים האחרונות או מהשנים האחרונות, אלא הם נמשכים כבר עשורים ואין מי שקם לתקן. אין מי שאומר – אתה יודע, תמיד מפנים את האצבע החוצה: זה הפוליטיקאי הזה, זה האיש ציבור ההוא. כשאתה מפנה את האצבע, שלוש אצבעות מופנות כלפיך. איפה אתם? מערכת המשפט, לא אתם. איפה אתם, מערכת המשפט? איפה אתם, השופטים? איפה אתם, היועצים המשפטיים לממשלה?
אתה יודע, אני, כשר משפטים, באתי אליו אחרי כמה הדלפות שהיו של – די ברור שזה מתוך הפרקליטות או המשטרה, אחד מהגופים הללו, משום שזה היה בשלב שלפני הגשת כתב אישום, כלומר שלב שבו אין, לא לחשוד ולא לבאי כוחו שום נייר, שום חומר, ובכל זאת יצאו ציטוטים שלמים למהדורות המרכזיות. אגב, זה לא אירוע חסר תקדים, הייתה כבר פרקליטה שעשתה זאת. קראו לה גלט-ברקוביץ', נכון? אני צודק? זה השם שלה? אני אביא מייד את הציטוט המדויק מתוך דבריו של השופט רובינשטיין. השופט רובינשטיין, השופט העליון, שמונה לבדוק את האירוע הזה, אמר כך – – –
ליאורה גלט-ברקוביץ', נכון. והוא אמר כך, ציטוט: "זו הייתה הדלפה יזומה ואידאולוגית". כלומר, מתוך תפיסתה של אותה פרקליטה, ששרון המנוח, שהיה אז ראש ממשלה, רע למדינת ישראל. מתוך תפיסה פוליטית. תפיסה פוליטית – לא עניין שקשור לחקירה הזאת, ולכן היא רצתה לסכל את סיכוייו להיבחר לראשות הממשלה והדליפה את מה שהדליפה. הוא אומר כך – זה השופט רובינשטיין: "זו הייתה הדלפה יזומה ואידאולוגית, והיא נכשלה. הדלפה שיכלו להיות לה תוצאות קשות – עירוב של חקירה עם פוליטיקה ותיק שאולי היה מתנהל על ידי האדם שהדליף", לו היה מוחלט להגיש כתב אישום. בסופו של דבר הוחלט במקרה ההוא שלא להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון, אבל תאר לעצמך שגם היא הייתה מגישה כתב אישום ומנהלת את התיק. על זה הוא מדבר. "זו פרקליטה שנכשלה בתפקידה. מדובר באידיאולוגיה של השקפות אישיות, ולא איכנס ליותר מזה". אלה דבריו של השופט רובינשטיין.
עכשיו, פה לא הייתה הדלפה אחת. אני באתי ליועץ אז, כשהייתי שר משפטים, עם עשרות הדלפות, ואמרתי לו: רק דבר אחד – תנהל בדיקה. אולי אני חושד בכשרים – מאה אחוז, תנהל בדיקה. תעשה בדיקות פוליגרף, תעשה בדיקות תדפיסי טלפון לראות מי היה בקשר עם העיתונאי. תנהל בדיקה. והמערכת איננה בודקת את עצמה, לא אז ולא היום. היא לא בודקת את עצמה. איך מצפים שמערכת שלא בודקת את עצמה תזכה לאמון ציבורי? איך מצפים שאחרי כל כך הרבה שנים מאז אירוע ליאורה גלט-ברקוביץ', אף פרקליט לא נחקר, לא נבדק לא בדקו האם היו דברים שאנחנו חושדים בהם? חושדים, אבל צריך לבדוק אותם.
אתה יודע מי עוד חושד בפרקליטות? בוא אני אצטט לך עוד ציטוט מעניין. אמר אחד, אביחי מנדלבליט, אמר את הדברים הבאים. הוא אמר אז, בימים שהוא עוד ביקר את הפרקליטות, לפני שהוא היה יועץ משפטי לממשלה: "מתחילת חקירת הפרשה" – הפרשה שלו, כן – "הדליפו גורמי החקירה הדלפות פסולות ואסורות של חומרי החקירה, ובכלל זה חשיפת תוכן השיחות המוקלטות", אלה שנמצאים היום בכספת, מאחורי צווי איסור פרסום, והיועץ המשפטי, שממונה על הפרקליטות, הוא זה שנמצא שם בקלטות האלה. הפרקליטות מבקשת מבית המשפט להאריך את צו איסור הפרסום מפעם לפעם. "על חומרים אלה נסמכו חלק בלתי מבוטל מן הדיווחים באמצעי התקשורת, שהגיעו עד כדי סילוף ועיוות מגמתי של האירועים וגרימת נזק בל ישוער לעותר". העותר זה אביחי מנדלבליט, כן? "נוכח האינטנסיביות והמגמתיות של ההדלפות – – – לא היה מנוס מן המסקנה הקשה לפיה מדובר בהתנהלות מכוונת, שנועדה לפגוע בעותר ולהפעיל לחץ פסול על מקבלי ההחלטות".
ועוד הוא דרש, אותו יועץ משפטי לממשלה – אז, לפני שהוא היה היועץ המשפטי לממשלה – להורות על פתיחת חקירה לאלתר לאיתור המדליפים. אבל, אתה יודע, דברים שרואים מפה לא רואים משם, ועכשיו הוא מגונן על המערכת.
בשש הדקות שנותרו לי, אנסה אפילו לקצר את זה, אני – – –
תודה. אני כן רוצה לומר – לא, לא צריך להוסיף, אני חושב.
אני כן רוצה לומר מה אפשר וצריך לעשות, ואולי שר המשפטים, אולי בקטע הזה כדאי שכן – כן, אולי כדאי שכן תשמע מה אפשר וצריך לעשות. הדבר הראשון, בעיניי, הוא פסקת התגברות. מדוע? משום שבפסקת ההתגברות אתה עונה אחת ולתמיד על השאלה, שבדמוקרטיה היא בעיניי קריטית: למי יש את המילה האחרונה? היום זה מאוד ברור. המילה האחרונה היא של מערכת המשפט, בין אם זה היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו מחייבת את הממשלה – אגב, באיזה חוק זה כתוב? גורנישט, אין חוק כזה, אבל הוא קבע שחוות דעתו מחייבת את הממשלה, ובית המשפט העליון החרה החזיק אחריו, וכרגע זו הנורמה, הפסולה בעיניי.
אבל פסקת התגברות שאומרת שכן, הרשות השופטת כן תקיים דיאלוג עם הפרלמנט, ואם היא חושבת שיש דבר חקיקה שהוא כל כך פסול ודגל שחור מתנוסס מעליו, היא יכולה להורות – שימו לב – על בטלותו של חוק. אבל הפרלמנט מוסמך לקחת את אותה החלטה של בית המשפט, לדון בה ולהחליט ברוב חבריו, כלומר 61 או יותר, שהוא איננו מקבל את ההחלטה הזו של בית המשפט, והחוק יעמוד על כנו. זה, פחות או יותר, המודל הקנדי, ואפשר להוסיף ולהגיד שכמובן זו צריכה להיות הערכאה העליונה בלבד ובהרכב מלא או הרכב רחב של שופטים ולא בשלושה, וגם תנאים נוספים שאפשר לקבוע. אבל בוודאי שהמילה האחרונה חייבת להיות, בדמוקרטיה, של הציבור באמצעות נבחריו ולא של גורם בלתי נבחר. זה הדבר הראשון שהייתי עושה, משום שכל הדברים הבאים אחריו, יכול בית המשפט העליון לפסול אותם אם אין לך פסקת התגברות. אם יש לך פסקת התגברות, אז המילה האחרונה שלך. אז זה אחד.
שתיים, שינוי שיטת בחירת השופטים. השיטה הישראלית כל כך מוצלחת, שאין אף מדינה בעולם שאימצה אותה. שיטה כל כך גרועה. יש משהו דומה בהודו, אבל זה לא זהה. אין עוד מדינה שבוחרת שופטים כפי שאנחנו, ואת הדבר הזה צריך לתקן. צריך להעניק משקל רחב יותר לנבחרי הציבור, כלומר לציבור, כדי לקבל בית משפט שהוא יותר פלורליסטי, יותר מגוון וכולל גם דעות שונות ולא הכול מאותו שטנץ, כי את ההיא לא נמנה מכיוון שיש לה אג'נדה. "ההיא", כמובן, זו פרופסור גביזון המנוחה, שהייתה משפטנית לעילא ולעילא, שלא מונתה כי אהרון ברק חסם אותה כי יש לה אג'נדה, כך לפחות לפי הדיווחים.
הדבר השלישי הוא חוק יועמ"ש – לא יועמ"שים, עוד מעט נגיע גם לזה. חוק שקובע, אתם יודעים – חבל שאין לי עוד כמה דקות, אבל בכל זאת – היועץ המשפטי לממשלה זה אחד המוסדות רבי העוצמה – לא בישראל, בעולם המערבי. יש משפטנים בין-לאומיים שמגדירים אותו – יותר חזק מנשיא ארצות הברית. וזה מוסד שפועל בלי חוק, בלי חוק. יש חוק-יסוד: הכנסת, יש חוק-יסוד: הממשלה, יש חוק-יסוד: הנשיא, אין חוק-יסוד: היועץ המשפטי לממשלה. אין חוק ואין תקנה. החליט יעקב שמשון שפירא, שהיה מנכ"ל משרד המשפטים הראשון, יום בהיר אחד: אני הוא היועץ המשפטי לממשלה, ומכוח הכריזמה והידענות שלו זה התקבל, וכך פועל היועץ המשפטי לממשלה עד היום. אין חוק שמגדיר מהן סמכויותיו, מה גבולות הגזרה שלו. זה דבר שחייבים לעשות.
הדבר הרביעי הוא חוק יועמ"שים, שקובע שהשרים ימנו את היועצים המשפטיים של משרדיהם, באותו אופן, אגב, שממנים מנכ"ל. ואני לא מביא את זה מאיזה עולם שלישי. ככה השיטה הנהוגה בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות. כך צריך להיות.
והדבר החמישי והאחרון יהיה – סליחה, חמישי, כי אלה הדברים העיקריים, יש עוד הרבה מאוד דברים שצריך לעשות. אבל הדבר החמישי הוא חיזוק גופי הביקורת ומתן שיניים, הן לנציב התלונות על שופטים והן לנציב הביקורת על מייצגי הציבור בערכאות. אני חושב שאם ננקוט את הדרכים הללו, הפעולות הללו, נוכל לא להגיע לכאן בשנה הבאה, כשייערך כנס חיפה למשפט ציבורי, ולומר: הינה, יש שפל חדש של אמון הציבור במערכת המשפט. תודה רבה.
3,175 מילים של אמיר אוחנה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.