אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, מנסור עבאס עומד בראש הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית בישראל, מקביל לאסמאעיל הנייה בעזה. חסן אל-בנא, שהיה מייסד תנועת האחים המוסלמים, תנועת האם של התנועה האסלאמית בישראל אמר, ואני מצטט מתוך אמנת החמאס: ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה כפי שמחה את מה שקדם לה. האסלאם הוא דרכנו והג'יהאד היא מטרתנו. הבא בתור ברשימת רע"ם לכנסת, עלאא ג'ברין אומר: אין לנו פתרון מלבד ניצחון או מות שאהידים.
אלה השותפים של בנט וליברמן בקואליציה ובהעברת התקציב. עבאס הוא הדמות המרכזית בתקציב המדינה, בהיקף הכספים, ביכולת שלו לכוון כספים. הרי תיקחו את רוב תקציבי המשרדים – הם תקציבים קבועים. משכורות בחינוך, הוצאות בביטחון, הפנסיה בביטחון. כמעט כל משרד. הוא קיבל כסף גמיש. עד כדי כך גמיש, שהוא עמד ואמר: אולי אני אעביר לחרדים 100 מיליון שקלים? לשמחתי, הם כמובן דחו את זה על הסף.
הכספים האלה, שעבורם מטילים את מס עבאס על הציבור בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים, משולמים לפי האסכולה של התנועות האסלאמיות, לבניית תשתית אסלאמית של התנועה האסלאמית במדינת ישראל, וגם כמו שראינו, למימון גופי הטרור בעזה.
אני פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לחקור את הנושא של אותה עמותה ושל רע"ם, על כל המעורבות והקשר במימון ארגוני טרור בניגוד מפורש לחוק הישראלי.
אני כשר אוצר העברתי באישור הכנסת סיוע נרחב ומענקים לעצמאים, לעסקים, למובטלים, רשת ביטחון לשנה שלמה. הדבר הזה מנע קריסה ואִפשר למשק לזנק מיד עם פתיחת מבצע החיסונים, עם השלמת סבב החיסונים הראשון, המשק נפתח וזינק כי המובטלים לא רעבו ברחובות והעסקים לא קרסו והעצמאים לא התמוטטו.
אני העברתי שני תקציבים המשכיים באישור הכנסת, שאפשרו תפקוד מלא של כל משרדי הממשלה בנוסף לסיוע הקורונה המיוחד, ובהיקף של 160 מיליארד שקלים, שבוצע עד סוף חודש יוני באותו סיוע למובטלים, לעצמאים, לעסקים, לנכים. אבל הוא גם תקצב תוספת של מעל 20 מיליארד שקלים למערכת הבריאות, מעל 4 מיליארד שקלים למערכת החינוך, של מיליארדים לתחומי הרווחה ו-5 מיליארד שקלים שהוצאו ומבוצעים בתחום – – – וקידום תשתיות. אנחנו קיבלנו שבחים מכל הגופים הכלכליים המובילים בעולם על הניהול הכלכלי של המשבר.
עכשיו, במבחן התוצאה – וזה הכי חשוב – יכולים לומר מה שרוצים, בסוף אם המשק היה קורס ודירוג האשראי היה יורד, כמו שכל פרשני השמאל והרבה פוליטיקאים משם ניבאו, ואמרו את זה בוודאות – אולי גם קיוו, אולי גם קיוו – אנחנו השארנו משק עם דירוג אשראי גבוה, שנשאר ברמה הגבוהה ביותר. אנחנו השארנו משק עם צמיחה צפויה עד סוף השנה של 7.1% – לדעתי הגבוהה במדינות המערב – עם גירעון שמפתיע לטובה ועומד לרדת ל-5.5% עד סוף השנה, מ-11.7 שהיה בשיא הקורונה. דירוג אשראי גבוה, כמו שאמרתי.
האבטלה יורדת. הטיפול הברוטלי של שר האוצר ליברמן בחלק מהמובטלים, נשים בהיריון ובני פחות מ-45 היה מיותר. אנחנו בנינו מתווה. זה לא הוריד את האבטלה, מה שהוא עשה, אבל עכשיו המתווה יכול להמשיך לרדת. חבל שהוא ביטל את הסיוע שאנחנו תקצבנו כתמריץ למעסיקים להחזיר מובטלים ותיקים – דבר שהיה יכול לצמצם את האבטלה במידה נוספת. חייבים לעשות את זה.
הדבר המדהים, אדוני היושב-ראש, הייתי בוועדת הכספים ביום שני שעבר וישבו שם אנשי האוצר ודיווחו שהשנה, מחוץ לכל מסגרת התקציב, לפי הערכת הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, שירה גרינברג – שאני מאוד מעריך אותה – יהיו עודפים של 15 מיליארד שקלים בשנת 2021 ועוד 14 מיליארד שקלים בשנת 22. אנחנו הכנו תקציב וחוקי הסדרים ורפורמות מרחיקות לכת מאוד, חשובות מאוד, בלי שקל אחד של העלאות מיסים, בדיוק כמו שהתחייבנו. הכנו במשרד. מה קרה מאז? למה השינוי הזה? למה המיסים כשהרגע הראיתי את כל העודפים? לא צריך להטיל מיסים, זה לא נכון כלכלית.
בא שר האוצר ליברמן לפקידי האוצר – הבנתי שהוא שיתף אותם בדרכים כאלה ואחרות, בטרם כיהן אפילו – במגעים עם התנועה האסלאמית ואמר: אני צריך מיליארדים למנסור עבאס, תביאו כסף. ואז כל הדברים שאני דחיתי ולא הסכמתי לקבל, את כל המיסים והגזרות – קוראים לזה בשמות שונים; תמיד דואגים למשהו אחר; בתכלס, מכניסים את היד לכיס ורוצים כסף מהציבור.
כל הדברים האלה הוכנסו פנימה. כל מה שזרקתי למגירות האדומות הוכנס פנימה לתוך התוכנית. להערכתי, פקידי האוצר הופתעו. הם תמיד מכניסים כמה עיזים, אבל הם לא חשבו שהעיזים האלה ימשיכו לרעות באחו הזה. כל העיזים נשארו. ואתה יודע למה? ואתה יודעים למה? וכדאי שהציבור יבין למה: כי כשיש כנסת נורמלית, אפילו שיש קואליציה ויש ממשלה אז הכנסת קשובה לציבור. היא קשובה להלכי הרוח. היא מעוז הדמוקרטיה, הכנסת.
דיברה כאן קרן ברק על כמה פעמים שהיא באה ונאבקה; אני הייתי שר אוצר מהליכוד, חברים, והיא נאבקה עבור תחומים שונים ובאה לשכנע, ויש פעמים שהיא שכנעה. דוד ביטן היה יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה, לא מעט פעמים הוא בא וגם הוצעו תקציבים. וכך, בדיון שהתברר שמעקלים לאנשים את המענקים – חבר הכנסת בוסו הזכיר לי לפני יומיים איך בישיבה הוא פנה, ואפשרתי לתקן את החוק שאי-אפשר יהיה לעקל להם, והלאה והלאה והלאה. עשינו דברים עם הפנים לציבור.
ובעצם עכשיו, בגלל הצורך להוסיף עשרות מיליארדים, מביאים כאן את מס עבאס. הציבור צריך להבין שזו לא סיסמה, זה אמיתי. אני הראיתי כאן מי זה עבאס. עבאס הוא ראש הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית בישראל. יש מעליו את מועצת השורא, בדיוק כמו בעזה, בדיוק כמו בתנועות אסלאמיות אחרות שכפופות לתנועת האחים המוסלמים. אגב, כשמורסי מת – מי שהיה פעם נשיא מצרים מהתנועה האסלאמית – עבאס התראיין וקרא לו: השאהיד. אתם יודעים, הטלוויזיה המצרית – הרי המצרים והסעודים די נדהמים והם הרבה פעמים אומרים שם: מה קרה כאן ליהודים? מה קרה במדינת ישראל? אנחנו הוצאנו מחוץ לחוק את האחים המוסלמים, שהאלימות טבועה באידיאולוגיה שלהם. הם רוצים שתהיה כאן ממלכה אסלאמית, סולטנות אסלאמית – זה מה שהם רוצים, זו האידיאולוגיה. הם לא מסתירים אותה, הם רק מסווים אותה. ואז הם אומרים: אבל תראו את היהודים, הכניסו לתוך הממשלה "אחוואן" – מהאחים המוסלמים – אבל הם לא מתארים לעצמם עד כמה הוא קובע ומשפיע כאן.
לכן, חל כאן העיוות בזה שלקחו תוכניות טובות. הרי שר האוצר בא והגיש ליועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה החדש בתוך שבועיים את התוכניות. הרי הוא לא בנה תוכניות תוך שבועיים. אני ישבתי עם פקידות האוצר – ועם גורמים אחרים – מאות שעות לגבש רפורמות גדולות מאוד, כדי לשנות את אופייה של מדינת ישראל ולפתוח אותה לתחרות ולהביא אותה לאותו מקום, שבאידיאולוגיה שלי ושל הליכוד ושל הכוחות הליברליים בישראל – הכלכלה הליברלית – אנחנו רואים את מדינת ישראל.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, ואני אומר את זה גם לציבור: לאיפה החלקים של מה שהכנתי, הלכו לאיבוד? קודם כול, המיסים המיותרים, שהם אנטי-כלכליים ולא צריך אותם, כי יש עודפי כספים ולא היה צריך להטיל מיסים על הציבור. אני לא הקראתי כאן, אפשר למנות את המיסים. אגב, המיסים העקיפים שהם מטילים על הציבור גרועים בהרבה ממיסים ישירים. אם יש מיליון עובדים בישראל שלא מגיעים לתקרת המס, אז אם מעלים את מס ההכנסה זה לא חל עליהם. המע"מ חל על כולם, אבל מיסים עקיפים כמו תשלום על כלים חד-פעמיים? מס על שתייה קלה? מס על כניסת כלי רכב לתל אביב – אני אגיד כמה דברים על העניין, כמי שמכיר את הדבר מקודם – עוד לפני שהושלמה תשתית התחבורה הציבורית? מס על ביקורי רופא, שמכניסים ומוציאים, ואותו דבר ארנונה. ייקור החשמל – היטלים על החשמל שהולך לייקר את כל הדברים – סדרה שלמה של מיסים שמכניסים כאן שלא לצורך.
ועומד שר האוצר ואומר: זה רק כדי לחנך את הציבור, זה לא כדי לגבות מיסים. אני את הסיפורים האלה שמעתי וזרקתי למגירה האדומה. זו גביית מיסים מהציבור הכי חלש. אם אנחנו חיברנו את הפריפריה בכבישים ורכבות, כדי לייצר נגישות ושוויון ולאפשר ללמוד ולעבוד ולנסוע לכל צורך למרכז – וזה תהליך שצריך להשלים אותו – כאן עושים פעולה הפוכה? פוגעים. דווקא מי שבא מרחוק, הוא ישלם יותר. אין לזה סיבה. כאשר ישלימו את תשתית התחבורה הציבורית בגוש דן – ואין קיצורי דרך בדבר הזה. אני הוצאתי לדרך את העבודות על הרכבת הקלה הראשונה, הקו האדום. הינה, היא עושה נסיעות מבחן, עברו שש שנים. הוא היה צריך להתחיל לפעול עכשיו, יפעל בעוד שנה. חבל, אבל יפעל בעוד שנה. 70 מיליון איש ייסעו בשנה ברכבת הזאת.
יש עוד שני קווי רכבת קלה שמקודמים. אני כבר לא מדבר על המטרו, שאיך אומרים? בבוא העת, בבוא העת. אני לא סופר אותו כרגע. יש עוד שלושה נתיבים מהירים בכניסות לתל אביב שהם בשלבי הכנה לקראת ביצוע. כל הנת"צים לאוטובוסים, אלה דברים שכבר קידמנו ותקצבנו, גם שבילי האופניים. כל המערכת הזאת, כשהיא תהיה מוכנה, היא תביא את ישראל ואת גוש דן, שהיה המקום הכי מפגר בעולם, בפיגור של 100 שנים. אני בכוח הוצאתי את הדברים האלה לדרך. שבע פעמים הניחו אבן פינה לרכבת הקלה בתל אביב ולא קרה כלום.
כשאני פוצצתי את גשר מעריב והוצאתי את העבודות לדרך, באופן נדיר הייתי האיש הפוליטי היחיד בטקס. אף אחד לא בא, לא מאחוריי, לא מלפניי ולא מצדדיי. כולם לא האמינו שהדבר הזה יקרה, והיו בטוחים שגורל הפרויקט יהיה כמו בפעמים הקודמות. אבל הדברים האלה, שצריך להמשיך אותם, הם היחידים שיכולים להצדיק. כאשר הם יהיו מוכנים, יגידו למי שבא בשעות העומס: או שתיסע בתחבורה ציבורית או שתשלם כסף. ערים גדולות ומטרופולינים תמיד יהיו פקוקים. אין מקום בעולם שהוא לא פקוק, אלא שיש רשת תחבורה ציבורית שמסייעת. בעניין הזה, הדברים קודמו, הם מקודמים ויקודמו, בדיוק לפי העקרונות שאנחנו קבענו.
אבל כל מה שתיארתי כאן עכשיו הולך להיפגם, לא רק במהות – מי שמקבל את הסכנה עם התנועה האסלאמית, שעובדת באופן טקטי ואסטרטגי ובמתק חלקת לשון ועם מטרות מאוד ברורות ותבנה כאן תשתית אסלאמית – לא רק בהעלאת מיסים מיותרת שפוגעת, אלא בדבר אחר, שהוא הרבה יותר חשוב מבחינתי. כל הרפורמות שישבנו עליהן, שחלקן הובאו בידי אנשי האוצר, היו במגירות, כמו הרבה דברים שהכרתי – את חלקם אני יזמתי. כל הדיונים הובילו לתכלית אחת, שאני מאמין בה. אדוני היושב-ראש, אני מאמין במדינה פתוחה; אני מאמין שהאבות המייסדים שהגיעו מרוסיה, מברית המועצות, בנו כאן משק, בנו כאן תשתית בולשביקית, סובייטית. המציאות שינתה חלק מהדברים. ארגוני הקניות שבנו במושבים, בקיבוצים, לא החליטו לבטל את הריכוזיות, הכלכלה פשוט שברה אותם – הם התמוטטו כלכלית. הקואופרטיבים והקואופים וכל הגופים האלה של ההסתדרות, נאלצו להפריט אותם משום שהם לא נשאו את עצמם כלכלית.
אני, במשרד התחבורה, פתחתי את השמיים לתחרות של 140 חברות שהגיעו לכאן לפני הקורונה, ויחזרו. אל על וכולם רעדו, שמא זה ימוטט אותם. בדיוק להפך: בשנת 2019 עברו בנתב"ג קרוב ל-25 מיליון נוסעים, וכולם זכו ונהנו. קודם כול, הציבור שטס במחירי מנת פלאפל, במחירים זולים. לא רק המיוחסים והעשירים, אלא כל הציבור. יש כאן מהפכה חברתית-תרבותית-כלכלית. למה זה לא קרה קודם? כי אף אחד לא העז לעמוד עד הסוף מול הכוחות שרצו למנוע את זה. כל רפורמה לוקחת כסף מגופים פרטיים ומעבירה לציבור או כוח מוועדים שיושבים על השאלטרים, ומעבירה את זה לציבור בשיפור השירות ובהגברת התחרות.
ועשיתי את אותו דבר בנמלים. הינה, שני נמלים חדשים: אחד כבר התחיל והשני יתחיל עוד מעט, עם תחרות מול מונופולים. נשברו המונופולים בנמלים, כולם יעבדו. העמקנו את הקיימים, שיפרנו את הקיימים – תחרות. אותו דבר ברכבת: העפנו את היושבת-ראש ופתחנו את זה. היום באשקלון יש מתחמים של חברה פרטית, שנותנת שירות לרכבת בתחום תחזוקה של מערכות החשמול של הרכבת, הקרונות, הקטרים וכל מה שמשולב, בהיקף של 30%. זה משביח את השירות שהציבור מקבל. בחרתי באשקלון כדי לחזק אותה. היו שם מאות עובדים ברמה של הייטק. עכשיו, את כל הדברים האלה הכנו ביחד, במשרד האוצר, להמשיך את הרפורמות.
מה הדבר שלא עבר את סף הממשלה הזאת, למגינת ליבם גם של אנשי האוצר? כל ביטול החסמים והרגולציה, שבאמת זה המפתח לפתיחה הגדולה של המשק – לא עבר. מה הקימו? גוף מייעץ. נו, באמת. גופים שיש להם סמכות, לא מצליחים להתניע ולבצע כאן דברים. הגוף המייעץ ייתן עצות. בעצם זה לא נפתח – נכון. הכנו רפורמה במערכת הבנקאית של תחרות.
ההתחדשות העירונית, כמה פעמים עד שמצאנו את הדרך להתניע את הפרויקט הזה – שיש בו צדק היסטורי, בזה שמי ששמו אותם בשיכונים, על אדמה שהיום היא יקרה, יוכלו גם ליהנות מהדירות שתיבנינה, וגם ראשי הערים יקבלו את הסיוע בתשתיות, וגם יפחת רף ההסכמה כדי שאפשר יהיה לבצע – סדרה שלמה של דברים.
אבל בלי הסרת החסמים, בלי ביטול הרגולציה, הדברים לא ייקרו. הדבר היחיד שיקרה – אגב, בביטחון – זו גביית המיסים, כמו הטיפול בדירות. הרי אני נכנסתי ב-2009 לתפקיד שר התחבורה. הייתה בעיה קשה מאוד בתשתיות וגם בדיור. בנושא התשתיות פתחתי את הכול; פתחתי את הכול לתחרות של חברות מכל העולם, ותראו מה קורה – החברות מהעולם, לא רק שלא פוגעות במשק הישראלי ובחברות הישראליות, הן פתחו להן פתח לעבודות בקנה מידה הרבה יותר נרחב. כולם עובדים – המקימים וספקי המשנה, וכולם עובדים.
בתחום הדיור – התחום הזה קפוא ועומד. הוא קפוא על שמריו. מה שצריך לעשות במדינת ישראל היום זה לא לגבות עוד מיסים בטענה המוכרת של הקטנת הביקושים. עזבו את הדברים האלה. דחילק, על מי אתם עובדים? איזה הקטנה ביקושים? הרי אתם מתמחרים את ההכנסות. גם על כלים חד-פעמיים, גם על השתייה הקלה, אתם לא אומרים: עכשיו הצריכה תפחת בגלל העלאת המחיר, אלא אתם אומרים: זה 800 מיליון שקל הכנסה.
המקומות שמהם הגיע – – –
המקומות, אדוני היושב-ראש, שמהם הגיע החינוך מחדש – אנחנו לא רוצים. אמרתי: הביאו כבר מהסובייטים יותר מדי דברים.
אבל את הדבר הזה אנחנו לא מעוניינים להביא לכאן, ולא חשוב מי רוצה להביא את זה. אני לא הולך לחנך אף אחד. אני מאמין באסכולה ובפילוסופיה – כבוגר מדעי המדינה ויחסים בין-לאומיים – שיצר האדם הוא טוב מנעוריו. תן לאנשים לפעול ולעשות, והממשלה צריכה להיות קטנה. ככה זה בארצות הברית, אגב. בצרפת ומקומות כאלה, הם לא מאמינים באנשים, הממשלה צריכה להיות ריכוזית ולהתערב בכל דבר. אנחנו צריכים להוציא את הממשלה ממעורבות; אנחנו צריכים לאפשר לעסקים, לעצמאים ולאנשים לפעול. הם יודעים מה טוב להם. אנחנו צריכים להיות רק במינימום רגולציה.
אני גם יזמתי רפורמה במערכת החינוך: להוריד סמכויות למנהלים, לתת לרשויות להיות מעורבות. המדינה לא צריכה לנהל את החינוך, המדינה צריכה להיות מעורבת בתכנים ובפיקוח. היא לא צריכה לנהל את החינוך. איך יכול להיות שבכפר הירוק משכירים שטח ליזם מאוד מוכשר – השר אוחנה, אתה גר לא רחוק משם, חבר הכנסת – יש שם בית ספר פרטי ברמה מאוד גבוהה. משלמים ומקבלים. הפער בין בית הספר הזה לחינוך הציבורי הוא שמיים וארץ.
איך יכול להיות שכל אחד ממי שנמצא כאן, קרובי המשפחה שלו – ולא חשוב באיזה דרגת קרבה – הולכים לקבל שיעורים פרטיים. פעם קראו לזה שיעורי עזר, כאילו לחלשים; היום כולם הולכים, כל מי שיש לו כסף, כמובן. מי שאין לו כסף – הפער מתרחב. מדינת ישראל לא מעניקה חינוך שוויוני ברמה גבוהה לכולם. למה? כי היא מעורבת. המון כסף הלך לחינוך, אבל לא הגיע לשיפור ושכלול רמת ההוראה ורמת החינוך. להוציא את המדינה מכמה שיותר – למעט תכנים בפיקוח – לתת לאחרים. תן לרשויות, תן למנהלים, תן להם חופש. אותו דבר בתחומים אחרים, מניתי חלק, הכנו חלק.
ואני אומר לכם שלצערי – הינה, אני אומר כאן, אפשר לרשום, נרשם בפרוטוקול הכנסת – כל מה שכרוך בביצוע לא יקרה; כל מה שכרוך בביצוע ההחלטות, לא יקרה ולא יהיה, כי אני יודע מה צריך כדי לעשות את זה. היום מעבירים תקציב, כל אחד רוצה את הנתח שלו. מחר יתחילו לעשות את הקשיים. מדוע? כי השקפת העולם של הממשלה הזאת, שעבאס מצד אחד ומפלגות סוציאליסטיות מצד שני, לא תאפשר להוביל את המהפכה הזאת. לא תאפשר להוביל את המהפכה, ומי שייפגע, וימשיך להיפגע, זה הציבור.
זו המהפכה שאני תכננתי, זו המהפכה שכל חוקי ההסדרים היו צריכים לקדם ולשרת את הדבר הזה. להפסיק כבר את הבולשביזם במדינת ישראל – זה החזון. לפתוח את הכול, לתת לחברות, לתת ליזמים, לתת לאנשים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב ומבינים. תראו את ההייטק, שיש שם מינימום רגולציה, תראו איך הוא פורח – איך המוח הופך ליוזמות, איך היוזמות הופכות לעסקים. צריך לסייע, גם אנחנו טיפלנו בחקיקה שתאפשר להם תנאים יותר טובים, עשינו דברים, זה תפקיד הממשלה – אבל לתת לכוחות לעבוד. והתקציב הזה וחוקי ההסדרים, הם לא יובילו למהפכה הזאת, שאני האמנתי בה, הממשלה היוצאת האמינה בה, קידמנו אותה ועשינו אותה. לצערי, כבר אנחנו רואים את הכרסום בדברים האמיתיים, שיפגום בכל הדברים שנבנו כאן כדי להיטיב עם הציבור.
אנחנו – אני כשר אוצר, ראש הממשלה וכל הממשלה, וגם הכנסת במידה מרובה – התייצבנו מול אתגר הקורונה. הקורונה היא המגפה הקשה ביותר שקרתה בעולם ב-100 השנים האחרונות מבחינה בריאותית, והיא גם המכה הכלכלית הגדולה ביותר שהייתה גם, בפרק זמן כזה לפחות. וזה לא היה מובן מאליו שאפשר לעבור את זה בדרך שעברנו את זה. היה כאן שילוב של מאמצים בתחום הבריאות, בתחום הכלכלה. אני התווכחתי, אני לא רציתי סגרים, כשר אוצר. משרד הבריאות היה בקוטב השני. בסוף התקבלו החלטות. חבל שכאן התמהמהו בקבלת ההחלטות, כי אנחנו הכנו, מימנו ושילמנו 1.7 מיליארד שקלים עבור 15 מיליון חיסונים, שהיו מוכנים להבאה, ולא הביאו אותם. ברור שהתשובה היא אותה התחסנות וחיסון שלישי. אחרי חצי שנה, אולי אפילו פחות, פג תוקף שני החיסונים הקודמים, לפחות ממה שראינו עד עכשיו. וחבל ששילמו מעל 1,400 ו-1,500 אנשים מחיר כבד של מוות להם ופגיעה במשפחות ועשרות אלפי נפגעים כתוצאה מההתמהמהות הזאת.
אבל המשק הישראלי, שהשארנו אותו בשיא הפתיחה שלו, בשיא הצמיחה שלו, בשיא ירידת הגירעון, בשיא דירוג האשראי – הוא ערוך ודרוך לעבור לשלבים הבאים של הצמיחה והפתיחה של כל המערכות. מי שלא מפיק לקחים מהקורונה בכל היבטי החיים, אבל גם בתחום הכלכלי וההתנהלות היום-יומית בחיים, אז הוא לא יהיה ערוך לקראת מה שיקרה כאן בעתיד. הקורונה שינתה את העולם: הדיגיטציה, העבודה מהבית – כן או לא, האנשים עצמם. אמרו: בגלל החל"ת, יש חלק שלא רוצים לחזור לעבודה. אני ידעתי שזה לא נכון, כי הרוב המוחלט, כל פעם שנפתח הסגר חזרו לעבודה. היה פלח של מובטלים שמקומות העבודה פלטו אותם בסגר הראשון לא החזירו אותם, והיה פלח של אנשים – והיום רואים את זה במחקרים בכל העולם – שלא רוצים לחזור להיות מלצרים או דברים כאלה, רוצים לשנות, לשפר, להתאים ולמצוא לעצמם את העיסוקים. וצריך לדחוף הכשרה מקצועית ברמה גבוהה, כמו שהוצאנו לדרך וקלקלו אותה, לצערי. ביטלו את המטה הזה, שהיה מטה מתאם, התחיל להכשיר אלפים להייטק ולמקצועות מכניסים, שאותם אנשים יכולים לעבור לשם. וצריך לעשות את זה.
צריך להבין שהכלכלה הישראלית צריכה להיבנות עם הראייה של העולם שאחרי הקורונה. לצערי, הדברים הכי חשובים שעמדו ברקע חוק ההסדרים הוצאו כאן. עמד כאן ראש הממשלה בנט – כאן, כאן – ואמר: אתם 36 חודשים ניסיתם להביא את המטרו, ואנחנו הבאנו תוך 36 שעות. אבל אחרי 36 שעות חוק המטרו כבר הוצא מתוך חוק ההסדרים. נשאר משהו מצומצם, לא נשאר חוק המטרו הרחב בתוך חוק ההסדרים. 20 שנה לא יהיה מטרו במדינת ישראל לפי קצב ההחלטות והסידור הזה. הינה, אני אומר לכם, בתור היחיד שהניע פרויקטים ענקיים כאלה במדינת ישראל. 20 שנה לא יהיה, כי אם רוצים אז מוציאים במלוא התנופה, עם כל הסמכויות, עם כל העימותים שיש מול גורמים שעלולים לעכב.
אתם יודעים איך זה היה לדחוף את הקו האדום מפתח תקווה לבת ים? איזה מאמצים הייתי צריך להשקיע? איזה מלחמות? שעות לפני הטקס עוד רצו להקפיא אותו ולא לאשר אותו, חלק בגלל אינטרסים, כי הקו לא עובר באיזה מתחם שהם רוצים, וחלק סתם עם נבואות זעם נוראיות. הרי אמרו שכל תל אביב תהיה מלאה בחולדות. אמרו את זה כותבי טורים ופרשנים. אמרו, כדי להפחיד את אנשי הצפון – הדרום לא נחשב בעיניהם – הם יטפסו גם לרבי-הקומות, החולדות. פעם התבדחתי ואמרתי שבסוף, בכל תל אביב נשאר רק חולדאי אחד מכל הסיפור הזה. לא התכוונתי במובן הפיזי, כמובן. גם הוא, אגב, לא הגיע לטקס. הוא לא הגיע לטקס. היום הוא רוצה לקבוע מתי הרכבת תיסע, כן או לא. אני מכיר בזכותה של ממשלה לקבל החלטות, תוך כדי ראייה והידברות. ראש עיר שברח מבשורה, שלא בא למה שהוא פחד והעריך שלא יקרה – מה אתה עומד וקופץ והופך את זה לסדר-יום פוליטי? מה אתה רוצה כבר, להתמודד על הטיקט הזה עוד פעם?
לכן, אני יודע מה הקשיים בכל אחד מהדברים האלה ואני יודע שצריכה להיות נחישות, התמסרות, יכולת ומחויבות. הרי את מי ראיתי מול עיניי כשקידמתי את המהפכה הזאת, שמחברת את הפריפריות, שמאפשרת לכל שכבות הציבור להתנייע, שפותחת את השמיים לכולם, שמפילה את המונופולים, מורידה את יוקר המחייה ומאפשרת לכולם? ראיתי את האנשים מן השורה. כאשר הרכבת משדרות, שכמובן, אפשרתי לה חצי שנה של נסיעות חינם – כל רכבת בפריפריה קיבלה נסיעות חינם כדי שאנשים יתרגלו, וזה עבד יוצא מן הכלל. באתי לנסיעה הראשונה של הרכבת שיצאה משדרות. בנינו את זה בהדרגה, הייתה מלחמה מול פקידי האוצר. זה התחיל מאשקלון, כשנכנסתי לתפקיד זה הגיע לצומת יד מרדכי – ביטלו את הפרויקט, שחררו את הקבלן. התנעתי את זה מחדש, אמרו: טוב, עד שדרות – מסילה, בסוף שתיים. אחרי זה עד נתיבות ואחרי זה אופקים ובאר שבע. באתי לנסיעה משדרות לרכבת שיצאה לתל אביב. כשראיתי את הסבתות לוקחות את הנכדים – וכמובן יורדות, איפה? בעזריאלי, כן, הקניון שהן שמעו עליו – וראיתי את הצעירות והצעירים שנוסעים ומתחברים למה שלא היה להם, מתחברים לארץ ישראל, למדינת ישראל. מקבלים את הזכות הכי בסיסית שנראית כאן, שם זה היה דבר גדול.
כשבאתי לבית שאן וראיתי את הילדים והמבוגרים ואלה שנסעו לים בחיפה בפעם הראשונה, וללמוד ולעבוד, וכל הבנייה שבאה בעקבות התחנות האלה. תראו מה קורה בערים האלה, תראו מה עשה ראש העיר נתיבות יחיאל זוהר, איזו אימפריה הוא בונה מול עזה, איזה דיור. הכול בזכות כישוריו ועם הכלים שהוא קיבל. והוא אומר לי: הרכבת תרמה לי תרומה אדירה ביכולת לפתח את העיר הזאת. אגב, הוא אמר לי: אני רוצה תחנה בסטנדרט של תל אביב לפחות. אמרתי לו: תקבל בסטנדרט של פריז. הוא קיבל – וכולם קיבלו, בכל המקומות – תחנות עם תאורת לֶד. לָד? לֶד? איך אומרים? לֶד. אנחנו באמת עשינו את זה מתוך אידיאולוגיה, לא כאיזה קבלני עבודות עפר. חיברנו, אנחנו נתנו את הכלים. המדינה הזאת היא מדינה קטנה, אין סיבה שהיא לא תהיה מחוברת. והרכבת לקריית שמונה, שגמרנו כבר את שלבי התכנון שלה – הממשלה הזאת הייתה צריכה לקבל החלטה, בעודפים שיש לה, של 15 מיליארד השנה ו-14 מיליארד בשנה הבאה, גם להניע מערכות להסעת המונים, שהנענו אותן, ולבצע אותן במטרופולינים הגדולים וגם להמשיך בחיבור הפריפריה ברכבות ובכבישים.
אני לא יודע, כל התיאוריות האלה, שמעפולה לצומת גולני או מחלף גולני צריך להישאר עם הכביש הזה, כביש 65, עם התאונות, המסוכנוּת וחוסר היכולת להתנייד – לא, צריך להיות שם כביש, שהוא גם כן ברמה גבוהה מבחינה בטיחותית ומחבר את כולם מכל מקום לכל מקום. זה בדיוק מה שעשינו באידיאולוגיה, וצריך להשאיר ולהמשיך אותה. אי-אפשר לנתק דבר אחד בלי הדבר השני. אנחנו חיברנו את המדינה, פתחנו אותה, אפשרנו לכולם לגעת, לכולם להתחבר.
אדוני היושב-ראש, 12 שנים האנשים חיו טוב במדינה הזאת. חיו טוב במדינה הזאת, וידעו להעריך את זה. בסוף זה נפל על רקע עימותים פוליטיים אישיים, שנאות אישיות ומחטפים בדרך של רמייה. לא העם הוריד את ממשלת הליכוד, את הממשלה הקודמת, לא העם הוריד את ראש הממשלה. הפוליטיקה, כן. 61 בכנסת – אנחנו מכבדים, מכבדים. אבל אנשים חיו טוב במדינה הזאת, אנשים ראו שנוגעים בהם, שדואגים להם, שנותנים להם לעשות מה שהם רוצים. והמלאכה עדיין רבה, גם בפריפריות וגם במרכז. אלה שאמרו לי: אתה מחבר את הפריפריות, ומה עם תל אביב? הם לא עשו כלום בתל אביב 60 שנה, עד שבאתי והוצאתי, דחפנו וקידמנו. וצריך להמשיך את זה.
שבילי האופניים בגוש דן – צריך להבין את המשמעות. אני נתתי אישור להביא אופניים חשמליים וקורקינטים חשמליים. כ-400,000 איש – הרבה צעירים ואחרים – משתמשים בכלים האלה. ברגע שיושלמו השבילים על המדרכות, בלי לפגוע בהולכי רגל ובלי לנסוע בכביש, זו תרומה אדירה לתחבורה הציבורית באזור הכי פקוק של גוש דן. חייבים להשלים את זה, לדחוף את זה. כשהייתי, כל הזמן דחפתי את הדברים האלה, כל הזמן בדקתי שהדברים האלה מתקדמים, כי בסופו של דבר זו מערכת אחת, שחייבים להשלים אותה ואין קיצורי דרך. אין שום קיצורי דרך בדברים האלה וחייבים לעשות.
אבל כמו שאני אומר, לצערי, הליבה, ההיגיון שמאחורי חוקי ההסדרים, הרפורמות הגדולות, התחרות ההוגנת, שאותה קידמתי ואותה פעלתי לקדם עכשיו – לצערי, היא לא תקרה והיא לא תתבצע עם הרכב ממשלה שתלוי בעבאס מצד אחד ובאינטרסים של התנועה האסלאמית, שהיא תנועה אידיאולוגית, שהיא תנועה עם סדר-יום ועם יעדים, ומצד שני מפלגות שהן אנטי-תחרות, שרוצות לשלוט באנשים, לשלוט בעסקים ולא לפתוח אותם. יש בממשלה כאלה שהשקפת העולם שלהם דומה לשלי, אבל הם לא יוכלו בממשלה כזאת להתגבר ולקדם את הדברים הבאמת-אמיתיים.
וכשאני שב ומציב את הרקע של הגוף ששולט בממשלה – וזה רע"מ – ואת כל מה שהולכים לעשות בנגב עם היישובים הבדואיים הלא-חוקיים – אני בעד לסייע, אני בעד להסדיר. אני התרעתי ב-2009 בישיבת הממשלה הראשונה, אמרתי: חייבים לטפל בנושא הבדואי כי אם הוא יתפוצץ, הוא יתפוצץ לכולנו בפנים. ואפילו אמרתי: הוא יותר מסוכן מהנושא האיראני, כי זה מבחוץ ונטפל בו, וזה מבפנים. מינו שרים להיות אחראים, אבל בסופו של דבר הבעיה הזאת טרם נפתרה.
אבל יש הבדל בין לא לפתור לבין לקחת ולהעניק באופן רשמי את המפתח לגורם, שהאידיאולוגיה שלו היא לשנות את צביונה של מדינת ישראל, לתת לעבאס את המפתח. והיום נתנו לו מקדמה – לפני ההצבעה על התקציב, שימו לב. לפני ההצבעה על התקציב – זאת אומרת, לא עושים את זה באופן ענייני. זה לא שהחליטו להקים שלושה יישובים חדשים לבדואים בנגב. פועלים תחת – אותו דבר עם חוק החשמל: היה עיכוב, יצאו הצהרות מרע"מ שלא תומכים בתקציב. הביאו את זה לממשלה, העבירו חוק נורא, חוק שיוצר אפליה בין מי ששומר על החוק לבין מי שלא שומר על החוק. עכשיו מי שישמור על החוק ועל חוקי הבנייה הוא פראייר. אם הולכים להלבין עכשיו ולחבר לחשמל עשרות אלפי מבנים לא חוקיים, בניגוד לכל הנהלים, אז למה שמישהו ישמור על כל הנהלים? גם הוא ישיג כוח פוליטי ויעשה את הדברים האלה. מעבירים כאן תחת לחץ, וזה רק הקדמה.
עמד כאן מנסור עבאס באזכרה לאלחרומי ואמר: נלבין 144,000 בדואים לא חוקיים; 11 יישובים; 250,000 דונם. כל הדברים האלה הובטחו לו – לא בצורה מסודרת, לא תוך יישוב ביישובים קיימים, לא תוך כדי אכיפת חוק, אלא מתן אישור לפריעת החוק, לביטול האכיפה, להקפאת האכיפה. כל הדברים האלה, הם יעלו במחיר כבד.
כמו שאמרתי לפני כמה ימים, ואני חוזר ואומר: הרבה הרבה זמן אחרי שלא יזכרו מי זה נפתלי בנט – לא יזכרו מי זה נפתלי בנט – אנחנו נצטרך לתקן את הנזקים האלה, של תהליכים ארוכי טווח שנותנים להם כאן להתפתח ולהתקדם מול תנועה ששורשיה ומרותה – המרות שחלה עליה זה האחים המוסלמים, עם אידיאולוגיה ברורה, עם כיוון ברור. אנחנו נצטרך לבוא ולטפל בזה.
אני מקווה שלא ירחק היום ויהיה כאן שינוי בתוך הכנסת ותחזור ממשלה, ממשלה כמו הממשלות שאנחנו הובלנו, שתוכל ליישם את הדברים שדיברתי עליהם ולמנוע את הסכנות הגדולות. ועד אז אני קורא לחברי וחברות הכנסת לא לתמוך בתקציב הזה, שעוות, שונה והפך למסוכן ובעייתי. תודה רבה.
4,196 מילים של ישראל כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.