כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנחנו עכשיו בענייני התקציב, וישנה אווירה חגיגית שהמדינה צריכה לעשות את מה שהוא סביר וטריוויאלי, שזה להעביר תקציב, כדי שתוכל להתנהל. ואנחנו שוכחים למה יש קצת יותר חגיגיות – כי התקציב הזה בא לעבור באיחור, באיחור של כמה שנים. ולמה אנחנו הגענו לאיחור הזה של כמה שנים? כי הגיע האיש החשוב ביותר, החזק ביותר בפוליטיקה בישראל, והחליט לקחת אותנו לכמה מערכות בחירות אחת אחרי השנייה כדי לשמור את עצמו בכס השלטון, והמדינה התנהלה ללא תקציב. אני רואה שזה אפילו לא מוזכר בדיונים השונים, ולכן חשבתי שכדאי להזכיר שלאיחור הזה יש סיבות. יש לו סיבות פוליטיות, והן אישיות – אישיות כי הוא עדיין נמצא פה, אדם שיש נגדו כמה תיקים, ובכל מקום מתוקן בעולם הוא כבר היה מזמן מסיים עם התיקים האלה בכלא. אבל הוא עדיין השחקן המרכזי בפוליטיקה גם כשהוא יצא מכס ראש הממשלה.
יש פה כמה בעיות מבחינתנו, בתקציב. אחת הבעיות המרכזיות היא חוסר היכולת לנהל דיון ענייני, כי במדינה, איך שהתגלגלה הכנסת פה, קשה לנהל דיון ענייני. ההחלטה הזאת שכאילו יש קואליציה ואופוזיציה אבל הן לא מסוגלות לקיים דיון – כמו שנראית המליאה פה עכשיו – זה קודם כול מייתר את הדיון. אתה חושב על זה – אני מסתכל על זה מהבוקר – אתה חושב: מה קורה פה במליאת הכנסת? איזה מין דיון? את מי אני צריך לשכנע עכשיו? עם מי אני מדבר?
אז אתה מדבר עם הציבור, עם המצלמה, אבל מה קורה עם חברי הכנסת? הרי מה ההבדל אם הייתי עושה את זה מפה, ממליאת הכנסת, או מהבית, או בכלל מאיזשהו אולפן של ערוץ החדשות? כל הסצנה הזאת מייתרת את הדיון. אין בזה שום היגיון, כי הנחת היסוד בדיון היא שמישהו מנסה לשכנע את המישהו האחר; יש איזשהו דיון, שני הצדדים מביאים את עמדתם, אחד מנסה לשכנע את השני. בסוף מה שאנחנו רואים זה את המצב הזה, ובסוף גם יבואו אנשים להצביע אוטומטית, כך שזה באיזשהו מקום מייתר את הדיון.
אנחנו בענייני תקציב במדינה שאין לה בעיה של כסף. מדינת ישראל היא מדינה עשירה, הכלכלה הישראלית התפתחה בצורה די מהירה בשנים האחרונות, ולמרות כל המצב העולמי הקשה של הקורונה, הממשלה החליטה להגדיל את התקציב שלה בכ-150 מיליארד. חלק מזה זה החזר חובות, אומנם, אבל היא יכלה לעשות את זה. זה שהיא יכלה להעלות את התקציב שלה ב-150 מיליארד בשנה אומר שאין בעיה של כסף במדינת ישראל. איפה הבעיה? הבעיה היא בדרך שבה מחולק הכסף: למי מגיע הכסף, לאן מגיע הכסף ולאן הוא לא מגיע, מי מקבל את הכסף ומי לא מקבל. אבל זה שיש כסף – יש כסף במדינה. למדינת ישראל אין בעיה של כסף, יש כלכלה מאוד רצינית.
הבעיה שלנו עם המדינה ועם הממשלות השונות, היסטורית, לא הייתה בעיה של כסף. הרי אי-אפשר להבין את הפערים בין יהודים לערבים במדינת ישראל רק במחשבה הזאת של מספרים וכסף, ככה אי-אפשר להסביר, כי הפערים קיימים בכל תחומי החיים ובכל אזור – גם בדרום, גם במרכז, גם בצפון, גם במקומות שרק יהודים ניהלו אותם, כמו הערים המעורבות. יש את ההסבר הגזעני הזה, שמסביר את הפערים בענייני תרבות, שזה הסבר גזעני. אם זה ענייני תרבות, למה בתוך הערים המעורבות יש כפרים בלתי מוכרים? איך זה שהפערים בין ערבים ליהודים בלוד כל כך גדולים? איך זה שבמועצות האזוריות הפערים בין יהודים לערבים כל כך גדולים? ההסבר היחיד לפערים הקיימים בכל תחומי החיים בין יהודים לערבים במדינת ישראל הוא הגזענות של היהודים שניהלו את המדינה. אין הסבר אחר. כל מי שמנסה הסברים אחרים לא יכול להסביר את כל התופעה, הוא משקר לעצמו, כי אחרת, אם זו לא הייתה גזענות, באיזשהו מקום, הערבים היו במצב יותר טוב – בדרום המצב היה יותר טוב, בצפון, במרכז, בערים המעורבות, במועצות האזוריות. אבל ברגע שהכול הוא יותר טוב לטובת היהודים, זה אומר שיש משהו מבני גזעני בתוך המנגנון שמנהל את התקציבים במדינה.
וזה לא יכול להיות מקרי, וזה לא יכול להיות בטעות, כי אם זה היה בטעות, היו טועים פעם לטובת היהודים ופעם לטובת הערבים. זה לא יכול להיות מתוך טיפשות – אם זה היה מתוך טיפשות, היו טועים כמה פעמים לטובת היהודים וכמה פעמים לטובת הערבים, לא שמים לב. אבל ברגע שיש פערים כל כך גדולים בין האזרחים במדינה, בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הפלסטיני, זה אומר שיש משהו מבני. פה צריך להיות השינוי. העניין הוא לא כמה שקלים יותר וכמה שקלים פחות. מה שצריך לתקן זה את המבנה הגזעני הזה, את היסודות של הגזענות, שממשיכים לייצר את האפליה, וככה הם ימשיכו גם בתקציב הזה.
אני שואל את עצמי למה 30 מיליארד זה הסכום הכי מדובר בתקציב של המדינה. הרי אנחנו לא באים להצביע פה היום על 30 מיליארד, זה לא התקציב. 30 מיליארד לחברה הערבית במשך חמש השנים הבאות זה לא התקציב. אנחנו היום באים להצביע על 609 מיליארד. בשנה זה 6 מיליארד לערבים, נגיד, אם הם עוברים את כל החסמים. נגיד שזה עובר – זה 1% מהתקציב. ה-1% הזה מהתקציב, למה הוא מקבל את כל הכותרות האלה בעיתונות, ולא ה-99%? מה ההיגיון? א. כי זה חריג, כי גם ה-1% הוא חריג, כי הכלל הוא שגם זה לא; ב. כי ליהודים, מבחינתם, מגיע. לא מדברים על הכסף שעובר ליהודים, מדברים על הכסף שעובר לערבים. למה? כי מי שמדבר, מבחינתו, היהודים – אלה זכויות שלהם, זה מגיע להם. לערבים לא. אחרת אי-אפשר להבין את כל העיסוק הזה בתקשורת ב-1% שיעבור לחברה הערבית. גם פה הגזענות היא שמכתיבה את השיח. 30 מיליארד במשך חמש שנים, 6 מיליארד בשנה. משרד הביטחון במדינת ישראל אמור לקבל 350 מיליארד בחמש השנים האלה. למה זה לא בא לדיון? למה ה-70 מיליארד בשנה של משרד הביטחון לא באים לדיון? מה ההיגיון? כי זה בדיוק אותו היגיון שמניע את השיח הפוליטי, שליהודים מגיע; לערבים לא, הם מרגישים שהם עושים טובה.
אנחנו פה היום לא באים להצביע על ה-30 מיליארד, אנחנו באים להצביע על כל התקציב, ומי שתומך בתקציב תומך במה שהתקציב הזה אמור לעשות: להעמיק את הכיבוש; להעמיק את הפערים בין החברה היהודית לחברה הערבית במדינה, ואני תכף אסביר גם איך. הוא תומך גם בתקציב של המצור – זה עולה כסף לשים שני מיליון פלסטינים בעזה תחת מצור; גם הייהוד של ירושלים עולה כסף; גם הריסת הבתים בקלנסווה ובלוד עולה כסף, וזה הכול באותו תקציב. אתה לא מצביע רק על ה-30 מיליארד, אתה מצביע על כל התקציב. והתקציב הזה, מבחינתנו ומבחינת העם פלסטיני שלנו, הוא תקציב הרסני. זה הכסף לממן את הכיבוש, וזה היה כסף לממן את הגירוש, וזה הכסף לממן את המצור, וזה הכסף לממן את הריסת הבתים, וזה הכסף שמנציח את הפערים בין יהודים לערבים וממשיך את האפליה הגזענית. אנחנו מתנגדים לתקציב הזה, כי יש בו המון אסונות מבחינתנו ומבחינת העם הפלסטיני שלנו.
שני דברים מאוד חשובים היו לחברה הערבית בתקציב המדינה, ועל שניהם לא קיבלנו מענה. אחד זה העניין של המלחמה בעוני. היושב-ראש מדבר פה המון על העניין הזה של הפשיעה. הקשר בין עוני לפשיעה, אדוני היושב-ראש, הוא קשר הדוק. מי שבאמת רוצה לטפל בענייני הפשיעה, חשוב שתהיה לו תוכנית למיגור העוני – ויש. הייתה ועדת אלאלוף, שרצתה לסגור את העניין הזה של העוני, למגר את העוני, להוריד את אחוזי העוני. היינו צריכים תוכנית ברורה, סדורה, למיגור העוני בחברה הערבית, כדי בסוף להוריד גם את מספר הקורבנות שמגיעים לפשיעה בחברה הזאת – חברה שמעל מחציתה מתחת לקו העוני. את זה לא קיבלנו בתקציב הזה. היו גם כמה דברים מצוינים שיכלו לעזור קצת לחברה הערבית למצות את הזכויות הקיימות, שהיא לא יכולה למצות. היו מרכזי מיצוי זכויות בחברה הערבית. הביטוח הלאומי אומר ומשרדי ממשלה שונים אומרים שהערבים לא ממצים את הזכויות שלהם. הייתה אפשרות לפתח את מרכזי מיצוי הזכויות כדי לקחת את מה שמגיע בינתיים, מה שהאוכלוסייה הערבית לא מצליחה למצות בגלל מיליוני חסמים. המרכזים האלה יכלו להיות מאוד יעילים, פתרון אחד לפחות לבעיה מאוד גדולה, חלק מהפתרונות שצריכים להיות למצוקת העוני, שגם מביאה המון אסונות אחרים, כמו הפשיעה, בחברה הערבית.
נושא אחר, שהיה נפתר ב-3 מיליארד שקלים, שהוא מרכזי, מהותי, כולם מכירים אותו, זה פיתוח אזורי התעשייה. יש תוכנית של משרד הכלכלה. התוכנית הזאת סורבה. מדובר על 175 מיליון שקלים לפיתוח כל אזורי התעשייה בחברה הערבית, וכולם יודעים שזה כלום, זה לא יספיק לתכנון. יש תוכנית אחרת במשרד הכלכלה ב-3 מיליארד שקלים. לפתח את אזורי התעשייה זה ההבדל, כמו שאומר פרופ' זליכה, בין לתת לאנשים דגים לבין ללמד אותם לדוג, בין לתת להם חכות או לתת להם דגים. כי אזורי התעשייה היו פותרים את הבעיה של הכנסות עצמיות למועצות ולעיריות, ואז הם לא צריכים את כל התקציבים האחרים שיבואו לאחר מכן – תהיה להם הכנסה משלהם. הם יכולים לשפר את ההכנסות העצמיות שלהם דרך אזורי התעשייה.
זה שאין אזורי תעשייה בחברה הערבית, זה ימשיך להעמיק את הפערים עם החברה היהודית, כי בחברה היהודית ממשיכים לפתח אזורי תעשייה ותעסוקה והייטק, וזה ימשיך להגביר את הפערים. אזורי תעשייה הם גם אזורי תעסוקה, זה גם פתרון לענייני התחבורה, כי זה קרוב לבית, וזה גם מקדם שוויון. זה מיליון דברים וזה מאוד חשוב. זה היה יכול לתת איזשהו פתרון לטווח הארוך. מי שרוצה לטפל בענייני הפערים הכלכליים בין ערבים ליהודים צריך לפתור את שורש הבעיה, לא לחלק עכשיו, בגלל הסכם קואליציוני, איזשהו סכום. אנחנו רוצים פתרונות מהותיים, אמיתיים ועמוקים.
צריך לשים מנועי צמיחה חשובים, כמו בית חולים גדול בעיר גדולה. בית חולים גדול זה הרבה מעבר לשירותי בריאות, שזה נחוץ, והמדינה לא הקימה אף בית חולים אחד בתוך הערים הערביות. בית חולים יכול להיות מנוע צמיחה. אם בונים אותו בתוך עיר ערבית גדולה, זה גם תעסוקה להמון אנשים – גם לצוות הרפואי וגם לכל האנשים האחרים שעובדים בבית חולים, וזה גם כניסה של אנשים למקום, וזה גם עידוד של עסקים מסביב לבית החולים. זה המון דברים. זה יכול להיות איזשהו מנוע צמיחה. אוניברסיטה ערבית – אוניברסיטה שתלמד את המקצועות של העתיד, אוניברסיטה ערבית מפותחת, רצינית, שמלמדת גם הנדסה וגם הייטק, וגם את המקצועות הדרושים לשוק העבודה שמתפתח במדינת ישראל ובכלל בעולם. זה היה יכול להיות מנוע צמיחה. מחשבה רצינית על איזושהי צמיחה – אנחנו כבר עשרות שנים אומרים: צריך להקים עיר ערבית מודרנית עם כל המוסדות ועם כל מה שצריך לעיר ערבית. זה היה פותח איזשהו אופק, זה מנוע צמיחה למשך שנים וזה יכול לעזור לפיתוח החברתי, תרבותי, כלכלי ופוליטי של המיעוט הערבי הפלסטיני במדינת ישראל. דברים רציניים כאלה לא באו לדיון בתוך התקציב הזה, ואנחנו, כמו שאמרתי, נצביע נגד התקציב.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: מדוע אנחנו נצביע נגד התקציב הזה? דבר ראשון, הדיון הוא על תקציב של 609 מיליארד שקל. אין צורך, רבותיי, שאנחנו נטעה את הציבור שלנו בכך שנסמם אותו עם הדיון על 30 מיליארד לחמש שנים לחברה הערבית. לא על זה ההצבעה היום. ההצבעה היום היא על תקציב מדינת ישראל לשנת 2022-2021. לשנת 2022 התקציב הוא 609 מיליארד. התוכנית לפיתוח החברה הערבית לא היא שבאה היום להצבעה. 609 המיליארד האלה, רבותיי, הם כל התקציב, כוללים את הכול. מי שתומך בתקציב הזה תומך בכל מה שהתקציב הזה מביא.)
1,714 מילים של סמי אבו שחאדה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.