אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מייחסים לדנטה, בטעות, את המשפט: המקום הכי חם בגיהינום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי, שומר על ניטרליות. היום, חברי קואליציה ממפלגות שמתיימרות להיות חברתיות, מפלגות שרואות בעצמן, בחלקן לפחות, תומכות בזכויות אדם, כמו העבודה, מרצ ורע"מ – לא רק שומרות על ניטרליות, תוך שימוש בסיסמת הסטטוס קוו אל מול פשעי האפרטהייד והטיהור האתני בשטחים הכבושים, אלא גם נוקטות עמדה בעד תקציב הפוגע במוחלשים ומעמיק את הכיבוש.
ממרכיבים אחרים בקואליציה אין לי ציפיות יותר מדי, אבל משלוש הסיעות האלה היינו אמורים לצפות למשהו אחר. היינו אמורים, בטעות אולי. אין סטטוס קוו עם הכיבוש והאפרטהייד של ממשלת הימין השונאת ערבים, חרדים, מבקשי מקלט ועניים. מרכיבי הממשלה לגווניהם מתייחסים לאוכלוסייה הערבית כאל צרכנים ולא כאל אזרחים. כלומר, הם מתייחסים אליהם ביחסים של מכירה וקנייה, תן וקח, במקום ביחס אזרחי של זכויות, זכויות מוקנות. אותה הממשלה מעלה את מחירי המזון ומחירי המוצרים הבסיסיים האחרים. היא מספחת ובונה בהתנחלויות, מעלה את התמיכה הכספית במוסד המפוקפק המכונה באלפי מירכאות "אוניברסיטת אריאל", המצוי על אדמה פלסטינית שדודה. התקציב שעולה להצבעה מראה שבממשלת "השינוי", במירכאות, עדיין מאמינים ברעיון העוועים של שפיכת כל הכסף על העשירים מתוך שכנוע שיטפטף מטה על שאר החברה. האמת היא שלא כסף יטפטף על המובטלים והעניים אלא משהו אחר. אני לא אומר מה, אני רק אומר שמרכיבי הממשלה עומדים על המקפצה כשהם מטפטפים את זה על הציבור.
סוגדי גנרלים וחובבי מדים למיניהם מקשקשים על שוויון בנטל כשמדובר על גיוס אנשים בניגוד לצו מצפונם. מה לגבי השוויון האמיתי בנטל, דהיינו – בנטל הכלכלי? מתי תתחילו לדרוש מבעלי ההון והעשירים לשלם את חלקם הראוי? משרד האוצר מטיל את עול הקורונה במקום על השבעים והדשנים, שיצליחו להתמודד עם הקושי, על המעמדות הנמוכים ביותר, ויביא לקריסתם. מול משפחות מרובות ילדים שצורכות כלי פלסטיק זו ממשלה סביבתית. אני אתן רעיון לממשלה, אם כל כך אכפת לכם, אדוני השר, מהסביבה – סבסדו כלים חד-פעמיים מתכלים. יש כלים כאלה, מבמבוק, מדקל – סבסדו אותם כדי שאותן משפחות מרובות ילדים וקשיי יום יוכלו לרכוש אותם. אז גם לא יוטל עליהם העומס וגם לא ייווצר נזק לסביבה. אבל לעומת זאת, מול הטייקון אלוף המזהמים, עידן עופר, ממשלת ישראל לא כל כך סביבתית, אחרת איך היא מאפשרת לו להמשיך להרעיל ולסרטן אותנו עבור רווח? איך מוותרים על 65 מיליון ש"ח מיסים מהמפעל שלו שמייבש את משאב הטבע היקר של כולנו, ים המלח?
אתמול בנאומו בוועידת האקלים הראה ראש הממשלה עד כמה הוא וממשלת הימין בראשותו מנותקים ומרוחקים מהפתרונות שמוצאים בשאר העולם למשברים שבהם אנחנו נתונים. הוא בטוח שהמערכת הכלכלית הקפיטליסטית המבוססת על חמדנות וחזירות, אותה מערכת שתלויה בצמיחה בלתי פוסקת שמכלה את הכוכב כמו הלא-כלום מהסיפור שאינו נגמר, היא שתציל אותנו, בעזרת מילים מחופשות כמו "יזמות" ו"חדשנות"? התשובה היא – לא. הפתרון הפוך לחלוטין. צריך להוריד את הנטל מהרוב המוחלט של אזרחי המדינה ולהשית אותו על האלפיון העליון. במקום לתקוף עד כדי אנטישמיות קהילות כמו החברה החרדית ולהאשים את אחת הקהילות המוחלשות ביותר בזיהום, אפשר לקחת דוגמה מהשימוש הנרחב של חרדים במוצרים בשימוש חוזר בגמ"חים ולהרחיב את פעילותם של גמ"חים במימון המדינה גם לציבור החילוני.
כדי לממן פרויקטים ציבוריים חשובים כמו תחבורה ציבורית, דבר ראשון הייתי אומר פה לממשלה ולשרת התחבורה – תדאגו קודם כול שהרכבות יחזרו לעבוד בשעות הערב, בימי שישי ובמוצאי שבת. כדי לממן פרויקטים ציבוריים חשובים כמו תחבורה ציבורית וחינוך חינם מגיל אפס, על מנת לשפר את התנאים של המחנכות והרופאות, לטובת כל זאת ועוד יש לחייב את האלפיון העליון להשיב את ההטבות המופקרות שקיבל על חשבון הציבור מממשלות נתניהו, הסמל של ישראל הראשונה, השבעה והנהנתנית, וממשיכי דרכו בממשלה הנוכחית. ונתחיל בתעשיות המזהמות שפוגעות בבריאות של כולנו והורסות את הארץ שכולנו – יהודים וערבים, רואים בה בית.
ברצוני להתייחס למאמרה של עו"ד טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי, שמנתחת את ההבטחות החברתיות של התקציב והמציאות בפועל, בכמה נקודות באתר של שיחה מקומית. התוכנית הכלכלית כוללת קיצוץ של 1.5% בתקציבי משרדי הממשלה בטענה הבלתי-מבוססת שכך מתחייב בשל העלאת תקציב הבריאות – העלאה ראויה, אגב, גם אם לא מספקת. הקיצוץ משפיע על פרויקטים חשובים בתחומים של חינוך ורווחה, דיור ועוד, בתקופה שבה ציבור רחב נזקק להם כל כך. התוכנית הכלכלית כלל לא עוסקת ביצירת משרות חדשות, לא במגזר הציבורי המורעב בתחומים כמו בריאות, רווחה, חינוך ותשתיות, לא באמצעות פיתוח מוסדות ראויים להכשרה מקצועית במימון המדינה, ולא על ידי יצירת תמריצים משמעותיים למעסיקים כדי שיעסיקו יותר עובדים, בעיקר בפריפריה וביישובים הערביים.
העלאת גיל הפרישה לנשים – מרכיב שמרכזיותו בתוכנית הכלכלית, כך נזכור, תפגע בהכנסתן של נשים שתעבודנה בשכר נמוך אחרי גיל 62 אך לא תהיינה זכאיות יותר לקצבת זקנה. הפגיעה הקשה ביותר תהיה בנשים שמסתמכות על קצבת הזקנה כדי להתקיים ותוכלנה לקבלה רק מגיל 65. ארגוני הנשים ניהלו מאבק מרשים להכנסת כלים משלימים לתמיכה בנשים שעובדות במקצועות שוחקים או נפלטו מהעבודה, אך הצעדים המוגבלים שלהם הסכים האוצר לא יסייעו לכולן מכיוון שמבטיחים רק תמיכות קצרות טווח, ויסייעו בעיקר למי שיהיו מסוגלות להמציא את עצמן מקצועית מחדש.
אחת המכות האיומות ביותר שמנחית תקציב נוראי זה והתוכנית הכלכלית הנלווית לו נוגעת כמובן לקיזוז קצבת הזקנה לפנסיונרים עובדים. התוכנית הכלכלית אומנם העלתה את הדיסרגרד ל-6,750 שקל החל מינואר 2022, אך הסכום הזה לא מספיק כדי לאפשר למי שהפנסיה שלהם נמוכה מאוד להמשיך לחסוך וגם לחיות בכבוד. הכלכלנית הראשית, למשל, המליצה להעלות את הרף לשכר הממוצע במשק, אך המלצתה נדחתה.
קצבת הנכות הכללית עולה ב-400 שקל בלבד, ומגיעה לרמה של 3,700 ש"ח לחודש בלבד. קשישים בעלי מוגבלות אינם נכללים בתוכנית וימשיכו לקבל רק 2,880 שקל בחודש. אלה סכומים שלא מאפשרים חיים בכבוד, אף לא את החיים עצמם, אם לצטט מישהו שבדרך כלל לא ראוי לציטוט. ההעלאה של השלמת ההכנסה לגמלאים מעל גיל 70 שהכנסתם מקצבת זקנה או מכל מקור נוסף אינה עולה על כ-2,200 שקל לחודש, אף היא אינה מספקת. לפי התוכנית, הכנסת הגמלאים הללו תעלה עד ל-3,700 שקל בלבד, 70% משכר המינימום, סכום שעדיין לא מאפשר חיים סבירים. השימוש במנגנון השלמת הכנסה גם מגביל את התוספת רק לאלה שכבר כילו את חסכונותיהם. גם דמי אבטלה מלאים ימשיכו להימנע ממפוטרים שמקבלים קצבאות זקנה, מזונות, השלמת הכנסה ותוספת תלויים לקצבת הנכות.
ב-2020 העבירה הממשלה הקודמת הוראת שעה שתיקנה את המעוות ואפשרה מתן דמי אבטלה מלאים למפוטרים בקבוצות אלה, אך היא תפוג בדצמבר הקרוב. במקום להבטיח תיקון קבוע של החוק, הממשלה מתעלמת מהנושא והעיוות יחזור לפגוע במפוטרים הפגיעים ביותר מינואר 2022. ההבטחות להקצות 100 מיליון ש"ח לביטחון תזונתי בבסיס התכווצו במכבסת המילים לכדי 46 מיליון בלבד. כאשר יש בישראל כ-1.5 מיליון איש שחיים בחוסר ביטחון תזונתי, גם 100 מיליון לא היו מספיקים, ודאי שלא הסכום המכווץ שעליו הוסכם בממשלה. מדובר ב-300 שקל לשנה לאדם, כולל עלויות תפעול.
רק 200 מיליון שקל הוקצו בתוכנית הכלכלית לטובת המעבר של החינוך בגיל הרך לאחריות משרד החינוך. זהו תקצוב נמוך שלא יכול לתת מענה הולם לצורכי הפעוטות ולזכותם בחינוך אמיתי. התקצוב הזה לא מאפשר הכשרה לצוותים או יחס מספרי הולם בין מחנכות לפעוטות. במסגרת התוכנית לגמישות ניהולית, מה שנקרא, שהוכנסה לתוכנית הכלכלית, בתי ספר שיוכיחו יכולות יקבלו תקציבים נוספים, אף שדווקא להם יש בדרך כלל תקציבים גמישים נוספים מההורים ומהרשות המקומית. חינוך הוא היסוד למוביליות חברתית, או לפחות לאפשרות, והוא הדרך לאפשר לילדים משכבות מוחלשות להגשים את עצמם. הדרך הנכונה היא לא לחזק את בתי הספר החזקים ממילא אלא דווקא את בתי הספר המוחלשים, אדוני השר, ואני יודע שאתה מאוד רגיש לנושא.
התקציב כולל הקצאה מינימלית של כ-50 מיליון שקל למימון התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה ואלימות נגד נשים. ההקצאה לא מספקת, והתוכנית – – –
ההקצאה לא מספקת.
ההקצאה לא מספקת, התוכנית לא תגיע אפילו למחצית. מה שהיה נדרש זה 250 מיליון. לפי הנתונים שיש לי, התקציב להפעלה מלאה של התוכנית הוא 250 מיליון; התקציב הזה לא מגיע. ללא תקצוב ראוי לא ניתן יהיה לשפר את יכולת האכיפה, לחזק את מרכזי ההגנה והסיוע לנשים ואת מנגנוני הטיפול והשיקום. ניכר שמשרד האוצר לא רואה בני אדם אלא רק מספרים. אל מול עיניו עומדת הנגזרת התקציבית, לא קורבן ההתעללות.
אדוני השר, אני מדבר על אם התקציב הוא תקציב מספק. ההשוואה – – –
אני אומר שהוא לא מספק על בסיס עובדות. אגב, אני גם יכול להוסיף ולומר, בתור מי שיושב בוועדת הכספים וגם טרח להיות נוכח כמה שאפשר ברוב הישיבות בוועדת הכספים הנוגעות לתקציב, אחת מהנקודות שהעליתי יחד עם חבריי ובשם סיעתי, כמובן, פעם אחר פעם אחר פעם, זה באמת תקציבים שאינם מספיקים לדברים בסיסיים, בין אם הם דברים חברתיים ובין אם הם דברים אחרים. ואני נותן פה רשימה ארוכה של דוגמאות, שהן רק קצה הקרחון. עכשיו, גם בנושא של טיפול באלימות במשפחה ואלימות נגד נשים, זה יכול להיות – בוא נניח אפילו – שהתקצוב יותר טוב ממה שהיה קודם, אבל זה עדיין לא נותן מענה. ואני חוזר ואומר: המספר כדי לתת מענה הולם – תראה, לתת מענה הולם זה שלא תהיה תופעה כזאת בכלל. אז אנחנו לא מדברים על זה כרגע, לצערי הרב. הלוואי שנגיע לימים שבהם לא יצטרכו לתת מענה לאלימות במשפחה ואלימות נגד נשים כי הדבר הזה לא יהיה, אבל בתוך המסגרת הלא-אידיאלית והלא-מושלמת שאנחנו חיים בה אז צריך גם תקציב לזה. התקציב הקיים או התקציב הנדרש, לצערנו, בשל הנסיבות הוא 250 – 250 מיליון. אין את התקציב הזה, ורחוק מכך, ולכן אין בזה מענה, גם אם הוא יותר טוב ממה שהיה בממשלות קודמות.
אומנם לפי הדיווחים בנק ישראל המליץ השנה, ב-2022, להגדיל את תקציב המדינה ל-468.23 מיליארד שקל כדי לאמץ השקעות בתשתיות ובחינוך ולהאיץ את ההתאוששות הכלכלית והצמיחה. אימוץ המלצה זו עדיין היה מותיר תקציב נמוך יחסית להוצאות האזרחיות והחברתיות ולא היה מאפשר להשוות שירותים חברתיים לממוצע במדינות ה-OECD, אבל הוא היה מבטיח תקציב גבוה ב-15 מיליארד שקל מהתקציב שהוגש לכנסת. אבל באוצר, במקום להשקיע בהתאוששות החברה והמשק ממשבר הקורונה בכל תחומי החיים, ממשיכים במאמץ השחוק למנוע עד כמה שאפשר את הגידול במסגרת התקציב והטלת מיסים על האלפיון העליון. אדוני השר, אם תקשיב לי רק לשנייה – מאיר.
אדוני.
אני רוצה להדגיש פה, בהמשך למה ששוחחנו קודם ובאופן גם יותר כללי, יש – לפני שאני ממשיך ביותר פרטים – שתי בעיות יסודיות שחייבים לתת עליהן את הדעת. אחת, זה ההתעקשות של האוצר, וממילא של הממשלה, לא להגדיל את הגירעון ולא להשקיע בהתאוששות של החברה. זאת אומרת, לא להגדיל את מסגרת התקציב. זה דבר אחד. כולנו יודעים – אני בטוח שגם אדוני יודע – כולנו יודעים שבנסיבות הקיימות הריבית על גידול בגירעון היא ריבית מאוד מאוד נמוכה. היום יש תנאים שאולי היו הרבה פחות בעבר – בלי להיכנס לוויכוח האידיאולוגי על סיפור גירעון התקציב – יש תנאים להגדיל את הגירעון. בוחרים לא לעשות את זה, אחרי שנתיים של משבר כל כך חמור.
יתרה מזו, וגם את זה הזכרתי עכשיו, הטלת מיסים – ואני עוד אחזור עוד מעט לכל הנושא של מיסוי פרוגרסיבי, עד כמה שהזמן יאפשר לי, אבל הטלת מיסים צריכה להיות על האלפיון העליון, אלו שכיניתי קודם "העשירים והדשנים". לא יכול להיות שהרוב המוחלט של הגזרות יוטל בסופו של דבר על המוני ישראל, על האנשים המוחלשים ביותר. הדבר הזה הוא בלתי נסבל, ולצערי, זה מה שהממשלה בחרה לעשות.
בעוד שלממשלת השינוי לרעה אין אף פעם מספיק כסף לחברה, לרווחת אזרחיה ולטובת חייהם, למלחמות ומוות תמיד יש ויש. כלי משחית והרג תמיד ימומנו; הכשרה לדיכוי ורדיפה תמיד תתוקצב. דוגמה להתעלמות של הממשלה והאוצר מבני אדם הוא השימוש, שכבר הפך מובן מאליו, בחוק ההסדרים האנטי-דמוקרטי. לפי שלמה סבירסקי, מאז 1985 חוק ההסדרים מעורר התנגדות רבה שנה אחרי שנה – אנחנו יודעים את זה. יש המבקרים את הפגיעה בדמוקרטיה בכך שאגף התקציבים באוצר נוטל לעצמו סמכויות חקיקתיות שעה שהוא כופה על הכנסת לאשר עשרות רבות של חוקים במהלך אחד, ויש המבקרים את הזלזול בממשלה ובכנסת בכך שהשרים והח"כים, כל אחד בתורו, נדרשים לנקוט עמדה בתוך זמן קצר במקבץ גדול של נושאים. אחד היועצים המשפטיים לשעבר לממשלה ניסח זאת כך, ואני מצטט מתוך בג"ץ מ-2004, ונאמר בו כך: אין מקום לרכז נושאים רבים, אשר אין מניעה לדון בהם בדרך הרגילה, לתוך ישיבת ממשלה אחת – הכוונה לישיבת הממשלה המאשרת את הצעת תקציב לפני הגשתו לאישור הכנסת – שבה אין אפשרות מעשית לקיים דיון מפורט בכל הצעה והצעה. לכן יש להימנע מלהצמיד לדיוני התקציב הצעות שאינן חלק אינטגרלי. קיום הצבעה אחת על נושאים שאינם קשורים זה לזה עלול לפגוע בחוקיות ההחלטה. הכללת תיקונים רבים של חוקים שונים בנושאים שונים בהצעת חוק אחת אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה. סוף ציטוט.
ברוח הדברים אלה, הצעת חוק ההסדרים הנוכחית ראויה לכל ביקורת על שהיא כוללת הצעות לשינויים בעשרות נושאים, ובהם: תקשורת דיגיטלית בין האזרחים לממשלה; תקנות בדבר דיווח כספי של תאגידים ממשלתיים; מיזמים של פינוי בינוי; העלאת גיל הפרישה לנשים; האפשרות לנוכחות אלקטרונית של נאשם בהליכים משפטיים; קידום שכירות מוסדית ארוכת טווח, שרק תעשיר יזמים רודפי רווח; שינויים בתחום בטיחות אש – כבאות; ניקוז מי שיטפונות ועוד כהנה וכהנה. יש הרבה מאוד דוגמאות, אני אדלג עליהן מפאת קוצר הזמן.
קשה להאמין וקשה עוד יותר לקבל בהכנעה פרויקטים רב-שנתיים בעלות של מיליארדים רבים, כדוגמת פרויקט המטרו במרכז הארץ, לצד דיון מפורט במימון טיפולי שיניים; איום של ממש בשינוי יחסי הכוחות בממשלה בדמותו של מרכז רגולציה לצד ייעול מערך הכשרות, וכן הלאה וכן הלאה. גם כך, התקציב החברתי שלנו קטן משמעותית מזה של ארצות אירופה המערבית, שאליהן אנו רוצים להשתוות לכאורה. לפי נתוני בנק ישראל, בעוד שהתקציב החברתי שלנו היה ב-2018 שווה ערך ל-32.3% מהתמ"ג, הממוצע בארצות ה-OECD עמד באותה שנה על 40.9%, ובארצות ה-OECD המבוססות ביותר הוא עמד על 51.4% מהתמ"ג. זה אומר שמדינת ישראל אומנם מספקת לתושביה את מרבית השירותים החברתיים שהאירופים מקבלים – בריאות, חינוך, רווחה, דיור, ביטוח לאומי – אבל ברמה ובהיקף פחותים.
עם התקציב החברתי הקיים קשה לממן את כל כוח האדם הרפואי הדרוש, קשה לצמצם את מספר התלמידים בכל הכיתות, קשה להחזיק במלאי מספיק של דיור ציבורי, קשה להעניק קצבת זקנה נדיבה יותר. איך מגדילים את התקציב החברתי? אדוני השר, אני אשמח אם תקשיב. איך מגדילים את התקציב החברתי? תשובה אחת היא לצמצם את תקציב הביטחון ולהעביר את הכספים למשרדים החברתיים. תקציב ההוצאה של משרד הביטחון יגדל הפעם ויעמוד על כ-62.3 מיליארד שקל – בשנת 2021 זה היה, סליחה, וכ-60 מיליארד שקל בשנת 2022. מדובר בגידול של כ-4 מיליארד שקל בשנת 2021 ושל 1.6 מיליארד שקל בשנת 2022.
הסדר מדיני עם הפלסטינים יכול לעזור לקצץ בהוצאות הביטחון, מעבר לסיבות אחרות שהסדר כזה הוא ראוי – – –
לא פינו. השאלה אם אני מסכים שפינו.
אתה רוצה שאני אגיד לך את דעתי לא על חשבון זמני? אני אשמח.
לא, זה יקטין, אני גם אסביר.
שהרי משטר האפרטהייד ורדיפת העם הפלסטיני בשטחיו הכבושים, ההפצצות התכופות על רצועת עזה וההגנה כביכול על עשרות התנחלויות הם המהווים את העיסוק העיקרי של מה שמכונה גופי הביטחון, והם הכרוכים בתקציבים גדולים, לצד תשלומי הפנסיות המנופחות.
ספר עיקרי התקציב של האוצר נותן כמה דוגמאות. מערכת הביטחון קיבלה תוספת של כ-7 מיליארד ש"ח בעקבות טבח צוק איתן, ו-2.2 מיליארד ש"ח בגין מתקפת שומר החומות. במילים אחרות, הסדר מדיני עשוי לסייע בהמרת ההוצאה הביטחונית בהוצאה חברתית. לא רק זה, הוא גם יכול לסייע ליצירת יציבות כלכלית לעידוד השקעות זרות ולצמיחת התמ"ג, מה שיקטין את משקל תקציב הביטחון.
אבל אין די בצמצום תקציב הכיבוש והמלחמה כדי להעלות את ההשקעות בבריאות, חינוך ורווחה. ב-2016 טענה ד"ר קרנית פלוג, נגיד נגידת בנק ישראל דאז, כי אחת הסיבות העיקריות לכך שישראל רחוקה מרמת השירותים האזרחיים של ארצות אירופה היא רמת התקצוב הנמוכה של שירותים אלה בישראל, והוסיפה כי היה מקום לגבות עוד 50 מיליארד שקל מיסים בישראל בשנה ולהפנות את הכסף הזה במלואו למתן שירותים אזרחיים לתושבים.
מן הראוי שהמיסוי יהיה פרוגרסיבי. אל לו להתבטא בהעלאת מס ערך מוסף למשל, שהוא מס בלתי צודק בעליל משום שהוא חל בשיעורים זהים על כל רוכשי המוצרים, עניים ועשירים כאחד. המיסוי חייב להיות צודק, כזה המוטל בשיעורים העולים עם עליית ההכנסה, ומן הראוי למסות לא רק את ההכנסה אלא גם את העושר. ממשלת בנט פועלת בכיוון ההפוך, וכל זאת בתמיכת העבודה, מרצ ורע"מ.
התקציב וחוק ההסדרים מעמיקים את הכיבוש, הסיפוח והאפרטהייד, פוגעים במעמד האזרחי של אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים. הם ימנים קיצוניים ואנטי-חברתיים, מחלישים את המוחלשים ומענים את העניים. הגענו לרגע המכריע שבו עליכם לבחור אם אתם בצד שבעד הכיבוש והמלחמה, הצד ששונא עניים, ערבים וחרדים, או בצעד שבעד הנגד. לא נשאר לי זמן, נכון?
לא נשאר. טוב, תודה רבה.
2,560 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.