הוא נתן לי אישור. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, מכובדיי כולם, "אל תשליכני לעת זקנה" זה לא רק משפט מתהילים וציווי עלינו, בני האדם כולם, לקיים; זה הפך לחלק מהמוסר היהודי. ובמקום זה, חברות וחברים, נראה שאנחנו מתקרבים יותר ויותר לתרבות האסקימואית, שם נוהגים להותיר את הזקנים למותם, הרחק מהקהילה, בערוב ימיהם.
הם הקימו את המדינה, ייצבו את כלכלתה, נלחמו בעבורה במלחמות ישראל, עבדו ושילמו מיסים. ועכשיו בעודם מאושפזים בבתי חולים גריאטריים, מתעלמת המדינה מצורכיהם ומפקירה אותם. "אל תשליכי לעת זקנה" – היא משליכה אותם, ממש כמו בתרבות האסקימואית.
לפי דוח של משרד רואי חשבון חיצוני שבחן את המצב בשטח, בישראל כיום ישנם 286 בתי חולים גריאטריים, שבהם מאושפזים כ-300,000 חולים. וכמה המדינה מקצה לרווחה שלהם? פירורים. ואם לא די בכך, הצוותים הרפואיים, המלאכים בלבן, שעושים עבודת קודש מסביב לשעון, עבודה פיזית ושוחקת, שמעטים מוכנים לעסוק בה, ואלה שכן, עושים זאת מאהבת האדם, מקבלים שכר שאי-אפשר להתקיים ממנו. הדבר הזה, חברות וחברים, מוביל לתופעה שהולכת ומתרחבת של רופאים ואחיות שעוברים מהרפואה הציבורית לשוק הפרטי. וכך, שוב אלה שיש להם יזכו לטיפול מהטובים ביותר, ואלה שאין להם יסתפקו בדוחק ובמחסור בערוב ימיהם ובתורים ארוכים, ולעיתים החיים ייגמרו לפני שיגיע התור.
ואני שואלת, איפה המדינה? בתי החולים הגריאטריים מתריעים שנים רבות שהתעריפים המשולמים בעבור ימי אשפוז של קשישים סיעודיים ושל חולים תשושי נפש – 445 שקלים ו-485 שקלים, בהתאמה – הינם הפסדיים ואינם תואמים את עלויות האשפוז בפועל של קשיש סיעודי, שהן בין 582 לבין 705 שקלים, ולתשוש נפש – בין 603 שקלים ל-780 שקלים. מדובר בפער של מאות שקלים, שממנו סובלים בעיקר החולים שבגילם או במצבם הבריאותי זקוקים להרבה יותר, וכן, גם מגיע להם הרבה יותר.
התעריפים הללו אינם מאפשרים טיפול ראוי בקשישים, תשלום שכר הולם לעובדים, גיוס כוח אדם איכותי והבטחת יציבות הענף – יציבות הדרושה כל כך להורינו, לסבינו ולסבתות שלנו. ישראל מתעלמת מקיומו של הדור השלישי. הדבר בא לידי ביטוי בכל התחומים הנוגעים בחסרי ישע שהמדינה מתקצבת. לרוב, מי שמגיע למוסדות אלו הם קשישים סיעודיים שידם אינה משגת לממן בית חולים סיעודי פרטי, לעומת קשישים אמידים שיכולים לפנות למוסדות היוקרתיים וזוכים לטיפול ראוי בערוב ימיהם.
בשנים האחרונות ישנו תהליך של נסיגה ביחס לקשישים ולתשושי נפש הנתמכים על ידי משרד הבריאות, וכי יותר ויותר בתי חולים סיעודיים מעדיפים לקלוט דיירים פרטיים על פני קשישים ותשושי נפש שמשרד הבריאות מפנה, בגלל שמבחינתם זהו הפסד. מדובר באפליה פשוט בלתי נתפסת שמבוצעת על ידי המדינה, ששוב מנציחה את הפערים בקבלת שירותי בריאות הולמים בין כאלו שיש להם לאלו שלא.
לכן, אני קוראת מכאן למשרד הבריאות ולכל הנוגעים בדבר להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. שירימו את הכפפה ויתאימו את תעריף ימי האשפוז לעלויות בשטח כדי שכלל הקשישים הסיעודיים ותשושי הנפש, ללא תלות במצבם הכללי החברתי, יקבלו את השירות המיטבי שלו הם ראויים. ההורים שלנו ראויים לזה, כך נרצה שינהגו גם בנו. אך אם אנו לא נשמש דוגמה לילדנו כיצד טיפלנו בהורינו, נושלך גם אנחנו. תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, מכובדיי כולם, מדינת ישראל נמצאת במלחמה – מלחמת סייבר. במלחמה הזאת קיים סיכון לפגיעה חמורה גם מצד מדינות, אך לא פחות מכך, מצד ארגונים קטנים שעלולים לעשות נזק עצום לתשתיות, למתקנים, וכמובן לאנשים פרטיים.
לא צריך לרענן את הזיכרון – הכול קורה כאן ועכשיו. הערב חייהם של רבבות משתמשים באפליקציית אטרף הפכו חשופים לגמרי. גם לפני כמה ימים הושבת מרכז רפואי בישראל. איגוד הסייבר התריע לפני חברת אחסון האתרים שהיא נמצאת כרגע במשבר, אבל זו לא הואילה להחמיר את הקריטריונים, להרים את חומות האבטחה ולשמור על פרטי הגולשים שלה.
חוק הגנת הפרטיות צריך להיות חוק עם שיניים; כזה שבאמת שומר על פרטיות של גולשים באתרים שונים. לא יעלה על הדעת שכל הנתונים הסודיים, הרגישים והפרטיים ביותר של כל אחד ואחד מאיתנו יכולים בכל רגע נתון להפוך למטבע עובר לסוחר. נכון, בעולם שלנו כל אחד יכול לחדור מכל מקום לכל מערכת, רגישה ככל שתהיה. שום מערכת אינה מוגנת באמת במאת האחוזים. אבל מצב שבו כמעט כל חשבון אינטרנט בחברה הישראלית עלול להיות פרוץ הוא מצב בלתי נסבל. במישור הלאומי, כשמדובר בהגנה על תשתיות חיוניות, מתקנים רגישים ועוד, מדינת ישראל חייבת להישאר בחוד החנית הטכנולוגית של הגנה מפני תקיפת סייבר.
בנוגע לחברות מסחריות, המדינה צריכה להציב רף גבוה יותר כדי לחייב אותן לשמור על פרטיות הלקוחות שלהן. הציפייה כי גופים מסחריים יבצעו הגנה על פרטיות הלקוחות שלהם באופן וולונטרי היא ציפייה נאיבית. חברות מסחריות יעשו הכול על מנת להגדיל את הרווחים שלהן, גם אם מדובר על חשיפת הפרטיות של לקוחות שלהן.
אנו צריכים להבין שאנו חיים בעולם שבו הפרטיות שלנו מוגבלת. בכל מקום יכולים לפרוץ למערכות מחשוב שעלולות לחשוף מידע רפואי שלנו, תצלומים שלנו, סיסמאות, הרגלי גלישה, ונתונים שונים שלעיתים אזרח תמים אינו יודע שנאספו עליו. מדינת ישראל צריכה לבצע בדק בית ולהבין שהכללים השתנו; להבין שאנחנו נמצאים במלחמה – מלחמה על הפרטיות של כל אזרח, מלחמה על מתקנים ומוסדות חיוניים ורגישים, מלחמה על הזכות למה ששלנו, ולא לשלם כופר או לאבד מידע חיוני.
המציאות השתנתה, ואני מקווה שמדינת ישראל, שהכנסת והממשלה ישכילו מבעוד מועד להחיל חוקים, תקנות ורגולציה שיסייעו במוכנות של כלל המגזרים – הציבורי והעסקי – להישמר ולצאת כשידם על העליונה במלחמות הסייבר הנוכחיות ובאלה שאמורות עוד לבוא. תודה רבה.
822 מילים של חוה אתי עטייה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.