כבוד היושב-ראש חברי אחמד טיבי, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, הממשלה דנה היום בהכרה בשלושה יישובים בנגב יחד עם הפקעת אלפי דונמים של האזרחים הערבים בנגב.
מה שקורה היום זה אותו שיח שמתנהל גם בקרב האוכלוסייה הערבית כבר כמה חודשים. האם אנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו בזכות או שאנחנו עושים על זה סחר חליפין – מוקאידה בשפה הערבית. וגם יש ויכוח. חלק מהציבור אומר: אתם אכן יותר צודקים ברמה העקרונית, אבל יכול להיות שאתם פחות מעשיים. אני חושב שזו נקודה מאוד מאוד חשובה. האם האוכלוסייה שלנו, חברי סמי אבו שחאדה, צריכה ללכת בדרך של הכרה בביר הדאג', כמו שהמדינה נאלצה להכיר; להכיר בקסר א-סר, כמו שהיא אכן הכירה; באבו קורינאת, באבו תלול, בדריג'את, בכוחלה, במכחול, בסעווה, בסייד, באום בטין, בתראבין, כפי שהיא נאלצה להכיר; להכיר בעין חוד, בערב א-נעים, בדמיידה בצפון, כמו שהיא נאלצה להכיר – בתמורה למה? בתמורה למאבק, עבודה קשה, זיעה. בסופו של דבר, היא אכן הכירה בכל הכפרים הללו.
האם זוהי הדרך המועילה, המועילה לאוכלוסייה הערבית, או הדרך של לממש בעצם את תוכנית פראוור, לממש את תוכנית פראוור, שזו לא הסדרה, אלא הסרה של יישובים ערביים קיימים, ולהביא את האוכלוסייה ולשים אותה במקומות מסוימים. כי הרי התוכנית של הממשלה היא כמה שיותר אדמות, כמה שפחות ערבים. במידה שהיא לא מצליחה – אז כמה שיותר ערבים על חתיכת אדמה קטנה, שהיא מחפשת ומגיעה לסחר חליפין עם חלק מהנהגת האוכלוסייה הערבית.
למה אני אומר את זה? כי אני גם רוצה לענות על השאלה: האם הדרך שלנו, אנחנו במשותפת, היא רק צודקת או גם מעשית? אני רואה שאין דרך יותר מעשית וגם מכובדת יותר מהדרך של האוכלוסייה הערבית ושל הרשימה המשותפת. אם הדבר – מה שאמרתי, גם מבחינת עובדות, מספרים, ושמות של יישובים שקיבלו את ההכרה תמורת זיעה, תמורת מאבק, ולא תמורת הפקעת מאות אלפי דונמים של האדמה, כמו ההחלטה של הממשלה הנוכחית, אז אני רוצה לקרוא לכם מה שכתבה עמותת או תנועת רגבים. היא כתבה היום כך: הממשלה אישרה כעת הקמת עיר בדואית ושלושה יישובים בדואיים כפריים, שמטרתם היא כינוס הפזורה הבדואית ליישובי קבע. נוסח הצעת ההחלטה הינו כמעט זהה להצעה שקידמה ממשלת נתניהו בשנה שעברה. זאת הודות לעבודה המאומצת שלנו – של רגבים – מול לשכת השרה שקד בחודשים האחרונים. ועוד תנועת רגבים ממשיכה: הדברים שאמרנו אז נכונים גם להיום. מדובר בהזדמנות לשינוי פני הנגב. עוד פעם, רגבים כותבת: מדובר בהזדמנות לשינוי פני הנגב. החזרת קרקעות לידי מדינת ישראל והתחלת כינוס הפזורה הבדואית מהשטחים הפתוחים בנגב אל תוך היישובים החוקיים, במקום הרחבת היישובים הקיימים, כפי שהיה נהוג עד היום. ההחלטה קובעת שאם תנאים אלו לא יתממשו, הקמת היישובים תבוטל.
חברים, אם זו לא תוכנית פראוור, אז אני לא יודע מה זה תוכנית פראוור. לכן מהי הדרך היותר נכונה ומעשית – הדרך של המשותפת, של ערביי הנגב שהביאו את ההכרה בביר הדאג', בסעווה, בכוחלה, במכחול, באום בטין, או הדרך הזו של סחר חליפין שרגבים והימין הקיצוני מברך עליה? לצערי הרב, לא רק רגבים בירכו, גם רע"מ בירכה.
מהתפיסה הזו אני רוצה לעבור היישר לתפיסה כלפי התקציב עצמו. בשנת 2015 נאבקנו למען תקציב. הבאנו את תוכנית 922, שהיא 10.7 מיליארד שקלים ללא החינוך. עם החינוך – 15 מיליארד שקלים. להוסיף לזה תוכנית עבור הבדואים בנגב – 2397; הבדואים בצפון – 1480; וגם הערבים הדרוזים – 959. אם אוספים, אוגמים את כל התוכניות ביחד – יש ויכוח. למשל, אני אומר 24.5 מיליארד, כבוד השר חמד עמאר. עכשיו, השר חמד עמאר אמר לי: סליחה, זה פחות מזה, זה מגיע למשהו כמו 22 מיליארד, ולא 24.5.
אני חולק עליך, כבוד השר חמד עמאר. אבל אני רוצה לשאול אותך. כשהיינו באופוזיציה, באופוזיציה – דרך אגב, גם אתה היית באופוזיציה בשנת 2015 – והבאנו את כל התוכניות הללו, אם היינו שמים אותן בבנק אז הריבית וההצמדה אחרי שש שנים היו מגיעות לתוכנית הנוכחית של 29.5, שהיא כוללת, ה-29.5 – גם הדרוזים, גם הבדואים בצפון, גם הבדואים בדרום. דבר שאני מברך עליו. אני רוצה לראות את האוכלוסייה שלנו מאוחדת, ויש תוכנית אחת ויחידה לאוכלוסייה שלנו. האמת, שזה לא צריך להישאר בגדר תוכניות, זה אמור להיות בבסיס התקציב, כחלק מהאזרחים.
אבל בכל זאת, כל איחוד – אני מברך עליו. אבל כשמאגמים תקציבים מכל מקום, אוספים אותם ביחד ואומרים – הינה, אחרי שש שנים אנחנו מעלים מ-24.5 ל-29.5. אז תגיד לי בבקשה, מה הערך המוסף? אתה יודע מה, אני בן אדם מקצועי, ואני יודע שיש ערך מוסף. ואמרתי את זה: יש ערך מוסף של תוספת שני מיליארד שקלים. אני חושב שזה נכון מבחינה מדעית. אבל מבחינה איכותית, איזה דבר חדש יש? האם יש אוניברסיטה? לא מגיע לנו אוניברסיטה? בית חולים אחד. יש במדינת ישראל 33 בתי חולים רשמיים. תגיד לי, כבוד השר חמד עמאר, אתה משפרעם. למה רוצים להקים בית חולים ליד שפרעם בקריית אתא ולא בשפרעם? תענה לי כבוד השר.
אתה שר בכיר, שר חשוב, שר במשרד האוצר, המשרד הכי חשוב. למה אין בית חולים בשפרעם, ורוצים לבנות עכשיו ליד שפרעם בקריית אתא? האם זה צודק? האם זו הדרך הנכונה שלנו, להמשיך מממשלה לממשלה בלי להגיע לשוויון מהותי, לדבר תמיד על מספרים, בלי להגיע ולהתקרב לשוויון מהותי? האם אנחנו עוברי אורח? האם אנחנו נישאר פה רק לחצי שנה או שאנחנו אזרחים בזכות? אנחנו לא באנו למדינה. המדינה באה אלינו ועלינו. מגיע לנו לבנות אסטרטגית. נהיה תלויים תקציבית כל הזמן, או שמגיעה לנו צמיחה כלכלית?
אני חושב שאלה הן השאלות החשובות ביותר עבור כל אזרח. אבל יתרה מזו – 29.5% זה פחות מ-1% מתקציב של 610 מיליארד שקלים. אז אנחנו רבים פה, ומתווכחים על פחות מ-1%, ומזניחים את ה-99% מהתקציב. האם ה-99% חשוב לנו או לא? כששליש מהתקציב הזה עבור מה שנקרא ביטחון – מצור עזה, פגיעה ישירה וחסרת תקדים נגד הערבים הפלסטינים בירושלים המזרחית, עיבוי התנחלויות, חיזוק צבא הכיבוש. מיהם האנשים הרעים שיצביעו בעד תקציב כזה, שיפגעו בעזה, שיפגעו בירושלים המזרחית, בעם הפלסטיני, שיפגעו בהורים שלי ובהורים שלך? בהורים שלי ובהורים שלך.
העלאת מחיר הלחם – ההורים שלי קשיי יום, שלי, אני – למה להעלות להם את מחיר הלחם? את הפירות, את הירקות, את התחבורה הציבורית – למה? רק אנשים רעים, רעים – אתה יודע מה, אנשים ששונאים את הציבור שלהם – מצביעים בעד התקציב הזה; ששונאים את הציבור שלהם – מצביעים בעד התקציב הזה. כי זה תקציב שפוגע במוחלשים. למה צריך להעלות את גיל הפרישה לנשים? חברי כבוד היושב-ראש ד"ר אחמד טיבי, תגיד לי בבקשה מי ייפגע יותר – אישה שעובדת במשרד או אישה שעובדת בניקיון?
מי יותר סובלת מבעיות גב, מעבודה קשה?
נשים מוחלשות או נשים שעובדות במשרד? ואני מכבד את כולן.
אז כשמעלים את גיל הפרישה לנשים, מי הן הנשים שהגזרה הזו תיפגע בהן הכי קשה? נשים ערביות, בפריפריה. רק בן אדם רע מצביע בעד התקציב הזה. רק בן אדם שרוצה לפגוע בנשים. שרוצה לפגוע במוחלשים. אז מי זה שרוצה שאנחנו נריב על פחות מ-1% ונעזוב את ה-99% מהתקציב? מה אנחנו, אזרחים או נתינים?
אתם יודעים מה, אני רוצה לתת דוגמה: תנועת ש"ס. תנועת ש"ס נמצאת בממשלה משנת 1984, ב-80% מהשנים. מ-1984 עד עכשיו. סמי אבו שחאדה, אני חושב שזו השוואה מאוד מאוד חשובה. ש"ס, אני לא יכול להגיד שהם לא חכמים. אני מאמין שאריה דרעי בן אדם חכם. נמצאים במשרדי ממשלה חשובים ביותר: שר הפנים, שר האוצר, שר העבודה והרווחה. שר כלכלה, לא שר אוצר. שר כלכלה, שר העבודה והרווחה, שר הפנים היו.
כן. איציק כהן. נכון. צודק. אז זה עוד דבר שאני מוסיף. רוצה להוסיף עוד דבר. תמכו בכול החלטות הממשלה. תמכו בחוק הלאום; בחוק קמיניץ; בכל מתקפה על עזה; בכל החלטות הממשלה תמכו. אני רוצה להוסיף עוד משהו לגבי ש"ס, משהו קטן, קטן, כמה קטן? הם יהודים ואנחנו ערבים, הבדל קטן במדינת היהודים, נכון? עכשיו, אני רוצה לעשות משוואה. אחרי 37 שנים מהיותם בממשלה, מה מצב הציבור שלהם היום? הם נמצאים באשכולות 4-1, כמו האוכלוסייה הערבית. אני לא יכול להגיד שאריה דרעי לא חכם, ולא שלא היו בתפקידים חשובים, ולא שלא הלכו עם הממשלות בכל דבר. והם יהודים במדינת היהודים. מה מצב האוכלוסייה שלהם? האם זו הדרך שאנחנו צריכים לאמץ? להיות נתינים? תן לי ביד, ותיקח בשתי ידיים? האם זו הגישה? או שאנחנו צריכים להיאבק על התקציב כולו. ופה, מבחינתי טמון הכלב האידיאולוגי. למה טמון הכלב בנקודה הזאת? כי כל מה שרצה גם נתניהו – אבל היו גם לפניו, גם לפני קום המדינה, רצו מה שנקרא שלום כלכלי. חלק מהשלום הכלכלי – נמצאים עכשיו אמירויות, בחריין, סודן, וגם מפלגת רע"מ – חלק מהתפיסה הזו של שלום כלכלי.
מה התפיסה הזאת אומרת? אומרת: יש זכויות לאומיות רק ליהודים, וזכויות חברתיות, כלכליות, אזרחיות ללא היהודים. זוהי התפיסה. דרך אגב, אתמול הייתה הצהרת בלפור, 2 בנובמבר. שם כתוב: בית לאומי ליהודים וזכויות אזרחיות ודתיות לקבוצות הלא-יהודיות. זה נוסח ההצהרה של בלפור. אותה תפיסה. יש מי שנכנע לתפיסה הזו, ויש את הקבוצה שאני כל כך גאה בה, הרשימה המשותפת, שלא מקבלת ולא תקבל כי אנחנו חלק מעם, אנחנו ילידים, אנחנו בני המקום הזה, אנחנו אזרחים בזכות, וניאבק למען הזכויות האזרחיות והזכויות הלאומיות של הציבור שלנו.
מפה אני רוצה לעבור לנקודה האחרונה במשוואה. השוויתי בין הדרך שלנו, ההכרה בדמיידה, ערב א-נעים, עין חוד, אבו תלול, סעווה, כוחלה, מכחול, אום בטין – הדרך הזו, לבין הדרך הנוכחית של הכרה בשלושה יישובים, ובמקביל להפקיע אלפי דונמים מערביי הנגב. והמשוואה השנייה בין 922 – סמי אבו שחאדה, ב-922, 2015, הצבענו נגד התקציב. ב-2016 הצבענו נגד התקציב. זה אנחנו שהבאנו במו ידינו את החלטה 922, כי אנחנו נגד סחר חליפין, נגד מוקאידה, כי ראינו את זה חלק קטן מהזכויות שלנו, ולא בחסד, מן הסתם.
אז המשוואה השנייה זה התוכנית הכלכלית. הראשונה זה ההכרה בכפרים. ההשוואה האחרונה זה בין אחדות לבין פירוד, הפרדה. מה שקורה עכשיו – היינו רשימה משותפת, הגענו עד ל-15 מנדטים. נתניהו יחד עם מנסור עבאס עשו את הכול בשביל לפרק את הרשימה המשותפת, והגענו עד הלום. הציבור שלנו לא אוהב את מה שקורה, בלשון המעטה. אבל מה לעשות, בשביל האחדות צריך לא רק צד אחד. ובשביל האחדות, לא צריך ללכת על אחדות שהיא לא מהותית – שהיא רק הולכים ביחד, מתמודדים ביחד, אחר כך זה קופץ אל הרב דרוקמן ואל סמוטריץ', בן גביר, נתניהו – אלא על אחדות שמבוססת על קווי יסוד בשביל לכבד את הציבור שלנו ואת מה שמגיע לו.
לכן יש את הדרך של המשותפת ויש את הדרך שנקטה מפלגת רע"מ. האם זה באמת הוסיף לנו או שפגע בנו? אני חושב שהיום, ויום אחרי יום, האנשים רואים מה הדרך היותר-נכונה: דרך של אחדות עם עמידה איתנה על העקרונות, ולהיאבק למענם. וזה מה שמגיע לציבור שלנו.
מפה אני רוצה לעבור היישר לתפיסה מאוד חשובה. אני חושב שאחד המיעוטים שהיו מאוד מוצלחים ברמה הכלכלית זה היהודים באירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; הגיעו לראשי בנקים וקבוצות אמידות, והצליחו. האם זה עזר ליהודים מפני עליית הפשיזם? אני חושב שאנחנו צריכים להתבונן בניסיון הכל-כך חשוב הזה. האם המאבק צריך להיות על הכסף ותו לא, ולא מעניין אותנו חוק הלאום, לא מעניין אותנו העם הפלסטיני, לא מעניינת אותנו הדמוקרטיה במדינת ישראל, זה רק לשפר כלכלית, להיות חברה צרכנית? האם זה עזר ליהודים באירופה או שדווקא ההצלחה הכלכלית הביאה להסתה נגדם?
לכן אנחנו, שמהווים 20% מכלל האוכלוסייה, צריכים לגמד את עצמנו או שצריכים ללכת בכל הכוח, לשים את עצמנו במשקל למען השלום, למען הדמוקרטיה, למען השוויון, לבנות ברית עם יהודים דמוקרטים, ולא עם בן גביר וסמוטריץ', והרב דרוקמן, ולא עם הגזענית אילת שקד? זה כיוון מהותי לאוכלוסייה הערבית, לאן פנינו מועדות, מה הדרך הנכונה שלנו. הדרך הנכונה: לשים את כל המשקל שלנו יחד עם יהודים דמוקרטים נגד היהודים הגזענים, למען הערכים שאנחנו רוצים לחיות כחלק מהם, ערכי השלום והדמוקרטיה, והשוויון והצדק החברתי.
תשתוק אתה.
אוסקוט (אומר דברים בשפה הערבית).
(אומר דברים בשפה הערבית).
לכן אנחנו נמשיך בדרכנו. והיום, מבחינתי – תשמע, חברי ד"ר אחמד טיבי. לפני שנה דיברו על כן ביבי, לא ביבי. היום הדבר הכי חשוב: כן תקציב, לא תקציב. שם לא דיברו על המהות, ועכשיו לא מדברים על המהות. בזמנו לא דיברו על המהות, ועכשיו לא מדברים על המהות של התקציב. אנחנו כן נגד בנימין נתניהו. כן, כן, כן.
הוא לא אופציה, לא היה ולא יהיה, ממקום מאוד מהותי – שאנחנו נגד האידאולוגיה שלו.
אנחנו נגד התקציב הזה לא כחלק מכן תקציב, לא תקציב. כי מה שחשוב לנו זה המהות של התקציב. אני רוצה לחשוב על ההורים שלי, על (אומר בערבית), אני רוצה לחשוב על השכנים שלי, אני רוצה לחשוב על הכפרים הערביים, על עיירות הפיתוח, היהודים העניים. אני רוצה לחשוב עליהם ולהגיד: במידה והתקציב הנוכחי עובר, האם זה ייטיב או שזה יפגע בהם? זו השאלה העקרונית. אני רוצה לשאול על תושבי עזה, הגדה המערבית, ירושלים המזרחית. האם התקציב הזה יעזור להם או שהוא יעמיק את הכיבוש? רק אנשים רשעים, אנשים רעים, אנשים ששונאים את עצמם, שונאים את הציבור שלהם, מצביעים בעד תקציב ארור כזה. תודה רבה.
קרעי, אני מרגיש שיש לך רגשי נחיתות. תשמע, אתה – – –
יש לך רגשי נחיתות.
אתה רוצה להוכיח לי משהו – – –
תגיד, אולי אתה רוצה להוכיח לאשכנזים, למשל, שאתה שונה ממני, למשל. אולי אתה רוצה להוכיח לאשכנזים שאתה, בהיותך עם הרקע הערבי – שאתה שונה ממני.
לכן אתה מקצין ואתה גזעני.
– – – תשמע, אני רוצה להסיר, להסיר את הדבר השטחי הזה ולהגיד לך – –
– – (אומר בערבית) אתה בן לוב – – –
(אומר דברים בשפה הערבית).
אל תוכיח שום דבר. אתה יודע מה, תהיה גאה כמוני. אני ערבי פלסטיני גאה, אוהב את העם שלי. אני כל כך גאה בו, מאמין בזכויות שלנו, מאמין (אומר דברים בשפה הערבית). למה יש לך רגשי נחיתות כלפי אשכנזים?
למה יש לך רגשי נחיתות כלפי אשכנזים?
תשמע, הם גזענים – אני לא מדבר על כל האשכנזים.
הגזענים הם גזענים כלפיך גם. תהיה גאה כמוני. זו דרך – – –
זו דרך יותר מכבדת ויותר מכובדת.
תודה רבה.
אוסקוט. אוסקוט.
2,171 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.