כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, אנחנו אמורים להיות באירוע חגיגי. היום היינו אמורים להיות חוגגים את העובדה שסוף-סוף יש תקציב מדינה אחרי כמה שנים שהמדינה מתנהלת ללא תקציב, מתנהלת על 1 חלקי 12, מבלי לדעת איך אפשר לפתח מדיניות כלכלית חדשה, כי הכול תקוע בעובדה שלא היה תקציב ושאנחנו יוצאים מבחירות לבחירות. חגיגיות, אני חייבת להגיד – אין.
אי-אפשר להרגיש חגיגי היום כאשר כבר שבועות אנחנו עוברים על התקציב הזה, לומדים אותו, מתדיינים בו, מנסים לשנות בו, ורואים שכל מה שידענו עד היום, שתקציב הוא ראי שמשקף את המדיניות הכללית של כל ממשלה בעולם, שהוא בא כסוג של הצהרה מאוד ברורה על המדיניות הכלכלית, החברתית, הבריאותית, והמדינית של כל מדינה וכל ממשלה – תקציב, זו המטרה העיקרית שלו, מעבר לעניין הטכני של איך לנהל את המדינה, כמה כסף להזרים לזה וכמה כסף להזרים למשרד הזה. הוא אמור לשקף ראייה מאוד ברורה של מה הממשלה הזאת רוצה להוביל בשנתיים הבאות. לא בשנה אחת אלא בשנתיים הפעם, למרות שזה לא תקציב של שנתיים, זה תקציב של שנה אחת.
אומנם בלבלו אותנו בתקציב הזה. בתקציב בכללו מדברים על תקציב של שנתיים, אבל עובדה, אנחנו כבר בנובמבר, שנה כבר עברה, אי-אפשר לשנות בתקציב שלה, אז בעצם אנחנו מדברים על שנה אחת, על תקציב של שנה. אומרים לנו: שנתיים, נותנים לנו בעצם לדבר על שנה.
אבל גם, חלק מהתקציבים, כדי שיקבלו נפח גדול, כדי שנחשוב שיש פה משהו אדיר – התקציב הוא לשנה או לשנתיים, תבחרו מה שתרצו – אבל תוכניות מסוימות מדברות על חמש שנים פתאום. ואז זה נשמע סכומים גדולים, כי לאנשים יש בראש שמדובר על כסף שיוצא פר שנה. לא. כמו התוכנית הכלכלית לפיתוח כלכלי בחברה הערבית. מדברים שם על מיליארדים, על 30 מיליארד, 29 מיליארד, אבל זה לחמש שנים, חבר'ה. תתעוררו, אנחנו לא מדברים על כסף שיצא לשנה אחת.
אבל בכל זאת, כאשר מדברים על תקציב ומנתחים אותו, אנחנו צריכים להבין לאן הממשלה הזאת רוצה להוביל. בתקציב ובחוק ההסדרים שאנחנו רואים, אנחנו מבינים ישר, כל מי שיש לו עין ויכול לברר, שהממשלה הזאת היא ממשלה אליטיסטית, היא ממשלה של בעלי ההון ושל אולי מעמד לא בינוני, אפילו מעל הבינוני ומעלה, והיא לא רואה את האנשים הפשוטים ואת השכבות המוחלשות. אם היא כבר רואה אותם – כדי להנחית עליהם מכות כלכליות, ולא כדי לנסות לשפר את מצבם.
התקציב הזה מדבר על ממשלה מנותקת מהמציאות. בזמן שהיה צריך לקבל החלטה אחרי שנתיים של קורונה – אחרי שנחשפו הרבה מערכות במדינת ישראל במערומיהן, בדיוק כמו מערכת הבריאות – להחליט שאנחנו משקיעים יותר, משקיעים יותר בשירותים לציבור, משקיעים יותר במערכת הציבורית – דווקא כמעט אף משרד לא קיבל תוספת אמיתית, חוץ מאיזה משרדים? משרד הבריאות קיבל 2 מיליארד. 2 מיליארד לעומת 7 מיליארד, למשל, למשרד הביטחון. למה? כי משרד הביטחון אמור להכין את המלחמה הבאה. זה מה שקורה. זו ממשלה שבונה את צעדיה לכיוון המלחמה הבאה. ככה זה משתקף מהתקציב – במקום לטפל באזרחים.
עלו יושבי-הראש של הוועדות אחד אחרי השני ודיברו, וכמעט כמעט הצטיירה תמונה ורודה, הכול טוב ויפה, ממשלת השינוי באמת הביאה שינוי אמיתי. אבל אם מסתכלים טוב מאוד, אנחנו רואים שבאמת – לא קרה שינוי.
אתם יודעים שבתחילת הדרך של הממשלה אמרו שהם מביאים שינוי, שהם ממשלת שינוי, אבל בנושאים שבמחלוקת גדולה – כי הממשלה הזאת יש בה את קצה הימין ויש בה מי שמגדיר את עצמו כשמאל – הדברים שבמחלוקת לא ייגעו בהם, כולל העניין המדיני, כולל השארת הסטטוס קוו הקיים בעניינים שקשורים להמשך הכיבוש, לעניין הפלסטיני. האם באמת זה מה שקרה? אפילו תסתכלו על התקציב, אתם תבינו שלא נשמר הסטטוס קוו הזה. מצד אחד מדברים על כך שלא נוגעים בנושא, אבל בונים בהתנחלויות. מדברים ומרחיבים התנחלויות. זה לשמור על המצב הקיים? לא. זה לפתח מציאות חדשה. מצד אחד, מכינים למלחמה הבאה עם איראן ואומרים: שומרים על הסטטוס קוו. מדברים על שינוי, אבל השינוי היחיד הוא שהבנייה בשטחים וההשקעה במדינת הרווחה שמעבר לקו הירוק – בתוך הקו הירוק כבר הפסקנו להיות מדינת רווחה מזמן, אבל מעבר לקו הירוק מתקיימת שם מדינת רווחה למתנחלים ולהתנחלויות, ושמה ממשיכה הממשלה הזאת להשקיע בלי הפרעה ובלי שום שינוי. שום מרצ ושום רע"ם לא משנים את העובדה הזאת.
הממשלה הזאת מעמיקה את הכיבוש לפחות כמו ממשלות נתניהו, אם לא יותר. התקציב הזה אומר בצורה הכי ברורה: צבא ולא אזרחים, התנחלויות ולא שכונות עוני. זה סדר העדיפויות שהתקציב הזה מביא. השקעות בפנסיות של גנרלים באות על חשבון הנשים המוחלשות שגיל הפרישה שלהן יידחה. זה הסיפור כולו.
אז מה יש לנו בחוק ההסדרים, חברים? חוק ההסדרים הזה נפתח בתוכנית הברוטלית, בעלת השם המזויף, שפוגע במושג עצמו כאשר מצמידים אותו לתוכנית של גיל הפרישה. הם קוראים לזה "צמצום פערים מגדריים". צמצום פערים מגדריים, אפשר לחשוב שזה כולל חופשת לידה יותר גדולה לגברים, שזה כולל כניסת נשים לשוק עבודה יותר שוויוני, שזה כולל פתיחת אופציות עבודה ותעסוקה יותר מתקדמות לנשים. לא. מדובר בהעלאה ברוטלית ומהירה, ואכזרית בעיניי, של הגיל שבו נשים קשות יום יקבלו את קצבת הזקנה שלהן. אני לא מדברת על מנהלות בנקים, ואני לא מדברת על חברות כנסת כמונו, ואני לא מדברת על דוקטוריות או על פרופסוריות שיכולות להמשיך לעבוד, ורוצות להמשיך לעבוד. אני מדברת על המנקה. אני מדברת על עובדות הניקיון ועובדות החקלאות, והעובדות בפעילוּת המאוד-קשה פיזית. הן צריכות לחכות עוד שלוש שנים כדי שיקבלו? אז אומרים לי: עשינו עסקה. אנחנו ישבנו, עבדנו עם חברות הקואליציה. היה צריך מצעד ראשון להוציא את זה מחוק ההסדרים, כדי שנוכל לקיים דיון אמיתי, כדי שנוכל להשיג הישגים – לא קוסמטיים, שאף אחד לא יודע איך יתמלאו – אלא באמת לבנות את זה בצורה שתשמור על הנשים המוחלשות.
אתם יודעים מה? אלה אותן נשים שמעלים להן את המחיר של הכלים החד-פעמיים. אלה אותן נשים שמעלים להן את המס על המשקאות. למה מה, נשים או גברים במעמד סוציו-אקונומי גבוה, אתם חושבים שהם שותים קולה? אתם חושבים שהם שותים את המשקאות האלה? לא. תאמינו לי, הם יכולים לקחת כל מוצר טבעי שהמחיר שלו כפול והם יכולים ליהנות ממנו, כי יש להם את הכסף. אבל הקבוצות המוחלשות, לצערי הרב, אותה אישה שצריכה לחכות עוד שלוש שנים, היא תחזור ותצטרך לעמוד ולשטוף את הכלים, כי לקחו לה את הכלים החד-פעמיים והיא כבר לא יכולה לשלם.
ויהיו משפחות שיצטרכו לוותר על האוטו השני במשפחה, כי בעצם לא יכולים להחזיק אותו יותר, כי הדלק כבר עלה במחיר ועוד ימשיך לעלות. ותחבורה ציבורית שמגיעה לכפרים שלנו, ולערים, ולמקומות הנידחים, ולכפרים בלתי מוכרים – היא לא מגיעה. אז מה יעשו האנשים המוחלשים האלה שהמדינה הזניחה אותם, שממשלות ישראל השאירו אותם מאחור? הם יצטרכו לשלם יותר כסף לדלק ולכלים החד-פעמיים ולמשקאות הממותקים, או שהם יוותרו על הכול, וזו כנראה המטרה של התקציב הזה.
ואז אומרים לנו תקציב, או תוכנית לצמצום פערים מגדריים. רציתם צמצום פערים מגדריים? למה לא עשיתם ניתוח מגדרי לתקציב? אם הייתם עושים את הניתוח המגדרי לתקציב, כמו שמתחייב בשנים האחרונות על פי החלטת ממשלה, הייתם רואים איפה הפערים המגדריים נמצאים. הייתם יודעים למה נשים מקבלות פנסיה הרבה פחות, כי הן כבר מקבלות 70% שכר. אבל לא, הזנחתם את הניתוח המגדרי ודיברתם על שוויון מגדרי. הפוך על הפוך. זה לא שוויון מגדרי, זה להוסיף עוול על עוולות לאורך כל השנים.
ומדברים על תקציב לאחר שנתיים של קורונה, ושנתיים של סבל, כאשר בכל העולם הבינו שהמטרה העיקרית אחרי שעברנו את תקופת הקורונה, ונחשפו כל הבעיות הנלוות למצב החירום הזה, זה להשקיע בשירות הציבורי. זה כן להיכנס לגרעון. אבל לא, בממשלה בחרו ללכת לפי הדוקטרינה של נערי האוצר, או אנשי האוצר, ששנים כבר רוצים לצמצם את הגירעון.
אתם יודעים, יש סיפור בערבית על זה שהיה לו חמור שהיה עושה את העבודה טוב מאוד. יום אחד הוא חשב לעצמו: אם הוא עושה לי את העבודה בצורה מאוד טובה, למה אני מאכיל אותו כל כך? אולי אני אוכל להוריד קצת את כמות האוכל שאני נותן לו, הרי הוא ממשיך לעבוד. הוריד לו קצת, אבל החמור המשיך לעבוד. אמר ואללה, כנראה אני בזבזתי יותר מדי כסף על החמור הזה. וככה כל יום הוריד לו קצת, ועוד קצת, ועוד קצת מכמות האוכל. החמור המשיך לעבוד. ביום האחרון הוא עבד מאוד לאט, ופתאום נפל ומת. אז לא רוצים גירעון, לא רוצים לבזבז כסף על המערכת הציבורית, אבל בינתיים גורמים לאנשים לסבול, ולסבול לאט-לאט, ולקבוצות המוחלשות שלא רואים אותן.
תשמעו, אנחנו מדברים על העלאת מיסים – מס גודש ומס על משקאות ממותקים – וזה נכון. אנחנו רוצים את טובת הציבור ובריאות יותר טובה לציבור. תשקיעו בהעלאת מודעות, תורידו את המחירים של המשקאות שאין בהם רמת סוכר גבוהה, תנגישו את הלחם הבריא, במקום להעלות את המחירים, במקום לעשות מיסים רגרסיביים. אז אוקיי, אני מחפשת ומחפשת בתקציב, תגידו לי על מס אחד שהממשלה הזו שמה על התאגידים הגדולים או על החברות הגדולות? אם כבר מעלים מיסים, למה לא מחייבים את התאגידים שמרוויחים הון עתק לשלם יותר מיסים לקופת המדינה? הולכים על הכיס של האזרח הקטן. תאמינו לי, 1% נוסף על המיסים של החברות האלה יכניס לקופת המדינה הרבה יותר מאשר מה שיכניסו כל המיסים האחרים.
בתקופה האחרונה, יא סמי, כל פעם שאני עולה לתקשורת, שואלים אותי, אומרים לי: איך יכול להיות שאתם תצביעו נגד התקציב הזה? הרי התקציב הזה נותן לכם פעם ראשונה 50 – הם עדיין תקועים עם ה-50 מיליארד. לא עודכנו שהסכום הוא הרבה פחות, ולא עודכנו שזה לחמש שנים, או עודכנו וזה לא מתאים לגל ההסתה שהם מובילים. אז איך יכול להיות שאתם מצביעים נגד? אני חייבת להגיד דבר אחד: הגישה הזו שחושבת שאם בונים תוכנית כלכלית שלא מגיעה ל-1% מתקציב המדינה, ואנחנו 20% מאזרחי המדינה, התוכנית הזו שלא סוגרת חצי מהפער הקיים בזכויות שלנו כאזרחי מדינה, מחייבת אותנו על בליינד ללכת ולהצביע עם התקציב, זה אומר רק דבר אחד: שהיחס לאוכלוסייה הערבית ולנציגי האוכלוסייה הערבית בממשלה הזו הוא אינו יחס של אזרחות שוויונית. הוא יותר מדבר אלינו כאנשים שרק רוצים להתעסק בהישגים קטנים סקטוריאליים, שהם אפילו לא הישגים.
אני מבינה הישגים – שאחרי שאתה מסיים לקבל את הזכויות שלך, אתה מתחיל לעבור להישגים. אנחנו עדיין בשלב שלא קיבלנו את הזכויות הבסיסיות שלנו. אני, מעניין אותי כל התקציב של המדינה, ולא רק התוכנית הכלכלית לאוכלוסייה הערבית. אתם יודעים למה? כי אני אזרחית במדינה הזו, ואני אשלם את כל המיסים, ואני כן אהיה חלק ממדיניות דורסנית כלפי האוכלוסיות המוחלשות. שאף אחד לא יגיד לי: לכי, בנינו לך ארגז חול מאחורה, תשחקי בו. זה לא בשבילנו. סליחה, אנחנו מדברים על שינוי מדיניות, לא על נדבות. אנחנו מדברים על שינוי בפוליטיקה ועל השפעה בפוליטיקה, לא על מי יותר טוב בלקבץ נדבות ועוד לשלם מחיר פוליטי על זה, עוד לשבת ולשתוק ולמלא את פיו מים כשהממשלה הזו דורסת אותו. לא על זה מדברים. אנחנו בקומה זקופה אומרים: אנחנו אזרחים שווים. למרות שחוק הלאום, שאף אחד לא מזכיר אותו בחמשת החודשים האחרונים, עשה מאיתנו כאילו לא אזרחים שווים. לא. אנחנו אזרחים שווים, מגיע לנו לדבר על כל התקציב, ומגיע לנו לשאול שאלות.
למה נשים מוחלשות צריכות לחכות שלוש שנים, וגנרלים מדושנים, מלאים כספים, צריכים לקבל פנסיה יותר גבוהה? זה בדיוק הנצחת הגישה המיליטריסטית, התרבות המיליטריסטית, שלא רואה בנו, לא כנשים ולא כערבים, חלק מהתהליך הזה.
התוכנית הכלכלית – תגידו פחות, יותר. זה לא מה שמעניין אותי. כל גרוש שמגיע לאוכלוסייה הערבית, מגיע בזכות, בהיותנו אזרחים מנושלי זכויות כבר שנים רבות.
אני רוצה להתייחס לעוד משהו, ואני אתייחס אליו בערבית. (אומרת דברים בשפה הערבית)
1,773 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.