אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אני תוהה למי אני הולך לומר את הדברים האלו. נראה לי שבעיקר לאזרחי ישראל.
לך כן.
ולגברתי השרה. מחר גם חג הסיגד ואנחנו – – –
אדוני היושב-ראש, לאחרונה, באחד מלילות הירח המלא – יש לי תחביב כזה – לקחתי את אשתי וילדיי, החלטנו לטפס את מצוק הארבל מעל מגדל, מעל בקעת גינוסר. התכוונו לעשות את זה בירח מלא ובחרתי דווקא – עשינו בעבר את קרן נפתלי – לעשות את זה בבקעת הארבל כי לכולנו מוכרת הגמרא בירושלמי על הסיפור של רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת הארבל וראו את אילת השחר, הרב ליצמן. ורציתי לדבר עם בניי ובנותיי על הסיפור של כך היא גאולתן של ישראל, קמעא-קמעא.
בערב הקודם ירד גשם ולא ידענו אם – הטיול בלילה – לטפס את הארבל זה יכול להיות קצת מסוכן. יהיה מחליק. אז סיכמנו שנחליט לפנות בוקר. חנינו במקום שנקרא ואדי חמאם והתחלנו לטפס. התחלנו לטפס כשהירח הוא ירח מלא. חייב להודות שהיה מואזין מאד מוזיקלי בשלב מסוים. האמת היא שהיה לו קול טוב, לא בייש פייטנים – – –
לא יודע איך מתעוררים עם זה בבוקר אבל הוא באמת היה חריג בקול שלו. אנחנו מטפסים ורגע לפני שאתה נצמד למצוק והשביל מתחיל להיות צר יש גדר של רשות שמורות הטבע והגנים שאומרת שאי-אפשר לטפס. זהו, נעצרים. ואני רציתי לעלות איתם עד המצוק ולראות משם את הזריחה, את איילת השחר, ולדבר איתם על גאולתן של ישראל, כך היא קמעא-קמעא, אבל הדרך פתאום נעצרה, פתאום הייתה חסימה. אז אתה יודע, עשיתי מה שעושה יועז הנדל, הכנו פק"ל קפה, רק שתינו תה – והמסר התחלף.
ואין בעיה. י"ד כסלו אנחנו סוגרים, בסדר? שיהיה לילה פתוח.
אנחנו מטפסים את הארבל.
אבל הסיכום היה שדיברתי עם הילדים שלי על זה שלפעמים יש חסימות, ולמרות שיש חסימות אז אנחנו מחכים קצת, ואנחנו מטפסים, ואנחנו עולים ואנחנו לא מוותרים. וגם אם נדמה למישהו שאנחנו כרגע לא במקום הנכון, אנחנו מהר מאוד נחזור.
אמי, זיכרונה לברכה, הייתה אשת חינוך. אני חושב שכל החיים היא לימדה. היא התחילה – שם היא גם הכירה את אבי – בכרם בן זמרה, בית הספר שמי שהיה המנהל שלו זה הרב גץ, רב הכותל. ודמותו של הרב גץ הייתה מאוד נוכחת אצלנו בבית. אני זוכר שלא אחת אימא, זיכרונה לברכה, הזכירה איך לאחר נפילת בנו של הרב גץ בקרב לשחרור ירושלים, לרב גץ הייתה אמירה שחוזרים ישר לעניינים למרות הכאב ולמרות הייסורים. הוא היה דמות מופת שאני מאוד נהנה לקרוא עליו כל פעם, איש שבקיא בתורת הנגלה ובנסתר, איש ספרא וסייפא, ובעיקר קשה שלא לזכור את מאור פניו.
אני רוצה רגע להקריא משהו כי אנחנו מדברים קצת על מתווה הכותל. אז במלחמת ששת הימים – זה מתוך הספר של הרב גץ: במלחמת ששת הימים – הוא כותב – נפל בני, השם ייקום דמו, בקרב על ירושלים עיר הקודש ושחרור הכותל. אשתי קיבלה את השכול בצורה מאוד קשה. הייסורים היו קשים וראיתי שאינה מסוגלת לשאת את הסבל הקשה של נפילת הבן. החלטתי למען קיום המשפחה לעזוב את המושב ואת כל תפקידיי ולעלות לגור בעיר העתיקה ליד המקום שבו נפל הבן. אני מקצר קצת.
באחד הימים בחודש תמוז תשכ"ח הגעתי לכותל המערבי לתפילה, והינה אני שומע שהתנועה הרפורמית רוצה לקיים תפילה מעורבת של נשים וגברים ליד הכותל. הדבר חרה לי מאוד, סרתי מייד לד"ר זרח ורהפטיג, שהיה אז השר לענייני דתות, ואמרתי לו שאני שואל אותו כידיד מה זה. והוא השיב לי: מה אתה חושב, שפה זה מושב כרם בן זמרה? כאן זה אחרת. אנחנו נלחמים. בעקבות הסיפור הזה הרב גץ אחר כך מתמנה לרב הכותל, והוא נאבק על זה כבר לפני עשרות שנים.
ואני כך מדמיין את המפגש בין השר מתן כהנא לבין הרב גץ, מה הוא היה אומר לו, מדבר איתו על הדמים שהרב גץ שילם על שחרורה של ירושלים? זה מעניין. ואם הרב גץ היה מוותר אז, לפני עשרות שנים, לתנועה הרפורמית, אז אתמול לא הייתה יוצאת אותה הודעה מקומץ רבנים בתנועה הרפורמית, הודעה עצובה שהגיעה אלינו מארצות הברית?
ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, מה שלי מאוד כואב בממשלה הזו, שיש פה מרור כורך. המרירות כרוכה יחדיו, ואני אסביר. יש פגיעה קשה בזהותה היהודית של מדינת ישראל, אבל שותפיה הבכירים זה כבר לא רק האדונים של כהנא ובנט, זה לא רק האדונים ליברמן ולפיד, שהם שונאי דת וכל מה שקשור לזה, אלא יש שותף חדש, אנטי-ציוני. אני רוצה להזכיר לכולם, היה פה לפני כן השר עודד פורר – שעד לאחרונה זו עוד הייתה דעתם של רבים מסיעות הקואליציה, כחול לבן, ישראל ביתנו, אני לא אדבר בכלל על תקווה חדשה וימינה. הייתה גם עוד איזה מפלגה כזאת שקראו לה דרך ארץ, משהו כזה, ששלחה את כולם לבחירות חוזרות. אבל, תראה, כולם מתחילים להכשיר את השרץ, וזה מה שמפחיד אותי וזה מה שמסוכן. יותר מזה, ראש הממשלה בנט מספר לכולנו שהיום הוא היה עושה את זה מלכתחילה.
היה לנו פעם מפקד בצבא, לא נזכיר את שמו כי הוא עדיין מפקד בכיר, הוא היה אומר: אל תעשו מהחרטא אידיאולוגיה. מה שנקרא, לקחת איזושהי מציאות ולהתחיל להגיד שזה מה שרצינו. נפתלי בנט עושה מהחרטא אידיאולוגיה. והאמת שהוא טובע עד צוואר מתחת לאחוז החסימה. ואני שואל, מי שטובע, גברתי השרה, מי שטובע עד צוואר מתחת לאחוז החסימה יכול לנהל את המדינה כשבועות המים מתחילות להיכנס לו לגרון?
אני רוצה לגעת בעוד עניין אישי. לכל אחד יש את מלחמת יום הכיפורים שלו. אני רוצה לדבר על זה שהתקשורת וכולם הודפים את הקונספציה, ולכל אחד יש את יום הכיפורים שלו וניפוץ הקונספציה והאשליה. אני גם חוויתי את זה, אדוני היושב-ראש, בתור מ"מ צעיר, חוויתי את זה מאוד חזק ב-1996, כשאנחנו היינו עמוק עמוק עמוק בתוך הקונספציה של אוסלו. זה הקרין – וזה לא משנה עכשיו, התחלף שלטון, לא התחלף – זה הקרין עמוק לתוך הצבא.
אני זוכר את סגן הרמטכ"ל מתן וילנאי, שבועיים לפני 26 בספטמבר 1996, יושב ונותן שיחה לפני קצינים צעירים בחרוב, בחטיבת שכם שומרון, שפורקה אז כי הייתה קונספציה, הייתה אשליה. ביומיים האלה של לחימה, כשפעם ראשונה הכנופיות הפלסטיניות מהרשות הפלסטינית פתחו באש לעבר חיילי צה"ל, אבל אנחנו היינו כל כך עמוק בקונספציה, צה"ל איבד אז 17 לוחמים. הבכיר שביניהם זה אלוף משנה נביה מרעי, אחיו של מופיד מרעי. נביה מרעי, זכרו לברכה, שהיה סגן מפקד אוגדת עזה.
ואדוני היושב-ראש, אני זוכר היטב את הרגעים האלה תחת אש, איך כולם, הבכירים, ככל שהיו בכירים, כך הם היו יותר תקועים בקונספציה של אוסלו, של שיתוף הפעולה. ואני אומר לך שכשכולם עובדים בלמכור אשליה ביטחונית זה מסוכן. לא רק אני חוויתי את זה, לצערי, למעלה מ-1,000 הרוגים חוו את קונספציית אוסלו. אבל אתה יודע מה? רבין עשה זאת כי הוא האמין שהוא עושה טוב לישראל. בנט עושה את זה – כי מה? כי מה? כעומק נטישת הבוחרים כך עומק הקריסה בסקרים.
לא תמיד אפשר להשוות ממקרה אחד למקרה שני, מתקופה אחת לרעותה. אנחנו אבל עוד פעם חיים בקונספציה מוטעית ואנחנו חייבים, מוכרחים, ללמוד מן ההיסטוריה ולהפיק את הלקחים. אני שומע אתמול את החדשות על העוזרת ההיא, ועל מה אמר מנסור, ועל רשת הביטחון של אוסאמה סעדי – זה הסעד היחיד שנותר פה – את מה שהוא עמד פה ואמר אתמול על הבמה, על הפודיום, על הצהרת בלפור. כולם עוצמים עיניים. עוצמים עיניים. כולם עוצמים עיניים. זה גשם.
מה זו היסטוריה? בשומר החומות בנט הודיע שהוא התפכח. גברתי השרה, את חברה בממשלה הזאת, זה עבר לו מהר מאוד. כולכם עוצמים עיניים. מדינה שלא תדע להילחם בטרור כי היא תעצום עין, הטרור ידע להילחם במדינה עד כי תעצום את עינה. תזכרי את המשפט הזה טוב טוב טוב. ולכל אחד יש אחריות, גם למי שנורבגי. הרי ישבו פה אחר כך 20 נורבגים, ירימו את היד, יורידו את היד, ירימו את היד, יורידו את יד – – –
22.
זה כבר לא משנה.
מה זה משנה? עשרות, עשרות – – –
אף אחד לא מכיר, אף אחד לא יודע. שמעתי אחד מהם הבוקר מתראיין – רחמיי.
רחמיי. הוא מתחיל להסביר: הרבנים אמרו לי ככה, לא אמרו לי ככה. תבקש לא לעלות לרדיו.
נו, מי כבר יכול להיות? הוא באמת בחור טוב, בחור טוב כלפון, הוא באמת בחור טוב, אבל לפעמים אתה צריך לזכור שאתה נמצא – –
– – שאתה נמצא במקום שמקבלים בו החלטות, החלטות של חיים, החלטות של ביטחון מדינת ישראל. קראתי עכשיו שראש הממשלה – שנייה לפני שעליתי לכאן – עסוק מאוד עכשיו באיך להציל את העולם, אחרי שהוא פירק את המפלגה שלו, ועוד מפלגה, ועוד מפלגה. ועכשיו הם בכלל איבדו שם כל כיוון. אפילו המנכ"לית, זאת ששולחת מכתבי איומים, לא מצליחה להשתלט על מה שקורה שם. ראש הממשלה מוציא הודעה חשובה מהלשכה שלו: יישרתי את ההדורים בין אביר קארה לחברת הכנסת פינטו. ומשם הוא טס לוועידת האקלים, אחרי שהוא נתן את ההופעה שלו באו"ם. יש איזו ועידה בין-לאומית שמחכה עוד שבוע או משהו?
אולי יעשו איזו ועידת הפרוטקשן, או ועידה להקמת שלושה ישובים בדואיים, אולי יעשו איזו ועידה – התנועה האסלאמית היא נחשבת בין-לאומית או לא בין-לאומית?
האחים מוסלמים זה בין-לאומי או לא בין-לאומי? כי אם זה בין-לאומי אז צריכים להזמין את ראש הממשלה בנט לוועידה שלהם. חברת הכנסת ברק, את רוצה לעלות לדבר כאן?
אני, נראה לי, אקצר קצת. החבר'ה בלחץ.
מחר יש את חג הסיגד. חג הסיגד הוא בעיקר חג של התחדשות, של טהרה. מציינת אותו בעיקר קהילת יוצאי אתיופיה ביתא ישראל, אבל – – –
השרה ודאי רוצה לשמוע. השרה, אנחנו מדברים קצת דברים אופטימיים.
החג הזה לאט-לאט הופך להיות חג כלל ישראלי, לכל האומה היהודית. אני חושב, וגברתי השרה, את ודאי תסכימי איתי – אתה יודע מה? לא בטוח – אבל הנקודה המרכזית של יוצאי אתיופיה, שאני חושב עליהם, זה כל המסלול שהם עשו לארץ, כל הכמיהה והכיסופים לירושלם, כל הדרך שהם עשו, כל התלאות. כמה אמונה, כמה קשיים בדרך, כמה חסמים, כמה פעמים עצרו אותם בדרך, אובדן בדרך, פטירה – אבל הם לא התייאשו. הם ידעו לאן הם מכוונים.
הם בחיים לא שכחו את ירושלים, הם בחיים לא שכחו את הכותל המערבי, הם בחיים לא שכחו את הר המוריה. הם יעמדו מחר, ואם ירשו לנו אז גם חלק מאיתנו יגיע לשם מחר תוך כדי, בטיילת ארמון הנציב, אל מול הר המוריה. זה מה שמיוחד בקהילה הזאת. אני רוצה לאחל לכל עם ישראל חג סיגד שמח, חג של אמונה, חג של שמירה על זהותה היהודית של מדינת ישראל, חג של זכירה של ירושלים, של ירושלם, של ציון, שאנחנו ממשיכים לטפס, אנחנו נחזור, נגיע לאן שצריך. ואת כל ההתבלבלויות האלה שקורות פה אנחנו נשתדל לעצור כמה שיותר מהר.
אז תבואי תיקחי את הזמן.
יאללה, תודה רבה.
תן לה חמש דקות.
1,671 מילים של אופיר סופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.