אדוני היושב-ראש, פעם שנייה בפחות מ-12 שעות שאנחנו יחד. אולי זה מסמל משהו? מה אתה אומר?
תודה רבה. רק טובים. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, שנחבאת לה אי שם, מכובדיי חברי הכנסת – טוב, אין חברי כנסת.
אני ואתה, אוקיי. אני רוצה לפתוח את דבריי במקבץ סיפורים קצר ולספר לכם על משפחה שבה האבא נפטר, לא עלינו, ממחלה קשה, והאימא מגדלת, בקושי אבל בגאווה, את ילדיהם. הבן שלהם, שהיה מעורער בנפשו, לכאורה רצח בשבוע שעבר את אימא שלו כי היא לא נתנה לו כסף לסיגריות. בגלל סיגריות הוא רצח את אימו מולידתו. נשארו יתומים צעירים בבית ללא אב וללא אם.
עוד סיפור שאני רוצה לספר לכם זה על אייל – שם בדוי – נער רחוב שחי ברחוב כי הבית הרוס ולא מתפקד. האימא בלדרית סמים ולאבא אין קשר לילדים ולא חי בבית הזה. הילד הזה לא מתלבט בין כמה סוגי קורנפלקס או איזה לחם דגנים לאכול בצוהריים. הוא גם לא מתלבט בין שניצל לסטייק עוף או בקר. הוא פשוט לא מתלבט כי אין לו עם מה להתלבט, כי המקרר ריק ולא עובד כי אין חשמל. וגם הארונות ריקים כי אין כסף, וארגוני הצדקה שולחים מעט, אז הוא מעדיף להיות רעב ומשאיר את זה לאחים והאחיות הקטנים שלו, כי הוא מרחם על הקטנים המסכנים, אבל הוא כבר גדול. הוא בן 15. יש לו כוח ושכל, אז אין לו אוכל בבוקר וגם לא אוכל בצוהריים וגם לא בערב. הוא לא מחכה לארוחה חמה בשום מקום.
אבל לילד הזה אין מה לאכול, כפשוטו, ואייל שלנו רעב. אייל מחליט לפלח מהמכולת אוכל, שיהיה לו. בעל המכולת ריחם עליו ושתק. אבל יום אחרי שהרעב הציק לו, אייל התיישב בחנות פלאפל, הזמין מנה ואכל. אייל ניצל רגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר ודפק ריצה במקום לשלם. המוכר, שלא היה פראייר, הזמין משטרה, והיא תפסה את אייל. לאייל שלנו פתחו תיק במשטרה כי לא היה לו מה לאכול. התיק הזה הצטרף לקלסר שיש לו במשטרה על עבירות אלימות, כי לא קל לשחרר אגרסיות כשאתה רעב ואין בית אוהב שתומך בך.
רבותיי, הסיפור הזה, השם ישמור, הוא אמיתי לחלוטין. הילד הזה ניצל. הוא נקלט בתיכון ירושלמי שהוא ההזדמנות האחרונה לנערים במצבו, שם צורף לתוכנית מיוחדת שבה למד מקצוע, והרישום הפלילי שלו נמחק והוא התגייס לצה"ל והמשיך ללימודי הנדסאות. גם החבר שלו, אבי – שם בדוי – אבי היה אלים בגלל בית לא מתפקד, ובבית לא טיפלו בלקויות הלמידה שלו, אז הוא לא ידע לקרוא ולכתוב. בגיל 16 נער לא יודע לקרוא ולכתוב. 16. גם אבי הצליח להינצל בזכות יד אוהבת של אנשי ההוראה. בבית הספר שבו הם למדו ראו את המצוקה והתגייסו לעזור, עשו ביקורי בית, מיפו את המסכנים ביותר ודאגו למשפחות הנערים הללו לסלי מזון, שיהיה לעוד ילדים מה לאכול.
אני רוצה לספר לכם עוד סיפור, על אישה – נקרא לה מיטל. מיטל אקדמאית, עצמאית במקצוע חופשי. היא ובעלה, שיש לו עסק בתחום התיירות, פרנסו את ילדיהם בכבוד ובשלווה. ואז הגיעה הקורונה. הבעל הפסיק לעבוד לחלוטין ומצבו החברתי הידרדר מאוד מאוד. גם שלום הבית התערער מאוד והם החליטו להתגרש. האישה גם לא מקבלת מזונות כי אין לו מאיפה לשלם, אז היא נלחמת בכל יום מחדש. היא ביטלה את השיעורים הפרטיים לילדים, מכרה את הרכב, ובגדים חדשים – אין על מה לדבר, יש יד שנייה. אלו הם חייה, והיא שמחה איתם. היא שמחה על ההזדמנות שיש לה לגדל את ילדיה בכבוד, גם בלי פאר, כי הכסף לא יגדיר אותה, היא אומרת.
אני שואל אתכם: איפה הכסף שאמור לתת סיוע למקרים כאלה? איך גורמים לשכפל את ההצלחה שהייתה עם אייל ואבי? איך גורמים למיטל לא להידרדר לקו העוני? איך מונעים את המצוקה הבאה? איך מונעים את הרצח הבא? איפה העובדים הסוציאליים? איפה המשטרה? איפה תוכניות בית ספריות למניעת נשירה ומעטפת חינוכית והורית? איפה העירייה ומשרד הרווחה, שיתגברו את מערך החירום לנוער ולמשפחות בסיכון?
אבל אני לא היחיד ששואל איפה הכסף. קדם לי עוד מישהו, או קבוצת אנשים, שבקדנציה הקודמת שאלו איפה הכסף, על כל במה, בכל מדיה; אמרו: אנחנו נילחם בדילים שנעשו תחת השולחן. הם הבטיחו לכולנו כי זה לא תקציב, זו מכירת חיסול, והמשיכו: לוקחים כסף מאזרחי ישראל ונותנים אותו בלי בושה לפוליטיקאים רק כדי לקנות שקט. אז מה, רבותיי המחוקקים מהקדנציה הקודמת, מה שרואים מכאן, לא רואים משם. האם לפחות תתנצלו על כך שהאשמתם את הממשלה הקודמת על הדילים שאתם כעת שותפים להם לצורך שמירת הקואליציה? האם זאת גם הסיבה שהגדלתם לעשות בקואליציה וחילקתם 1.4 מיליארד ש"ח לכספים קואליציוניים, שהם חצי מיליארד יותר מהממשלה הקודמת, שעליה היטבתם למתוח ביקורת?
אני לא מבין איך יש לכם את העוז להתנהג כאילו אתם בשבדיה ולתת כסף לחתולות. האם, חשוב ככל שיהיה, חתולות עומדות אצלכם לפני הזקנות שבמסדרון ולפני החיילים והעצמאים הנאנקים? כבר פתרנו את בעיות הקיום שלנו פה במדינה שיש לנו את הפריבילגיה ששמורה למדינות שבעות? האם אין בושה? איך אבדה הבושה? אני מוכן לעזור לכם לחפש אותה. נתחיל עם כללים פשוטים בכלכלה ותיעדוף. כסף – מוציאים אותי מהריכוז פשוט, סליחה.
כסף הוא משאב מוגבל, לכן כשיש סל גדול מאוד של צרכים, ומנגד ידוע כי הכסף לא יספיק לכל הצרכים, קובעים תיעדוף לפי דחיפות. כך עושים בכל מקום, החל בבית הפרטי של כל אחד, וכך גם מדינות. אבל למען השם, באיזה עולם מעדיפים להשקיע כסף בטיפול בחתולים ולא למשל בדילול חזירי הבר בחיפה, שהם מסכנים חיים? היו מקרים שחזירי בר הרגו אנשים. זה ממש מסוכן וזו מגפה בחיפה; או בציפורים הנודדות שאוכלות את הדגה ואת הצומח בשדות שבצפון הארץ? למה לזה לא מקציבים כסף? אני באמת שואל. האם באמת אתם מעדיפים לתת כסף לחתולים על פני למנוע מעוד אם חד-הורית וילדיה להידרדר לעוני? האם באמת סדר העדיפויות שלכם הוא כזה שנותנים הקדמה לתחתית רשימת העדיפות על פני צורך חיוני מיידי? האם עד כדי כך הניתוק שלכם הוא מוחלט?
לא לחינם סיפרתי בתחילת דבריי על אייל ועל אבי ועל מיטל. סיפרתי לכם כדי להזכיר את מי אנו משרתים כנבחרי ציבור ועם מה העם שלנו מתמודד, מהם הצרכים שלנו. ועוד לא דיברנו על הצורך במיגון באשקלון, על תגבור מערך הרופאים והאחיות הקורסים תחת הנטל, על החוסר בעובדים סוציאליים ועל החוסר בשוטרים ובכבאים ועל חוסר במיטות בתי חולים, על פתרון שנדרש להסעת המונים. לא דיברנו על כך שבאשקלון הבטיחו שיהיו להם הטבות מס, כי הם נמצאים בקו החזית, והבטיחו והבטיחו והבטיחו, והיום ראש העיר אומר שהוא נמצא שם בפני קבוצת אנשים בעיר שלו שכולם כועסים על ההבטחות שהבטיחו להם ולא קיימו. היה קשה מאוד להכניס את זה בכל חוק ההסדרים, בכל החקיקה הגדולה שעשיתם?
לא דיברנו על פתרונות דיור לצעירים ועוד ועוד צרכים של הציבור שעל המדינה לתעדף בדחיפות. נכון, נכון, אנו היינו שותפים לממשלות הקודמות בקואליציה, ופעלנו לתקן ולשפר את הדרוש שיפור ולבנות איפה שאין. לא צריך לספר לכם – אתם הרי נוסעים ברחבי הארץ, בכבישים ובמחלפים, רואים את עבודת הרכבת הקלה והרגילה המחברת את הפריפריה למרכז הארץ. אתם יודעים כמה כיתות חדשות בנינו? כמה מקוואות ובתי כנסת חנכנו? איך שיפרנו את הניהול התקין של הרשויות המקומיות ועזרנו עוד ועוד בכל רחבי הארץ? פעלנו בכל תחום אפשרי לסייע ולעזור לעם היקר שלנו. נכון, המלאכה עוד רבה, יש עוד מה לשפר, אבל מפה ועד לקבוע סדר עדיפויות מעוות לחלוטין לכל צורך דחוף? איך ייתכן שאפשרתם תמיכה בחתולים – דבר שמהווה מטרד, אומנם, אבל מטרד מינורי – כל ראש עיר מכל מפלגה שתשאלו אותו למה הוא יעדיף להשתמש בכסף, הוא יאמר לכם שלכל דבר אחר, עם כל הכבוד, לפני הפניית משאבים לסעיף החתולים.
ישב פה אתמול, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת איתן גינזבורג ואמר שגם בתקופת הממשלה הקודמת הקציבו כ-4 מיליון שקלים לחתולים. בסדר, אבל לזה עכשיו צריך לעשות פי שלושה, 12 מיליון ש"ח לחתולים? עם כל הכבוד, איפה טיפה טיפה טיפה של היגיון, טיפה של חשיבה, טיפה של – אני לא יודע כבר מה לומר. איך זה נתפס בשכל? אז נכון שיש פה חברת כנסת שהיא דור רביעי למאכילי חתולים. בסדר, גם אנחנו יש לנו בתורה שלנו צער בעלי חיים, צריכים לטפל בבעלי חיים, אבל מכאן ועד להקציב סכומים כאלה שלא נשמעים סבירים והגיוניים בכלל לדבר הזה במקום לדברים אחרים?
אתם יודעים מה? ייתכן שגם מס החד-פעמי והמס על משקאות ממותקים הם עם כוונות טובות, אבל המנגינה היא צורמנית ואף נוראה. יתרה מזו, המנגינה כל כך גרועה עד שהיא נשמעת כמו יצירה של ריכרד ואגנר. האם באמת להעלות את המס על החד-פעמי ועל השתייה המתוקה זה הדבר שבו צריך להתחיל את המלחמה בזיהום הכדור ואת המלחמה בהשמנה? פתאום אנשים דואגים לנו, דואגים לציבור שלא ישמינו, אה?
מכל הדברים ברשימה יש אין-ספור דברים קודם לכן שראויים פי כמה: מפעלים מזהמים, המפחמות בשטחים, רכבים מזהמים, יבוא ויצוא של בגדים בשנה בכמות שיכולה להלביש את כל העולם. כמה זבל שזה מייצר – מישהו חשב להגביל את זה? את הג'אנק פוד, ההמבורגר, הגלידריות, שמוכח שהם גורמים למחלות שונות – מישהו חשב להגביל או למסות אותם? כיוון שהתשובה היא לא – לא ימסו את כל אלה – ממילא נשארנו עם כוונת מכוון מעוותת שיש מאחוריה כוונות אחרות ושלא תפעל את פעולתה המוצהרת ותייצר הכבדה אמיתית על משקי הבית במקום לעזור להם. וזה עוד כשאתם רוצים להוריד את יוקר המחיה עם רפורמות כאלה ואחרות, כמו רפורמת הכשרות והרפורמה של החד-פעמי. ככה מורידים את יוקר המחיה? ככה מגדילים ומעצימים את יוקר המחיה וגורמים לעוד ועוד משפחות להיכנס מתחת לקו העוני.
לכן אני שואל: מהם הגבולות שלכם בקואליציה? מי השיכור שקבע תיעדוף שכזה? הרי במשך השנים טרחתם והשמעתם ביקורת נוקבת על ניתוב כספים; אמרתם: כמו גנבים בלילה; ניסיתם להעביר הצעת חוק שהכותרת שלה הייתה "איסור כספים קואליציוניים", וכך כתוב – אני מקריא ממה שכתוב בהצעת החוק הזאת, שרק לפני ארבע שנים, במושב הקיץ של שנת 2017, הצעתם אותה. כתוב: "שיטה זו גורמת להעברת מיליוני קלים מהקופה הציבורית ללא דיון במדיניות כלכלית או סדרי עדיפויות, למטרות שמשרתות את חבר הכנסת לצרכי הפריימריז שלו, תמיכה במקורבים ועוד". ואף הגדילו לומר כי "יש חברי כנסת שמשתמשים בהסכמים פוליטיים על מנת להקצות כספים מהקופה הציבורית לטובתם האישית" – אכן, דברים חמורים מאוד. ואני שואל אתכם, חבריי חברי הכנסת: מה השתנה, אם כן? איך אתם נוהגים באותה שיטה ואפילו הגדלתם את הסכום שלה בשליש?
אבל כנראה שמה שרואים מכאן לא רואים משם. עיוורון השלטון של הקואליציה הזו סימא את כלל השותפים. זה כבר לא עיוורון שלטוני, זה היבריס, תאוות נקם ושנאה ממשית לאחר. ככה גר זאב עם כבש, אבל לא באהבה ובכבוד, אלא בקואליציה בלתי אפשרית המצופפת שורות אל מול הצד השני. ובשם שנאת הדבק הזו, מרצ מוכנה פתאום לבנות בהתנחלויות; מחמוד עבאס נותן כסף לממלכתי-דתי, לישיבות. אני אומר לך, יעשו לך שלטים, יכתבו: הנדיב הגדול חבר הכנסת מנסור עבאס.
לא נדיבות. מה זה?
אוקיי, אבל אתה יכול להשתמש בו לדברים אחרים.
אוקיי.
אוקיי.
כן. השאלה היא אם ליברמן ייתן לך לעשות את זה. על זה אין תשובה. אוקיי.
מנסור עבאס נותן כסף לחינוך הממלכתי-דתי ולמתנחלים, גם אם לא ישירות. במציאות שאתה יושב בתוך המערכת הזאת אתה נותן. ניר אורבך ונפתלי בנט מעבירים כסף – לא יודע, אני עכשיו מדבר על התחקיר של אילה חסון ואני לא בדקתי אותו, אבל לפי זה הם נותנים כסף לחמאס.
טוב. ראינו כולנו את התחקיר של אילה חסון, הוא מטריד מאוד.
ולא רק זה, זה עוצמת השנאה הפנימית שלהם האחד כלפי רעהו. אתם יודעים מה? המשמעות של הדבק שלהם היא לא ריפוי – היא שנאה של רוב העם, שנאה יוקדת. מכרו את רצון שולחיהם והמירו את רצון הבוחר ברצון שלהם. אתם יודעים שזה נקרא גנבה, פשוט גנבה. גם גנבת דעת היא גנבה. אם מישהו אומר: אני אעשה דבר אחד, ואחר כך הוא עושה דבר אחר, זה נקרא גנבת דעת, אז אתם שונאים וגונבים.
בשבוע שעבר התפרסם כי סגן השר אביר קארה אמר בהודעה בקבוצה פנימית למפלגתו כי "מדובר במפלגה של מטומטמים". סליחה שאני אומר את המילה הזאת; אני מצטט, לא אנחנו אמרנו. הסבירו שהיה שם עידנא דריתחא. אתה יודע מה זה עידנא דריתחא?
זמן של כעס: עידנא זה זמן וריתחא זה כעס, רותח. עידנא דריתחא זה ביטוי תלמודי ארמי, בארמית.
העידן, הזמן.
ריתחא זה כעס – רותח, כמו אדם רותח. עידנא דריתחא.
עידנא, עידנא, לא הודנא.
ככה הסבירו לנו שנגרמו המילים הקשות הללו. העידנא דריתחא היה ארוך במיוחד. גם שרת הפנים אילת שקד אמרה על שר החוץ יאיר לפיד כי הוא שטחי וכל שבוע עושה פיגוע – מול הירדנים, מול האמריקאים ועוד – וראש הממשלה עסוק בלחלץ את העגלה מהבוץ. אלו האנשים שמתיימרים להנהיג את המדינה, זו הרמה שלהם. מסוכסכים בינם לבין עצמם ומונעים משנאה לחברים שלהם ועוד יותר למי שלא חבר שלהם, כי אם לחברים שלהם כך, על אחת כמה וכמה למי שלא חבר שלהם. השרה שקד חושבת על השר לפיד שהוא שר חוץ שמייצר פיגועים מול מדינות העולם, אז איך היא ממשיכה לעשות איתו עסקים? ולא, התירוץ של השרה שקד הוא שמדובר בדבר שנאמר בעידנא דריתחא. אז אני רוצה לומר לכם שהתירוץ הזה לא מקובל. הרי זה מה שהיא חושבת עליו וזה מה שהיא אמרה בחדרי-חדרים. חז"ל אמרו: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו".
ניכר – איך מכירים את האדם? בכוסו – אם הוא יודע להגביל את עצמנו בשתייה; בכיסו – איך הוא מתנהג בנושא הכספי שלו; בכעסו – האם הוא שולט בעצמו כשהוא כועס, יש לו יכולת איפוק או לא. הרי השרה שקד כעסה וזה מה שהיא אמרה. היא לא אמרה את זה על גנץ, גם לא אמרה את זה על ניצן הורוביץ; היא אמרה את זה על לפיד. אני שואל, באמת: איך ייתכן שהיא ממשיכה לשבת עם מי שלפי הגדרתה מייצר פיגועים נגד מדינת ישראל? זה בכלל לא משנה שהיא התנצלה, משנה שזה מה שהיא חושבת עליו. היא מאפשרת להמשיך ישיבה איתו בקואליציה והמחשבה שלה עליו לא השתנתה, גם אם כלפי חוץ היא אמרה שהיא התנצלה.
אז אני רוצה לשאול את השרה שקד: אני מעריך אותך ומוקיר אותך כאישה ישרה. תראי לצד מי את יושבת בממשלה – לצד מי שקורא לכם "מטומטמים"; לצד חברת מפלגתך שמחפשת לברוח מכם למפלגות אחרות; לצד מי שמעביר כסף – so what – לחמאס – –
מחקתי. – – לצד מי שאת מגדירה אותו כשטחי. עד מתי תוכלי לשאת את הבושה? ואני גם שואל אתכם, חברי הקואליציה: ממה אתם עשויים? בלילה, כשאתם חוזרים הביתה, איך אתם מסתכלים לילדים שלכם בעיניים? מה אתם מסבירים להם כשאתם יושבים עם אדם שמזגזג בדעותיו ופועל לפי פוזיציה נכון למה שטוב לו באותו הרגע – שמה, שכשכסף קואליציוני משרת את המפלגות האחרות אז הוא רע ומושחת, אבל כשאתם עושים את אותו הדבר ואתם מגדילים את הסכום ב-500 מיליון ש"ח זה טוב? פה אין שחיתות? זה החינוך לערכים שלכם? מה הערכים שלהם? מה אתם אומרים לילדים כשאתם צריכים לחנך את הילדים שלכם? מה אתם אומרים להם? איך אתם יכולים להסביר את זה? איך אתם מסבירים מציאות שבה שר בכיר חושב שממשלה גדולה וח"כים נורבגים זה לא טוב אצלנו, אבל כשזה אצלכם זה בסדר, ולכן אתם שברתם שיא בנורבגים ובמינויים, ואז זה נהיה טוב?
האם אין לכם בושה? אין לכם גבולות? הרי עם נציגים של תנועת רע"מ אתם יושבים, וגם מרצ. האם לחלוטין תנועת ימינה הפכה לתנועה פוסט-ציונית? עד מתי תעשו שקר בנפשכם? חברי הקואליציה, באמת, אתם לא רואים שזה גדול עליכם בכמה וכמה מידות? אתם לא רואים איך אתם נכשלים בהבנה בסיסית בשלטון, בפוליטיקה ובממשל? אתם ממש כמו ילד קטן שנוסע על בימבה ורוצה לנהוג בסמיטריילר – היחס של חוסר ההבנה והניסיון הוא זהה.
הגמרא מספרת על יהודי אחד, אלעזר בן דורדיא, שטרח והתאמץ לעבור כל עבירה שיש בעולם. יום אחד, תוך כדי ביצוע עבירה, אמרה לו מופקרת אחת כי לעולם לא יקבלו את תשובתו; גם אם הוא ירצה לחזור בתשובה, לעולם אין לו חזרה בתשובה. אי-אפשר. נגעו לו הדברים בליבו. הלך וישב בין שני הרים וגבעות ואמר: הרים וגבעות, בקשו עליי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים יָמוּשׁוּ והגבעות תְּמוּטֶנָה". אמר: שמיים וארץ, בקשו עליי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עליי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובוֹשה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עליי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמַקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. מספרת הגמרא: הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא – הוא כבר קיבל תואר "רבי" – רבי אלעזר בן דורדיא מזומן הוא לחיי העולם הבא. כשהוא הבין שהכול תלוי רק בו ואף אחד לא יכול לעזור לו, הוא הבין את הנקודה הזו, ישב ובכה וחזר בתשובה שלמה עד שיצאה נשמתו – הוא היה מזומן לחיי העולם הבא.
חברי הקואליציה, אני קורא לכם: עוד לא מאוחר. אתם עוד יכולים להציל את נפשותיכם ולזכות בתהילת עולם. אל תהיו אלכס גולדפרב. האם באמת בשביל מיצובישי או סקודה אתם מוכנים למכור כל עיקרון ציוני ויהודי פה בישראל? תתעשתו. אתם עוד יכולים להתנתק מהחבורה הפוסט-ציונית הזו, להציל את עם ישראל, לקבל תיעדוף נכון בחלוקת התקציב, לא ללכת בעיניים עיוורות, כעיוור המגשש באפלה, וללכת לאשר תקציב שהוא כל כך אנטי-חברתי, הוא כל כך פוגע בציבורים שלמים וגדולים, תקציב שמונע משנאה ונקמנות.
אין שום ספק, יושבים אנשים וחושבים: איך אנחנו נציק? אדוני יודע שיש עכשיו 4,000 בתי אב של משגיחי כשרות שנמצאים עכשיו בשטח ועובדים. הרפורמה הזאת שרוצה להעביר השר לענייני דתות, בתמיכתו הנלהבת של שר האוצר – הנלהבת, שכל כך שמח שנתנו לו רעיון – הוא חשב שייקח לו הרבה זמן להעביר את הרפורמה הזאת ואת השינוי. לפני שהוא נכנס, אחד התנאים שלו היה שהוא ישים רבנים של צהר, ארגון צהר, שיעבוד, שזה ארגון שמקל בצורה בלתי רגילה, נגד ההלכה היהודית. 4,000 איש הולכים לאבד את מקום עבודתם. 4,000 איש הולכים לאבד את מקום עבודתם. איפה נשמע כדבר הזה? ירצו להעביר אותם לתאגידים שכל עניינם יהיה איך להרוויח כמה שיותר כסף. יעשו תחרות בין תאגידים מי ייתן כשרות יותר זולה, לא יותר טובה. אז ככל שאתה אומר – במקום שהמשגיח יהיה שם 24 שעות, אתה אומר: לא, הוא יהיה רק שעה ביום והוא יכול ללכת, אז העלות של התאגיד זולה. אבל הכשרות – איך היא תהיה? אין כשרות. אין כשרות – –
– – וחבל שכך.
ולכן, רבותיי, אני קורא לכם שוב, בדקה האחרונה: גברתי שרת החינוך – שהיא אישית עושה עבודה טובה, אבל גם לך אני קורא להתעשת. את יכולה להיות שרת חינוך גם בממשלה שלנו שנקים, וטובה אפילו יותר. אני קורא לכם, לכולם, לחשוב פעם נוספת. אדוני היושב-ראש, אני בטוח שכל מה שהבטיחו לך ונתנו לך – אני מקווה שייתנו לך; אנחנו מכירים את זממם ודרכיהם של פקידי האוצר, שהם יודעים לתקוע מקלות בגלגלים. וגם אני חושב שאם היית באמת, בסופו של דבר – אמרת שרצית; נכון, זה לא היה תלוי בך, אבל אם היית בממשלה אחרת, המצב שלך מבחינתנו היה הרבה יותר טוב, ולפחות היה מעשי. אולי לא היו נותנים לך את הסכומים שאתה מדבר, אבל לפחות זה לא היה כלאם פאדי, זה היה משהו אמיתי שהיית מקבל. תודה רבה.
2,984 מילים של יואב בן צור. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.