קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
השר, חברים, ערב ארוך לפנינו לאישור תקציב. אני אקצר לכם את השעות הארוכות שנשב כאן: התקציב יאושר. הוא יאושר בסוף, כי – – –
אני מניחה שחבר הכנסת טור פז חשב אולי משהו אחר, אבל תרשה לי להפתיע אותך: התקציב, על כל המיליארדים שלו, יאושר. הוא יאושר כי כל מי שביקש לקבל מענה לכל צורך באשר הוא, קיבל אותו. לא הייתה פה בכלל מחשבה אם הקצאת התקציב עומדת בהלימה לערכים של מדינת ישראל; אם הקצאת התקציב עומדת בהלימה לסדרי העדיפויות שאנחנו רוצים לקדם כחברה; אם התקציב מסתכל קדימה בואכה לשנים הבאות ואומר שהוא משרת את היכולת לייצר פה עתיד יותר טוב לילדינו, לחיילינו, לפריפריה שלנו, לאוכלוסיות החלשות. האם זה התקציב שנועד לעשות את זה? לא, לא היה דיון. אנחנו כולנו עוקבים אחרי תהליך האישור של התקציב, ואנחנו רואים שהוא נולד בחטא, בהסכמים קואליציוניים, ששם היו מוכנים לשלם כל מחיר ובלבד להקים את הממשלה האומללה הזאת.
אנחנו רואים איך ערכו את התקציב. למשל, אני זוכרת שבממשלה שאנחנו היינו בה, ידע להגיד חבר הכנסת מיקי לוי איזה תפקיד אנחנו מייחסים לאוצר ולאגף התקציבים באוצר, שאומר לנו: רגע, אלה ההגבלות. שימו לב לא לחרוג מהן. לא עם הכול הסכמנו, אבל כשאנחנו רואים חוות דעת כל כך קיצוניות של אגף התקציבים, שאומר: התקציב הזה לא משרת את האינטרס של כלכלת ישראל; הוא פוגע ביכולת של ישראל לצמוח, הוא פוגע במנועים הכלכליים, ובאותה נשימה אומרת הכלכלנית הראשית: בחנתי, ראיתי, בדקתי – זה תקציב שפוגע משמעותית, כמו שהרפורמה המשפטית פוגעת משמעותית, ובכל זאת, אנחנו דוהרים לעבר התהום, ולא רק דוהרים – משמנים את הדהירה, את הגלגלים של הרכבת הזאת שלוקחת אותנו לשם, בהרבה מאוד כסף. הרבה מאוד כסף, שהרי אם לא ניתן כסף, אם הממשלה הזאת לא תיתן כסף, זה לא יקרה. אז יש ראש ממשלה שאין לי ספק שהוא יודע בדיוק מה ההשלכות ומה ההשפעות של התקציב הנורא הזה, והוא שותף לעניין, כי כנראה – לא כנראה, בוודאות – בלי התקציב הזה הוא לא יוכל להיות ראש ממשלה.
אני אומרת לכם, יש לי כמה מסקנות מהתקציב. קראתי את העקרונות שלו ואת הנושאים ואת תתי-הקבוצות, קראתי את ההסכמים הקואליציוניים ועל מה שופכים פה מיליארדים, ואני מבינה שממשלת ישראל קיבלה החלטה מאוד ברורה – ממשלת ישראל קיבלה החלטה לחסל את אורח החיים הליברלי בישראל ולהביא תקציב שמבטא תמיכה רחבה במיעוט, שמהווה סדר גודל של 13% מהאוכלוסייה, על חשבון הרוב. זה הסיפור. אם אנחנו עוברים סעיף-סעיף ואוגמים את כלל המשמעויות מהתקציב, זה מה שאנחנו מבינים. 13% מהאוכלוסייה מקבלים תקציב חסר פרופורציה לגודלם. אבל התקציב הוא לא הסיפור, הוא לא רק כמה כסף נתנו להם – הוא מה הם יעשו בכסף הזה כדי לחסל את אורח החיים הליברלי. סדרי העדיפויות שם מאוד ברורים, והם אומרים לכל אזרח: או שאתה יהודי שומר תורה ומצוות על פי הפרוטוקול שהחרדי קבע, על פי הדרך שבה הוא רואה את אורח חייו, ואז תקבל הרבה תקציבים, ואולי כדאי לך להיות שם, או שאתה בושה לעם היהודי, כפי שחבר הכנסת אייכלר אמר לי רק לפני כמה ימים, כבוד היושב-ראש. הוא ישב פה בכיסאך. אני דיברתי כאן על חשיבות העבודה של חרדים והתרומה שלהם. לא יצאתי נגד דתם, נגד אומנותם. אמרתי שלנוכח המגמות הדמוגרפיות, חרדים חייבים לצאת לשוק העבודה, והוא אמר שאני בושה לעם היהודי ושאנחנו בעצם משקרים, כי חרדים עובדים.
ואני אומרת לכם, זה לא יכול להימשך ככה. אני מסכימה עם זה שיש מגזרים שצריך להתייחס אליהם באופן שונה ושצריך לכבד את האחר וצריך לכבד את הצרכים הייחודיים. כשאני מסתכלת על החרדים, אני מסתכלת גם על הערבים, ואין לי ספק שצריך לתת מענה ייחודי. אבל האם אנחנו מבינים שהבידול הזה והפיצול הזה בין האוכלוסיות והמשמעות של התקצוב של אוכלוסיות – רק של החרדים, צריך להגיד – באופן כל כך חסר פרופורציה לגודלם ולרצון שלהם לשנות את אורח החיים של כולנו – האם זה לגיטימי? האם הם מבינים את המשמעות של הפגיעה באורח החיים שלנו כחברה? ודאי שלי, כאישה, אני יכולה להגיד, חילונית, אפילו מסורתית, אבל שחיה חיים מתוך הבנה של תרגום היהדות כרצוני, כהבנתי, בלי שמישהו יקבע לי איך ייראה אורח חיי.
ואת זה בדיוק רצו למנוע האבות המייסדים, שחשבו רבות מה הם יכתבו במגילת העצמאות, ודיברו על ערכים ברוח נביאי ישראל, אבל באותה מידה – אומנם לא ציינו את המילה דמוקרטיה, אבל דיברו על ערכים של שוויון וצדק, וכן, גם ממלכתיות. הממלכתיות הייתה תמיד הדבק הזה שמסדר לנו את החיבור בין מגזרים שונים; שאומר: יש לנו דגל, יש לנו לאום, יש לנו דור שאנחנו צריכים לגדל אותו קדימה ולראות איך הוא מסוגל לדבר ולתקשר סביב ערכים משותפים, גם אם יש לו אורח חיים שונה.
למשל, אם אני לוקחת כדוגמה, חבר הכנסת טור פז, את נושא החינוך הממלכתי – ואתה בא מעולם החינוך – –
– – אני רואה את השחיקה הממש-מטורפת של מערכת החינוך הממלכתי בתקציב הזה.
חד-משמעית. אם פעם ידענו שהתקציב לחינוך הממלכתי הוא הדבר המוביל את מערכת החינוך בישראל, כי אתה אומר: לא משנה איפה ילד ילמד – ילמד בתל אביב, ירושלים או בכל מקום אחר, בכל כפר, בכל עיר, גם במגזר החרדי, גם במגזר הערבי – הוא אמור ללמוד עקרונות יסוד שמספרים את הסיפור הישראלי של מדינה יהודית-דמוקרטית, ובסוף זה מייצר את אותו מכנה משותף. כשאני פוגשת מישהו שלא פגשתי אותו קודם, גם אם הוא בא מקהילה אחרת, ממגזר אחר, אבל עברנו את אותה מערכת חינוך ממלכתית – יש לנו בסיס משותף. מה עושה התקציב הזה? מפרק את העניין.
מה זה מעמיק את השסע? מפצל ומפרק ואומר: מי שלא ילמד בבית ספר ממלכתי, במערכת חינוך ממלכתית, אנחנו נשלם לו יותר. מי שלא ילמד לימודי ליבה – עוד יותר ועוד יותר. מי שילך ללמוד ולא ילך לצבא ויהיה אברך – ואני אומר לכם שוב: אין לי בעיה עם זה שהולך להיות אברך. בחר להיות אברך – למה המדינה צריכה לממן אותו יותר? אתה רוצה שאני אממן אותך יותר? קח את כל התקציב, תשקיע בישיבות בלימודי אנגלית ומתמטיקה. לא תיתן לאברך הזה יותר הזדמנות לצאת לשוק העבודה עם יותר כלים ויותר פוטנציאל השתכרות? למה? שלא לדבר על הערכים המשותפים. אם הצעיר שחי בתוך קהילה סגורה לא נחשף לערכים של מערכת החינוך הממלכתית, לא מגיע אליה בשום צורה שהיא, איך יש סיכוי שתהיה בכלל יכולת לייצר מכנה משותף בין חלקי האוכלוסייה השונים?
והתקציב הזה הוא ממש ממש ממש דורס את מערכת החינוך הממלכתי, ובדרך את כל מה שמשותף ויוצר אולי את הדבק שלנו. ואני אומרת לכם את זה בכאב רב, כמי שהייתה שנים רבות בשירות צבאי, וחשבנו שהצבא הוא אולי המפלט האחרון של הממלכתיות והרצון לחבר בין אוכלוסיות שונות. אף פעם לא היה עניין בצבא אם מתחת לקסדה יש לך כיפה או אין לך. ראינו הזדמנות נפלאה לחבר בין אנשים, בין תפיסות עולם, ובסוף כולם עמדו ביחד מול אותה משימה – הגנה על ביטחון המדינה. לצערי, גם הצבא, שהוא בבואה של החברה, הולך ונשחק. מודל צבא העם – אנחנו רואים את המספרים – הולך ונשחק באופן כזה שיש לך אוכלוסיות שלמות שלא מגיעות לצבא, וכשאני מסתכלת על ההצעה המתהווה על חוק הגיוס כאן בממלכת המיליארדים לעידוד השתמטות ועידוד יציאה לשוק העבודה, אני רואה שזה מוסע למקום רע מאוד, שבו רק חלק מהציבור יתגייס לצבא – ואגב, זה אותו חלק שאנחנו מדברים עליו כחלק ליברלי משמעותי, שהוא הרוב.
מה קרה, מירב? באו ואמרו לנו: יש פה 64 מנדטים. תכבדו. כאילו לא כיבדנו. התייצבנו, העברנו את המשרדים, עשינו את כל מה שנדרש מאיתנו. מישהו חשב ש-64 המנדטים האלה ישנו את הצביון של המדינה ויגידו: עזבו אתכם ממלכתיות – לא נחשב? כל מה שקשור לממלכתיות – היידה, גורסים אותו. כן נלך לכל מי שתומך בערכים שלו, בתפיסות העולם שלו במדינה יהודית, כן נעמיס עליו כספים וכן נגיד לו: בואו נגדיל את הניכור ונרחיק את ההקצבות מקצה לקצה, ואת זה נתבל ונעמיס בהמון הסתה.
מקצה לקצה. נכנסת למציאות שבה אתה אומר: אוקיי, הממשלה הזאת תיקח אותנו קדימה, והיא לוקחת אותנו אחורה. מי קבע שחרדי יקבע לאישה, רק בגלל שהוא חרדי, כשהוא 13% מהאוכלוסייה, יקבע לאישה שהיא 50% מהאוכלוסייה, יקבע לי, איך לחיות, איפה להיות במרחב הציבורי, באיזה תנאים תהיה לי הפרדה? אתה רוצה לעשות הפרדה – תעשה את ההפרדה במרחב הפרטי שלך. אתה תקבע לי שאני לא אוכל להיות במקום מסוים בזמן מסוים כי אני אישה, בשנת 2023, במדינה שהיא יהודית ודמוקרטית? אנחנו מבינים מה זה אומר?
אז איך מחזקים את זה? שופכים עוד יותר תקציבים על הזהות היהודית. אנחנו כולנו מבינים את ההיגיון של חבר הכנסת מעוז, והוא אומר: כמה שיותר לתקוף ליברליות; כמה שיותר להקצות משאבים לזהות יהודית על חשבון ערכים אחרים. ומי אמר שללהט"בים צריכות להיות בכלל זכויות? מי אמר שלנשים צריכות להיות אותן זכויות שאני מייחס ומנכס לאותו מישהו שפועל על פי תרי"ג מצוות?
ואני משתגעת מזה, כי אני מסתכלת פה על חברי הכנסת שאינם כאן עכשיו, מסתכלת על הערכים של הליכוד הליברלי, על הרוב שלנו כאן בכנסת – אולי לא ברוב של המנדטים, שהביאו אותם לממשלה, אבל הרוב של מי שמשקף את החברה הישראלית – זה מה שאנחנו רוצים להביא לחברה הישראלית? תקציב שאומר לאדם הליברלי בחוץ – מעל 65% מהציבור הישראלי נמצא שם, ואם תוסיפו גם את הערבים, שבמהותם חיים אורח חיים ליברלי, אז תסתכלו על זה ותגידו: זה מה שהציבור אמר לנו כשהוא שלח אותנו לכאן, בין שאנחנו אופוזיציה ובין שקואליציה? נתתי לכם אישור להעביר תקציב שמקצין את ההפרד ומשול, שיוצר מציאות שבה הערך היהודי גובר על כל ערך ליברלי אחר? אני אומרת לכם חד-משמעית שלא. תעמידו את תשעה וחצי מיליון האנשים שחיים במדינת ישראל ותשאלו אותם מה הם רוצים – הם בחרו בהצבעה, 64 מנדטים, הכול טוב ויפה. הם לא התכוונו שתהפכו את המדינה למדינה שהתכלית שלה היא מדינת דת והתקציב והמשאבים יגיעו אליך רק אם אתה יותר ויותר יהודי ופחות ופחות ליברלי. מי קבע שאותו חרדי יכול לקבוע ללהט"ב אם מותר לו או לא מותר לו להשתייך לקהילה הלהט"בית, את מי לאהוב? מי קבע שהם יכולים לקבוע לנו מה יהיה לנו בצלחת לאכול, ועוד כהנה וכהנה?
והתקציב הנורא הזה עושה בדיוק את זה – נותן כוח למגזר. ואני לא רוצה לצאת נגד האנשים במגזר; אני רוצה לצאת נגד הפוליטיקאים שמובילים את המגזר הזה ולהגיד להם: מי קבע שאתם תוכלו להגיד לנו מה אורח החיים שלנו, ואם אנחנו לא יהודים על פי אמות המידה שאתם תקבעו לנו, אז לא מגיע לנו תקציב – לא לפריפריה, ולא לילדים בסיכון, ולא לאוכלוסיות קשות יום? אה, כן, קשות יום – רק אם הם חרדים. סיכון – רק אם הם חרדים. זה נראה לכם הגיוני? זה נראה לכם עובר את המציאות? מה, אתם לא מניחים שיום אחד נגיע עוד פעם לבחירות? אני מקווה שמוקדם ככל שניתן, ואז נצטרך לשאול את הציבור. נראה לכם שזה עובר? בשום פנים ואופן לא.
ואני רוצה להגיד לכם, זה לא מנותק מהרפורמה המשפטית. הרי זה אותו דבר. כאמור, אני נמצאת בצוות ההידברות בבית הנשיא מטעם יש עתיד, וכשאני מסתכלת, אני אומרת: מה סלע המחלוקת בסיפור הזה של מערכת המשפט? על מה הדיון הגדול? כן או לא עוד שופט מרוקאי – זה האירוע? לא, זה לא האירוע. אולי ככה נוח להתבטא ולשים שלטים באיילון. הסיפור הגדול הוא אם מערכת המשפט בישראל תהיה יותר יהודית ותשפוט על פי ערכים יהודיים ופחות ליברליים, אם מערכת המשפט תיתן יותר ויותר משמעות והעדפה לסוגיות שנוגעות להתיישבות, או שתסתכל על זה במובנים של חוק בין-לאומי, של שוויון, של זכויות אדם וכו'. ואני אומרת לכם, זה בדיוק אותו סיפור. זה לא מקרי. התקציב הזה מספר גם את זה ואומר: כמו שאמרנו ברפורמה, כמו שהם אמרו ברפורמה, ניתן עדיפות ברורה לקידוש היהדות על פני כל דבר אחר. עכשיו, זו לא הדרך שאליה יצאנו, בטח לא הציונות. יש פה תמונה של הרצל, כבודו.
אני אמורה לסיים לקראת 19:00, לא?
עכשיו? אז שתי דקות ואני מסיימת. יש פה את התמונה של הרצל. כשאני מסתכלת על ערש הציונות ומה היא יצאה, במובן הזה של אנחנו נהיה מדינה לעם היהודי, אבל נהיה גם מדינת מופת של צדק ושוויון – אנחנו מתרחקים מהערכים האלה. האנשים ברחובות שיוצאים במאות אלפים כדי להפגין, אומרים לנו את זה בדרכם. אנחנו רוצים להבטיח שאנחנו שומרים על הדבר היקר והנפלא הזה שנקרא מדינת ישראל, ששמרנו, הבאנו והצלחנו לייצר חברה שבכל קנה מידה הצליחה ביחס לגודלה. והתכלית הזאת, שעומדת בסתירה מוחלטת לכל ההבטחות של ראש הממשלה על איראן ועל משילות ועל יוקר המחיה ועל סעודיה וכו' וכו' – אנחנו רואים שאנחנו רחוקים מאוד מהיעד.
אנחנו כמובן נצביע נגד התקציב הנורא הזה, שמרחיק את ישראל – גם אחד מהשני בחברה וגם את ישראל מהעמים ומהחברה המתקדמת בעולם. תודה רבה.
1,964 מילים של אורנה ברביבאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.