קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי וחברות הכנסת, דיברו רבות על התקציב, אבל כנראה שיש פרה קדושה, וזה מה שנקרא הביטחון. אסור לגעת בביטחון. אני רוצה להגיד מהו הביטחון האמיתי. הביטחון האמיתי העמוק, האסטרטגי, זה עשיית השלום. התחום שמקבל הכי הרבה בתקציב המדינה הוא מה שנקרא "ביטחון" כולל כל מפעל הכיבוש, לרבות ההתנחלויות. אני פונה לאזרחי המדינה, לרבות העניים, ואומר: במקום להשקיע שם, צריך גישה אחרת לגמרי, והיא גישה למען השלום והעברת הכסף הזה לשכבות המוחלשות בתוך החברה.
אני פונה למפגינים בקפלן ובכל מקום ואומר להם: איך אתם לא קושרים בין הכיבוש לבין הפגיעה במרחב הדמוקרטי? למדנו פעם בספרות שהפשיזם מגיע או מהקפיטל הגדול או מחונטה צבאית – כמו פרנקו בספרד למשל, כמו יימח שמו וזכרו בגרמניה, כמו הדוצ'ה באיטליה – אבל פה, במדינת ישראל, אני רואה שהגנרלים נגד ההפיכה המשטרית, ואני רואה שהקפיטל הגדול נגד ההפיכה המשטרית. אז מאיפה מגיע הפשיזם לתוך מדינת ישראל? מי שמזין אותו יום-יום זה מפעל הכיבוש. מאיפה מגיע בן גביר? מאיפה מגיע סמוטריץ'? מאיפה מגיע רוטמן? כולם כולם מאותו מקום. הכיבוש מזין את הפשיזם בתוך מדינת ישראל.
אני רוצה להגיד לכם שיש שני דברים כל כך טרגיים, כל כך טרגיים. האחד הוא שאם נדבר עם בן אדם פנים מול פנים ונשאל אותו מהי הסוגיה החשובה ביותר, הוא יגיד שבסוף בסוף, שאלת השלום היא השאלה האסטרטגית ביותר. ואתה שואל אותו עוד שאלה: אז למה אנחנו לא נאבקים למען השלום? הוא יענה לך: יש ייאוש. אין מומנטום. יש חשוב ויש דחוף; שאלת השלום היא לא דחופה, אבל אנחנו יודעים שהיא החשובה. תמיד יש נושאים יותר דחופים.
אבל הבעיה הטרגית השנייה והיותר-עמוקה היא שבמצב מסוים יש, או לפחות יהיה, רוב בקרב שני העמים שיסכים על אותו מתווה של שלום. למשל, כולנו יודעים שבשנת 2008, ראש הממשלה לשעבר אולמרט והנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס התקרבו עד 99% מההסכם. חבל שזה לא נמשך עד להסכם. אני יודע שברגע האמת יש רוב בקרב שני העמים שיבחרו בחיים, יבחרו בשלום ויפנימו שיש פה שני עמים ולא רק עם אחד; שמגיעה לשניהם זכות להגדרה עצמית – מגיעה ליהודים זכות להגדרה עצמית, מגיעה לפלסטינים זכות להגדרה עצמית – ונחיה בשלום שייטיב עם כולנו. הטרגדיה היא לא רק שלא נאבקים, אלא שיש אפשרות להשיג רוב בקרב שני העמים לאותו מתווה של שלום. אבל העתיד עוד לפנינו. אנחנו צריכים להיאבק למען המטרה הנעלה מכול.
ב-5 ביוני יום השנה לכיבוש של שנת 1967. ב-3 ביוני, ביום שבת, חד"ש, תנועתי הפוליטית, יוזמת מאבק נגד הכיבוש ולמען השלום בתל אביב; אנחנו עוד נעדכן על הפרטים. חשוב שכמה שיותר ערבים וכמה שיותר יהודים ישתתפו בהפגנה החשובה כל כך הזאת, שצריכה במינימום של המינימום להשאיר את הלפיד של השלום בוער. זה המינימום. אבל אל לנו להסתפק בזה. אנחנו צריכים להיאבק עד שנשיג את השלום באמת ובתמים.
עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני רוצה להתייחס לתקציב המדינה בהיבט אחר. אני רוצה לפנות לנציגי המפלגות החרדיות ולהגיד לכם: אתם הייתם בממשלות, כמעט ב-80% מהממשלות ואפילו יותר, ואני רוצה להגיד לש"ס: את נמצאת בממשלה משנת 1984 – כמעט 80% מהממשלות. אני רוצה לשאול באמת על המצב הכלכלי של התושבים החרדים, וגם על המזרחים בעיירות הפיתוח. עשיתי מיני-מחקר, אני חייב לומר שלא הכי מדעי, לא הכי אקדמי, אבל בדקתי את הפער בין עיירות פיתוח לבין צפון תל אביב בשנת 1984 ואת הפער בין עיירות הפיתוח לבין צפון תל אביב בשנת 2020, ומצאתי שהפער הולך וגדל. ואני שואל את עצמי: רוב תושבי צפון תל אביב הצביעו בעד מפלגות שרוב הזמן הן באופוזיציה, כמו מפלגת העבודה, כמו יש עתיד, כמו המחנה הממלכתי, כמו מרצ; שנמצאות ברוב המקרים באופוזיציה. אבל תושבים מעיירות פיתוח מצביעים בעבור הליכוד, מצביעים בעבור ש"ס, שב-80% מהמקרים, משנת 1977 ועד עכשיו, המפלגות הללו נמצאות בקואליציה. אז למה המצב הסוציו-אקונומי בקרב תושבי צפון תל אביב מגדיל את הפער לעומת עיירות פיתוח? למה? אני חושב שזאת שאלה כל כך רצינית, שאמורה להעסיק את כולם.
התשובה היא בגישה הסקטוריאלית של המפלגות הללו. אם המאבק שלי זה עוד מיליארד שקלים למעיין החינוך החרדי או עוד מיליארד שקלים לקבוצה זו או אחרת, אבל מי שיושב במשרד האוצר מחזיק בכל האסטרטגיה הכלכלית, אז הוא אחרי מאבק עם נציגי שכבות מוחלשות. מי שקיבלו קולות משכבות מוחלשות, ייתן להם ביד, אבל ייקח מהם בשתי ידיים. זוהי המציאות משנת 1977 עד עכשיו. אומר לו: אתה יודע מה? אני מעביר לך מיליארד שקלים, אבל אני חייב להעלות את הריבית לאנשים שקיבלו משכנתה, אני חייב להעלות את המים בקצת, את מחיר החשמל בקצת. אז האזרח הפשוט הרגיש שהוא קיבל ביד אבל לקחו ממנו בשתי ידיים, ולכן המאבק לא צריך להיות סקטוריאלי, אלא מאבק כולל למען תקציב הוגן כולל, לא של התפיסה הרווחת של קפיטליזם חזירי עם חמלה. אומרים לי: עם חמלה; אומרים לי: עם התייחסות לשכבות המוחלשות – כלומר לתת להם פירורים פה ושם, אבל הטייקונים נהנים. מפעל הכיבוש ממשיך להתחזק על חשבון השכבות המוחלשות, ערבים ויהודים. המאבק צריך להיות כולל, למען תקציב של שלום, של צדק חברתי. זהו המצע שלנו, שמהווה אינטרס אמיתי ועמוק לשני העמים, לרבות השכבות המוחלשות בקרב שני העמים.
כבוד היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לסוגיית הפשיעה בקרב האזרחים הערבים. שאלת הפשיעה – אני זוכר את עצמי, כבוד היושב-ראש, בגיל 10, 15, כששמעתי שאזרח רצח אזרח, הרגשתי שהצבע של האוויר נהפך לשחור. לא האמנתי שזה קורה. אמרתי: איך יכול להיות? אנחנו חיינו בתקופה שכמעט אין בה רצח. אני רוצה להגיד לך שלפי הנתונים הרשמיים, משנת 1948 עד שנת 2000, אנחנו, האזרחים הערבים, היינו 4.9% מהנרצחים במדינה. היום אנחנו 67% מהנרצחים במדינה.
משנת 1980 עד שנת 2000 נרצחו 81 אזרחים ערבים, ב-20 שנה. 81 אזרחים ערבים. משנת 2000 עד עכשיו, 20 שנה – 1,670 אזרחים ערבים. מ-81 ל-1,670. אז מה קרה בשנת 2000? מה קרה? המפכ"ל הכושל והגזעני אומר שזה טבעם של האזרחים הערבים. אוי ואבוי. אוי ואבוי. אני רוצה להגיד למפכ"ל, שישמע אותי, שיעבירו לו – כמה אמירות גזעניות אני שומע בבניין הזה, אבל אמירה כל כך גזענית אני לא תיארתי לעצמי. תתארו לכם שאומרים את זה לגבי קבוצות בארצות הברית או באירופה, שהמפכ"ל אומר על קבוצה: זה הטבע שלהם. אני לא רוצה להגיד שיתבייש, כי אין לו בושה. אם הוא היה מתבייש, הוא היה צריך להתפטר. ומי ימנה את המפכ"ל החדש? בן גביר. אז זה המצב שלנו, אנחנו. מפכ"ל שאומר שזה טבעם של הערבים – אם הוא מתפטר, אז בן גביר ממנה את המפכ"ל. אנחנו נמצאים בפינה הכל-כך חשוכה הזו, אבל המפכ"ל הגזעני לא שואל את עצמו למה הערבים רצחו אחד את השני פחות מאשר הרצח בין היהודים בשנות החמישים, השישים, השבעים והתשעים. המפכ"ל הגזעני לא שואל למה אין רצח פנימי בגדה המערבית. בגדה המערבית יש שלושה מיליון פלסטינים. בשנה שעברה נרצחו 27 אנשים. אני התקשרתי לאחראי למשטרה הפלסטינית בגדה, שאלתי אותו איך הם מפענחים את התיקים – אמר לי: מ-27 פענחנו 25. לגבי שני התיקים שנותרו, אנחנו יודעים מי הרוצח ואנחנו נגיע אליהם. יכול להיות שהמשטרה הפלסטינית יותר חזקה מהמשטרה הישראלית של המפכ"ל שבתאי.
בעזה יש שני מיליון פלסטינים. בשנה שעברה נהרגו, נרצחו – אחד רצח את השני – 22 מקרים. בעזה. שני מיליון פלסטינים, 22 אנשים נרצחו. למה בתוך מדינת ישראל, שיש בה מיליון ו-700,000 פלסטינים, נרצחים 120 אזרחים מדי שנה? פי שבעה יותר מהגדה המערבית, פי שבעה יותר מעזה. בירדן 60% פלסטינים. מכל מיליון אזרחים נרצחים עשרה אזרחים. מכל מיליון נרצחים עשרה אזרחים בירדן. למה בישראל, מכל מיליון נרצחים 90 אזרחים? הטבע שלהם, הטבע של הערבים? לא, כבוד המפכ"ל, זה טבע הגזענות. זה טבע הגזענות כלפינו שאתה נושא בתוכך ובתוך כל הגזענים, כי אנחנו חצר אחורית. כשבמשטרה הגזענית שלך שומעים ששם ההרוג הוא מוחמד – מבחינתם פחות ערבי, זוהי הסיבה. אחרת, תסביר לי, לו הנשק הבלתי-מורשה שנמצא אצל הערבי היה מופנה נגד ביטחון המדינה, הוא היה נשאר אצל הערבים? לו הנשק הבלתי-מורשה היה מופנה נגד היהודים, היה נשאר? תענה על השאלות האלה. המפכ"ל, שמדבר על הטבע של הערבים – אני מדבר על הטבע הגזעני שלך ושל כל הגזענים.
אנחנו, האזרחים הערבים, איבדנו את המבנה המסורתי ולא הרווחנו את המדינה. אני בעד לאבד את המבנה המסורתי, כי אני בן אדם דמוקרטי, רוצה חברה דמוקרטית ואינדיבידואלית, אבל בשביל לאבד את זה ולחיות בביטחון, אתה צריך חלופה. החלופה המודרנית בכל מקום בעולם זו המדינה – מדינת האזרחים, המדינה השוויונית. המדינה היא החלופה למבנה מסורתי, אבל כשאני מדבר עם צעיר ערבי שמשלם פרוטקשן ואומר לו: למה אתה לא פונה למשטרה? הוא מסתכל עליי כאילו נפלתי מאיזשהו כוכב ואומר לי: למי? למשטרה? מה אתה רוצה, שעבריינים יהרגו אותי? שירצחו אותי? מה יעשו הילדים שלי? אם אני מרוויח 20,000 שקל בחודש ואני אצטרך לתת להם 4,000 שקל, אני אתן להם. אבל המשטרה? היא לא כתובת. האנשים מפחדים לפנות למשטרה, כי הם יסכנו את עצמם מול העבריינים, כי אין משטרה בפועל.
כבוד היושב-ראש, אני רוצה שתבין אותי במשהו. דובר על ממדים תרבותיים. זה מה שלא קרה בשנות השישים, השבעים, השבעים, השמונים, והתשעים. אני רוצה להגיד לך משהו. בכל מקום בעולם, מיהו סוכן השינוי העיקרי? המדינה. אזרחים נמצאים בתוך מדינה 75 שנה, אפילו אם יש נושא שאפשר לדבר עליו – ואני עוד אדבר – אבל סוכן השינוי הוא כשיש מערכת חינוך, שיש חינוך בלתי פורמלי, שיש הסברה ושיש ביטחון. סוכן השינוי העיקרי בכל חברה מודרנית זה המדינה.
אני יודע שיש נקמת דם שקורית פה ושם. אני יודע את זה. אני יודע שיש רצח נבזי, נלוז, על מה שנקרא בשקר "כבוד המשפחה". אוי לבושה, אוי לשם הנלוז הזה. זה קורה במקרה, פה ושם. חלק מהאחריות שלנו היא להיאבק כנגד כל רצח – נגד נקמת דם ונגד רצח נשים. עמדה ערכית. אנחנו, יש לנו תפקיד חינוכי חשוב במישור הזה. יחד עם זאת, מבחינת אחוז הנרצחים, זה 10% מהנרצחים. זה 10% מהנרצחים. יש לנו תפקיד, אין ספק – 90% מהמקרים. גם במקרים של נשים שפונות למשטרה, פונות לרווחה, ואין מענה. גם בסוגיה של הנשים אין מענה.
אבל תגיד לי, בבקשה, מי אחראי למצוא את הנשק הבלתי-מורשה? האם זה סיעת חד"ש-תע"ל או משטרת ישראל? האם אנחנו צריכים לחשוש שיש בבית מסוים כלי נשק ולהיכנס לבית על אפם וחמתם של בני הבית ולחפש בארונות? זה התפקיד שלנו? זה התפקיד שלנו להיאבק נגד קבוצות פשע? אז במקום 120 הרוגים בשנה יהפוך המספר ל-1,000, 2,000 הרוגים בשנה. או שזה התפקיד של המשטרה?
אבל מה זאת אומרת "שקופים"? כשאחוז הנרצחים הישראלים עולה, אז הציבור אומר שזה שר לביטחון פנים כושל, אבל כשאחוז הנרצחים של הערבים עולה, אנחנו שקופים, לא יודעים את המספר. לא יודעים. אף אחד לא אומר שהשר כושל. אף אחד לא אומר שהשר צריך להתפטר. לכן, השר לביטחון הפנים, כשהוא שומע שיש הרוג, אם הוא יהודי, הוא יודע שיתחשבנו איתו, אבל אם הוא ערבי, אף אחד לא יתחשבן איתו, לכן, אין לו מניע. ועוד סיבה – בגלל הגזענות הכוללת. זה לא טבעם של הערבים, זה הטבע של הגזענות במדינה.
ביום ראשון עשינו שיירת מכוניות, חסמנו את כביש 6. אנחנו יודעים שאנחנו עומדים מול ממשלה אטומה לגמרי והשר העלוב הזה, העלוב הזה, איתמר בן גביר. אנחנו גם מתמודדים מול תופעה של מאות אלפי ישראלים שיוצאים לרחובות, וזה דבר טוב ומבורך, אבל אין ספק שהם יאפילו על השיירה שלנו, בגלל שאין לנו 700,000 שיצאו מדי שבוע. למרות שזה צריך להיות כך – זה יבוא, זה חייב לבוא – אין ספק שזה בינתיים מאפיל על ההפגנות שלנו.
אבל אני רוצה להגיד לאנשים שמפגינים בקפלן שאין דמוקרטיה עם רצח; אין דמוקרטיה עם נשק בלתי מורשה; אין דמוקרטיה עם כנופיות פשע מאורגן; אין דמוקרטיה עם פרוטקשן ועם שוק אפור. אני רוצה להגיד לאנשים שמפגינים בקפלן: מדברים למה האזרחים הערבים לא משתתפים. 1. אני רוצה שישתתפו כל הזמן; 2. כי אתם צריכים לחשוב לא רק איך להחזיר את ישראל לאליטות הישנות, אלא צריך לבנות דמוקרטיה אמיתית בעתיד. זו השאלה החשובה, וזו השאלה שכולנו נהיה חלק ממנה.
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי וחברות הכנסת, הדוח של שקוף הראה שהסיעה הפעילה ביותר, החרוצה ביותר במשכן הזה היא סיעת חד"ש-תע"ל. כן כן, אנחנו כל הזמן מקבלים את הציון הזה של הסיעה הפעילה והחרוצה ביותר. אני רוצה לברך את חבריי היקרים אחמד טיבי, עאידה תומא, עופר כסיף ויוסף עטאונה. אנחנו נמשיך בדרכנו לשרת את הציבור שלנו נאמנה.
תרשה לי, כבוד היושב-ראש, בחמש הדקות שנשארו לי, לפנות לציבור שלנו, האזרחים הערבים, בשפה הלאומית שלנו, שפת האם, השפה הערבית. היא שפה יפה. אתה יודע ערבית?
אתה יודע שאתם, היהודים, כשהייתם מיעוט, ידעתם חמש, שש ושבע שפות?
כנראה שהבעיה מייצרת תודעה – – –
לא רק מרקס צדק, גם הגל צדק – גם תודעה מייצרת הוויה, לא?
טוב. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אחים ואחיות בני ובנות העם שלי, בתקציב של הממשלה, הנתח הגדול הוא עבור מה שנקרא "הביטחון" ובשביל הכיבוש וההתנחלויות. האם הנושא הזה חשוב לכל אדם מאיתנו? האם זה חשוב לאדם אשר מקבל שכר צנוע? האם זה חשוב למחלקת הספורט במועצה המקומית? לרווחה? התשובה היא בוודאי, משום שהכיבוש פירושו כספים בשביל עוול, בשביל הריגה, בשביל השעבוד, ואילו הפנייה לכיוון שלום פירושה מצב כלכלי טוב יותר, העברת הכספים לטובת השכבות החלשות. הסוגיה של מה שנקרא "הביטחון" והסוגיה של הכיבוש היא הסוגיה של כולנו.
ביום שבת, בעוד עשרה ימים, ביוזמה של מפלגת חד"ש, תהיה הפגנה אדירה בתל אביב לרגל 4 ביוני, הכיבוש בשנת 67'. אנחנו נצא בהפגנה הזאת כדי לזעוק נגד הכיבוש ונגד העוול ולמען שלום הוגן אשר מבוסס על זכויות העמים, על זכות העם הפלסטיני להשגת החופש שלו. זו סוגיה אשר ביסודה היא למען הזכות של העם האדיר הזה, העם הערבי הפלסטיני, לקבל את עצמאותו, אולם זה גם למען הסוגיות החברתיות והכלכליות האלה שאנו מצביעים עליהן במהלך הלילה הזה. אז אני מאיץ בכולכם, בכל האנשים ההומניים, בכל האנשים התרבותיים, בכל האנשים הלאומיים הצודקים: בואו איתנו יד ביד למען שחרור הזעקה הזאת נגד הכיבוש ולמען שלום הוגן.
אני רוצה להגיד לכם שוועדת המעקב יזמה שיירת מכוניות בכביש 6 נגד הפשע, וזה הנושא הכי קריטי בחברה שלנו. יש מי שהשתתף ויש מי שלא, אך יש פעילויות נוספות, ובהן אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה. אני מפציר בכולכם להשתתף איתנו במאבקים האלה. אנחנו לא רוצים להיות במאבק במקום האנשים, אנחנו רוצים להיות במאבק יחד עם האנשים. מי שנאבק במקום האנשים מפסיד; מי שנאבק יחד עם האנשים הוא שמצליח במאבק שלו.
באגדות הישנות דיברו על אדם בשם דנקו אשר רצה להאיר את היער, והוא עקר את ליבו כדי להאיר את היער. בסוף הוא מת משום שכבר לא היה לו לב. אנחנו לא רוצים את הגבורה של דנקו, אנחנו רוצים את הגבורה הקולקטיבית; אנחנו רוצים את הגבורה שכולם משתתפים בה כך שכולם יוכלו לשאת זאת. אף אחד לא יישא מעל יכולתו, כלל לא, אך שיהיה מאבק שהאנשים יכולים לשאת בו בהתמדה ולהשפיע על הכלל. לכן אנו מפצירים בכולכם להשתתף איתנו בכל פעילויות המאבק הללו. ובסוף, אין זכות שהולכת לאיבוד בזמן שיש מי שדורש אותה. תהיו בריאים.) תודה רבה.
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני רוצה לדבר על נושא שלצערי הרב, ממש ממש לצערי הרב, אף אחד מהח"כים לא התייחס אליו, והוא תקציב המדינה בצל השאלה של כיבוש ושלום.
אני מעריץ אותך, גלעד. החלק הגדול של התקציב מגיע למה שנקרא ביטחון, כיבוש, התנחלויות וכל מה שסביב. אני רוצה לשאול: האם הכסף הזה צריך להגיע לשם, או שצריך גישה אחרת לגמרי, והיא חתירה לשלום והעברת הכסף הזה לאזרחי המדינה, לרבות השכבות המוחלשות? זו השאלה העיקרית, ואני רוצה לפנות לאנשים שמפגינים בקפלן, ואני אחד מהם; אני אחד מהמשתתפים בהפגנות מהיום הראשון עד עכשיו.
אני יודע, אבל נעמה, אני רוצה להגיד לך מה אני למדתי בספרות על הפשיזם. למדתי שזה מגיע או מחונטה צבאית – כמו פרנקו בספרד, כמו יימח שמו וזכרו מגרמניה, כמו הדוצ'ה מאיטליה או מהקפיטל הגדול, אבל פה במדינת ישראל דווקא הקפיטל הגדול וגם הגנרלים הם נגד ההפיכה המשטרית, אז מאיפה מגיע הפשיזם לתוך מדינת ישראל? הוא מגיע מהמקום ההוא של כיבוש, התנחלויות. משם מגיע בן גביר, משם מגיע סמוטריץ', משם מגיעים כל האנשים מהציונות הדתית שמזינים עוד פשיזציה לתוך מדינת ישראל. לכן צריך כן לקשור בין הכיבוש הארור הזה לבין הפשיזציה והפגיעה במרחב הדמוקרטי במדינה.
אני רוצה להביא לכם שני סיפורים טרגיים. הסיפור הראשון – כשאני מדבר עם הרבה אנשים במדינת ישראל, אומרים לי שני דברים: 1. אנחנו יודעים שהפיל שבחדר, הסוגיה החשובה ביותר, היא השאלה של כיבוש ושלום, אבל אין מניע, אין מומנטום, אנחנו לא רוצים לעשות כהוא זה בנושא הזה. יש את הדחוף ויש את החשוב. אנחנו יודעים שזה החשוב, אבל הדחוף עכשיו הוא להיות נגד ההפיכה המשטרית. אני יודע, אבל תמיד יש דברים דחופים, והנושא החשוב ביותר נדחק הצידה כל הזמן.
הטרגדיה השנייה, וזו טרגדיה אמיתית, היא שיש בקרב שני העמים רוב שיסכים על אותו מתווה של שלום. אני זוכר את המשא ומתן בין ראש הממשלה לשעבר אולמרט לבין הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, אבו מאזן. הם כמעט הגיעו למתווה שיתמוך בו רוב הציבור בישראל ורוב הציבור הפלסטיני. זו טרגדיה אמיתית. אפשר להשיג את זה, אבל אין מניע, אין מומנטום, זה לא עכשיו.
מי שרוצה לדבר על תקציב שהכסף בו אמור להגיע לשכבות המוחלשות ולא להעמקת הכיבוש, לא למה שנקרא ביטחון, אלא השלום הוא הביטחון, השלום הוא הביטחון האסטרטגי, צריך להרחיב את השותפות הערבית-יהודית בתוך מדינת ישראל למען המטרה הנעלה ביותר, החשובה ביותר: הבאת השלום על ידי כיבוד של שני העמים. היהודים הם עם שמגיעה לו זכות להגדרה עצמית, והפלסטינים הם עם שמגיעה לו זכות להגדרה עצמית. צריך לכבד זאת ולעשות שלום שייטיב עם כולנו. תודה רבה.
2,710 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.