קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, אדוני השר, אני מתכוון לנצל את הזמן העומד לרשותי – – –
אני עומד לנצל את הזמן העומד לרשותי לעשות חזרה גנרלית לשיעור שאני עומד להעביר בערב שבועות במושב שלי.
זה די הרבה דפים. הבעיה היא שבמושב הקצו לי 15 דקות, אז עכשיו אני צריך לראות איך אני דוחס את זה בהמשך ב-15 דקות, ואני צריך לקוות גם שלא הרבה אנשים מהמושב שלי מסתכלים על ערוץ הכנסת, כי אז זה יהרוס את – – –
לדעתי הוא כבר מונה קודם, אבל בסדר. ברוך השם. כל רב שממונה זו ברכה גדולה, בהחלט.
נושא השיעור הוא על קידוש השם של יהודים בשואה. עלתה השאלה, כבר במהלך המלחמה עצמה, כבר במהלך השואה, לגבי המהות של קידוש השם. כדי שנבין רגע במה מדובר, אז בואו נתחיל במה שהרמב"ם אומר על קידוש השם. הרמב"ם כותב את הדברים הבאים: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה". כיצד? מה זה קידוש השם לפי הרמב"ם? "כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל ייהרג". למה יעבור ואל ייהרג? שנאמר – מה אתה אומר, אדוני היושב-ראש? שנאמר: "וחי בהם". "במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים" – אז ייהרג ובל יעבור. "אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע – – – ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות, ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים". כלומר, לפי הרמב"ם, אדוני היושב-ראש, מצוות קידוש השם זו מצווה שבאה לידי ביטוי כאשר ליהודי ניתנת ברירה אם לעבור על אחת מהמצוות או על שלוש מצוות שצריכים להיהרג ובל לעבור או בשעת השמד. זה הזמן שמדובר בקידוש השם, אבל לא במצבים אחרים.
אומר השל"ה הקדוש – השל"ה הקדוש, ר' ישעיה הלוי הורוביץ. למה הוא נקרא השל"ה הקדוש? אדוני, אתה יודע?
יפה מאוד. על הספר שהוא כתב, "שני לוחות הברית". הוא חי בין השנים 1558 ו-1630. הוא קבור בטבריה. איפה הוא קבור?
יפה מאוד, בקבר הרמב"ם בטבריה. אז בואו נראה מה השל"ה הקדוש אומר: אם בכל מצווה כן, במצוות קידוש השם מהווה הכוונה חלק חיוני – אחר כך עוד נדבר על הכוונה. התורה כורכת במצווה זו את הרגש עם המעשה, "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך". בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך, וכן בהלכה. וזאת היא מצוות קידוש השם.
מהי המצווה לפי השל"ה? "התרת עצמנו למות בידי האנס, בעבור אהבתו יתעלה ואמנה באחדותו". וכפי שכותב השל"ה: חביבה מצווה זו מכל מצוות עשה שבעולם, משום שהיא מהווה ביטוי עילאי לאהבת הבורא. כלומר, שוב, גם פה אנחנו רואים שמצוות קידוש השם מדוברת בשעה שאתה נכפה לעבור על מצווה מהמצוות, ואתה לא עושה את זה ומעדיף למות. אגב בספר החינוך, בדקתי בשבת, לא מצאתי מצוות קידוש השם, למרות שפה השל"ה הקדוש אומר שזאת מצוות עשה שהיא חביבה מכל מצוות עשה שבעולם. אבל ככה זה מופיע גם בברכות ס"א ב' וגם בספר המצוות של הרמב"ם, מצוות עשה ט'.
מה שמדהים, שכבר במהלך השואה שאלו את עצמם הרבנים אם המוות שהנרצחים מתים בו הוא מוות על קידוש השם. אם הייתה לי רק מילה אחת לענות על זה, הייתי עונה כן, אבל מסתבר שזו שאלה לא פשוטה. אני אקרא פה משהו שכתב הרב של – הרי"מ אהרונסון, הרב יהושע משה אהרונסון. הוא שרד את השואה, ברוך השם. נולד ב-1910, נפטר בפתח תקווה ב-1993, הספיק לעבור את אושוויץ, בוכנוולד, טרזינשטט, והוא כתב את הספר "עלי מרורות", וככה הוא כותב: עוד בהיותי בגיא צלמוות, במחנות המוות אושוויץ ובוכנוולד, אף כי הנאצים לחמו בשנאה שטנית לא רק כנגד יהודים אלא כנגד כל דבר יהדות, אבל הם לא גזרו לעבור על הדת, הם לא נתנו ליהודים ברירה לעבור על הדת ולהינצל או להחזיק בדת ולהיהרג; הם בחרו בקו של חיסול שיטתי לכל אשר יהודי יכונה.
והינה, תראה מה הוא שואל כבר במהלך השואה: השאלה היא אם יהודי שהומת עבור היותו יהודי הוא מקדש השם במיתתו. לכאורה הגמרות כולן, וכן רבותינו הראשונים, אינם דנים אלא בגוי האונס לעבור על הדת, על דרך "מה לך ליוצא לסקל? על שמלתי את בני". הרב אהרונסון אומר שכבר בשואה יהודים שאלו את עצמם האם המוות שהנאצים הורגים אותם הוא מוות על קידוש השם. הוא אומר שזה לא על קידוש השם כמו שזה בא לידי ביטוי באיך שהרמב"ם ובאיך שהשל"ה הקדוש קראו לקידוש השם.
אומר הרב שמעון הוברבנד – הוא היה רב ממועצת הרבנים של גטו ורשה, הוא הציל 300 ספרי תורה בגטו ונרצח בטרבלינקה בשנת 1942 – הוא אומר שמעבר לקידוש השם המסורתי, כמו שהרמב"ם מדבר עליו, שבא לידי ביטוי נניח בתקופת מסעות הצלב, הוא מדבר על קידוש השם אחר, גם כשמתים לא מתוך הברירה הזאת שניתנת ליהודי להחליט אם הוא מת כדי לא לעבור על המצוות. הוא אומר שהאופן שבו היהודי מת, אם זה אופן אקטיבי או פסיבי, והוא פה נותן עדיפות, קידוש השם מעליא, לאופן האקטיבי. ומה הוא אומר? יהודי שמסר עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל, כל שכן נפשות רבות, וכן אם נפל יהודי בקרב הגנה על יהודים. כלומר לדעתו, בקביעת המושג "מקדשי השם" יש משמעות לסיבת המוות ויש משמעות לאיך המוות קורה.
הגישה הזאת מתאימה גם למה שאומר הרמב"ם, שהוא לומד מהרוגי לוד. הרמב"ם באיגרת שלו, איגרת השמד, כותב את הדברים הבאים: "ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עוונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכך אמרו – – – מקום שהרוגי מלכות עומדים, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם – – – אלה הרוגי לוד". ועל הרוגי לוד מה מסופר? על מה הם נהרגו? הם מסרו את נפשם להציל את הכלל. הרוגי לוד, אמרו להם שהם צריכים למסור מישהו למלכות, אחרת יהרגו אותם, והם העדיפו למות. ולכן הרמב"ם אומר שאפילו מי שמוסר את נפשו כדי להציל אחרים, זה קידוש השם בדרגה מאוד מאוד גבוהה. וזה גם מה שאומר הרב שמעון הוברבנד, שנרצח בטרבלינקה.
לדברים האלה יש דוגמאות רבות. אני אביא חלק מהן. יש דוגמאות רבות מתקופת השואה. מסופר על רבנים שניסו לבטל את רוע הגזרה. אני אקרא את זה מהמקור: דוגמאות רבות של רבנים שניסו להציל אחרים ושילמו בחייהם, ועל יהודים מהשורה שמתו תוך עזרה לאחיהם. כדמויות מופת בהקשר זה שימשו רבני העיר קרקוב בחודש שבט ת"ש, 1940; כשדובר על הגירוש לגטו, הלכו מספר רבנים לנסות לבטל את רוע הגזרה: אב בית הדין הרב שמואל ש' קורניצר, הדיין הרב שבתאי רפפורט והרב מאיר פרידריך. הם ביקשו מן ההגמון שישתדל עבור היהודים, אך הוא סירב, ולא רק שהוא סירב, הוא גם מסר מידע לנאצים. הרבנים האלה נתפסו, והחזירו את האפר שלהם לקהילה. זו דוגמה לפרנסי הציבור שפעלו באופן אקטיבי כדי לנסות להציל יהודים ושילמו על זה בחייהם. עוד דוגמה בולטת אחרת היא ההליכה של המחנכים עם הילדים, למרות שהם יכלו להישרד, כמו יאנוש קורצ'אק בוורשה ורבי אלתר קונצמן בקרקוב.
מה שראינו, למדנו שיש את הדרגה הגבוהה, שאומנם בסוף מתים, לא כשהגוי נותן לך ברירה אם לעבור על מצוות או לא, אלא מוות שאתה מת מוות אקטיבי, אחרי שאתה פועל כדי להציל יהודים, ויש גם קידוש השם פסיבי. יש משמעות גם לדרך שבה מתים, איך מתנהגים כשההוצאה להורג קורית, ואיך מתכוונים, ואיזה כוונות מתכוונים.
הרב אלחנן וסרמן, מגטו קובנה, הדגיש את חשיבות הכוונה. הרב אלחנן וסרמן נולד ב-1875 ונרצח בקובנה ב-1941. הוא היה ממנהיגי אגודת ישראל – מתנגד חריף לציונות, דרך אגב – תלמידו המובהק של החפץ חיים. הוא בחופשות שלו למד אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ותוך כדי השואה בגטאות הוא מסר שיעורים שעסקו בקידוש השם. הרב אלחנן וסרמן, כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי"א בתמוז תש"א למקום שבו רצחו אותם, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה. תשמע מה הוא אומר, אדוני היושב-ראש. זה פשוט מדהים.
"עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם" – הוא אומר את זה תוך כדי שעומדים לרצוח אותם – "נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם". הוא משתמש במונח "פיגול שפוסל את הקורבן". הוא הדגיש לקהילה שלו עד כמה חשוב שבשעה שהם נרצחים, הם יכוונו את הכוונות שלהם לשם שמיים. פשוט מדהים הדבר הזה. ככה מבינים את החשיבות של הכוונה.
הרב ברזובסקי הוא הרב של סלונים, והוא האבא של הרבי מסלונים הנוכחי. אנחנו מדברים על רבי שלום נח, זיכרונו לברכה. הוא נולד בבלארוס ב-1911 ונפטר כאן בירושלים בשנת 2000. הוא גם כתב את הספר "נתיבות שלום". הוא עלה ב-1935 לארץ, והוא התייחס הרבה מאוד בכתבים שלו לשואה. הוא כתב את הקונטרס "ההרוגה עליך", על השואה. פה הוא מתייחס לסניף של חסידות סלונים שנשאר באירופה, בעצם על רבי שלמה וינברג, שנספה בשואה. וכך הוא כותב בספרו "ההרוגה עלייך": כשנהרג הרבי מסלונים על קידוש השם, היה זה מתוך יישוב הדעת ולאחר הכנה של כמה שנים שהכין עצמו לזה והכין את הציבור לקיים מצוות קידוש השם. הרבי מסלונים ממש הכין את הציבור לקראת הדבר הזה של מוות על קידוש השם, כמה חשובה הכוונה בדבר הזה.
אפשר לראות, דרך אגב, בדרשות של הרבי מפיאסצנה – אצלו ממש רואים מדרוג בדרשות שהוא נתן, איך הוא הכין את הקהילה שלו לקראת המוות על קידוש השם. הוא אומר ככה – נקרא את זה מהמקור: הגותו של הרבי מפיאסצנה מבוססת בעיקר על שני אירועי היסוד של קידוש השם במקורות היהודיים: פרשת העקידה ופרשת רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות. הוא האיר אותם באור חדש ומקורי, ובאמצעותם הנחה את שומעיו, משום חשיבות הדברים שנאמרו לפני הציבור בוורשה. מעניין לעקוב אחר התפתחות נושא קידוש השם בדרשותיו כבר עם הכיבוש. כבר עם הכיבוש, באוקטובר 1939, אמר הרבי בדרשה שלו: אמר רבי עקיבא, "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמיים". קבלה איש מפני איש שנהרג על קדושת השם יתברך, אינו מרגיש ייסורים כלל. במה הוא מעודד אותם? הוא אומר להם: מי שימות על קידוש השם לא ירגיש את הייסורים. זה היה עוד בהתחלה, התנאים עוד לא היו כל כך נוראיים, ואנשים בעיקר פחדו מהתנאים הקשים, אז הוא דיבר על הייסורים. והוא אומר: לפי עניות דעתי, הטעם שכיוון שמתלהב בחשק נמרץ ומעלה את כל חושיו אל עולם המחשבה, עד שמתלבש כולו במחשבה ובטלו חושיו והרגשותיו וגשמיותו נתפשט מעליו, לכן אינו מרגיש רק תענוג. וכיוון שרבי עקיבא נהרג על קידוש השם, וכל ימיו הלך במחשבות מסירות נפש של קידוש השם, כמו שכתוב "כל ימיי", לכן אמר: גם בשעת ייסורים, אשריכם ישראל, וכשאתם זוכים בפני מי אתם מיטהרים, אז הרגשותיכם מתבטלות ואינכם מרגישים את הייסורים. כלומר, בתחילת השואה הרבי מפיאסצנה, בדרשות שלו, הוא אומר להם: מי שיהיה לו בכוונות, יהיו לו פחות ייסורים.
אבל אז מה שקורה זה שהייסורים גוברים, והמסר בדרשה משנה כיוון. בואו נקרא רגע, ואז נבין לאיזה כיוון המסר הזה משתנה. בקיץ תש"א, ב-1941, בעיצומם של ימי הרעב והמוות ההמוני בגטו, התייחס הרבי לשאלה שהפנו תלמידי רבי עקיבא לרבם. הוא עכשיו מתייחס לשאלה של תלמידי רבי עקיבא: רבנו, עד כאן? ומה הוא אומר? לא על ההריגה שאלו אותו, רק על שקיבל עליו עול מלכות שמיים; ולא שהקשו לו, רק שאלה שאלו: איך אפשר? מה הם שאלו אותו בעצם? איך אפשר לא לכוון דעתו בקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים ולכוון בצרות כאלה, שהיו סורקים בבשרו במסרקות של ברזל. ומה הם שואלים אותו? הם שואלים אותו: רבי, איך אתה מצליח להישאר בכוונות שלך תוך כדי שסורקים את בשרך במסרקות של ברזל? השיב להם: "כל ימיי הייתי מצטער – – – אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו". לא רצון לבד היה לי, גם הייתי מצטער. לא רק שרציתי, גם הצטערתי, לא ידעתי איך אני אקיים את זה. והרצון עם הצער פעלו שממרום יימשך עליי כל כך אור, עד שגם בשעת הייסורים לא אתבלבל, ואוכל לקבל עליי עול מלכות שמיים ולכוון מה שצריכים לכוון.
החידוש בדבריו הוא ששאלתם של תלמידי רבי עקיבא, "עד כאן?" לא נסבה על אכזריות הרומאים אלא על רוממות תגובתו של רבם. הרי כל יום כשאנחנו קוראים "רבנו עד כאן" אנחנו שואלים איך זה יכול להיות שהרומאים כל כך אכזריים וכו' וכו', ו"זו תורה וזו שכרה?" וכו'. הרבי מפיאסצנה מפרש את זה אחרת. הוא אומר: הם ביקשו להבין כיצד הצליח רבי עקיבא להגיע למעלה הזאת של קבלת עול מלכות שמיים בשלמות כשהוא נתון בשיא הייסורים שלו. ומה רבי עקיבא ענה להם? וזה אולי הדגש על הדרשה, כי רק הכנה ממושכת לקראת רגעים כאלה היא שחיזקה אותו. וזה המסר שהוא העביר להם בדרשה שלו – שצריכים להתכונן לזה. זה לא בא אוטומטית. רק מי שהתכונן לזה, עכשיו, תוך כדי הייסורים, הוא שיצליח לעמוד בזה. כמה חשוב להתכוון תוך כדי שהדבר קורה.
מה שמסתבר זה שיהודים רבים – כך כתוב פה בספר הנפלא, דרך אגב, של אסתר פרבשטיין, "בסתר רעם", ספר על הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה. והיא כותבת כך: יהודים רבים חששו שבעת המוות האכזרי תתבלע דעתם ותיפגם כוונתם להצדיק את הדין ולמות על קידוש השם, ועל כן היו שהשתמשו בדרך של מסירת מודעה של אמונה בטרם תגיע שעת המבחן. הם כל כך רצו מצד אחד לוודא שכאשר הם מתים, הם מתים על קידוש השם, אבל הם פחדו שברגע האמת הם לא יעמדו בייסורים ויקרה להם משהו, ולכן הם פשוט מסרו מודעות. ויש פה כמה דוגמאות מדהימות. לדוגמה, הרב אלישע הורוביץ, דיין וראש ישיבה בדעש בטרנסילבניה, נשא בציבור דברים על קידוש השם והוסיף הודעה, וכך הוא אומר: "הריני מוסר מודעה דלא אסטה מאמונתי בה' גם אם אעונה בייסורים רבים ולא אשלוט על דיבורי ומחשבותיי".
ועוד דוגמה – במכתב האחרון לבני משפחתו רושם שמואל יהודה גריסגץ מהונגריה: בית הכלא בביסטריצה, נתפסתי פה ביום ב', פרשת ויצא. ועתה אם השם הטוב רוצה שאהיה בתוככי המיליונים שנהרגו ונשחתו ומסרו נפשם על קדושת השם, הריני מקבל באהבה והריני מוסר מודעה שהינני יהודי מאמין בישועת השם, וכל מחשבותיי והרהורים רעים שהם נגד המודעה הזאת בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין. אין תחת ידי סידור או ליקוטי דפים לומר וידוי הגדול על הסדר, אבל אומר אני מה שעלתה במחשבה, ותזכרני לפניך ויהיו נא לרצון כאילו אמרתי אותה בכל פרטותיה ודקדוקיה ובכוונות שכוונו בה היהודים הכשרים.
כלומר אנשים כל כך חששו – שלום, גברתי. את לא היית פה. אני עכשיו בדרשה לשבועות שאני אמור להעביר במושב. יש לי רק רבע שעה, אבל פה אני לוקח את הזמן ועושה את זה ביתר פירוט. הנושא הוא קידוש השם של יהודים בשואה. מסתבר שתוך כדי השואה גם לרבנים גדולים היה איזשהו ספק אם הדרך שבה הם מתים היא קידוש השם, כי קידוש השם במובן ההיסטורי שלו הוא שמגיע איזה גוי או משהו שמכריח את היהודים לעבור עבירות מסוימות, ואם הם בוחרים לא לעבור על זה ומעדיפים למות – זה קידוש השם המסורתי, ההיסטורי. פה, בשואה, זה היה משהו אחר לגמרי, וכבר בשואה רבנים התלבטו בשאלה הזאת, ואנחנו נותנים פה את התשובות.
כן, נכון. עכשיו, מה שמדהים הוא שהיה דיון מטורף ומדהים: האם צריך לברך ברכה? האם צריך לברך, ואיזו ברכה צריך לברך כשהולכים למוות? בעיצומם של האירועים הקשים ביקשו יהודים לברר את שאלת ברכת המצוות: האם יש לברך על מצוות קידוש השם, ומהי הברכה הראויה? חיוב הברכה במצווה הזאת ומשום היותה מצווה מדאורייתא – אני אמרתי פה קודם שבספר החינוך לא מצאתי את מצוות קידוש השם, אבל יש מספיק רבנים במקורות כאן שטוענים שמדובר במצווה מדאורייתא ממש, כמו שכתב השל"ה הקדוש: "מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצוות 'עשה' 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', שמפורסם לעשרה בני ישראל אז קודם שיהרגוהו, יברך בשמחה, בשמחה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים". ומוסיף השל"ה: "חביבה מצווה זו מכל מצוות 'עשה' שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות 'וקדשנו', ואיך לא נברך על הקדושה עצמה". הרי בכל הברכות המילה "וקדשנו", ופה יש הזדמנות לקדש שם ה', ולכן ברור שזאת מצווה ענקית שצריכה ברכה.
בתקופת השילוחים נעשה הדיון עוד יותר מצוי, והשאלה, שעד אז הייתה תיאורטית, נשאלה הלכה למעשה. יש פה סיפור מדהים מ-28 באוקטובר 1941: "בתי הגטו התרוקנו מיושביהם. כולם הלכו הלוך ובכה למגרש הזוועות. לא ידענו מה בסופנו, אבל אחת ידענו – נגזרנו ואבדנו. ואז במעמד זה ניגש אליי רבי אליהו מוורשה הי"ד, אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא בחפשו מקלט לנפשו, והוא שאל אותי: מה נוסח הברכה שעל מקדשי שמו מותר לברך? האם עליהם לברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על קידוש ה'', או עליהם לברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש את ה''? הוא אמר לי כי הוא רוצה לדעת בעצמו איך יברך אם חס ושלום יגיע לידי כך, ומלבד זאת הוא רוצה לקיים מצווה, אולי האחרונה בימי חייו, והיא לעבור בין הפקודים למוות וללמדם כדת מה לעשות אם תגיע שעתם האחרונה, ולזכותם שיברכו את הברכה כפי הדין. והרב אשרי פסק: לברך כנוסח השל"ה הקדוש: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים'". פשוט מדהים שדקה לפני שהם הולכים למוות, האנשים האלה דנים בשאלה איזו ברכה לברך כאשר יוציאו אותם להורג. זה פשוט מטורף.
נעבור הלאה. אז אמרנו שיש דגש אחד בכוונות שמכוונים בשעה של המעשה, ויש גם נושא נוסף שמאוד בלט, שהוא "ביטויי אמונה" – אלה כל מיני דרכים שבהן האנשים שהלכו למוות ביטאו את האמונה שלהם. אני נותן פה כמה דוגמאות: למשל, ההליכה למוות של יהודי העיירה זלושיץ, שהלכו שלושה ימי תענית, תפילה ווידוי כביום כיפורים. וכך כתוב: "ביום השלישי לצום ולתשובה עם עלות השחר נתאספו כל יהודי זלושיץ בבית המדרש הישן, הם נשיהם וטפם בבגדי שבת, עטופים 'קיטלך' כאילו ביום הכיפורים, התפללו תפילת 'נעילה' – 'אתה נותן יד לפושעים. וימינך פשוטה לקבל שבים'. אמרו 'וידוי' בציבור – 'אשמנו, בגדנו', ולבסוף תקעו בשופר וקראו בקול: 'ה' הוא האלוקים'. בתום התפילה קורעת הלבבות התקרבה השעה להתייצב בכיכר השוק. דומיה השתררה בבית המדרש, דומייה איומה ונשגבה. ושוב התעורר הדיין הזקן, ניגש לארון הקודש להיפרד מבית המדרש אשר דורות על דורות חישלו בו יהודים את שלשלת התורה, והוא הכריז: 'יהודים יקרים, בני אברהם, יצחק ויעקב, ימי התשובה שלנו היו רק הכנה לקראת יום הדין הקדוש והנורא הבא עלינו. על דעת המקום, על דעת קהילתנו הקדושה כולה ועל דעת כל הדורות שהיו לפנינו, אנו נשבעים להתחזק ולהתגבר באמונתנו הקדושה עד נשימתנו האחרונה. יהי רצון שבזכות האבות ובזכותם של תינוקות של בית רבן נזכה להחזיר את נשמותינו באחד. שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'".
עוד דוגמה: רבי שם קלינברג, האדמו"ר מזאלושיץ, דמות נערצת בגטו קרקוב ובמחנה פלאשוב, הוצא להורג בפומבי בכ"ח בניסן התש"ג, והוא ביקש מקהל הנוכחים לקבל דין שמיים באהבה, וכשהוא עטוף בכותנתו ובציצית שלו, אמר וידוי והרים קולו בזעקה: "הריני כפרתם של ישראל". יש פה סיפורים מזעזעים.
לא, אני אגיד לך, יש פה קטע. למה? במושב החליטו ללכת על נושא – יש פה איזו שאלה מעניינת, אבל החליטו ללכת על נושא מאחד. אמרו שכל דבר שנביא, יריבו עליו. אז אמרו: טוב, נלך על השואה. עכשיו, בינינו, השואה היא אומנם מכנה משותף מאחד, אבל הוא די בסיסי.
נכון, זה משואה לתקומה. אבל תשמעי, בסוף זו הלכה, וצריך ללמוד אותה, אין מה לעשות.
יש פה – אני אדלג על הסיפור הזה, ונלך על סיפור מדהים: יש פה יהודי אחד בלבוב שקוראים לו רבי אנשל שרייבר. הוא מתואר כיהודי בעל זקן ופאות, וכאשר נודע לו שהוא יוצא להורג – עמדו להוציא אותו להורג, והוא חשב שעומדים להוציא אותו להורג בגלל התעודה המזויפת שלו. ואז מה שקרה הוא שהוא פתאום הבין שהולכים להוציא אותו להורג לא בגלל התעודה המזויפת, אלא בגלל היהדות שלו. והוא קרא בשמחה: "לפחות יודע אני על מה אני מוסר את נפשי. 'כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו, כשבא לידי, לא אקיימנו?' התחילו עיניו בורקות ופניו אומרות שמחה והתלהבות, כלום יש בחייו של יהודי רגע יפה מהרגע שנודע לו כי הוא מקדש את ה'?" פשוט מדהים, קידוש השם של אנשים שהיו שם.
ועכשיו יש פה סיפור מטורף על יהודי מומר, משהו מדהים. גם אנשים פשוטי עם השמיעו דברי פרידה. אנחנו בקטע של ביטוי אמונה של אנשים ברגע האחרון, איך הם התבטאו, אפילו יהודים מומרים ומתבוללים. עדות מרגשת על דמות כזאת הובאה במשפט אייכמן. במחנה בודזין היה אסיר משטטין, גרמניה, בשם באוכביץ, שמשפחתו התנצרה בהיותו כבן שש. הוא נידון לתלייה על ידי המפקד מפני שלא דיווח על אסיר שנמלט כדי למנוע הריגת עשרה אנשים נוספים. האסיר ביקש ממפקד הכלא למלא את בקשתו האחרונה, וכך הוא אמר, פשוט לא ייאמן: "אני הייתי קצין גרמני במלחמת העולם הראשונה ולחמתי בקרב ורדן. מכל הבטליון שלי נשארו רק אחדים. קיבלתי את צלב הברזל מדרגה ראשונה, ומפני זה אני מבקש שיירו בי ולא יתלו אותי". כך ענה המפקד: "אם יש לך צלב ברזל או לא, אם היית קצין או לא – בשבילי אתה יהודי מסריח, ויתלו אותך".
אז הוא עלה על הגרדום וביקש לומר מילים אחדות לקהל היהודים במחנה: "אני נולדתי בתור יהודי, ומה שאני זוכר מיהדותי הוא תפילה אחת – בעצם אני זוכר רק את המילים הראשונות של התפילה, והן: 'אלוקי אברהם, יצחק ויעקב'. זה כל מה שאני זוכר, אבל אני רוצה ואני מת בתור יהודי, ואני מבקש אתכם, יהודים: אמרו 'קדיש' אחריי". פשוט מדהים כמה יהודי מומר, בגיל שש עבר לנצרות, ועדיין – גם ברגעים האחרונים לפני המוות הוא מבקש למות כיהודי.
רבים מאוד בחרו כמובן בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" כמימרה האחרונה לפני שהם החזירו את נשמתם לבורא, ויש פה תיאורים: קריאות "שמע" שהדהדו מהמשרפות ומגאיות המוות תועדו בעדויות שונות ובמחקרים ישנים וחדשים. כך הוא כותב: "בגיהינום של טרבלינקה האמינו באלוקים, קריאות 'שמע' נשמעו מתאי הגזים לאחר שהדלתות נסגרו". יש על זה הרבה מאוד עדויות של זונדרקומנדו: "ברגעי חייהם האחרונים קראו האנשים לאלוקיהם שבשמיים. היו אלה ביטויים של אמונה של רבים שהולכו מהמשלוחים היישר לתאי הגזים".
יש פה עוד עדות של שליימק'ה, שלמה, על הרגעים הדרמטיים במרתף של הזונדרקומנדו. "ישבנו במרתף חשוך וקר בחלמנו. לאחר יום עבודה מפרך בקבורת הנרצחים היינו נופלים על מרבד הקש הדליל ובוכים. באותו ערב נכנס אל המרתף אחד הקלגסים, עמד בפתח ואיים עלינו באקדחו ופקד עלינו לשיר. איני יודע איך עמד בי הכוח, ובקול רועד פניתי אל חבריי האסירים ואמרתי: 'חברים, קומו על רגליכם וחבשו כובעים וחזרו אחריי'. הקלגס האיץ בנו בחוסר סבלנות, הכול קמו על רגליהם ואני פתחתי בדברי תפילת 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'".
עכשיו, יש הרבה מאוד עדויות גם לדרך של האנשים לבטא את האמונה שלהם בקדוש ברוך הוא בכל מיני מחוות של לבוש, של קיטל, של טלית. הינה, ביטוי חיצוני נוסף בהכנה למוות על קידוש השם היה לבישת בגדים מיוחדים – טלית, בגדי שבת, קיטל – כאילו היה זה יום במעלה יום הכיפורים וכהליכה אל פסגת השעה הרוחנית. כך למשל עשה הרבי מאוסטרובצה, רבי יחזקאל הולשטוק, שעה שהסגיר את עצמו לנאצים בי' בטבת התש"ג, כאשר איימו בנקם כללי בקהילה אם לא יימסר לידיהם. מה הוא עשה? התעטף בטלית ותפילין, ובסיום תפילתו טבל במקווה ולבש קיטל. ככה הוא הלך לנאצים.
גם הרב נחום יהושע פיצ'ניק, רבה של דומברוביצה, שיצא בי"ד אלול בראש קהילתו למגרש השילוחים, עטה טלית ותפילין, קרא לרבנים, ויחדיו אמרו וידוי עם הקהל וגם קהילות אחרות. הרב הקשיש של קהילת דולבר ברוסיה הקרפטית, הרב אשר זליג גרינצווייג, יצא עם קהילתו לגטו. כאשר נקרא להתייצב לשילוח, לבש את המעיל המיוחד שהכין לעצמו לקבלת פני משיח. רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, האדמו"ר מלוקוב, באקציה הנוראה של הילדים ב-1942 עמד על כך שהוא יצא עם ילדי הקהילה, ביניהם ילדיו שלו, לבושים כולם בבגדי שבת. פשוט לא ייאמן.
מעשים שונים נעשו בפומבי על פי הקבר, וכפי הנראה לא כביטוי אישי אלא במטרה להוסיף ממד של מודעות ולהעניק תוקף גם למעשי המצווה של הציבור. בזלושיץ החליטו רבים לא להתגלח ביום הגירוש, כדי שיוכלו להילקח כשסמל אמונתם התמה לא נפגם. אחרים נטלו ידיים לקראת קיום המצווה, והיו אף כאלה שטבלו במקווה. איש זונדרקומנדו אחד מעיד שבכניסה לתאי הגזים שני יהודים מהונגריה שאלו אותו אם להתפלל את תפילת הווידוי. הוא אמר להם: כן. מה הם עשו? הוציאו את בקבוק היי"ש ושתו לחיים בשמחה רבה לקראת זה שהם הולכים למות על קידוש השם. פשוט מדהים.
עכשיו, יש שאלה מה עם אלה ששתקו, מה עם אלה שלא אמרו כלום. אז עכשיו עברנו על כאלה שאמרו דברים או שעשו אקטים שהעידו על הכוונה שיש להם במעשה, והיו כאלה ששתקו. אז רבי יהושע משה אהרונסון דן בתופעה הזאת באחד מכתביו, והוא דווקא רואה בשתיקה אקט יהודי של התכוונות. עצם עלייתם על המוקד וקבלת דין שמיים וללא התרסה הוא קידוש השם, חלקם עם קדושי העליון, שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, והינה נביא השם אומר כי אומות העולם, כאשר הם נמצאים במצב של רעב בלבד, כבר הם מקללים על קם ואלוהיהם: והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלוקיו. ואני הינני מעיד כי כל האחים ששהיתי עימם במחנות המוות במצבים גרועים פי כמה מרעב – מעולם לא שמעתי איש יהודי שהתקצף וגידף אלוקיו, חלילה, למרות שכולם ידעו בידיעה ברורה כי חטאם הוא אחד ויחיד – היותם מזרע ישראל, בני העם הנבחר לו יתברך. בקיצור, הוא מצליח לראות בשתיקה, מה שאחר כך קיבל את התחושה הזאת של "צאן לטבח", דווקא דרגה גבוהה של השלמה בקידוש השם.
עכשיו, יש פה עוד שאלה באמת מאוד מאוד מעניינת: מה קורה עם אלה שמתו ללא מודעות וללא כוונה – כלום – בלי מודעות לזה שהם בכלל יהודים בחייהם ובמותם? אז אמרנו, אלה שהייתה להם איזו מודעות קיימו את המצווה מתוך כוונה, אבל מה קורה עם אלה שבאמת לא היה להם שום קשר לדבר הזה? אז יש פה משהו – אני רוצה לקרוא את השאלה דווקא, כי זה מאוד מעניין: אחד מגדולי המנהיגות החסידית בדורנו, הרב מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי, אז כמו שאמרתי קודם, הוא עלה לארץ ב-1935 והוא הצליח להתחמק, הוא הצליח לברוח, ברוך השם, מהשואה, והוא בעצם בנה פה את חסידות סלונים, חסידות מפוארת בארץ. הבן שלו הוא היום האדמו"ר. הוא עצמו נפטר בשנת 2000, והוא התייחס המון לשואה. הוא התייחס בהגותו להכללת הבלתי-מתכוונים כמקדשי השם. בכל פעם בו' בחשוון, יום השנה לעלייתו על המוקד של הרב מסלונים ברנוביץ', רבי שלמה דוד יהושע ויינברג, השם ייקום דמו, הרבי בחר להישאר עם קהילת החסידים שלו. זאת אומרת היו לו כמה הזדמנויות לברוח, והוא לא ברח, והוא היווה דמות מופת לכל הסובבים אותו. הדרשות שלו יצאו בספר "נתיבות שלום" ובקונטרס "ההרוגה עליך", כמו שדיברנו. במסה המרכזית, העוסקת בקידוש השם בתקופת השואה, התייחס הרבי לשאלה זו כנושא מעיק מאוד על כל לב חושב. תקשיבו לשאלה הזאת, זה פשוט לא ייאמן. השאלה היא בעצם מה קורה עם אלה שמתו בלי שום תחושה יהודית. "והינה ככל שפרשת ההשמדה והחורבן היא תעלומה ללא פתרון, ביותר תגדל התמיהה כאשר מתבוננים בעניין מבעד לאספקלריה המאירה של קידוש השם. מצד אחד החיזיון הגדול ביותר – שישה מיליון יהודים קדושים השיגו את המדרגה הנשגבה ליהרג על קדושת שמו יתברך, ועליהם נאמר "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח שאין מעלה כמעלתן" – הינה, פה השאלה. "אך מאידך, מעיק מאוד על כל לב חושב, אשר כך נסתבב מההשגחה העליונה, שלמעשה רובם של הנהרגים לא ידעו כלל מכך שהם נהרגים על קידוש השם, ולא זכו שהם יקריבו את עצמם על קדושת שמו, שהרי לא הייתה להם ברירה שלא להיהרג באם יהיו מוכנים לכפור, וכל מי שהיה ממוצא יהודי נהרג, ולרובם לא היה יישוב הדעת בשעה שנהרגו". ועכשיו השאלה: "איך ניתן לקרוא לזה קידוש השם, ואם בכל הדורות יחד עם דם עם ישראל שנשפך היה זה כרוך בדרך כלל בעניין הניסיון וזכו על ידי זה" – על ידי הניסיון – "להשיג מעלת קידוש השם, הרי כאן גם זה לא היה, וקידוש השם היה נעלם מאלו שנהרגו". הוא שואל שאלה מדהימה: אלה שלא התכוונו, איך בכלל אפשר לקרוא למוות שלהם מוות על קידוש השם?
אני רואה שיש לנו עוד דקה או פחות מדקה, אז אני אקצר. הוא בעצם נותן שתי תשובות, תשובה אחת מפי הרבי מפיאסצנה ותשובה שלו. הוא אומר שיש פה מהלך של השלמה של מעשה העקדה. עקדת יצחק היא מעשה שהייתה בו כוונה אבל הוא לא הושלם, ופה זה מעשה שהושלם ולא הייתה בו כוונה, וזו איזושהי השלמה של המעשה של עקדת יצחק. הוא אומר, הרבי: אלה שנהרגו פשוט מפני שלא הייתה להם ברירה, ולא הייתה להם כוונה של קידוש השם, הרי בפועל הרגו אותם ונעשה בגופם המעשה של קידוש השם מכיוון שנהרגו רק מחמת היותם יהודים.
הרבי מסלונים – אני עכשיו ממש מקצר – איפה שרון? את פה? כן. הרבי מסלונים אומר משהו מדהים: מצוות "ונקדשתי", המצווה של קידוש השם, היא מיוחדת לדור השואה, שעם ישראל בדור השואה הופך לעם אחד. גם מי שלא מת מתוך אמונה, המוות הזה, התקופה הזו, זו נקודת ההתחברות של כל פרט לכלל ישראל, ולכן הוא גם אומר על החשיבות העצומה של האמירה של אב הרחמים ויזכור. הוא אומר שמי שאומר אב הרחמים ויזכור לזכר הרוגי השואה, הוא בעצם מחבר את עצמו מחדש אליהם, וזה מה שהופך את הדור הזה, דור כל כך מיוחד, לקידוש השם.
אז אני עושה סיכום, דקה: בעצם השאלה ששאלנו זו השאלה שעכשיו אמר הרבי מסלונים: האם גם מי שלא הייתה לו שום כוונה, לא חשב על זה, לא כלום, האם הוא גם מת על קידוש השם? והתשובה ברורה וחד-משמעית: כן. אבל כן יש מדרג, ובמדרג הזה קידוש השם הגבוה זה אלה שמסרו את נפשם כדי להציל יהודים ובפעולה הזאת מתו, מתו מתוך כוונה ומודעות, וראינו את הרצון של היהודים, אפילו עד כדי לברך ולעשות אקטים שידגישו שהם הולכים למות מתוך כוונה שלמה ומה שנקרא – –
– – בעזרת השם, נתחזק פה, במדינה שלנו, לעולם לא עוד.
את אומרת, זה שיעור שמתאים לערב שבועות?
אני מקווה שגם נשמור על המצווה של לחיות, בשביל התקומה והמדינה והנצח שלנו, כדי להמשיך את הקיום של העם היהודי – – –
יש תשובה בדוגמה של רב אחד בשואה, שהוא אומר שעכשיו, מהמצווה של קידוש השם על המוות, צריכים לעבור למצווה של קידוש השם על החיים, ולעשות כל מה שאפשר – – –
4,671 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.