קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
איפה הוא? אה, מיקי, אדוני השר, שר התרבות והספורט, שלום. רגע, מאיר יוצא? איפה מאיר? איפה הוא? מאיר, אחי היקר, תודה רבה. הרבה שנים הוא היה כאן, למדנו ממנו המון – שר אוצר והמון המון תפקידים. כבוד גדול שבאת לכאן ותודה רבה.
ברשותכם, כמה זמן יש? חצי שעה, נכון? אנחנו נעמוד בזה.
כן. טוב. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חברי וחברות הכנסת וכל מיליוני המאזינים והצופים ברחבי העולם שרוצים לשמוע מה יש לנו להגיד בנוגע לתקציב, תראו, זה ברור וכולם יודעים ואין ספק וכולם כאן מדברים על זה שאיפשהו נחשפת כאן התרמית של הממשלה ושל חלק מהנציגים, העסקנים של אוכלוסיות מסוימות, שרוצים שיהיה כאן מגזר שיעבוד קשה, ישרת, יקדיש את חייו, לפעמים גם ישלם בחייו למען שמירה על המדינה; יקדיש את חייו למען התפתחות, גם כלכלית, גם תעסוקתית, וחלק נכבד מהרווח ומהעשייה ילך בשביל לממן את אותם אנשים שלא עושים את אותו שירות למען המדינה, שלא עובדים, ושלצערי הנציגים שלהם בכנסת עושים הכול כדי שהם יישארו בעולם של בערות, בשביל שהם לא ילמדו שפות אחרות, בשביל שלא ילמדו מתמטיקה בסיסית, בשביל שלא ילמדו כישורי שפה בסיסיים, ואז לא יוכלו לצאת מהכלא הזה, מהגטו הזה, שמשאיר אותם עבדים לכל מיני אנשים אחרים שמרוויחים טוב. ואני גם מציע לחלק גדול מהציבור ששומע, לכל העסקנים שלו, שיראה באיזו רמת חיים הם חיים לעומתם ושיבין: לא סתם יש פער בין האנשים שטוענים שהם מדברים בשם האלוהים ומה שהם מטיפים אליו לבין החיים שהם חיים ורמת החיים שלהם.
אבל אני רוצה בעיקר להתמקד בנושא תאונות דרכים, כי אחד מהכישלונות הגדולים של ממשלות העבר, אבל בטח של הממשלה הזו, זה חוסר הטיפול בתאונות דרכים. יש כל יום הרוגים. כל יום אנשים מקפחים את חייהם בדרכים, לא בשביל להגן על המדינה, לא למען איזושהי תכלית גדולה או ענקית אלא בגלל טעויות. בדרך כלל אלה טעויות אנוש, אבל הרבה פעמים אלה גם בעיות תשתיתיות ועוד אלמנטים אחרים שהמדינה הייתה יכולה להיכנס אליהם ולהציל ממש חיים. אם יש לנו יותר מהרוג ביום בממוצע – אם זה היה ככה בטרור, אם זה היה ככה כמעט בכל תחום אחר, היינו מדברים רק על זה, היינו משקיעים מיליארדים, אבל בתאונות הדרכים משקיעים עשרות מיליונים, ולא מבינים איך יש לנו 360 הרוגים בשנה; משקיעים מעט מאוד, ולא מבינים איך יש לנו 141 הרוגים מתחילת השנה, 141 איש נהרגו, ועוד אלפים נפצעו. בתור אחד שנפצע בתאונת דרכים אני יודע עד כמה לפעמים לא מדברים על הפציעות, אבל הפציעות משנות את החיים. זה משנה את המשפחה, עולה הרבה מאוד כסף למדינה – הטיפולים הרפואיים, הביטוחים וכו' וכו' – אבל זה לא מעניין אף אחד. לצערי אנחנו גם לא שומעים את שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מדברת על בטיחות בדרכים. אנחנו רואים גזירת סרטים, רואים דיבור על תחבורה ציבורית, על צורך בהשקעות בפריפריה, צורך שהוא באמת קיים. דרך אגב, רק 13% מתקציב פיתוח הכבישים הולך לפריפריה, אז הדיבור על הפריפריה הוא דיבור יפה, אבל במעשים יש כישלון מוחלט בכל מה שצריך ומה שעושים לפריפריה ובכלל.
וכל עוד זה יימשך, ימשיכו למות אנשים בדרכים. ואני בטוח ואני אומר את זה כאן ואני אומר את זה כל הזמן: זה מחדל, ועל המחדל הזה אנשים צריכים לשלם, גם נבחרי ציבור וגם אותם עובדי מדינה שישנים טוב בלילה כאשר יש כבישים שאנשים מתים שם, ויודעים שאנשים מתים שם, כי יודעים מה הכשלים. בין שזו המשטרה שאומרת מה הכשלים אחרי תאונות, בין שזו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים או גופים וארגונים אחרים, בין שזה אנשי המקצוע, נתיבי ישראל – כולם מבינים מה צריך לעשות, אבל האוצר לא מתקצב, הרלב"ג לא נלחם מספיק בשביל זה, השרה לא נלחמת בשביל זה, והפקידים, מבחינתם אם זה ייקח שנה או שנתיים לתקן כביש זה לא משנה. אז יהיו עוד הרוגים. אם זה היה ככה בעזה, הכול היה נראה אחרת; אם זה היה ככה בלבנון, הכול היה נראה אחרת.
אני כל שבוע בא ומפרט כאן בפני חברי הכנסת והשרים את ההרוגים ואת תאונות הדרכים הקטלניות – רק הקטלניות, כי אין לנו זמן לפרט יותר – ואני מרגיש שזה לא עושה מספיק. אז עכשיו אני מעוניין להקריא את פרטי תאונות הדרכים הקטלניות מתחילת השנה, כולה חמישה חודשים. אתם תראו שהזמן שקיבלתי כנראה לא יספיק גם לזה, אבל שתבינו, כל שורה שאני אקריא עכשיו זה משפחה שלמה שחייה השתנו לרעה ולא יהיו אותו דבר לעולם.
אז בואו נתחיל: ביום שבת 1 בינואר נהרג גבר בן 35 כאשר טרקטור שעליו נסע התהפך בסמוך למושב חניאל. ביום ראשון 2 בינואר נהרג גבר בן 65 כאשר רכב פרטי פגע בו בעת שחצה את הכביש באזור ראשון לציון. ביום חמישי 5 בינואר נהרג בן 45 בתאונה בכביש 25. ביום שישי 6 בינואר נהרגו שני גברים בשנות העשרים לחייהם בתאונה בדימונה – תחשבו, מישהו בן 20 שאתם מכירים מת פתאום; בהמשך אותו היום נהרג דוקטור סארי מגאמסה, בן 29 מיפיע, בתאונה עם משאית במחלף אליקים. ביום ראשון 8 בינואר נהרגה אישה בת 48, גם היא מיפיע, בתאונה בכביש 70 בצומת אחיהוד. ביום שלישי 10 בינואר נהרג ידעיה אפשטיין, בן 25, בתאונת אופנוע סמוך לכוכב השחר. ב-13 בינואר, יום שישי, נהרגו החברים הטובים אורי מלול, אריאל שטרן ודניאל פורת, בני 16 ו-17, בתאונה מחרידה בהתנגשות עם רכב סמוך למושב בית הלל – לא יודע אם אתם זוכרים את זה, אבל תחשבו אם יש לכם ילדים, אחים, בני דודים בני 16, 17 שאינם עוד. ביום שבת 14 בינואר נהרג גבר בשנות העשרים לחייו כאשר רכבו הידרדר לוואדי בכביש 446.
קראתי פחות או יותר 20 שמות הרוגים מתוך 141. תארו לכם שבמקום "בתאונת דרכים" הייתי אומר "בפיגוע", "מפגיעת טיל", "מדקירה" או מכל דבר אחר – האם אז המדינה הייתה שקטה? אבל אמשיך.
ביום שלישי 17 בינואר נהרגה הולכת רגל בשנות השבעים לחייה בעת שרכב פגע בה כשחצתה מעבר חצייה סמוך לקניון הנגב בבאר שבע. ביום רביעי 18 בינואר – סליחה, כאילו אני מבין את הכתב – משהו עם האוטובוס. ביום שלישי – מה זה, זה עכשיו קרה? תאונת דרכים של אוטובוס עם עשרה נפגעים, הינה, הודעה מעכשיו, מחיפה: תאונת דרכים, עשרה נפגעים באוטובוס. תארו לכם שזה היה פיגוע באוטובוס עם עשרה נפגעים. אני חושב שהיינו אפילו מפסיקים את הדיון, וכולם היו רוצים לעלות ולדבר על הצורך במלחמה בטרור, אבל מלחמה בתאונות דרכים זה פחות מעניין, זה מקבל פחות לייקים בטוויטר או בפייסבוק.
ביום שלישי 17 בינואר נהרגה הולכת רגל בשנות השבעים לחייה. ביום רביעי 18 בינואר נהרג הולך רגל בשנות החמישים לחייו, עוד פעם בבאר שבע, כאשר רכב פגע בו. ביום ראשון 22 בינואר נהרג גבר בשנות השמונים לחייו כאשר רכב פגע בו בתל אביב. ביום ראשון 23 בינואר נהרגה אישה בת 30 בתאונה מחרידה בין שלושה כלי רכב סמוך ליקנעם. ביום רביעי 25 בינואר נהרג רוכב אופנוע בן 35 בתאונות דרכים בחולון. ביום שישי 27 בינואר נהרג הולך רגל בן 53 מפגיעת משאית בבת ים; בהמשך אותו היום נהרג עוד רוכב אופנוע בן 38 בתאונה עם רכב נוסף בבת ים. ביום ראשון 29 בינואר נהג אדם אבו עסא בן 31 מתל שבע בתאונת דרכים בסמוך לעומר. ביום חמישי 9 בפברואר נהרג רוכב אופניים בשנות החמישים לחייו מפגיעת רכב סמוך לבית שאן; בהמשך אותו היום נהרגו אדירה קופסקי, בת 19 מניו יורק, ומרטין פפר, בן 78 מירושלים, בתאונה קשה בירושלים. ב-6 בפברואר, יום שני, קצינת צה"ל נהרגה, קוראים לה מישל פרשט, והיא מבאר שבע. היא הייתה בת 20 במותה; צעירה נוספת בת 20 נפגעה מאוד בתאונה סמוך לבסיס תל נוף ולאחר מכן איבדה את חייה – שתי בנות 20.
ב-7 בפברואר נהרג גבר בשנות השישים לחייו בסמוך לבארות יצחק. ביום חמישי 9 בפברואר נהרגה אישה בת 70 בתאונת דרכים קשה באשקלון. ב-11 בפברואר, יום שבת, נהרגו עידן מזרחי וחייל צה"ל אריאל הראלי, בשנות העשרים לחייהם, בתאונה בכביש 1 סמוך למעלה אדומים. שימו לב: כל הגילים, כל המינים, כל חלקי האוכלוסייה ובכל מקום בארץ. ביום רביעי 15 בפברואר נהרג גבר בשנות השישים לחייו בתאונה חזיתית בסמוך לרמת נגב. ביום חמישי 16 בפברואר רוכב אופנוע בשנות הארבעים לחייו נהרג בהתנגשות עם רכב פרטי. ב-18 בפברואר עוד רוכב אופנוע בשנות הארבעים לחייו, הפעם מטירת הכרמלף נהרג בתאונה סמוך לאום אל-פחם; כמה שעות לאחר מכן עוד רוכב אופנוע בשנות הארבעים לחייו נהרג בתאונת טרקטורון בכביש 869 – שלושה אנשים בשנות הארבעים לחייהם, שלושה רוכבי אופנוע, שלושתם נהרגו בהפרש של כמה שעות. היום הזה עוד לא נגמר: בהמשך אותו יום נהרג בן 35 בתאונה שבה היו מעורבים שלושה כלי רכב נוספים בכביש 978. נשמע כמו הרבה מספרים, אבל בכל משפט מדובר בחיים שלמים שהלכו ויכלו להינצל אם רק היינו שמים לב. השבת הזו, 18 בפברואר, עוד לא הסתיימה: צעירה בת 27 עשתה תאונה בקיסריה ומתה לאחר מכן. ביום שני 20 בפברואר משפחת קשאלה מרהט נספתה כולה בתאונה קשה בצומת אורים שבנגב המערבי: אחמד בן 44, ראניה בת 25 והילדות נחליפג'ר והינד בנות שלוש ושנה וחצי נהרגו בתאונה – משפחה שלמה נמחתה בתאונת דרכים; בהמשך אותו היום – עוד תאונת דרכים קטלנית, שבה שתי נשים בנות 30 נהרגו בתאונה בין אוטובוס לרכב פרטי בכביש 446, סמוך למחצבת נילי. ביום רביעי 22 בפברואר נהרג גבר בשנות העשרים לחייו לאחר שרכבו נפגע ממשאית בסמוך למגדל העמק. ב-25 בפברואר, יום שבת, נהרג נער בן 18 לאחר שרכבו התנגש בעמוד בשדרות; לאחר מכן נהרג גבר בן 60 בתאונה בין שני כלי רכב בכביש 3711, סמוך למושב אמונים. יום לאחר מכן, ביום ראשון 26 בפברואר, נהרג גבר בן 40 בתאונה בין רכב שטח לטרקטור בכפר עוספיא. ביום שלישי 28 בפברואר נהרג רוכב אופניים בן 65 כאשר התנגש ברכב פרטי בעיר אשקלון. ב-2 במרץ, יום חמישי, נהרג הולך רגל בן 50 כאשר רכב פרטי פגע בו בכביש 6537; באותו יום נהרגו עוד שלושה ילדים שהלכו על המדרכה – הולכי רגל, ילדים. סעיד בן הארבע ושתי האחיות שלו סלין ומליסה בנות שש ושמונה הלכו על המדרכה, ואז רכב פגע בהם בשועפאט שבירושלים והם מתו, שלושה ילדים. אם זה לא היה רכב אלא מישהו שדקר אותם, אני מניח שכולם היום היו מכירים את השמות.
ביום שלישי 3 במרץ נהרג גבר בן 35 בתאונה חזיתית בין שני כלי רכב בכביש 60. ביום רביעי 10 במרץ נהרג בן 72 תושב קריית מוצקין בתאונה חזיתית עם רכב פרטי בכביש 22. ב-11 במרץ נהרג רוכב אופנוע בתאונה עם משאית סמוך לבני עייש – אתם שמים לב כמה רוכבי אופנוע בשנות הארבעים לחייהם מתו בדרכים, ולא בגלל סיבה אחרת; עוד באותו היום נהרג רוכב אופניים בן 15 מראש העין לאחר שנהגת רכב פרטי סטתה ממסלולה ופגעה בו. ילד בן 15 יצא לרכוב על אופניים, הוא לא עשה שום דבר רע, מישהי סטתה ממסלולה, פגעה בו, והוא מת. תחשבו על אימא שלו, על אבא שלו, תחשבו על הפוגעת. ב-13 במרץ נהרגה עוד אישה, בת 65, בתאונה קשה בין כמה כלי רכב בכביש 436. ב-14 במרץ נהרג רוכב אופנוע בן 24 לאחר שהחליק על הכביש בנתיבות. החליק, דרך אגב – זה יכול להיות צבע לא תקין, שלא לפי התקינה, זה יכול להיות רכב שלא טופל כמו שצריך ונזל ממנו שמן, זה יכול להיות הרבה דברים. לפעמים המשפטים היבשים האלה מסתירים סיפור קורע לב ולפעמים הם מסתירים גם מחדלים איומים. ביום חמישי 16 במרץ נהרג פעוט בן שנה בתאונה מחרידה כאשר רכב פרטי פגע בו בסמוך לרהט. בן שנה. זה לא כל כך מסובך לדמיין את התמונה המזוויעה שהייתה שם. 17 במרץ – נהרג רוכב אופנוע בתאונה בראש העין. 19 במרץ – נהרג בן 45 מפגיעת אוטובוס סמוך לכפר שמריהו; באותו יום נהרגה גם בת 60 כאשר אוטובוס פגע בה בחדרה – הוא פגע בה, העיף אותה והיא מתה. ביום שלישי 21 במרץ נהרג בן 77 כאשר נפגע מרכב בעת שרכב על אופניו בעכו. ב-22 במרץ נהרגה הולכת רגל בת 30 כאשר נדרסה למוות על ידי רכב בכניסה ליישוב עין שריד במועצה המקומית לב השרון. זה לא משנה איפה. שימו לב, בתאונות הדרכים אף אחד לא בודק שם משפחה, אף אחד לא בודק אם הבן אדם אכל כשר או לא. זה לא מעניין – כולם מתים, הילדים של כולנו. עוד באותו היום נהרגה אישה בת 50 בתאונה חזיתית עם משאית סמוך לחיפה. ביום חמישי 23 במרץ נהרג בן 50 מפגיעת משאית ברחוב מרזוק בתל אביב; בהמשך אותו היום נהרג גבר בן 60 מרכב כשבני המשפחה שלו לצידו. תארו לכם, באמצע תאונה, ואתם רואים את אבא שלכם ואימא שלכם או בעלכן מאבדים את חייהם, ואתם לא יודעים מה לעשות. 24 במרץ – נהרג בן 14 מפגיעת רכב פרטי בעת שחצה את הכביש. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שעם קצת יותר תשומת לב, בן ה-14 הזה היה חי היום והיה יכול להקים משפחה ולעשות טוב בעולם. ביום שלישי 28 במרץ נהרג בן 65 כאשר רכב פרטי פגע בו כשחצה את הכביש בטבריה. ב-29 במרץ נהרג לוחם היס"מ רס"ר אליהו אלקשווילי, בן 31, בתאונת אופנוע סמוך ליישוב צוריאל שבגליל המערבי.
5 באפריל – נהרג בן 19 בתאונה חזיתית בין משאית וכלי רכב נוספים בכביש 60; בהמשך אותו היום נהרג בן 50 בתאונה בין אוטובוס לרכב פרטי בכביש 5066 ליד אריאל. ביום שלישי 11 באפריל נהרג גבר בן 25 בהתהפכות טרקטורון בבית שמש. ביום רביעי 12 באפריל נהרג גבר בן 65 בתאונת דרכים בין רכב פרטי למשאית בכפר סלמה שבגליל. ב-13 באפריל נהרג בחור צעיר בן 21 בהתהפכות רכבו בסמוך לכביש 38; בהמשך אותו היום נהרג בן 54 בתאונה שמעורבים בה כמה כלי רכב בכניסה לקריית טבעון; שעות לאחר מכן נהרג בן 65 בתאונה חזיתית כאשר סטה מהנתיב ופגע ברכב מהנתיב הנגדי. ב-14 באפריל, יום שישי, רוכב אופנוע בן 22 נהרג כאשר התנגש במעקה בטיחות בכביש 465. שם אין מעקה בטיחות כפול שמונע מרוכבים להיחתך כמו גיליוטינה. לזה אנחנו הוספנו תקציבים; הכסף ידוע, הבעיות ידועות, אבל איכשהו החיים בדרכים שווים פחות – לכולם חוץ מהמשפחות של אלה שנהרגו. בהמשך אותו היום בן 50 נהרג כאשר רכב פרטי פגע בו בעת שרכב על אופניו בפתח תקווה. ביום שבת 15 באפריל עוד רוכב אופנוע בן 40 – אין שבוע בלי רוכב אופנוע בן 40 שמת – נהרג בתאונה קטלנית בכביש 889 בגליל העליון. ביום ראשון 16 באפריל נהרגה גלית דאבוש, בת 45, כאשר רכב הידרדר לעברה, פגע בה והרג אותה; בהמשך אותו היום נהרג גבר בן 40 בתאונה חזיתית במעורבות כמה כלי רכב בכביש 505. ב-19 באפריל נהרג פנדה מריו סימון גורמן, בן 60, בהתנגשות בין שני כלי רכב. אחד מהרכבים עלה באש בסמוך לקיבוץ דורות ולא הצליחו לחלץ אותו. ב-22 באפריל נהרג גבר בן 40 בתאונה קטלנית בכביש 77.
ביום העצמאות, 26 באפריל, נהרג עבד אלג'בר, הולך רגל בשנות הארבעים לחייו מקלנסווה, בתאונת פגע וברח; בהמשך יום העצמאות של מדינת ישראל נהרג הפעוט מעיין דומנוביץ' מהיישוב נוקדים שבגוש עציון בתאונה הקטלנית על כביש 40, סמוך לצומת הנגב, ונפצעו קשה אביו ואחיו. זה יום העצמאות, אתם מתארים לעצמכם מה קרה למשפחה הזאת. יום העצמאות שלה לא יהיה אותו דבר. דרך אגב, גם אחותי נהרגה בגיל 14 בערב יום העצמאות, גם לנו ערב יום העצמאות הוא לא אותו דבר.
ביום שבת 29 באפריל נהרג רוכב אופניים בן 50 בכביש 90 סמוך לנמל התעופה רמון בשל התנגשות של רכב פרטי באופניים. גם כביש 40 וגם כביש 90 הם כבישי דמים שהסכנות בהם ידועות. שתי התאונות היו יכולות להימנע אם הייתה הפרדה בין הנתיבים. אני הייתי בדיונים שארגנה הקואליציה, ושם נאמר עד כמה פר קילומטר לא שווה להשקיע בזה. אני רוצה לראות שפר קילומטר לא יהיה שווה להשקיע כשמדובר בחומה בינינו לבין עזה, אבל על מוות בדרכים אפשר להגיד את זה, על כביש 40 ועל כביש 90. לאלה שאמרו את זה לא היה בן שנה שמת, זאת לא בעיה שלהם, כתוצאה מזה שמישהי אחרת סטתה מהכביש.
ביום ראשון 30 באפריל נהרג בן 22 מאום אל-פחם בתאונת דרכים בתל אביב. ביום שליש, 2 במאי נהרג רוכב אופנוע בן 44 – הרבה זמן לא היה לנו רוכב אופנוע בשנות הארבעים לחייו – כאשר סטה מנתיב הנסיעה לעבר שטח פתוח בכביש 7705; בהמשך אותו היום נהרג גבר בן 50 בתאונה במעורבות כמה כלי רכב בשל אי-שמירת מרחק מן הרכב שלפנים בכביש 55. ב-3 במאי, יום רביעי, נהרג בן 38 בתאונה בין משאית בטון לרכב פרטי בכביש 40. זוכרים את כביש 40? בהמשך אותו היום נהרג בן 70 בעת שרכב פגע בו בקיבוץ עין דור כאשר חצה את הכביש. ביום רביעי 10 במאי נהרג בן 72, תושב קריית מוצקין, בתאונה חזיתית עם רכב פרטי בכביש 22. ביום חמישי 11 במאי נהרג רוכב אופנוע בן 40 – עוד פעם – בתאונה עם משאית סמוך לבני עייש; עוד באותו היום נהרג רוכב אופניים בן 15 מראש העין לאחר שנהגת רכב פרטי סטתה ממסלולה ופגעה בו. ב-13 במאי נהרגה בת 65 בתאונה בין כמה כלי רכב בכביש 436. לפעמים זה נשמע כאילו אני חוזר על עצמי, אבל זה רק מראה את גודל המחדל, כי אלה אותם מקומות, אותם סיפורים, אותם מחדלים, אותן בעיות שהיה אפשר לתקן ולא תיקנו. ב-14 במאי נהרג רוכב אופנוע בן 24 לאחר שהחליק על הכביש בנתיבות. גם על זה כבר דיברנו, אבל זו תאונה אחרת, הרוג אחר, משפחה אחרת. ב-16 במאי נהרג גבר בן 35 בתאונת דרכים בין אוטובוס לרכב פרטי בחיפה. ב-19 במאי, יום שישי, נהרג אבראהים סעאידה, בן 23 מאום אל-גנם, בתאונת אופנוע סמוך לדבורייה. ביום שבת 20 במאי נהרגה אישה בת 50 כאשר מיניבוס פגע בה בעת שחצתה את הכביש. ביום ראשון 21 במאי נהרג רוכב אופנוע בן 30 מפגיעת רכב פרטי בעת שנסע על כביש 554 סמוך לשדה ורבורג.
141 שמות הקראתי עכשיו, 141 שמות של אנשים שקיפחו את חייהם בתאונות דרכים קטלניות מתחילת השנה. זה לקח לי קצת פחות מחצי שעה, אבל תחשבו על 141 משפחות; תחשבו על כל כך הרבה אנשים שעובדים במשרד התחבורה, ברשות לבטיחות לאומית, בנתיבי ישראל, במשרד השרה לבטיחות בדרכים, במשרד סגן השרה לתחבורה ובטיחות בדרכים, אבל איכשהו אנחנו שומעים את כולם מדברים על הצורך – אני לא יודע במה – בהשקעות, בתשתיות, בפריפריה, על הצורך לפטר את נת"ע ולשים, ולמנות ותקציבים, וזה, אבל איכשהו אף אחד לא מדבר על תאונות הדרכים. אני לא יודע אם מישהו מקשיב לי עכשיו, אבל מישהו אי פעם שמע מישהו חוץ ממני וחוץ מעוד אנשים טובים פה ושם בכנסת – אבל בממשלה – מישהו שמדבר על המלחמה בתאונות דרכים? שרת התחבורה מירי רגב הייתה שרת התחבורה גם בממשלה הקודמת-קודמת, ויש תוכנית מלאה שהכינו בשביל להילחם בתאונות הדרכים. התוכנית הזאת לא מתוקצבת.
דיברו על הצורך בהשקעה בפריפריה, וכאשר 13% מכל התקציבים של נתיבי ישראל מושקעים בפריפריה, איך בדיוק ישקיעו בפריפריה? איך בדיוק ידאגו לזה שמי שגדל בנתיבות, במגדל העמק – אלה מקומות שבהם היו הרוגים – יקבל כבישים ותשתיות טובים, ראויים, טובים יותר?
היום יש טכנולוגיה שיכולה להציל חיים. איך מתקבל על הדעת במדינת ישראל שאם אני מרוויח הרבה כסף, אני יכול לקנות לעצמי מכונית בטוחה יותר, ואם אני מרוויח פחות כסף, החיים שלי שווים פחות? איפה זה נשמע? הרי לא יעלה על הדעת שמישהו יעלה על מטוס ויגידו לו: רגע רגע רגע, אתה משלם על כרטיס טיסה זול יותר? אז תהיה במטוס בטיחותי פחות. זה לא יעלה על הדעת. אבל היום כשמישהו קונה רכב ביותר כסף, מוכנים להגיד לו: אנחנו ניתן לך יותר טכנולוגיה שתציל את החיים שלך; מי שקונה אוטו שעולה פחות, סוטה מהמסלול, אז הוא יכול שנייה לא לשים לב ולפגוע ברוכב אופניים. איפה הצדק ואיפה השוויון?
אתם חושבים שזה נחמד, ואולי מקבל כותרות לדבר על חוסר שוויון, על דאגה לאברכים, על הצורך לדאוג לפריפריה, אבל בפועל, הינה הדבר שקוטל הכי הרבה חיים, יותר מכל פיגוע, יותר מכל מלחמות ישראל ביחד. אנשים מתים בכל יום, ואף אחד לא משלם את המחיר. אבל אני אומר לכם, ביום שבו מי שאחראי לכביש מסוכן הולך לישון טוב בלילה, לא מטפל בכביש – הוא צריך לשלם את המחיר, אז אנשים יתחילו להתעורר. כי אם חייל נרדם בשמירה הוא הולך לכלא, אבל אם עובד מדינה נרדם בשמירה לא קורה כלום.
אז אני אגיד לכם מה קורה: הם נרדמים בשמירה. וכשאנחנו עושים ועדות ודיונים בוועדות, הם באים ואומרים: למה אין תקציב? ואז יש ריבים ובלגן וזה, וכמו קבצן אני משיג פה 10 מיליון שקל, שם 5 מיליון שקל, שמצילים חיים, אבל אם היו שמים מיליארד שקל, במקום 400 הרוגים בשנה יכול להיות שהיו לנו 200 הרוגים בשנה, ובמקום להוציא 17 מיליארד שקל, שזה הסכום שמדינת ישראל מוציאה מדי שנה על תאונות הדרכים – דרך אגב, זה בעיקר על פצועים בינוני, כמו שאני נפצעתי בינוני; זה עיקר ההוצאות – על הטיפולים באנשים כמוני, על השיקום של אנשים כמוני. אבל לא רואים את זה. וכל עוד זה יימשך, אנשים ימשיכו למות בדרכים. ויש פתרונות – יש היום טכנולוגיה שמצילה חיים. הכיוון של נהיגה אוטונומית הוא כיוון חיובי, כי בדרכים אף אחד – ראיתי שנגמר לי הזמן. אני כבר מסיים, אדוני.
תודה רבה. בדרכים יש הרבה מאוד טעויות אנוש, אבל מחשב – הוא לא שיכור, הוא לא עייף, הוא לא מסתכל שנייה בטלפון במקום בכביש.
איכשהו מתייחסים לכבישים כעל גזרת גורל. אני לא בן אדם מאמין, אבל גם לבן אדם מאמין אין דבר כזה, גזרת גורל בכבישים. אין שום תכלית למישהו שמת בכביש. אני בא ממשפחה שכולה בכבישים. הלוואי שהיום אחותי הייתה יכולה להיות עם משפחה, ולאימא שלי כבר היו נכדים ממנה. אבל אין את זה, וזה היה יכול להימנע. זה היה לפני הרבה זמן.
ואני אומר לכם, גם היום יש מחדלים, והם ידועים, והם רשומים, ומדברים עליהם. אבל כולם יודעים, מהשרה עצמה ועד אחרון הפקידים, שכשמישהו מת בכביש זה לא נורא. אף אחד לא משלם את המחיר חוץ מהמשפחה של המת.
ככה זה יימשך עד שלא נתעורר. ובכל הדיונים על התקציב – אתם יודעים, אנשים מדברים על לאן הכסף הולך, אברכים, חרדים, כספים קואליציוניים – לא היה שקל אחד קואליציוני בשביל להציל חיים בכבישים; לא הייתה מלחמה אחת למען המלחמה בתאונות הדרכים. לצערי, בשורה אין כאן, ואנשים ימשיכו למות לחינם. תודה על הסבלנות, אדוני היושב-ראש.
3,431 מילים של בועז טופורובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.