קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום לגברתי היושבת בראש, ערב טוב לשר האוצר, כנסת נכבדה, ערב טוב. לפני שאני אפתח ואשפוך קצת אור על התקציב ועל כמה נקודות שאני חושב שמדברות בעד עצמן, אני רוצה שנייה לדבר מהחוויה האישית שלי, כמי שמעיין שוב ושוב בשבוע האחרון – אנחנו ישבנו יחד בלילה ההוא של הכספים הקואליציוניים, וקיבלנו יותר מבטים שואלים ומבטים נטולי הבעה מאשר תשובות. כל מי שמנסה עדיין לחשוב שיש פה מלחמת נרטיב בין ממשלה – בין קואליציה לאופוזיציה, פשוט מפספס את העובדות. העובדות מדברות בעד עצמן. כי לפני הפייק ואחרי הפייק יש פשוט מציאות, והתקציב הזה לא רק מספר את כל מה שנלקח ונעשה בצורה סקטוריאלית מוגזמת שלא משרתת את טובת המדינה וטובת האזרחים, אלא גם הסכומים הזעומים שניתנו פה למטרות מאוד חשובות, שנוגעות במגזרים שלמים ובציבורים שלמים, לרוב ציבורים מוחלשים, לרוב ציבורים שנותנים הכול למדינה – נותנים את זמנם, את מרצם ולפעמים גם את חייהם – זה משלים את כל התמונה.
כלומר, אני מציע לכל האזרחים והאזרחיות בבית לא רק לדבר על מה ניתן פה – ואז ישר מאשימים אותנו באנטישמיות, בגזענות, בסקטוריאליות, ברדיפה – תסתכלו גם על מה לא ניתן. יותר מזה, מעבר לטבלה של בסיס התקציב בהסכמים הקואליציוניים, תסתכלו על אותה טבלה שמתווספת תמיד ברגע האחרון, שבה סגרו כל מיני – פה 20 מיליון, פה 50 מיליון, פה 2 מיליון לחברי כנסת. חלקם ניצלו את המצב הזה כדי לשפר קצת באמת את האפקט הכללי של התקציב הרע הזה, וחלקם עשו את זה פשוט כדי להלבין תקציב לא ראוי, כדי לשוות לפארסה הזאת משהו יותר מקצועי.
בואו נתחיל לגעת בכמה נקודות שאני באמת מאמין שאם תקשיבו להן בנפש חפצה אתם תבינו שזה לא קשור לשמאל, ימין, קואליציה, אופוזיציה. זה קשור אליכם, זה קשור לכולנו, לאזרחים משלמי המיסים, ומה אנחנו יכולים לצפות לקבל פה בשנים הקרובות. בואו נתחיל מסיוע בשכר דירה ללוחמים בודדים משוחררים – 8 מיליון. מנגד, קצבאות האברכים קיבלו רק הבוקר תוספת של 250 מיליון שקלים. לפני שיקפצו כולם אחרי זה בבית ובתקשורת, אני לא אומר שהאברכים לא צריכים לקבל קצבאות. אין פה רדיפת חרדים. אבל יסכימו איתי כנראה לא מעט אנשים, לבטח אותם לוחמים בודדים, לבטח לוחמים, חיילים בכלל ובני המשפחות שלהם, ש-8 מיליון אל מול 250 מיליון – זה לא מידתי. אני לא יודע אם עדיין מותר לומר מידתי, כי מידתי זה כבר ישר משפטי, והיום מקשרים את זה לסבירות.
אני עדיין תומך, נגיע גם לזה. אני עדיין אדם של משפט, ומבחינתי זה מקובל.
בואו נמשיך ליד ושם. יד ושם, דווח בתקשורת, בג'רוזלם פוסט – צביקה קליין דיווח לפני חודש בערך שהצפי לגירעון של יד ושם עד סוף השנה, עד סוף 2023, הוא 42.7 מיליון ש"ח. יד ושם מקבל בתקציב הזה, מכלל הכספים הקואליציוניים, 9 מיליון שקלים. זה לא יחלץ אותו מהגירעון, אבל בואו נשמע כמה קיבל המפעל למורשת רחבעם זאבי – 22 מיליון שקלים. לפני שבכלל נידרש למחלוקת הפוליטית ואם ראוי להנציח את רחבעם זאבי, אני לא מרגיש אפילו שצריך להיכנס לזה, כי אני חושב שכל אדם בישראל יסכים שזה לא הגיוני שיד ושם יקבל כמעט שליש מהסכום הזה.
נמשיך לתמיכה – אני בטוח שזה יעניין את שרת החינוך לשעבר – תמיכה בחוגי מדעים בבתי הספר לטיפוח אוריינות דיגיטלית. את רוצה לנחש כמה נתנו? את זוכרת? 960,000 ש"ח. המון. אפשר באמת להצעיד את החינוך קדימה ב-960,000 ש"ח. זה בטח ישנה את המצב שלנו בדירוג העולמי, במבחני פיז"ה. אין, אנחנו נוסקים עכשיו. מנגד – כמעט 50 מיליון ש"ח לגרעינים תורניים.
זה גם המקום להזכיר, כאיש הייטק בעברי, שבתקציב הזה – אני שוב אומר, לא רק מה ניתן אלא גם מה לא ניתן – תקציב הרשות לחדשנות קוצץ ב-100 מיליון ש"ח. 100 מיליון ש"ח. אני רוצה לומר לכם בתור מישהו שמגיע מהתחום, שהוביל את שדולת ההייטק, שרשות החדשנות היא אחד הגופים היעילים, הרלוונטיים, שעובדים יותר זריז ועם פחות ביורוקרטיה במדינת ישראל. זאת אומרת, איכשהו הגוף הזה, בדרך פלא, בדרך נס, צולח את המפולת הביורוקרטית שהיא מנת חלקו של כמעט כל דבר במדינה הזאת, וכל מי שישב בממשלה מכיר את האתגר. איכשהו, הרשות הזאת מצליחה להתעלות מעל הסיטואציה. היא פעלה בזמן בקורונה. המענקים שלה כמעט תמיד מגיעים למיצוי מיידי כי יש להם ביקוש, כי הם רלוונטיים. הקריטריונים תמיד חדים וברורים והאימפקט הכלכלי מדהים.
אני יכול להגיד לכם כסגן שר החוץ לשעבר, שזה גורם שתמיד הפניתי אליו. תמיד כשהפקדתי בידיהם שגרירים, שרי חוץ ומקבילות מארצות שונות שרצו קשרי חדשנות איתנו וללמוד מאיתנו, תמיד חזרו ואמרו לי: איזה מדהים היה לעבוד עם רשות החדשנות. עכשיו יש להם 100 מיליון פחות, אבל העיקר שיש 50 מיליון לגרעינים תורניים. מוזמנים לבוא עכשיו ולתקוף אותי על זה. לשורדות זנות – אין אוכלוסייה יותר מוחלשת מזו, אין – 720,000 שקלים, ומנגד, כמעט 4 מיליון שקלים להנחלת מורשת הרב דרוקמן.
סדר העדיפויות בתקציב הזה פשוט עיוור למצוקות. הוא מתעלם בצורה בוטה, קיצונית, מכאיבה, מתריסה. זה כמעט – זה לא כמעט, זה ממש ביד מכוון. אנחנו יושבים פה, בכנסת הזאת, יכולים להתווכח, אבל כולנו אנשים פריבילגיים למדי. עבור אותן שורדות זנות זה להיות או לחדול. זה חיים או מוות. זה הסיכוי היחיד שלהן לצאת מתהום, מבור שחור שהוא החיים שלהם, כדי לנסות ולייצר להן, פעמים רבות למשפחות שלהן, חיים טובים יותר; לא חיים מדהימים, חיים טובים יותר.
אבל את האנשים שבנו את התקציב הזה זה פשוט לא מעניין. זה פשוט לא מעניין, וזה לא כי אין מספיק כסף במדינה לקדם גם תרבות דתית וגם תרבות חרדית, וכבר ניגע בזה. זה פשוט זה לא מעניין אותם, כי מצוקות של בריאות ורווחה וחברה ופריפריה – כל הדברים שהם אוהבים להתהדר בהם בקמפיינים, כל הגיבורים שתמיד יושבים פה בקואליציה והם לא פה, כי עכשיו שעת לילה מאוחרת, אבל יושבים פה ומספרים לכם שקרים ופייק בתקשורת, אבירי האוכלוסיות המוחלשות, אבירי הפריפריה, אבירי החיילים והלוחמים – כל אלה מדברים, עד שזה מגיע לתקציב. והם יצביעו עליו פה מחר בלילה, ורובם כנראה לא קראו אפילו מה הוא כולל, כי זה לא מעניין אותם, כי הם שכירי חרב, יש להם אצבע להשכרה. המצפון נשאר בבית, האינטגריטי נשאר בבית, ואין שום חשיבות לעובדה שהם אחד מ-120 שמכריעים את העתיד של כל שאר האזרחים במדינה הזאת.
לסיום, בואו נדבר על תחום התרבות. תחום חשוב, מה זה מדינה בלי תרבות? מהי אותה תרבות ישראלית מצליחה? אני רוצה לפתוח שנייה בזיקה האישית שלי לזה, המקצועית. בתפקידי הקודם, כסגן שר החוץ, החלטתי לתקצב בחצי מיליון דולר – זה הרבה יחסית למשרד החוץ בתחום התרבות, בקושי יש כסף. לנו היה התקציב הגדול בתולדות משרד החוץ אז, אבל עדיין – לתקצב את נספחי התרבות בכל המקומות. זה בדרך כלל לא ה-priority, ונלחמתי לתקצב את זה. הוצאתי לפועל כנס של כמה ימים בלוס אנג'לס שנקרא Scripted Israel, שהביא משלחת של טובי היוצרים בישראל – האנשים שעשו את פאודה ואת המפקדת ואת פלפלים צהובים ואת שטיסל וכל מה שהביא לנו כל כך הרבה הצלחה, כבוד, עניין בתרבות שלנו, גם תרבות ישראלית, גם תרבות יהודית. אני מקבל כל הזמן עדכונים על מה שיצא מהכנס הזה – דברים מטורפים, סדרות שאתם תשמעו עליהן בקרוב, עם האיי-ליסטים הכי גדולים בהוליווד, סדרות באמזון, סדרות בנטפליקס. וכל זה הגיע מחצי מיליון דולר, אבל היה צריך להילחם על זה, היה צריך לתת את הכסף הזה.
אם זה מה שאפשר לעשות בחצי מיליון דולר, תארו לכם אם היו עכשיו למשרד החוץ 10 מיליון דולר רק לקידום תרבות ישראלית בעולם – אין הסברה טובה מזה, ואני מקווה שאיפשהו צופה בנו שרת הפרופגנדה, שאין לה מושג, דבר וחצי דבר, בדיפלומטיה ציבורית, כי היא יודעת מה זה תעמולה. היא לא מבינה מה זה לעשות מיצג מדהים של מה שטוב בנו, של התרבות שלנו.
ה-BDS צריך לתרום למשרד ההסברה, כי התוצרים שלו הם ישירות מה שהם רוצים לעשות. אגב, ה-BDS עושה תוצרים הרבה יותר נכונים לימינו מבחינת רשתות. זה אולי הזמן להגיד שלעמוד בתור government official, בתור שרה, בממשלה לצד דגל ישראל, ולשים ברקע כל מיני תמונות רצות של זירות קרב, זאת באמת ההסברה הכי גרועה וכושלת. אם היא הייתה טורחת ללמוד קצת את הזירה שהיא נכנסה אליה ולא רק להתחנף לבוס שלה ולנסות לעשות הסברה פנימה, לציבור הישראלי, שבצדק לא מחבב את מדיניות הממשלה, אולי היא הייתה מבינה שהיא הורסת פה מה שבנו שנים.
אבל אם דיברנו על תרבות, בואו נראה מה קורה בתרבות בישראל. ממש ליקטתי בקטנה. ניסיתי לראות מה צבוע בתוך תחום התרבות בכספים הקואליציוניים. אכן, יש תקציב של 6 מיליון שקלים לאירועי תרבות ברשויות – כלל הרשויות, אני מניח, הקריטריונים לא מפורטים. 6 מיליון שקלים למשרד התרבות והספורט לאירועי תרבות ברשויות. לעומת זאת, אותו משרד תרבות נותן 10 מיליון שקלים סיוע למוסדות תרבות שמקיימים אורח חיים דתי ועוד 100 מיליון שקלים לתרבות חרדית. זה לא נגמר בזה, כי גם משרד ההתיישבות הקציב תקציב מאוד מכובד לנושא, והוא ייתן עוד 120 מיליון שקלים לתרבות יהודית.
אין כמוני שמח לקדם תרבות יהודית, אבל תסכימו איתי ש-6 מיליון אל מול 230 מיליון זה לא מספר הגיוני. זה לא מספר הגיוני. וזה משקף את כל התקציב הזה. זה אומר שהתקציב הזה לא רואה חלקים שלמים בעם. זה אומר שהתקציב הזה מאוד דומה ליושב-ראש ועדת הכספים שלנו, מר גפני, שחושב שאין ערך בתרבות החילונית. כי התרבות החילונית היא עגלה ריקה; כי יוצרים חילונים הם לא חשובים; כי תרבות פופ היא לא חשובה. ולכן טרח אותו גפני, באמת, כאדם מבוגר – זה נראה, זה באמת, אני מנסה להגיד את המילה, זה יוצר תחושת אי-נוחות, זה ממש קרינג' לראות את גפני מעיר על הבגדים של נועה קירל. אתה מבוגר, היא בחורה צעירה, מצליחה, חרוצה, שמרוויחה את הכסף שלה בשתי ידיים, עובדת קשה ומביאה לנו המון כבוד בעולם. בפעם האחרונה שבדקתי אתה הבאת הרבה פחות כבוד בעולם.
אבל האמירה של גפני משקפת שלא רק שהוא עמד פה הבוקר והציג את התקציב הביזיוני הזה, שלא מבשר שום מנועי צמיחה לאף אחד במדינה, אלא שהוא גם באמת מרגיש בשיכרון כוח. גפני עמד פה וידע שאין לו אף נימוק אמיתי למה התקציב הזה ראוי. אז מה עושה גפני, כמו גפני, כשאין לו נימוק אמיתי עם תוכן, עם נתונים, חס וחלילה – בכל זאת, יושב-ראש ועדת כספים? הוא תוקף; הוא תוקף בחורה צעירה, מצליחה, על איך שהיא לבושה. מי אתה ומי שמך להגיד למישהי במדינה הזאת איך היא לבושה? אתה מוזמן להתערב בדברים האלה כל עוד הם נוגעים לבנות המשפחה שלך – אני לא נכנס לך למרחב המשפחתי. אל תיכנס למרחב של אף אחד אחר. נועה קירל זאת רק הנקודה שהוא העלה, אבל הבוז, הבוז וההתנשאות ותחושת הכוח והיוהרה אומרים הרבה יותר. כי הוא לא התכוון לנועה קירל. הוא התכוון לבוז לתרבות החילונית; הוא התכוון לבוז לתרבות הפופ; הוא התכוון לבוז לכל אותו דבר שמביא לנו כל כך הרבה כיף, הנאה, גאווה, התרוממות רוח, הצלחה בעולם בפסטיבלים, באמזון, בנטפליקס.
אני לא יודע למה זכינו לאנשים כל כך בכירים בפוליטיקה שמתעקשים להקדיש את הזמן שלהם לפילוג, להתנשאות ולפסילה קטגורית של מה ששונה מהם. כי אני, בשונה ממנו, מעולם לא עמדתי פה ופסלתי תרבות שגם אם אני לא צורך באופן יום-יומי, אני מכיר בחשיבות שלה. זה ההבדל בסוף ביני לבינו, ובין רבים שיושבים בצד הזה, של האופוזיציה, לאחרים שיושבים בצד של הקואליציה. אנחנו לא פוסלים. אני לבטח לא פוסל. יש מקום לכול, ותקציב ראוי היה נותן חלוקה צודקת, שמקדמת גם תרבות יהודית, גם ספציפית תרבות חרדית, שקיבלה פה את אותם 100 מיליון ממשרד החינוך, וגם תרבות חילונית; גם השקעה בהסברה ודיפלומטיה ציבורית באמצעות תרבות ישראלית וגם השקעה במוסדות תרבות חילוניים כמו תיאטראות, שאין להם אפשרות לעמוד תקציבית בשוק כל כך קטן ולהעלות הצגות שהן לא מסחריות, כי אין לזה מספיק שוק כאן בישראל, והשקעה במחול והשקעה במוזיקה והשקעה בהמון דברים, וזה רק בתרבות.
אבל הנקודה היא אותה נקודה, וזה עובר כחוט השני בתקציב הזה. התקציב הזה הוא אצבע בעין, וזה לא דומה לתקציבים דומים. זה תקציב שבא ואומר: אנחנו עושים כי אנחנו יכולים. אנחנו נקפח אתכם כי אפשר. יש לנו 64 אצבעות, ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. ואתם מפספסים פה שני דברים: א. זה דבר מאוד מכוער לעשות, כי אנחנו צריכים לחיות במדינה הזאת זה לצד זה בתקווה, בצורה טובה יותר בעתיד, ובשביל זה אף צד לא יכול לכופף את השני. הדבר השני הוא שזה בסוף יחזור אלינו, אל כולנו, כמו בומרנג. אם אתם חושבים שלתקצב סקטור מסוים ולהזניח סקטורים אחרים מוציא אתכם גיבורים גדולים, אז כל מה שיוצא מכם הוא אנשים חסרי אחריות שמועלים במהות תפקידם, שהוא לא להביס את האופוזיציה, שהוא לא לנסות לנצח אותנו תקשורתית, שהוא לא לנסות ולייצר כותרת חיובית עליכם; הוא אשכרה לנהל מדינה. ובניהול מדינה, הרבה אחרי שישכחו מכל הסערה של התקציב, של קרן הארנונה, של הכול – ידברו פשוט הנתונים, והנתונים יהיו עגומים מאוד.
וזה מה שאתם מפספסים פה. אתם ממשלה שאומנם יש לה רוב מובהק, אבל היא בתחושת הישרדות, ואתם מרגישים ששעון החול כבר אוזל, ולכן אתם פועלים בצורה עמוסת היבריס, שהיא באמת ביזה רעיונית, לא רק ביזה תקציבית. כי אתם אומרים: אנחנו לא רואים יותר את ממשלת ישראל כממשלת כל עם ישראל. אתם יצרתם תקציב שהוא כלי מפלג. הייתה לכם הזדמנות לייצר פה ריפוי אחרי תקופה קשה שיצרתם; הייתה לכם הזדמנות להביא בשורה כלכלית לציבור כולו, שגם אתם תרוויחו ממנה, שכל המגזרים ירוויחו ממנה. אבל אתם מרגישים שיצאתם גברים כי קיצצתם לרשות לחדשנות והגדלתם לתרבות החרדית. אפשר היה לעשות גם וגם, וזה ההבדל בין להיות בממשלה לבין להיות מנהיג.
אתם חושבים, וזה נכון לגבי רובכם – באמת, תחושת האדנות ותחושת היוהרה ניכרת כל כך בהתבטאויות, בעשייה, בהחלטות – אתם חושבים שהכיסא הופך אתכם למנהיגים, אבל ההחלטות שאתם עושים או לא עושים הן אלה שהופכות אתכם למנהיגים. אם אתם חושבים שבגלל שאתם תצליחו להעביר מחר תקציב – וכנראה תצליחו, ובעזרת השם, זה יהיה האחרון, אני מאמין שזה יהיה האחרון שלכם, אבל אם אתם חושבים שהעובדה שתעבירו מחר תקציב הופכת אתכם לממשלה מצליחה, הופכת אתכם לאנשי חזון, הופכת אתכם למנהיגים, הופכת אתכם לאנשים שמישהו יספור בכלל בדברי הימים של המקום הזה או של מדינת ישראל בכלל, אתם מפספסים את הנקודה כולה.
אנשים שעושים לא בצורה פופוליסטית, לא בצורה לעומתית – אנשים שמנהיגים הם מי שמקבלים החלטות קשות. מנהיגים הם אנשים שעומדים בפרץ; מנהיגים הם אנשים שיודעים לעמוד מול הבייס שלהם ברגעים של החלטות, בצמתים, בהיסטוריה החברתית, הכלכלית, המדינית, הביטחונית שלנו, ולומר: אני אעשה את הדבר הנכון גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה כנבחר ציבור; אני אעשה את הדבר הנכון גם אם אני אחטוף מכל כיוון – בבית, ביישוב שלי, בקהילה שלי – אבל אני אדע שעשיתי את הדבר הנכון למען מדינת ישראל.
הבעיה היא שאתם מבלבלים בין תפקידים בממשלה וכל המסביב לבין אחריות. אם הייתם עכשיו בתאגיד, כולכם כבר הייתם נזרקים מזמן או עומדים לדין. אתם מועלים באחריות התאגידית שלכם. אתם עושים ביד מכוון בניגוד למה שטוב למדינה, בניגוד למה שיניב תשואה למשק הישראלי. אתם הולכים עם ראש בקיר בכוונה כי אתם יכולים, נגד כל הערכה של כל כלכלן משמעותי במדינה הזאת, ואתם יודעים שהם צודקים, וגם שר האוצר שיושב פה יודע שהם צודקים. אתם מגדילים את הגירעון שלנו בידיעה שהוא ממילא הולך לגדול, ואתם יודעים שהדרך היחידה לאזן את זה, אם בכלל, תהיה להעלות מיסים בצורה דרסטית. כי כבר עכשיו לכולם ברור שיהיו פחות הכנסות בשנה הקרובה ובשנה שאחריה. זה לא מעניין אתכם, כי אתם לא מנהיגים; אתם אנשים קטנים שחיים את הכאן ואת העכשיו, ואכפת לכם רק מהכבוד שלכם, מהיוקרה שלכם, מהכיבודים שלכם ומהבייס שלכם.
מדינת ישראל תזכור אתכם כי רובכם פה – כי אתם ממש אוהבים את השם שלכם, ורובכם פה מזמן לא מהסיבות הנכונות. לצערי, זה מאפיין הרבה אנשים בבית הזה. הרבה אנשים כאן בקואליציה יושבים פה כי הם רוצים פשוט להישאר על הגלגל, הם פשוט רוצים להיות somebody, להיות מישהו, שידברו עליהם, שהם יוכלו להגיד: אני השר לזה, ואני השר לזה. זה לא יחזיק מים דקה אחרי כן. רק מעשים מחזיקים, רק עשייה אמיתית, רק נתינה אמיתית. שקר לא מחזיק, לשקר אין רגליים. הפייק שאתם מפיצים אולי ירצה את הבייס שלכם לפריימריז הקרובים, אבל הוא לא ישאיר פה כלום. עשר שנים מהיום, חמש שנים מהיום, לבטח אחרי, אף אחד לא יזכור אתכם, רק את הדברים הרעים שעשיתם. ועוד יש לכם הזדמנות לעשות גם דברים טובים. דברים טובים – אין עליהם מחלוקת. דברים טובים גם אנחנו באופוזיציה לא נוכל לתקוף ולא נוכל לעשות להם ספין, כי הם יחזיקו מים, הם ידברו בעד עצמם.
אז מחר נתכנס פה כולנו, בעוד 24 שעות בערך, להתחיל להצביע על התקציב, וכנראה ברביעי בבוקר זה יהיה מאחורינו ויהיה פה תקציב מדינה. אני רוצה לומר לכם שאם אתם תחגגו ברגע הזה, אתם לא מבינים מה המשמעות של התפקיד שלכם. אתם לא מבינים את החורבן שאתם מביאים על הכלכלה הישראלית. ואני חייב לומר שעם תקציב מחפיר כל כך כמו שיצרתם, כבר עדיף תקציב המשכי. תודה רבה.
2,616 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.