קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, גברתי השרה – היא פה? מי זאת?
שלום, גלית. שלום, גברתי השרה. אני מוצא חובה, אדוני היושב-ראש, לעמוד כאן ולהתנגד נחרצות לתקציב הזה של 2024-2023, לתקציב שמחר יובא לאישורה של הכנסת.
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, לא מעט תקציבים תכננתי בחיי. תמיד, בראש סדר העדיפויות, כשתכננתי תקציב, כשהייתי מנהל בית ספר, עמדו בפניי תלמידי בית הספר, האתגרים החינוכיים, כשהייתי ראש עירייה – תושבי העיר, האתגרים של העיר, וכשהייתי שר – צורכי המדינה, צורכי תושביה ורק המשימות הלאומיות של המדינה. והינה תקציב, לצערי הגדול, למרות ששומעים את דבריי אנשים לא מהמפלגה שלי – מהקואליציה – אני משוכנע שלמרות שהם מהקואליציה, חלקם יושבים ומתגרדים באי-נוחות כשהם רואים את התקציב הזה – תקציב שמבוסס לא על סדרי העדיפויות הלאומיים כי אם על סדרי העדיפויות הקואליציוניים.
עכשיו תגידו לי: תמיד היו כספים קואליציוניים. מעולם לא היו כספים קואליציוניים בהיקפים של 13.7 מיליארד שקלים, והיד נטויה, ואני יודע שחלק מראשי המפלגות קיבלו התחייבות שבוועדת הכספים תהיה הסטה של תקציבים לכיוון של ההבטחות שלהם. אני משער שנגיע, על פי מה שאני יודע, לכ-15 מיליארד שקלים. לא איך אנחנו נמגן את אשקלון ואת העוטף ונכין את המדינה הזו לאתגרים הבאים הביטחוניים, אלא איך נחזק את מפלגות הקואליציה; לא איך נעלה את קצבאות הקשישים, אלא איך נטפל במפלגות של החרדים, שמא חס וחלילה יפרקו את הקואליציה; לא איך נטפל ביוקר המחיה – המשימה הלאומית, שהופך את חיי ילדינו, את חיינו ואת חיי האזרחים האלה לקשה מנשוא ומביא אנשים לפת לחם – אלא איך נמשיך לחזק את השותפות הקואליציונית; לא איך נחזק את הפריפריות ונשווה את התנאים שלהם בבריאות, בחינוך, בתשתיות, בביטחון האישי, אלא סדר העדיפויות הוא איזה סקטורים אנחנו נשרת, כי הם יבססו את השלטון הקלוקל שלנו; לא איך נדאג לנגב ולגליל – אני שומע את חבריי נלחמים על הנגב והגליל. אם היו באמת נלחמים על הנגב והגליל – יש עיר גדולה שהיא בירת הנגב, היחידה שלא מקבלת הטבות מס, היחידה, שתושביה נמצאים בנגב, מחיים את הנגב, עושים ציונות אמיתית, אבל הם היחידים – אף אחד מכם לא מדבר על הטבות מס לעיר באר שבע. זה לא בתקציב. יש קשקוש: נעשה עוד שוטרים. אפשר לחשוב שזה הדבר היחיד שיבסס את הפריפריות.
אני מסתכל ולא מאמין איך שהכול קורס. יושבות כנסת ישראל וממשלת ישראל ומביאות תקציב שמטרתו היא אחת, וכל מי שמקשיב כאן יודע את זה: הישרדות. הישרדות. היש עוד מדינה כזאת בעולם, אני שואל אתכם, שאתגרים ביטחוניים, אזרחיים, חברתיים לפניה, ששאלות של שוויון הזדמנויות, פערים חינוכיים, תשתיות לאומיות, כל אלה שצריכים להיות הראשונים בתקציב המדינה, הולכים לקרון האחורי?
במקום זה אנחנו רואים שהעומד בראשה, ראש הממשלה ביבי נתניהו, עסוק בדבר אחד: איך לשרוד. עכשיו תגידו שפוליטיקאים שורדים. נכון. תמיד השאלה היא מה המחיר. אני יודע שגם אתה, אדוני ראש הממשלה – ואני מביא את זה לפתחך ועל ראשך – גם אתה מתגרד באי-נוחות. אני זוכר את הנאום חוצב הלהבות שלך ב-2003, שהגם שבאתי מפריפריה וממשפחה מרובת ילדים, היה בו היגיון, כי היה בו דבר אחד שחזה עתיד רע אם לא נוציא אנשים לשוק העבודה. מה שאז הזהרת ממנו, קורה היום. לצערי, היום אתה ממשיך לא להוקיע את המציאות אלא להבעיר את האש ולהוסיף עוד ועוד קצבאות ועוד ועוד מענקים.
יש לי תחושה שאלה שכתבו את התקציב חשבו לרגע שזו הקופה האישית שלהם. אני רוצה להזכיר לכם – גם לך, אדוני היושב-ראש, כי גם אתה, משפחתך וילדיך משלמים מיסים: זה הכסף של כולנו. זה נכון לחלק לכל אזרחי המדינה, אבל בהגינות. יש עוגה אחת של תקציב, ומחלקים אותה למי שצריך, מתקנים עיוותים. אין בליבי דבר אחד על הציבור החרדי, ואתה יודע את זה, אבל כשהיום מאיימים בבוקר ומקבלים עוד 250 מיליון ש"ח, מאיזו קופה זה? זה מהכסף של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל. האם מותר לקחת את הכספים האלה ולחלק אותם?
אין סדרי עדיפויות לאומיים? הכול זה פוליטיקה? אין סטודנטים שצריכים חיזוק? אין אנשים עם מוגבלויות שעדיין לא סיימנו את הטיפול בעתידם? אין אזרחים ותיקים שלא גומרים את החודש וכורעים תחת הנטל? אין דוחות עוני, שכל שנה מכים בפנינו ואנחנו שולחים את העמותות לקו האש? אבל את הכסף שאנחנו צריכים לתת להם אנחנו מחלקים ככספים קואליציוניים. אין חיילים משוחררים שצריך לתמוך בהם? אין חולים שעומדים בתור ומחכים למכשירי MRI? ואתה מטפל בזה, אדוני, כיושב-ראש הוועדה, אתה מכיר את המצוקה.
אני יודע, אבל זה עדיין לא מספיק.
אין הרבה יותר, תאמין לי שאני מכיר את התקציבים אז ואני מכיר היום. השאלה זה לא יותר, השאלה היא אם ה-14 מיליארד שקלים האלה היו נחוצים ככספים קואליציוניים, או שאפשר היה לקחת מיליארד או שניים לתקן עיוותים, כמו שאתם אומרים, ולא לתת 14 מיליארד שקלים. למה? מי עושה את זה? באיזו מדינה עושים את זה? זו באמת שאלה מעומק הלב, זה לא ויכוח פוליטי, אדוני היושב-ראש.
אבל מעבר לכל ויכוח פוליטי, אני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, ולך, יושב-ראש ועדת הכספים מר גפני, ולכם, חלק מראשי מפלגות הקואליציה שעומדים, מתווכחים, סוחטים את המדינה ומאיימים כל הזמן: יכול מאוד להיות שהתקציב יעבור ואתם תנצחו בהצבעה, אבל דבר אחד אני מודיע לכם, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, דבר אחד אני אומר מעל במה זו, לך, אדוני ראש הממשלה, לך, גולדקנופ, לך, גפני ולעוד: בסופו של דבר אתם תפסידו. בסופו של דבר, במערכה הגדולה אתם מפסידים, כי התקציב הזה והביזה של 14 מיליארד השקלים נצרבים בתודעה של הציבור הישראלי. הציבור מבין, ואתה שומע את זה ברחוב, ואתה שומע את זה בכל מקום, גם אצל מצביעי ליכוד, שאמרו: לתינוק הזה לא פיללנו.
האם מצביעי הליכוד הם לא פטריוטים כמונו? כן וכן. האם בצבא יש ליכוד ושמאל? לא. יש את בנינו מכל המפלגות, מכל הסקטורים. גם הם שואלים: האם זה הדבר הנכון לעשות? ותשובתם היא: לא. ועוד פעם, אדוני היושב-ראש, זה מעבר לכל ויכוח. הביזה הזו נצרבת בתודעה הציבורית.
אדוני, 120 בכירי משרד האוצר באגף התקציבים לשעבר שיגרו מכתב בימים האלה שבו הם מזהירים מפני השלכות של הקצאת כספים קואליציוניים והגדלת התקציבים לסקטורים שבחלקם לא יוצאים לעבוד. אני מצטט: עתידה של ישראל כמדינה משגשגת תלוי בכלכלה חזקה וגמישה, שתעדיף השקעות בחינוך, מחקר ופיתוח תשתיות ויצירת מקומות עבודה. כדי לשמור על עתיד זה, הכרחי שהקצאת הכספים במסגרת ההסכמים הקואליציוניים תתבסס על עקרונות כלכליים תקינים והבנה כוללת של ההשלכות ארוכות הטווח. הלוואי שאת כל התקציב הקואליציוני הזה היו מקצים להכשרות ועידוד למקומות עבודה, ובתוך הישיבות היו מכניסים גם מיומנויות לחיים. אין לי דבר וחצי דבר כנגד לימוד תורה. אני בעצמי – – –
אלה הן ההנאות הקטנות שלי, לעיין בספר גמרא. אתה יודע את זה. אבל בין זה לכך שאנחנו יוצרים אזרחים עתידיים שחלקם לא יכולים לצאת לעבוד – לא בגלל שהם לא רוצים; בגלל שהמנהיגות שלהם חשבה שככה צריך, ככה צריך לקחת בשבי את העתיד שלהם – הפגיעה ביכולתו של הציבור החרדי, אדוני היושב-ראש, להשתלב בשוק העבודה המודרני תיפגע. בראש ובראשונה ייפגע מצבו הכלכלי של אותו ציבור עצמו. זה יקטין את הסיכוי של בוגרים חרדים להתפרנס בכבוד. והוויכוח הזה, בוסו, אדוני היושב-ראש, הוא עם חלק מבני המשפחה שלי, עם חלק מבני המשפחה שלי, ויכוח סביב שולחן השבת, מעבר לפוליטיקה.
לא רק האוכלוסייה החרדית תיפגע. כאשר שיעור ניכר מילדי ישראל אינם רוכשים מיומנויות יסוד, ברור מאליו שכל המדינה לא תוכל להמשיך להימנות עם הכלכלות החזקות של העולם. משרד האוצר חוזה כי כלכלת ישראל – תקשיב, אדוני היושב-ראש – תפסיד 6.7 טריליון שקל עד 2060 בגלל העלייה במספר – –
לא, לא את זה אמרתי. אל תכניס לי מילים לפה. – – במספר האנשים שיוצאים ללא מיומנויות להיקלט בשוק העבודה. תלמד תורה כמה שאתה רוצה. אני תמיד זוכר את המשמעות של תורה ועבודה. גם אתה. גם המפלגה שלך התחילה בתורה ועבודה ותמיד שמרה על זה.
רק בקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה נתניהו החזיק תקציב. שלוש שנים לא העביר תקציב, ולא הבנו מה הוא עושה, אבל מהר מאוד היה ברור לכולם שבגלל חישובים פוליטיים לא העבירו תקציב. העברנו בשנה שעברה תקציב. כן, היו בו מיליארד שקלים של כספים קואליציוניים, אבל כסף חזר למשרד הרווחה, לעמותות שכולם נהנו מהן. תיקנו עוולות. הלוואי שזה היה כך. היו לוקחים מיליארד שקל, מתקנים עוולות. עכשיו, לצערי, נתניהו הוא ראש הממשלה שמוחזק כבן הערובה של חלק ממנהיגות סחטנית שנוהגת בקופה הציבורית כבשלה. מי משלם את המחיר? אנחנו, אזרחי המדינה הזאת, הילדים והנכדים שלי, שלכם, של כל אחד מאיתנו. 14 מיליארד שקלים, זה סכום הכניעה של הממשלה הזאת והעומד בראשה.
רק בשביל לסבר לך ולכם את האוזן, 14 מיליארד השקלים זה התקציב של משרד הרווחה, שבראשו עמדתי בשנה וחצי האחרונות ועכשיו נמצא חברי מרגי. אפרט לכם למה מספיק התקציב הזה וכמה צריך במשרד הטוב הזה להוסיף עוד תקציבים – הלוואי שהיו באים ואומרים לי: אתה יודע? לקחנו כסף להעביר אותו למשרד הרווחה: טיפול בכל אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות במדינת ישראל; טיפול בכל הנוער בסיכון על כל האתגרים שיש; טיפול באלימות במשפחה; העלאת הקצבאות של אזרחים ותיקים – 1.2 מיליון אזרחים ותיקים, שחלקם, לפחות מחציתם, הקצבה לא מספיקה להם לגמור את החודש, והם עומדים ונקרעים בין החובה לקנות תרופות לבין החובה לשלם את מיסיהם בזמן ולהתקיים; העוני והאי-ביטחון התזונתי; הזכויות של הקהילות הלהט"ביות; האימהות החד-הוריות – הנושא של הדיסרגרד. באנו לוועדת הכלכלה ובאנו לוועדת הרווחה אצל אייכלר, וכולם אמרו כמה שזה חשוב לגמור מהעולם את הסיפור של הדיסרגרד. אימא חד-הורית שמקבלת קצבה – תיקנו את זה בשנה שעברה, וחשבתי שבתקציב הזה זהו, זה ייגמר. אימא חד-הורית שמקבלת קצבה לילדיה תוכל לצאת לעבוד בלי שייגעו בשקל אחד בהכנסתה. ואמרו שזה יהיה בתקציב הזה. לא מיניה ולא מקצתיה, כלום וכלום וכלום. מה כן יש? כספים קואליציוניים. כמה? 14 מיליארד.
אני מנסה לחשוב בחלומותיי מה שר הרווחה היה יכול לעשות עם חצי מהכספים האלה, מה שר החינוך יכול היה לעשות עם חצי מהכספים האלה. רק השבוע תמכתם, אדוני, בהצעת החוק שלי לאפשר לילדים מעוטי יכולת לעשות אבחונים, כשכל אבחון כזה עולה 4,000 שקלים. אני כל כך שמח שתמכתם בזה. כל הסיפור הזה עולה 20 מיליון שקלים, ולא מצאתם לנכון להכניס את זה לתקציב. וראיתי איך חבריי מהליכוד כן מבינים את גודל השעה. ולמרות שאחרי זה אנשי עוצמה יהודית אמרו: אנחנו לא באנו, לכן הצבענו. אבל שמחתי שחלק מחבריי באו ואמרו: מאיר, אנחנו נמצא לזה את הכסף. אבל למה זה צריך להיות כך? 14 מיליארד שקלים יש, אבחונים אין? 14 מיליארד שקלים יש, הטבות מס לתושבי הנגב והגליל אין? 14 מיליארד שקלים יש, ותושבי אשקלון ותושבי העוטף ממשיכים להיות בבתים לא ממוגנים? ושוב אני אומר לך, אני לא נמצא כאן כתגרן שעושה פוליטיקה. כל כך הרבה תקציבים עשיתי בחיי. הדבר הראשון שהיה זה מה באמת צריך, וזה לא נמצא כאן.
אדוני היושב-ראש, תודה שאתה נותן לי עוד חצי דקה. ואני חוזר ואומר, יכול להיות שמחר הקואליציה תנצח, וראש הממשלה ינצח, וגפני ינצח, אבל זה נצרב בתודעה שלנו שהתקציב הזה הוא תקציב של ביזה, ואנשים יצאו לרחובות בגלל הדבר הזה. תודה רבה, אדוני.
1,694 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.