קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, החברה הערבית במדינה היא מיעוט מובהק, אשר נרמס לאורך שנים בידי כוחות הפוליטיקה הישראלית. כוחנות הרוב השולט לאורך שנים הורגשה היטב בחברה הערבית כולה מהצפון עד לדרום, בערים ובכפרים, ביישובים הלא-מוכרים ובחיי היום-יום של כל אזרח ערבי. המצוקות והסוגיות רבות ומורכבות והצטברו עשרות שנים ללא טיפול אמיתי אפילו למראית עין: מחסור בתקציבים; מחסור בתוכניות בנייה, בין שזה הרחבת יישובים או הקמת יישובים חדשים או הכרה ביישובים הלא-מוכרים או הפסקת הריסות בנגב ובמדינה בכלל; טיפול בבעיות השורש המורכבות במערכת החינוך; מחסור באזורי תעסוקה, תעשייה ומסחר ועוד ועוד לא מעט עוולות.
להצטברות ההזנחה וההפקרות לאורך עשרות שנים יש לא מעט תוצאות הרסניות על החברה הערבית. אחת מהן היא מגפת האלימות והפשיעה, אשר מביאה אותנו היום למרחץ דמים של ממש, שכל אזרח ערבי חי אותו באופן קבוע. לא מדובר בתופעה נקודתית או מוגבלת. זוהי מגפה חברתית אשר השתלטה על החברה הערבית כמו השתלטות מחלה קשה בגוף חולה בקצב גבוה, ללא טיפול, ללא מעצורים וחוצה גבולות. המונח "קווים אדומים" אינו מוכר כאן. אין קווים אדומים, אין גבולות, אין דין ואין דיין; חוקי הג'ונגל, שריעת אל-ע'אב. זו האמת לאמיתה, וזה קורה בחסות הממשלה ורשויות החוק. איך בדיוק בחסותן? פשוט מאוד, המסר שנקלט בחברה הערבית מהממשלה ומהרשויות: לנו לא אכפת, לא מעניין אותנו. תעשו מה שאתם רואים לנכון, בתנאי שזה ערבי שהורג ערבי בתוך יישוב ערבי. וכאשר זה המסר הסמוי, או שמא נגיד הגלוי, ממי שאמור לטפל בעניין, לאכוף, למנוע ולעצור, זו ממש חסות דה פקטו. אין הסבר אחר.
בעלי תפקידים ציבוריים ונבחרי ציבור אחרים מהחברה היהודית אמרו זאת מפורשות, בריש גלי, וצריך להוריד בפניהם את הכובע על הכנות ואמירת האמת. אביא דוגמה אחת. לא מזמן אמר ראש העיר לוד יאיר רביבו בריאיון על כמות הנשק בחברה הערבית, ואני מצטט: כמות נשקים שהיא יותר מצה"ל, שב"כ, שב"ס, משטרה ביחד. נראה לי שיש באמירה הזו, כמו באמירה אחרת של ראש העיר לוד – ציטוט: מדינת ישראל, נוח לה שערבים רוצחים ערבים – יש בזה קריאת השכמה לכלל החברה הישראלית ללא יוצא מהכלל. אבל כל עוד מדובר ברציחות בתוך-תוכי החברה הערבית והדבר חלילה לא זולג ליישובים יהודיים, מבחינת השיח הציבורי, התקשורתי, המנהיגותי בחברה היהודית, זה בהחלט לא נורא. קצת נקיפות מצפון קלות, או כפי שנאמר פעם "מכה קלה בכנף", אולי אפילו פחות, לא אצלנו אז לא מעניין, וזו טעות שעוד תתפוצץ לכולם בפנים.
וכאן חשוב להפריך טענה הזויה ונגועה בגזענות: התירוץ העלוב שזאת בעיה תרבותית, מנטליות, דרך חיים של הערבים, כמו שאמר לא מזמן ראש הפירמידה שאמורה לאכוף ולמנוע, המפכ"ל. אז רבותיי, תביטו מסביב בחברה הערבית במדינות שכנות, ממש כאן, לא רחוק. בקלות תראו שזו טענה מופרכת. אין שום פשיעה, אלימות ומקרי רצח בנתונים שאפילו מתקרבים למה שקורה בחברה הערבית כאן. למה? כי יש שם ממשל ורשויות שזה אכן מעניין אותם. ההסבר מאוד פשוט, ואי-אפשר להתעלם מהמצב החברתי שאליו הביאה אותנו המגפה הזאת: חוסר ביטחון אישי, ניכור, פחד ואימה הם מנת חלקם של כלל האזרחים הערבים. מי שלא מאמין, שיעשה לילה אחד ביישוב ערבי וישמע את קולות הירי, שהם שגרה של ממש, כמו שדה קרב. שגרה, רבותיי, ממש כך. עצוב, כואב ומתסכל זה בלשון המעטה. לחברה הערבית עצמה יש אחריות, ובהחלט צריך לקחת אחריות, אבל הכוח, השליטה והיכולת נתונים בידי המדינה. עליה האחריות ולה הפתרונות, וכל אמירה אחרת היא בריחה מאחריות.
נדרשת כאן ועדת חקירה ממלכתית באופן מיידי. בד בבד, הממשלה ושאר הרשויות צריכים באופן מיידי להתחיל לפעול באופן מקצועי, אמיתי, כן וחזק, ובכלל זה להמשיך ולחזק את התוכניות שהממשלה הקודמת התחילה ליישם ואשר התחילו להניב תוצאות. שיטת ההצגות של רודי ג'וליאני תוצרת הארץ ושיטת היחצ"נות – כישלון ביצועי ומערכתי. כצעד ראשון, על ראש הממשלה לפטר אותו מייד, או לכל הפחות להעביר את האחריות בתחום ממנו לגורם אחר. למה? כי אם המפכ"ל בעצמו אומר שהוא לא מאמין לשר ושיש משבר אמון – מערכת כזאת אמורה לטפל במצב הקיים? לא סביר באופן קיצוני, אפשר להגיד.
אתמול בחדשות ובאתרי האינטרנט פורסם והייתה הודעה של המשטרה שתפסו 13 קילו שום ו-40 קילו לימון, והם הזניקו כוחות משטרה לגנבים ואפילו העלו רחפן לאוויר. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: 13 קילו שום ו-40 קילו לימון, יוסף, ורחפן באוויר. בטח שאנחנו נגד הגנבה, אבל זה רק מעיד כמה למשטרה יש כוונה להילחם בפשע ובאלימות בחברה הערבית, כשהיא מנסה לכוון את תשומת הלב לדברים לא חשובים כל כך במגזר שלנו.) זה מזכיר משטרים כושלים ולא מדינה מתוקנת. ראש העיר רהט התלונן שבעיר שמונה כ-80,000 תושבים יש 16 שוטרים במשמרת. עם זה המדינה רוצה להילחם במגפה? כל אזרח ערבי מכיר את הנוהל המשטרתי: נכנסים לשטח רק אחרי תום האירוע, כשכבר אין ממש מה לעשות. אחרי שהכול ייגמר ויירגע קצת, המשטרה דופקת כרטיס בצורת נוכחות מדלגת. הגיע הזמן להתעורר. האם המשטרה מסוגלת לטפל במגפה זו? בהחלט כן, כי זו אותה משטרה שמיגרה את הפשע והאלימות ברחובות הערים היהודיות לפני לא הרבה שנים. למשטרת ישראל ולכל גורמי הביטחון והאכיפה יש הכלים, היכולות, הידע והמסוגלות לעצור את המגפה ולפרק את כלל הגורמים והכוחות בשטח שהביאו את המצב לכאוס הזה, וזו עובדה שאין עליה עוררין או מחלוקת.
אז מה בעצם חסר לנו כאן, אם יש לנו כל הכלים? זו כבר שאלה רטורית. תהליכי ביצוע של רשויות האכיפה חייבים להיות מלווים בתמיכה שיפוטית אקטיבית מצד הרשות השופטת, אשר לא צריכה לגלות שום סבלנות או סובלנות לפשיעה ולאלימות. וכאן אולי באמת נדרשת רפורמה חשיבתית אצל מערכת המשפט. כמו שנאמר "בתוך עמי אני חי", וכך מורגש בקרב שופטי מדינת ישראל: זה אצלם, לא אצלנו, החוקים שם שונים, אפשר לסמוך על סולחה וכדומה. צריך גם בתוך מערכת המשפט לשנות גישה באופן דחוף בתחום ולנקוט יד קשה ובלתי מתפשרת במטרה למגר את התופעה. כל זה הוא תהליך מתמשך שצריך לשלב בו את כל זרועות מוסדות הממשלה והמדינה. רמת המגפה שאליה הגענו כל כך חמורה, שרק שילוב כזה יכול למגר אותה – שילוב של תכנון, ביצוע והתמדה בנחישות ללא פשרות מתוך אמונה שזה התהליך ההכרחי, שגם לאזרחים הערבים מגיע ביטחון אישי וחברתי.
באזור מסוים בארץ האזרחים הערבים סובלים שבעתיים, בלשון המעטה. בנגב חיים יותר מ-300,000 בדואים, והם חיים על פחות מ-3% מאדמות הנגב, וסובלים לאורך שנים מיחס מנוכר, אפליה, הזנחה והדרה מצד הממשלות לדורותיהן. עד כמה אפשר לספור שם מצוקות וסוגיות בוערות? לא מעט. ביישובים הלא-מוכרים גרים יותר מ-100,000 תושבים, היישובים שקיימים עשרות שנים ולא מוכרים בפועל, שהמדינה יצרה בעצמה והחליטה לא רק להתעלם מהם אלא גם להרוס את הבתים ולהשאיר משפחות שלמות, ילדים וטף, בחורף ובקיץ, ללא קורת גג. מעשי ההרס בכפרים הבדואיים הלא-מוכרים הם מעשה שגרתי אשר אף אחד לא מבין את ההיגיון שלו או מה המדינה מרוויחה ממנו חוץ מלדחוק את אזרחיה למצוקה ולמחנק בלתי נסבל, לסבל ולחיים שרק מחמירים את מצבם ומנציחים את האפליה והקיפוח. הנגב, רבותיי, הוא חבל ארץ רחב ידיים, ויש בו מקום לכולם. הממשלה ההזויה הזו מתכננת בימים אלה הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב, חלקם ממש על יישובים בדואיים קיימים בפועל. המטרה היא לחנוק את היישובים הלא-מוכרים, וזה ברור לכל בר-דעת. העוול וחוסר ההיגיון זועקים לשמיים. אפליה וגזענות, זה מה שמשתמע ממעשים אלו. אין פירוש אחר. חוסר ההיגיון והעוול זה לא משהו חדש בנגב. הרי המדינה בשנות הממשל הצבאי בנגב, היא בעצמה כיווצה ויישבה חלק גדול מהבדואים מכל הנגב באזור מוגדר בין ערד, דימונה, באר שבע, מה שנקרא אזור הסייג. אותה מדינה שיצרה במו ידיה את היישובים האלה טוענת שהם בלתי חוקיים. הזוי, אבסורד, וכל מילה אחרת לא תוכל לתאר את הלוגיקה הלא-אנושית הזו.
כמובן שעל גידול טבעי וצעירים שנולדו, גדלו ורוצים להקים משפחות ואין להם איפה, כי כל מה שבנו המדינה הורסת, אותה מדינה לא שמעה ולא מכירה אצל הבדואים. בכל מקום אחר בארץ זה יעד ממשלתי שהיא מציבה. באותם יישובים לא מוכרים המצוקות זועקות לשמיים – אסור לבנות, כמובן שאין אזור תעסוקה, מחסור בתעשייה, חינוך ברמה ירודה עד מזעזעת, חלק מזה בשל בעיות תשתיות, או שמא נגיד חוסר מוחלט בתשתיות, ועוד ועוד. ביישובים שכן מוכרים ויש להם רשויות מקומיות, המצוקות לא פחות חמורות – דוחק, מחנק ועומס. מציע לכולם לעשות פעם סיור קטן באותם יישובים. יראו שעל מגרש אחד בודד לפעמים מתגוררות עשרות נפשות. בחלק מהשכונות זה נראה יותר גרוע ממחנה פליטים. מי שלא מאמין, שיעשה השוואה של כמות היתרי הבנייה הממוצעת ביישובים אלו וביישובים יהודיים ויסיק מסקנות לבד. על הרחבת שטח שיפוט וטיפול בריבוי הטבעי גם כאן המדינה לא שמעה. אצה לה הדרך, למדינה, לדחוס ולחנוק את הבדואים. שוב ושוב אני מזכיר: הבדואים בנגב חיים על פחות מ-3% מכלל אדמות הנגב. מה הסיבה? ממה מפחדים? מה המניע? מה הרווח? ובעיקר – מה התוצאות הרות הגורל, הקשות, של מדיניות זו, שנמשכת עשרות שנים? כמו ביישובים הלא-מוכרים, גם יישובים אלו סובלים ממצוקות דומות: בנייה, מחסור באזורי תעסוקה, מסחר ותעשייה, חינוך שסובל מלא מעט קשיים ומצוקות ותשתיות רעועות ומה לא.
עכשיו אני אחדש לכם עוד המצאה של מדינת ישראל: יישובים מוכרים על הנייר בלבד. מדינת ישראל הכירה לפני יותר מ-20 שנה ב-11 יישובים קיימים ואיגדה אותם תחת מועצה אזורית אחת. בהמשך היא פיצלה אותם לשתי מועצות, אל-קסום ונווה מדבר, אבל כמעט שום דבר לא השתנה. היישובים האלה סובלים מאותן מצוקות בדיוק: הזנחה, חוסר פיתוח ותוכניות בנייה, תשתיות גרועות, שטחי מסחר ותעסוקה ועוד ועוד. כל זה קיים בשטח, והמדינה והשיח הציבורי נראים מופתעים מהמצב בנגב. ממש טמינת הראש בחול. לאילו תוצאות ציפתה המדינה בבואה להנהיג מדיניות זו במשך עשרות שנים? גן עדן זה לא; יותר קרוב לצד השני אולי. משילות – מילת הקסם לצרכים פוליטיים זולים ונחותים. משילות, רבותיי, זה להכיר ביישובים, לספק שירותים ראויים לאזרחים, להנגיש שירותים רפואיים בסיסיים, להנגיש חינוך, תעסוקה, וקצת אופק בעתיד. מחנק מתמשך, הדרה, הדחקה והזנחה הם אוסף שאף אחד לא הרוויח ממנו כלום. להפך, זה מביא רק נזק ואסונות.
עתודות ההון האנושי בנגב הן אדירות. המדינה צריכה להשקיע בהן ובכלל, וזה יביא רק שגשוג וחיים משותפים, כלכלה פורחת, עתיד ראוי לכלל התושבים בנגב. אני בן הנגב, ואעשה כל מה שביכולתי כדי לשרת את אזרחיו ולהביא לידי שינוי משמעותי וחיובי אשר יעשה צדק ויפריח את השממה. על הממשלה לפנות מייד לטיפול בסוגיות הבוערות בנגב, ובראשן הפסקת ההריסות והכרה מלאה ביישובים הלא-מוכרים, תוך התחשבות באופי חיי התושבים ותכנון לפי זה, תכנון משותף ביחד עם התושבים. רק בשותפות נביא לפריחת הנגב.
לא פחות חשוב, מדאיג ומצער בחברה הערבית זה תחום תאונות הדרכים. כשליש מקורבנות תאונות הדרכים במדינה הם מהחברה הערבית, ואחוז החברה הערבית מכלל החברה הוא 20%. אם נשווה בתוך החברה הערבית בין קורבנות תאונות הדרכים לקורבנות הפשע והאלימות, הנתון לא פחות חמור ומזעזע. המצב מחייב את כולנו לטיפול דחוף. על המדינה להקצות משאבים וכוח אדם לרשויות המקומיות ולכלל הגורמים הנוגעים בדבר בחברה הערבית לטיפול בתופעה וצמצום הנזק, ובעיקר – לחסוך בחיי אדם.
בחודשיים האחרונים דנים כאן ובהרבה מקומות בתחום החינוך לגילים עד שלוש. מתנהלים ויכוחים מה הובטח ומה מוצע בפועל בתקציב, והדיון סוער, גועש ורועש. אבל אני כאן גם בשביל להזכיר לכולם שוב עוד נתון שמעיד על מצב האזרחים הבדואים בנגב. ישנם כ-5,000 ילדים בדואים בגילים שלוש עד חמש אשר אינם נמצאים במסגרות כלל. אם זה לא קיפוח והזנחה, אז מה כן? האם מצב כזה יכול לקרות ביישובים אחרים? ברור שלא, וזו רק דוגמה אחת מני רבות של מצוקות וקשיי מערכת החינוך בחברה הבדואית – על אחוז הנשירה המצמרר; על חוסר במבנים ובכיתות; על בתי ספר עומדים שמגיעים ליותר מ-1,000 תלמידים, כן, יותר מ-1,000 תלמידים בבית ספר אחד. איפה הממשלה? איפה הרשויות? חייבים להתעורר. עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.
לסיכום, הממשלה הורכבה לפני כמעט חצי שנה כדי לשרת את כלל האזרחים משני צידי הקשת הפוליטית, יהודים וערבים כאחד. במבחן התוצאה, נכון לעכשיו מדובר בכישלון מהדהד: עליית מחירים, פשיעה גואה, מחסור בדיור, פילוג ושיסוי בחברה, הפקרת הפריפריה והרשימה עוד ארוכה. על הממשלה לקחת אחריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ויפה שעה אחת קודם.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר כמה משפטים בשפה הערבית.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: הממשלה הימנית הרדיקלית מתכוונת ביום שלישי, מחר – –)
(– – להעביר את תקציב המדינה, שמכוון לכל הקהל של המפלגות המרכיבות את הממשלה הקיצונית הזאת. כולם ודאי יודעים שהמפלגות האלה הן מפלגות ימין, שאין בממשלה שום מפלגה ערבית. והמפלגות האלה מנסה לממש את האג'נדה הימנית ומעלימות עין מכל מה שקורה בנגב ובירושלים וגם ממה שקורה בגליל, מכל אירועי האלימות והפשע שקורים בחברה הערבית. התקציבים שקיבלו המפלגות האלה הם גם מועברים להתנחלויות, זאת אומרת, התקציב הגדול ביותר שהממשלה הזאת מקצה קשור להתנחלויות בגדה המערבית, ויש גם העברות תקציבים מהחברה הערבית לכספים שקשורים במתנחלים ולראשי המפלגות המרכיבות את הממשלה הזאת, שלא לדבר על קיצוץ התקציבים המיועדים למלחמה באלימות ובפשע שמכים בחברה שלנו יום-יום.
מספר ההרוגים כבר קרוב ל-80 מאז תחילת השנה הזאת, וכל זה בלי שהממשלה הזאת תעשה מעשה כלשהו, תזיז שריר כלשהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא שנושא באחריות, והוא יכול לקבל החלטה נחרצת בצד הזה, אבל מאז הרכבת הממשלה עד עכשיו הוא לא העלה את נושא האלימות והפשע בחברה הערבית שלנו. נתניהו גם לא העלה את נושא ההריסות בנגב; נתניהו לא העלה את מה שקורה בגליל מבחינת האלימות והפשעים; נתניהו לא הזיז שריר ולא ביקר בשום עיר ערבית מאז שעלה לראשות הממשלה. נתניהו ביקר בכמה מהערים כשהוא חיפש קולות, ועכשיו הוא בשתיקה מוחלטת. הוא יכול לעמוד בראשות הצוות הממשלתי שמטפל בנושא האלימות והפשיעה, ואתם הרי יודעים מי עומד בראש המערכת המשטרתית בממשלה הזאת עכשיו, בן גביר, והוא לא עושה שום דבר בכל מה שקשור לנושא האלימות והפשע בחברה הערבית. ההוא מגיע לכל זירות הפשע במדינה, אבל הוא לא דואג לנושא הפשע בחברה הערבית.
עכשיו מבקשים מאיתנו לשאת באחריות כחברי כנסת ערבים על הבנים של החברה שלנו. לכל אחד יש תפקיד, ואנחנו חייבים לשאת באחריות ושכל אחד ימלא תפקיד, ברמה של הערים, ברמה של השכונות או ברמה של כלל החברה שלנו, למשל הנגב, המשולש והגליל. אסור לעזוב את הזירה, כי אנחנו לא סומכים על ממשלת נתניהו הרדיקלית שתפתור את בעיית האלימות והפשע בחברה שלנו. יש לשנות את המדיניות הזאת מהשורש. אם אנחנו לא יכולים לשנות את המדיניות באמצעות השפעה פוליטית חזקה, בואו נשנה באמצעות השפעה עממית בשטח. אתמול השתתפנו בהפגנה שהתחילה בגליל ובמשולש ובנגב והגענו אל משרדי הממשלה, עקב מה שקורה בחברה הערבית – מעשים שלא מתאימים לנו, כלומר התנהגות שחדרה אל חברה הערבית; אתה רואה היום למשל בעזה ובגדה, בירדן ומצרים שאין מקרים של פשיעה, אדוני היושב-ראש.)
אין מקרים של פשיעה, אדוני היושב-ראש, אין. מקרי הפשיעה והאלימות בירדן וברשות הפלסטינית הם שמונה נרצחים על כל מיליון. אצלנו פי שמונה, מקרי הרצח הם גבוהים מאוד, לכן הממשלה צריכה לטפל בנושא הזה, צריכה לקחת אחריות. ראש הממשלה צריך להקים ועדת שרים לטיפול בנושא האלימות והפשיעה בחברה הערבית. הוא יכול לשנות את המשוואה של מקרי הרצח בחברה הערבית. על הממשלה ועל העומד בראשה מוטלת האחריות למגר את הפשיעה בחברה הערבית. תודה רבה.
2,308 מילים של ואליד אלהואשלה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.