קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, שר נכבד, כנסת נכבדה, תחילה חייבת אני להתייחס למדורת ההסתה שנמשכת מזה 70 שנה נגדנו כערבים בני המקום. אנחנו הילידים, אנחנו לא באנו כמהגרים ואנחנו גם מתעקשים להישאר כאן. יש לנו זכויות בסיסיות שמעוגנות בחוק הבין-לאומי. לצערי הרב, בשנים האחרונות מסע זה גובר ומתעצם, ובשנה האחרונה קפץ עוד מרחק, בהובלתם של אנשים גזעניים, עם ראש התנחלותי, אשר מנסים להרוס כל חלקה טובה ולו הכי קטנה שיש. אז אני רוצה להגיד כאן בפני כולם: הזהות הלאומית שלי היא כל כך ברורה, ואני לא מתכוונת לוותר עליה. כן, אני אישה מוסלמית, ערבייה, פלסטינית, גאה בעברי ובמורשת שלי. לצד זאת, הזהות האזרחית שלי גם היא ברורה. כן, אני אזרחית ישראלית ומגיעות לי מלוא הזכויות, החל מזכויות בסיסיות ועד להגשמה עצמית.
כבוד היושב בראש, דיוני תקציב ואישור תקציב במדינה מתוקנת – זה היה אמור להיות אירוע משמח, ובראש וראשונה אירוע המכבד את האזרחים, את כלל האזרחים ולא משנה מה השייכות שלהם. אבל כאן, במדינה שמתארת את עצמה כנאורה ודמוקרטית – ושימו דגש חזק חזק על "מתארת את עצמה" – במדינה הזאת התקציב מובנה בצורה כזאת שהוא ישרת חלקים וידיר חלקים אחרים, שהם מיעוט ילידי במקרה שלנו. במדינה מתוקנת היו דואגים לסגור פערים בתחומי חינוך, בריאות, תכנון, בנייה ועוד ועוד. יתרה מזו, היו עושים צדק חלוקתי, אבל על אמת, ולא קרן ארנונה שמלכתחילה מדירה ציבור שלם ומערימה עוד חסמים בפניו בצורה מובנית.
אז בואו נראה ביחד מה יש לנו בחברה הערבית. פשיעה ואלימות? כן, יש לנו פשיעה ואלימות, והרבה, הרבה מעל היכולת שאפשר לשאת. בזה, האמת, הממשלה מאוד נדיבה ומאפשרת – יותר מ-80 נרצחות ונרצחים מתחילת השנה. אגב, הממשלה לא רק מעלימה עין, הממשלה שותפה, נותנת יד וחסות לרוצחים ולרצח בכבישים ובתוך השכונות ולאור יום. בישראל הידועה, שהשב"כ שלה הכי חזק בעולם, הפושעים גונבים נשקים מהבסיסים הצבאיים שלה. כן כן, מה ששמעתם. לא רק זאת, הם גונבים וגם הורגים באותם נשקים, וגם למרבה הפלא לא נתפסים. פשוט לא נתפס, לא מתקבל על הדעת שזה קורה כאן, במדינת ישראל, בעלת הטכנולוגיות המפותחות ביותר בעולם. אבל, וכאן אבל אחד גדול: כשקורה מקרה בצד השני, בחברה היהודית – ושלא יובן שאני בעד רצח בחברה היהודית – כשקורה מקרה כזה, בתוך 48 שעות מקסימום המקרה מפוענח.
אמרנו בצד השני? כן. תזכרו, כשרוצים לתפוס ולפענח ולהגיש כתב אישום, זה כן אפשרי. אתמול, כשהחברה הערבית יצאה לכבישים להביע כאב ועמדה, תגידו, מישהו יודע איפה היה השר האמון על ביטחון האזרחים – סליחה, השר לכישלון לאומי? איפה הוא היה? כמו תמיד, הוא היה עסוק בלייצר עוד סרטון, עוד סצנה פרובוקטיבית מסיתה נגד האזרחים הערבים. חשוב לשר הכישלון להתגנב ולהצטלם פי סאחאת מסג'ד אל-אקצא. בן גביר, אני אומרת לך מעל דוכן זה: לא משנה כמה תצטלם פי סאחאת אל-אקצא (אומרת בערבית ומתרגמת:) לעדי-עד מוסלמי טהור, ונוכחותך שם – יש לה רק תוצאה אחת ויחידה: עוד שנאה ועוד הסתה, ומהצד שלנו – עוד דבקות ואהבה למקום השני בקדושתו בשבילנו כמוסלמים. לך תעשה את הדרוש ממך, תמלא את חובתך כלפי האזרחים הערבים. די למה שאתה עושה. כולנו ראינו מה שקרה לפני יומיים בשפרעם באמצע היום – פושעים נכנסים לחנות, מבקשים ולוקחים פרוטקשן ויוצאים. בבוקר ראינו אותו, בשעה 06:00, בטובא. אבל למה? הוא לא בא לשמור על האנשים בטובא, כי המקרה קרה ביישוב יהודי בצד השני. בושה. בושה. נמאסת. די לנו ולכולנו ממך. תלך כבר.
אז ביטחון אישי, אל-חמד לאללה, אין לנו. ומה התוכנית של הממשלה? בינתיים מה שיש לה להציע זה שר עם ציוצים, תמונות וכותרות.
נכון. למה הוא היה שם? למה לא הגיע לשפרעם?
לא. בכתבה כבר היה כתוב למה הוא הגיע לטובא.
השר הגיע, את יכולה להמשיך.
חינוך. חינוך – כבר בהתחלה יש את הנתון המצער והכואב, שמעיד על פער של – –
– – של שלוש שנות לימוד בין התלמידים היהודים לתלמידים הערבים, כמובן לטובת היהודים. זה לא בגלל שאין לתלמידים הערבים רמת משכל גבוהה, לא ולא. זה בגלל מדיניות אפליה מובנית וממושכת של ממשלות ישראל לדורותיהן בהקצאת המשאבים הדרושים ללמידה מיטיבה ולאקלים חינוכי המאפשר לתלמיד להיות פנוי לתהליך הלימודי ולהיות תלמיד סקרן, חקרן, יצירתי, יוזם ואחראי.
תתארו לעצמכם, בישראל של היום עדיין ישנם ילדים שנמנעת מהם האפשרות אפילו להגיע לבית ספר, שלפעמים הוא צריף, לא פחות ולא יותר. ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא בתקופת הבחירות באחת הסיסמאות: חינוך חינם מלידה עד שלוש לכלל ילדי ישראל. והינה התקציב. לא רק שהתקציב לא מתייחס לסיסמה הזאת – אם שכח כבודו, אני רוצה להזכיר לו שלאלפי ילדים בדרום אין אפשרות למסגרת לימודים אפילו מגיל שלוש עד חמש או יסודי או תיכוני, גיל שלוש עד חמש, שזה כבר שנים קיים במדינה. אז על מה אנחנו בדיוק מדברים? תגידו, איזו בשורה מביא התקציב בסוגיה הזו? תגידו, איזו בשורה מביא התקציב לצוותים החינוכיים, ל-14,000 מורות ומורים מובטלים בחברה הערבית, שאין להם אפשרות לעבוד, כאשר בצד היהודי יש מחסור אדיר גם במורות וגם במטפלות? ולכאורה הפתרון לכולם בהישג יד, אבל לא. זה לא מה שקורה וכנראה זה לא מה שיקרה, כי פשוט מפחדים שמורה ערבייה תיכנס לבית ספר יהודי והילדים יגדלו ויתרגלו לכך שהינה, היא בן אדם רגיל, כמונו; יש לה תכונות אנושיות שהיא יכולה להתחבר ולתקשר וגם לתת.
על תיקוני חקיקה בתחום הדיור שמענו, אבל תגידו, איך הם מיטיבים עם אותם אלפי מורים ומורות שנאלצים לעזוב את בתיהם בצפון ולשכור דירה בדרום ולשלם ארנונה על שני בתים? מה לעשות, יש להם משפחה שחייבים לחזור אליה בסוף השבוע ואין להם אפשרות לעבודה באזור מגוריהם, אז הם חייבים עוד דירה ועוד הוצאות, בשני מקומות. תגידו, איזו בשורה מביא התקציב לסייעות ולמטפלות שנותנות את נשמתן כדי לאפשר לילדים לגדול בתנאים מיטיבים? אבל הם נקרעים בין שעות עבודה ארוכות לעבודה פיזית קשה, לשחיקה נפשית ורגשית בשכר נמוך, ואחר כך מצפים שהילדים שלנו יגדלו לתפארת.
נעבור ליוקר המחיה, שהיה אחת הסיסמאות המובילות בפרסומת הבחירות האחרונות – של מי? כן, כן, לא טעינו, של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. כאן אני רוצה להתחיל לצטט מכתבה ב-ynet על אחת הנשים, שמספרת: "'היו תקופת שבהן לא היה אוכל בבית, שלא יכולתי לקנות מטרנה לבן הקטן שלי', מתארת אמל" בת ה-44, "אימא לחמישה ילדים מצפון הארץ, שמתמודדת בשנים האחרונות עם אי-ביטחון תזונתי חמור. אמל ומשפחתה מקבלים סיוע מהמיזם הלאומי לביטחון תזונתי של משרד הרווחה, אבל למרות מצבה הקשה היא לא עומדת בקריטריונים לתוכנית תווי המזון שקידם יו"ר ש"ס אריה דרעי – ושבמסגרתה יחולקו עוד מיליארד שקלים כחלק מתקציב המדינה שאושר השבוע. 'בזכות המיזם של משרד הרווחה'", אמל אומרת, "'אני קונה קצת חלב וירקות. בעלי פועל ואני מטפלת בקשישים. אנחנו מגיעים ל-1 בחודש ולא נשארת לנו אגורה אחת. הכול התייקר, ויש לנו ילדים קטנים. אני רוצה לבקש מהממשלה שיסתכלו עלינו, אנחנו צריכים עזרה'". בתוך אותה כתבה כתוב שמתוך 10,000 הזכאים למיזם הלאומי לביטחון תזונתי, רק 16% יהיו זכאים לקבל את תווי המזון על פי קריטריונים של הארנונה, שלא בוחנים את הביטחון התזונתי. צריך לחשוב רציונלית לא פוליטית; צריך לבחון את הקריטריונים ולבדוק איך מסייעים ואיך נותנים את הסיוע בחלוקה מחודשת.
אמל היא לא היחידה ולא הבודדה, לא בחברה הערבית ולצערי גם לא בחברה היהודית וספציפית בחברה החרדית. אמל היא אחת מתוך 400,000 העניים במדינת ישראל, שמתוכם יותר מ-26% ערבים, מתוכם יותר מ-52% ילדים ערבים שחיים מתחת לקו העוני, וחלק גדול מהם, אין להם אפילו את התוכנית של יום ארוך, של ארוחה חמה אחת ביום. אז על מה אנחנו מדברים? איפה הסיסמה, להילחם ביוקר המחיה? כנראה שאנשים מבינים את "להילחם ביוקר המחיה" הפוך: החלב, שהוא מוצר בסיסי להתפתחות, התייקר ביותר מ-10%; עופות – ביותר מ-35%; חשמל – ביותר מ-6%, ואני לא מדברת על מקומות שאפילו אין להם חשמל, עכשיו אנחנו מדברים על אלה שיש להם חשמל והוא מתייקר. פירות זה כבר פריבילגיה, זה כבר חלום – מי יכול לקנות קילו ענבים ב-30 שקלים למשפחה של חמישה ילדים? עגבניות, ראינו – 12–15 שקלים; לחם – איפה השר של הפיתות? שיעסוק גם בזה. לא מגיע לאזרחי ישראל, לעניי ישראל, לחם מזין כמו שצריך? אז על מה אנחנו מדברים?
בואו נגיע לבריאות. הייתה רפורמה שמדברת על כפל ביטוחים. אני רוצה להאמין שתהיה רפורמה מבורכת, שבאמת תחסוך לאנשים ותאפשר להם טיפול בריאותי הגון, נאות ובזמן. אבל, ואבל אחד גדול – בינתיים הילדים שלנו מחכים לפחות בין חצי שנה לשנה כדי לקבל אבחון במרכז להתפתחות הילד; הילדים שלנו מחכים עוד חודשים אחרי האבחון כדי להתחיל לקבל את הטיפול; הילדים שלנו צריכים לשלם בכל פעם, ללכת לקופת החולים ולשלם עוד קרוב ל-40 שקלים כדי לקבל את ההתחייבות לאותו טיפול. זו הבריאות וזה החינוך שזוכים להם הילדים ממשפחות עניות וקשות יום. אני אגיד לכם מה: הורים שידם משגת – כן, הם יכולים ללכת ולעשות את זה באופן פרטי. אבל לצערי הרב, זה לא כל הילדים. יש חלק נכבד שלא יכול. אנחנו עדיין מדברים על עומסים ועל סגירות במיונים בבתי החולים; אנחנו עדיין מדברים על תורי המתנה של חצי שנה כדי לקבל תור לצילום MRI או צילומי דימות אחרים; אנחנו עדיין מחכים על קרוב לשנה לניתוחים. אז מה מביא לנו התקציב?
אנחנו עוד לא מדברים על בעיית המתמחים, שכורעים תחת הנטל, שעובדים ברצף 26 שעות. ראינו רופאים שהתמוטטו ושילמו בחייהם, אם זה בתוך המשמרת ואם זה בתאונת דרכים בדרכם הביתה. משרד הבריאות לא דואג לרופאים ולאחים ולאחיות העתידיים שיבואו וישרתו בשנים הבאות – לא דואג להם לשדות קליניים בארץ, לא דואג להם למקומות עבודה כמו שצריך. מדברים על מחסור ברופאים מתמחים, ואנחנו עדים למאות רופאים שמוכנים להיכנס להתמחויות – אבל לא. זאת מערכת הבריאות. אז איזו בשורה מביא משרד הבריאות במקום הזה?
נדבר על דיור ותשתיות. החברה הערבית נחנקת בתוך הגטאות מכל הצדדים. לא מאפשרים הרחבת תחומי שיפוט, לא מאפשרים שינוי ייעוד באדמות. אנשים שיש להם חלקת אדמה, שיכולים לבנות בקלי-קלות, לא נותנים להם רישיונות בחברה הערבית. אגב, קרן הארנונה, שמדברת על עידוד בנייה על סמך היתרי בנייה – בכל הרשויות הערביות זה רק 4,000 היתרים בשנה. לאן ילכו הצעירים הערבים? הם יצטרכו לבנות עוד קומה מעל לבית ולפעמים להרחיב קצת ולחנוק את השאר עוד קצת, בלי היתר בנייה, ולשלם הון תועפות כקנסות. אז כנראה משם רוצה המדינה למלא את הקופה – בקנסות של מאות אלפי שקלים על גבם של צעירים שעובדים יומם ולילה ומנסים בכל כוחם להיות אזרחים טובים, תורמים ונתרמים. אז על התקציב הזה אנחנו מדברים?
אני רוצה בכל ליבי להאמין שהתקציב באמת יביא בשורות. אני רוצה לראות שהתוכנית שבפעם הראשונה הוקצתה לחברה הערבית בהתייחסות ולו מינימלית – היא לא פותרת את כל הבעיות אבל כן סוללת דרך לכיוון של פתרון – תתממש, למרות שאנחנו כבר שומעים על הסטה של תקציבים גם מהמשרד לאיכות הסביבה וגם ממשרד התחבורה. לצערי הרב אנחנו באוכלוסייה 20%, אבל בתאונות דרכים אנחנו מככבים, כי אנחנו צריכים לצאת לעבודה עשרות ומאות קילומטרים כל יום בכבישים לא סלולים, שלא מאפשרים נהיגה כמו שצריך, בלחץ חיים יום-יומי. את זה התקציב לא רואה. הגיע הזמן באמת לצדק חלוקתי. תודה.
1,704 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.