קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כולם מדברים על חינוך. תמיד כולם מדברים על זה שאין יותר חשוב מחינוך והעתיד של ילדינו, אומרים הרבה מילים גדולות, אבל לפעמים זה מרגיש קצת יותר כמו מס שפתיים. אני מסתכל על התקציב שאתם מבקשים להעביר השבוע ואני מחפש את הבשורות. אני מוצא בשורות בתחומים רבים, אבל הבשורות דילגו על התקציב בכל הנוגע לחינוך. אין שום בשורה לדור העתיד שלנו בתקציב הקיים, בוודאי לא בהיקפים של תחומים אחרים שזכו בבשורות גדולות, בוודאי לא עבור חינוך ככלי לצמצום פערים.
יאנוש קורצ'אק, המחנך היהודי הגדול, תמיד אמר שמי שרוצה לתקן את העולם צריך לתקן את החינוך, כלומר מי שרוצה שבאמת תהיה פה חברה מתוקנת, צודקת, הוגנת, עם ערבות הדדית – שישקיע בחינוך. אז אפשר להמשיך לדבר במילים גדולות על החינוך, אבל בסוף כל מי שעסק בחינוך יודע שחינוך הוא לא רצף של מילים גדולות, אלא של הרבה מאוד מעשים, וכמובן, בהקשר שלנו – תקציב שיאפשר לקיים את אותם מעשים.
הדבר שאולי הכי שובר את הלב הוא שיש קשר בין המקום שבו גדלת לבין המקום שאליו תגיע. נכון שיש כאלה שנולדו במקומות עניים והגיעו רחוק – על זה כבר נאמר: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" – וזה נכון שיש אנשים שגדלו עם כל האמצעים ונתקעו בדרך; אין עירבון לשום דבר. אבל הסטטיסטיקה עדיין מובהקת, והיא מאוד כואבת. אתה יכול להגיד לי איפה הילד נולד, כמה הוריו מרוויחים, באיזה עיר בארץ הוא נולד, ואני אגיד לך על פי סטטיסטיקה, בסבירות מאוד גבוהה, לאן הוא יגיע בחיים. והקשר הזה, העובדה שהעתיד של ילד נקבע במידה רבה רק על פי המקום שבו הוא נולד – הרי אין בפריפריה ילדים פחות חכמים, מוטיבציוניים או מוכשרים, יש להם פשוט פחות הזדמנויות – והעובדה שהעתיד של הילד נקבע רק על פי המקום שבו הוא נולד, היא שוברת לב. אבל בתקציב הזה אין משהו ששובר את הקשר בין המקום שבו הוא נולד למקום שאליו הוא יגיע. להפך, לפעמים זה רק מהדק את הקשר הזה. למשל, ככל שיותר ילדים לא ילמדו ליבה, יש פחות סיכוי לפתוח בפניהם הזדמנויות בעתיד. אני מכבד את הבחירה של כל אחד, אני רק רוצה שיהיו לו הכלים לבחור בעתיד. וכשאני רואה כמה כסף הלך לכל כך הרבה מקומות, אבל אז אני פוגש פה במסדרון את החבר'ה ממכינות אופק, מכינות חצי-שנתיות שמאפשרות בין השאר לנוער בסיכון לקבל הזדמנות, רואה איך הם מכתתים רגליים, איך הם מתחננים לכמה מיליוני שקלים, נשבר לי הלב. כל כך הרבה כסף הלך לכל כך הרבה מקומות ולא מצאו קצת כסף בשביל החבר'ה האלה במכינות אופק, בכפרי הנוער, במסגרות לנוער בסיכון?
תקציב הוא במידה רבה הצהרה על סדר עדיפויות של מדינה. התקציב הזה שאמור לעבור פה השבוע אומר משהו מאוד עצוב על המדינה, בעיקר משהו עצוב על דור העתיד שלה. תודה רבה.
טוב, דיברתי קודם על קצת דור העתיד ועל חינוך, אז אולי אני רק אשלים. היום פגשתי – פה בכנסת התארחו תלמידים ממודיעין. דיברתי איתם. הם הסתכלו עלינו, חברי הכנסת, ואמרו: אתם משפיעים על איך המדינה נראית, ואני הפניתי אותם בחזרה אל עצמם. כי בסוף ההשפעה על איך החברה שלנו נראית היא גם בידיים שלנו, ואנחנו כמובן לא מתנערים מאחריות, אבל היא בידיים של כל אזרח, בוודאי ובוודאי כשהוא ילד וצעיר. והם הסתכלו עליי בעיניים עם קצת תימהון כזה: מה אנחנו יכולים לעשות? אז סיפרתי להם שלושה סיפורים על הכוח והיכולת גם של נוער לשנות את המציאות.
סיפרתי להם על עדי אלטשולר, שבגיל 16, בגיל של החבר'ה שפגשתי שם היום, הקימה את כנפיים של קרמבו. היא חנכה ילד בשם כפיר, שמאז לצערנו נפטר, ודרכו נחשפה לעובדה שאין לכפיר את האפשרות, בגלל שהוא ילד עם מוגבלות, להשתתף בפעילויות של תנועות נוער, אז היא החליטה להקים לו תנועת נוער. מסביבה היו הרבה אנשים שהסתכלו עליה ואמרו: זה לא ילך ואין סיכוי, ומה, איך תעשי תנועות נוער לילדים עם מוגבלות, ילדים בלי מוגבלות וילדים עם מוגבלות ביחד, זה לא ילך, זה עולה הרבה כסף, אין דבר כזה בעולם. אבל עדי לא חיכתה שמישהו אחר יעשה את זה והקימה תנועת נוער. אני מדבר איתכם על לפני קצת יותר מ-20 שנה, כשהיא התחילה אי שם, כשכולם מסביב אמרו שאין לזה סיכוי, אבל היום בכנפיים של קרמבו יש לדעתי 9,000 חניכים בעשרות ומאות נקודות בכל הארץ. זה תקדים עולמי בכלל. הם הזמינו אותם גם לאו"ם. מתברר שגם חבר'ה בגיל מאוד מאוד צעיר יכולים לשנות את המציאות.
אחר כך סיפרתי להם על עמותת שכן טוב. זו עמותה שהייתי בה יחד עם כמה חברים. הקמנו אותה בירושלים לפני 25 שנה. לא חשבנו הרבה. קראנו בעיתון שיש אנשים עניים בישראל ואמרנו: מה הם צריכים? הם צריכים אוכל. חשיבה קצת פשטנית – שמנו ארגז במכולת בשכונה. אמרנו: כל אחד שעושה קניות במהלך השבוע, שישים מצרך אחד נוסף, ואנחנו ביום שישי נחלק למי שאין לו. קיבלנו שמות של ארבע משפחות. עם הזמן פנו אלינו עוד משפחות, ולשכות הרווחה: בבקשה שנעזור למשפחות נוספות. גייסנו עוד מתנדבים, אספנו עוד אוכל, וככה זה גדל וגדל. גם שם, כל הדרך הסבירו לנו שזה לא יכול לעבוד על טהרת ההתנדבות, שנצטרך לשלם לאנשים, לפחות מלגות, לפחות החזר זמן, נסיעות. אנחנו התעקשנו כבר מאז: הכול על טהרת ההתנדבות בלבד. והינה, אחרי 25 שנה אנחנו כבר לא מעורבים שם, אבל יש הרבה מאוד מתנדבים טובים. מדי יום שישי מחלקים בכל הארץ למעלה מ-1,000 סלי מזון למשפחות נזקקות, רק מתנדבים.
יש עוד הרבה טוב כזה בארץ. אני יודע רק לספר על סיפורים שאני מכיר מקרוב, אבל גם מוכח שחבר'ה צעירים יכולים לשנות מציאות. באחד הימים קיבלתי טלפון מתיכוניסטים מטבריה שלא הכרתי, חניכי בני עקיבא שם. הם אמרו לי: אנחנו רוצים להקים סניף של שכן טוב בטבריה. ואני ניסיתי להסביר להם – חטאתי, ניסיתי להסביר להם שזה לא לגיל שלהם וזה לא ילך וזה מסובך. אמרתי להם: תקשיבו, זה מחויבות, משפחות יחכו לכם. אי-אפשר לא להגיע אליהם כי יש מבחן או כי יש טיול או כי סתם אין מצב רוח. והם אמרו לנו: תסמכו עלינו. אז קבענו שנצא לדרך, גם עם ארבע משפחות ונראה אם זה ילך. הינה, אני מדלג כמה שנים קדימה, וגם בטבריה היום חניכי תנועות הנוער מחלקים ללמעלה מ-100 משפחות סלי מזון בכל יום שישי ומשנים את המציאות. פעם השופט אהרן ברק אמר, אני חושב על השופט לנדוי, שהוא לא שבר חומות אבל הוא הזיז כל יום את החומות עוד קצת. לפעמים אי-אפשר לשבור הכול, אבל אפשר לשפר את המציאות כל יום בעוד כמה סנטימטרים.
הסיפור האחרון הוא על חוויה שלי, סיפור שהתרחש אצלי בבית ספר שניהלתי ברמלה. 14 שנה אחורה, ב-2009, ביקשתי מדורון אלמוג – שהוא היום יושב-ראש הסוכנות, זוכה פרס ישראל, היה אלוף פיקוד הדרום, הקים את הכפר עדי נגב, איש רב זכויות – לבוא לדבר עם התלמידים שלי. דורון הוא איש מקסים, הוא חבר טוב. אמר לי: אין בעיה, אני אבוא לדבר איתם. הוא שאל אותי על מה לדבר, ואמרתי לו: האמת, דורון, תבוא ותספר את הסיפורים של החיים שלך, הכול מעניין וחשוב. כינסנו את כל התלמידים, סיפרתי להם בהתרגשות שדורון אלמוג, אלוף פיקוד הדרום, בחר לבוא לדבר איתם. האמת היא שהתלמידים לא כל כך התעניינו במה שיש לו להגיד, והם נכנסו ויצאו והפריעו וקצת טלפונים ורעש. ודורון הוא מרצה מעולה, אבל הוא לא הצליח לדבר איתם, כי הם לא היו קשובים. היו שלוש דקות של חסד, של שקט, שהם הקשיבו לו, כשדורון סיפר על מלחמת יום כיפור. סיפר להם דורון שהוא נלחם בחזית בסיני מול המצרים. היה לו אח שקראו לו ערן שנלחם בגולן מול הסורים, והוא מספר שאחיו נהרג במלחמה. הוא שכב פצוע, מדמם, עד שהוא נפטר, כמה ימים ברמת הגולן, שהיה קשה להגיע אליה. את הכמה דקות האלה על אחיו ערן שנהרג במלחמה הם ידעו לכבד. הוא דיבר על השכול ועל הגעגוע, על האובדן, על הבחירה שלו להמשיך לשרת עוד הרבה שנים בחיל קרבי למרות שהוא איבד את אחיו.
אז אלה היו כמה דקות של חסד, אבל כשהוא עבר לדבר על דברים אחרים שוב זה הלך לאיבוד, והוא לא הצליח לדבר. אחרי כמה דקות שהוא מנסה לדבר והוא לא מצליח, נמאס לו. הוא התחיל לדבר, לצעוק מהבטן מכאב. החבר'ה פתאום נהיו בשקט. הייתה דממה. שמו פלאפונים בצד והקשיבו לו. אומר להם דורון: תקשיבו, חבר'ה, אני לא מכיר אתכם. באתי כי חילי הזמין אותי, אבל מה שאני רואה ב-25 דקות שאני מנסה לדבר איתכם זה חבר'ה צעירים שמתעקשים להראות לי בכל דרך שהם אנשים מאוד חלשים. בא מישהו כמוני, שאתם לא מכירים, ואתם לא יכולים לכבד. בא מישהו כמוני, שאומר דברים שמשעממים איתכם, ואתם לא יכולים לשתוק. כאילו אין לכם שליטה על עצמכם. אבל אני – כך דורון אומר להם – אני רוצה לספר לך משהו על אנשים חלשים באמת, לא כמוכם. אני רוצה לספר לכם על הבן שלי. מספר להם דורון: נולד לי בן, קראתי לו ערןף על שם אחי שנהג במלחמה. הבן שלי ערן היה ילד עם פיגור שכלי קשה, ועד יום מותו בגיל 23 הבן שלי ערן לא אמר לי פעם אחת את המילה "אבא". הוא לא ידע לדבר. ערן שלי היה ילד שהתמודד עם קשיים אמיתיים וחולשות. אתם – הוא פונה לתלמידים שלי – אתם, שיכולים לדבר ולהתנדב ולעבוד וללמוד ולבחור ולעשות, אתם חלשים? אתם חזקים. ראית איך הם התבלבלו, כי שנים הם התרגלו לחשוב שהם חלשים, כי זה מה שהחברה שידרה להם – היא התייחסה אליהם כמו לנוער בסיכון, ואם אתה נוער בסיכון אז אין לך באמת שליטה על עצמך, לכאורה. אם בא מרצה משעמם, אז אתה לא יכול לשתוק. בא דורון ואומר להם: חבר'ה, התבלבלתם. החיים לא גדולים עליכם, החיים בידיים שלכם.
בהרבה מאוד מובנים אנחנו הרבה פעמים המראה. כל מי שהוא הורה מכיר את זה על הילד שלו; כל מי שהיה מורה מכיר את זה על תלמידים שלו. הרבה פעמים הם תופסים את עצמם דרך איך שאנחנו תופסים אותם. אם כשהם מסתכלים עליי בעיניים הם רואים שאני חושב שהם חלשים – אני לא אומר להם "אתם חלשים", כי אני איש מנומס, אבל יש הרבה דרכים לשדר שאתה חלש: לתת לך להיכנס מאוחר, להבליג על התנהגות לא ראויה, לגלות לך תשובות במבחן – אז התלמיד מבין שהוא חלש. אבל אם כשהוא מסתכל עליי מה שהוא רואה שמשתקף בעיניים שלי זה שאני חושב שהוא חזק, שאני מצפה ממנו, שאני דורש ממנו, שאני תובע ממנו, בסוף הוא ישתכנע שהוא באמת כזה.
אני חוזר אל התלמידים האלה היום, ממודיעין. גם איתם דיברתי כמו עם אנשים חזקים, שהעתיד של החברה יושב גם עליהם. אנחנו מדברם פה בשבוע על תקציב שקובע סדרי עדיפויות של החברה, ואמרתי קודם על הכאב הגדול שלי שיש שם מעט מדי בשורות, אם בכלל, לאנשים החלשים ולאנשים שבצידי הדרך ולתלמידים שאין להם תמיד הזדמנויות. זו גם ההזדמנות שלנו לראות איך מחזקים את החברה. זה נמצא אצלי כמו גם אצל התלמידים. מדובר בסיפור של סולידריות. שלא נחשוב – גם בהקשר של תקציב אבל בכלל – רק על הקהילה שלנו, על הקבוצה שלנו, על המחנה שלנו, על המגזר שלנו, אלא שנצליח לצאת מעצמנו ולחשוב מי באמת הכי צריך.
כשזה המבחן העליון, לפעמים זה בא על חשבונך. יש לך את הכוח להשיג את הדבר הזה ואתה בוחר לוותר על זה כי אתה רואה לידך מישהו שצריך את זה יותר ממך. אם נעמוד כפרטים, כציבור, כאזרחים, כפוליטיקאים שהם אזרחים במבחן הזה, ממילא יהיה יותר טוב פה לכולנו. תודה רבה.
1,761 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.