קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, השר, חברי הכנסת, עם ישראל שצופה בנו בהמוניו, אני רוצה להתחיל בסיומת של חברי הדובר הקודם. השר מתבקש להתרכז בדבריי. השר בשיחת טלפון.
השר כץ, יותר בשקט. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו צריכים להתנגד לתקציב היא העובדה שמדובר בממשלה רעה, והחקיקה שלנו מחברת בין אישור התקציב לבין קיומה, יציבותה של הממשלה.
מדובר, אדוני היושב-ראש, בממשלה מזיקה לביטחון הלאומי. אנחנו רואים בחודשים האחרונים, פחות מחצי שנה לקיומה של הממשלה, כיצד במערכות הביטחון שלנו, אלו במדים ואלו בלי מדים, אלו המבצעים ואלו המודיעיניים, נמצאים בסחרחורת, נמצאים בחשש, עסוקים בבקרת נזקים מתוך המדינה פנימה, מתוך הרשויות, מרשויות השלטון הפנימיות שלנו, כאשר הם זקוקים לשקט, לתמיכה. מה שמתחולל כאן – תוצר ישיר של מהלכים מכוונים לכאורה לשיפור מערכת מסוימת, אחת המערכות, חשובה ככל שתהיה, מערכת המשפט, אבל בפועל זו בעצם הפכה בחודשים האלה למערכה שמזעזעת את אמות הסיפים של ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל.
לא היו ימים קשים כאלה לביטחון הלאומי שלנו, כאשר טובי בנינו ובנותינו, שנותנים את ימיהם ולילותיהם לביטחון המדינה, אלו שמגיעים בימים-לא-ימים, בשבתות וחגים, עוזבים משפחה, בדרך כלל מילואימניקים שעושים את המהלך הזה – כפי שאני עשיתי במשך כמעט ארבעה עשורים, כך רבים עושים זאת. כשאני אומר רבים, צריך לזכור שהרבים האלה, שמשרתים ימים ארוכים במשך שנה, עשרות ימים, הם לא יותר מ-1%, לפעמים פחות מזה, מבני גילם או בנות גילם. ואם אנחנו מכניסים ספקות כל כך קשים – אני אפילו לא נכנס לשאלה אם זה מוצדק או לא מוצדק; לטעמי זה מוצדק, אבל בפועל, מכניסים ספקות וערעורים: האם אנחנו משרתים שלטון שמבין בכלל מה הוא עושה, מחבר דבר לדבר, יודע להסיק מתוך הצעה קונקרטית, ניטרלית ככל שתהיה, רחוקה ככל שתהיה משאלות של המראת מטוסים וחקר האויב – האם הוא מבין את הקשר בין דבר לדבר? האם הממשלה הזאת מבינה את הקשר בין הצעות בתחום המשפט, המשטר, האיזון בין הרשויות, לבין המוכנות של בניה ובנותיה להתגייס למען חיזוק הביטחון הלאומי, להתגייס למען הכלכלה הלאומית, להתגייס למען חיים כאן, בלבנט המורכב, המאתגר כל כך?
הממשלה הזאת היא ממשלה רעה וצריכה לסיים את ימיה ויפה שעה אחת קודם, משום שהיא פוגעת בחוסן הלאומי שלנו. הפגיעה בחוסן הלאומי שלנו היא אירוע שאני באופן אישי יכול להסיק אותו מחלקת האלוהים הקטנה שלי בעוטף עזה, במקום שבו אני גדלתי ובמשך כמעט שני עשורים עסקתי ביכולת שלנו לעמוד אל מול קשיים גדולים, אתגרים ביטחוניים. אין דבר שיכול לייחד או לאפיין חוסן לאומי – שלום, גברתי היושבת-ראש. אין דבר שיאפיין חוסן לאומי, בין שזה בקריית שמונה, משם את באה ושם עוצבת, ובין במפלסים או בשער הנגב, ששם אני בגרתי – החוסן, בהקשר של אזרחים ומנהיגים, הוא היכולת של אזרחים לסמוך כמעט בעיניים עצומות, כמעט בעיניים עצומות, על המנהיגות שהיא שוקלת שיקולים ענייניים, שוקלת את טובתם, הרבה לפני ששוקלים אותם מנהיגים ומנהיגות את טובתם שלהם. החלק השני, המשלים, הוא תחושת השליחות של אותם מנהיגים, ברמה המקומית ובוודאי ברמה הלאומית – תחושת האחריות אל כלל הסקטורים, אל כלל החברות, אל כלל תושבי מדינת ישראל. הממשלה הזאת פוגעת בתחושת הצדק, בתחושת השותפות, בתחושת הנאמנות של הממשלה לכלל אזרחיה. זאת חוכמה קטנה מאוד, מאוד קטנה, לומר: אני שליח של ציבור, ולכן עכשיו אני דואג לציבור הזה. אני רואה כאן נציג, חברי יבגני, נציג של ישראל ביתנו. בממשלה הקודמת ישראל ביתנו ותקווה חדשה יזמו את החיזוק של הקצבאות לזקנים העניים, לאותם אזרחים ותיקים שנמצאים במצב הקשה ביותר, והגיעו לשיפור – אנחנו ניגע בזה בהמשך – של עד כדי, נדמה לי, 70% משכר המינימום.
הם לא שאלו את עצמם אם הם נותנים לאנשיהם. ודאי שיש בין המצביעים של הסיעות הללו שקיבלו – בצדק קיבלו – אבל ההתבוננות היא התבוננות רוחבית. זו ממלכתיות. כך צריך להסתכל. והגישה שאפיינה לפחות את הממשלה הקודמת, היא – כן, אותה רעה חולה שקיימת בשנים האחרונות של תקציבים קואליציוניים, השאלה היא לא אם יש תקציבים אלא לאן הולכים התקציבים הקואליציוניים, ואם הם הולכים לשרת, מעבר לבסיס התקציב, את כלל הציבור – עם קשר שלא קיים או קשר מינימלי לציבור מה שקוראים "הבייס" או "ציבור הבוחרים" – הרי שזה דבר שהוא נסבל. בתקציבים הקואליציוניים שאנחנו נדרשים לאשר, וכמובן שנתנגד אליהם, מיליארדים רבים מוקצים תרתי משמע לציבורים קונקרטיים. הדבר הזה הוא פסול.
הממשלה הזאת מפירה את ההתחייבות שלה לייצב את הכלכלה, לחזק את הכלכלה הלאומית. אני שומע את שר האוצר – שהמילה הטובה שאני יכול לומר עליו זה שיש לו אידיאולוגיה, יש לו חזון – והוא רוצה עכשיו, כשאנחנו בפתחו של נחשול כלכלי, של מדדים בעייתיים ביותר, של אינדיקציות חיצוניות וכמובן פנימיות מאנשי המקצוע הטובים שעומדים לרשותנו שאנחנו עומדים בפני זעזועים גדולים – מה שצריך כרגע זה להכפיל את מספר הישראלים שגרים ביהודה ושומרון. זה מה שאנחנו זקוקים לו, בדיוק זה מה שאנחנו זקוקים לו. אני כבר לא מדבר על ההיבטים המדיניים או על פניה של מדינת היהודים הדמוקרטית אלא על ההקשרים הכלכליים.
התקציב הזה לא עוסק בעידוד הסקטורים הרבים לצאת לעבוד, להתפרנס, להגדיל את הייצור. מאשימים – אשמה במירכאות כפולות ומכופלות – את הממשלה הקודמת שהיא העניקה – אני לא רוצה לחזור על הביטויים, אבל שהיא העניקה למרחב הערבי, לחברה הערבית, תקציבים גדולים. הלוואי שהיו תקציבים יותר גדולים, כי הם הולכים לתשתיות שעוסקות גם ברווחה, אבל לא פחות מכך גם בייצור משותף, בעידוד האזרחים הערבים והאזרחיות הערביות להתפרנס, להיות שותפים שווים לא רק בפרנסה שלהם אלא בכושר הייצור של מדינת ישראל. והינה, החברה החרדית, במקום לעודד את אחינו ואחיותינו החרדים והחרדיות ללמוד מקצוע, להתפרנס בכבוד, נעשים מהלכים שכולנו מכירים של לא ללמוד את אותם מקצועות חשובים כל כך, כדי שיאפשרו להם להיות שותפים שווי זכויות – לא רק שווי חובות, שווי זכויות – בכלכלה, בייצור של מדינת ישראל.
אנחנו מצווים להצביע נגד התקציב הזה משום שהוא פוגע במעמדנו הבין-לאומי. אנחנו, שרוצים להיות אור לגויים – מה אנחנו, מי אנחנו – מתקרבים בצעדי ענק למדינה של עולם שלישי, שמקעקעת את העצמאות של הרשויות, הרשות השופטת, של שמרי הסף; מקעקעת את מקומנו בין המדינות שמייצבות כלכלה ראויה. אנחנו מקעקעים את מעמדנו כמי שמתבוננים עלינו, על מערכת המשפט שלנו כמערכת שיודעת להגן על הקצינים ועל החיילים, בעיקר הקצינים הבכירים, מפני טריבונלים בין-לאומיים.
יושב-ראש סיעה בכנסת דורש להעמיד לדין, לדין ציבורי, יש לומר, את הנגיד, דבר שלא יכולתי שלא להזדעזע ממנו, בשעה שהממשלה היא שמחרבת בצעדיה, או לפחות מי מהם מתוך ממלאי התפקיד בממשלה, מחרבת את הכלכלה ואת החוסן הלאומי ואת מעמדנו הבין-לאומי ואת הביטחון, כפי שציינתי. מצא יושב-ראש אותה סיעה שעיר לעזאזל. זה היהודי החדש: הכה את הנגיד והצל את הממשלה. דבר זה הוא בלתי נסבל. יש לנו נגיד מצוין, ואני מבקש להביע כאן מחאה חריפה בכלל על עצם העמדתו במשבצת של נאשם.
מאות אלפי חרדים נידונים על ידי שליחיהם לחיים של עוני, בעוד השליחים כאן, חברינו לבית הזה, מבססים כלכלה של תמיכות ושל תלושי מזון במקום לעודד השכלה ועבודה ושותפות בייצור ובתוצר. כאשר אנחנו מתבוננים בתקציב עצמו – ואני מעמיד אל מול מה שאין בתקציב את מה שיש בו, וגם את זה אנחנו מאשרים – אל מול כ-14 מיליארד שקלים של תקציבים קואליציוניים, אנחנו מסתכלים מה חסר בתקציב הזה. ובכן, בתקציב הזה חסרה התייחסות לפנסיונרים, לגמלאים, לאזרחים הוותיקים. אני מאלה שלא מתביישים להשתמש במילים "זקנים" או "קשישים". מה רע? זקן – איש חכם; זקן יושב בשער, דן את חבריו וכו'. ובכן, בממשלה הקודמת, כפי שציינתי, ביצענו מהלך חשוב ביותר, שבו העלינו לאזרחים הוותיקים, הזקנים, העניים ביותר, את קצבת הזקנה לעד כדי 70% משכר המינימום. כדי להגיע למצב שבו כל אותם זקנים עניים ביותר, כ-250,000 בני אדם, שהקימו את המדינה, שנלחמו על עצמאות המדינה, שנלחמו על החירות של העולם החופשי במחצית המאה הקודמת; כדי לאפשר לכל אלה – ואגב, גם למי שלא נלחם והוא חי וחסר לו, ואין לו, והוא חי בתנאים מחפירים, כדי שלפחות יהיה לו את שכר המינימום, אנחנו זקוקים ל-15, 20, מי שיפריז יגיד 30%, מאותם תקציבים קואליציוניים, שבחלקם הגדול הולכים למגזרים, ושהולכים בחלקם המשמעותי לעידוד בורות תעסוקתית, והולכים לאי-שיתוף הציבורים הרחבים והחשובים בכלכלה שלנו.
יתרה מזאת, הממשלה שבראשה עמד ראש הממשלה הנוכחי נתניהו החליטה החלטה חשובה ב-2018. היא החליטה שבמשך עשר שנים יוקצבו 500 מיליון שקל מדי שנה למיגון התושבים שחיים בצפון. 500 מיליון. לא יישמו את זה ב-2019 ולא ב-2020. למה? כי ראש הממשלה בחר לצאת לבחירות בגלל ענייניו האישיים; לא היה תקציב, לא הייתה אפשרות. בהיותו שר ביטחון, ליווינו אותו, חבר הכנסת, אז השר במשרד, ביטון ואני כסגן במשרד, והצלחנו להתחיל ב-2021 וב-2022 להמשיך להגדיל. התוכנית הברורה הייתה להגיע עכשיו, ב-2023, ל-500 מיליון שקל בשנה. התקציב שניתן להגנת האזרחים בערים, במושבים, בקיבוצים – אני מדבר על מרחק של בין אפס, בין הגבול, ל-2-1 קילומטר – הוא עשרות מיליוני שקלים, במקום 500 מיליון שקל, כפי שראוי, כפי שחסר, כפי שנעשה, יש לומר, על ידי ממשלות ישראל בעוטף עזה, המקום שממנו אני בא. אני לא צריך להסביר כמה זה חשוב. צאו וחישבו מהו האחוז של התקציב הזה, של החצי מיליארד, אל מול התקציבים הקואליציוניים – 3%. 3%, חבריי וחברותיי, גברתי היושבת-ראש, 3% מהתקציב הקואליציוני היה מספיק, 3%, כדי להקצות את התקציב המתאים למיגון, לחדרי הביטחון, למיגון מרפאות, למיגון בתי חולים. אני מכיר את התוכניות. הן מוכנות. רק דבר אחד חסר: חמלה, אנושיות, הבנה של מה ראוי, מוסריות; אם מקצים את מה שמקצים לפי מי שמצביע לך, כן או לא.
כאשר אדוני שר האנרגיה ישראל כץ, שנמצא כאן איתנו, היה שר האוצר, הייתי שר החקלאות, ועסקנו בשאלות של הסכמים לחקלאים. לא שאלנו מי מצביע למי. רבים ממגדלי העופות להטלה שנמצאים בגבול הצפון אינם מצביעים למפלגה, לסיעה, שאני חלק ממנה. את מי זה מעניין? את מי זה מעניין, לכל הרוחות? את הממשלה הזאת זה מעניין מאוד, והיא מקציבה מיליארדי שקלים לסקטורים הקונקרטיים שמעודדים אותה.
קרן הארנונה, קרן הארנונה, שמסעירה את המדינה כולה, אופוזיציה וקואליציה, ובתוך הקואליציה, בתוך הליכוד, על מה רבים שם? אני שם רגע בצד את ההיגיון המעוות, שבמקום לעודד את מי שבונה יותר, מה שעושים זה לא ליצור שוויון או איזשהו צדק חלוקתי, אלא נותנים כסף למי שבונה – בדרך כלל הבנייה היא יותר במרכז – ואנחנו מוצאים את הפריפריה מתגייסת לעזרת המרכז. אבל על מה מדובר פה? במה משקיעים? על מה מוציאים את האנרגיות? מכעיסים, מתסכלים את ראשי הערים, את ראשי האגפים, את האזרחים שעמלו כדי להעלות את אותם ראשי עיר וכדי שיפרנסו אותם ואת קהילותיהם. מבקשים 150 מיליון שקל – זה מה שיצא מזה, 150 מיליון שקל שאני לא בטוח שיגיעו ליעדם. 150 מיליון שקל, חבריי וחברותיי, זה לא יותר מ-1%, 1% מהתקציבים הקואליציוניים. ב-1% מהתקציבים הקואליציוניים – זה סדר הגודל של מה שעבר מצד לצד, מכיס לכיס, במרתון שעשה או בהצגה שעשה השר לביטחון פנים מול ראש הממשלה בימים האחרונים, ועל זה, על 150 מיליון שקל, מטרטרים את כולנו.
מה שיש בתקציב הזה, חבריי וחברותיי, זה תעודת ביטוח יקרה במיוחד לממשלת נתניהו. מה אין בו? אין בו בשורות אמיתיות, אין בו חיזוק הכלכלה והחברה הישראלית, אין בו תמיכה ולא צמיחה. התקציב הזה הוא לא תקציב מדינה – הוא תקציב קואליציה. כמו שאמר קודמי, השר לשעבר אלקין, אין בו מענה לשיכון הציבורי, למי שבמיוחד זקוקים לסיוע; אין בו מענה לרווחה של אנשים מבוגרים; אין בו מענה למה שמתהדרים בו לכאורה, לביטחון המזון – אם תהיה לי אפשרות, אני עוד אגע בכך. יש כאן לא יותר מאשר חלוקה, בחלקה מרושעת, שמדירה אנשים שהיום מוכרים כמי שמגיע להם והם לא מקבלים, בהתנהלות בלתי מקצועית שמוציאה מכלל מקבלי ההחלטות את הביטוח הלאומי, את הרווחה, שהמועצה לביטחון תזונתי מודרת ממנו. אין בשורה לחינוך והשכלה מקצועית לחרדים. אין כאן סיוע משמעותי להורים ולפעוטות, וכמובן לא שיתוף בביטחון ובכלכלה.
אנחנו עדים, בעקבות התקציב והשוד של ההסכמים הקואליציוניים, חברים וחברות, למתקפה לא הוגנת על ציבור שלם. אני רוצה לגעת בנקודה הזאת של מה שנתפס כמתקפה לא הוגנת, יש מי שאומר אנטישמית; אני לא חושב שזו הכוונה. אני רוצה לומר לחבריי באופוזיציה שהציבור החרדי הינו בשר מבשרה של החברה הישראלית, החברה היהודית בישראל. הציבור הזה יודע לתרום במקומות שאחרים לא תמיד תורמים. במובן הזה אנחנו אחים, אבל כפי שאנחנו אחים, אחים לא נוטשים אחד את השני, ואחים לא מאפשרים לאחים שלהם להידרדר לעוני ולנחשלות, גם אם היא מלווה במעשים טובים ובלימוד ראוי. המשימה שלנו, של כולנו, היא לגרום לכך שנהיה שותפים, שותפי אמת, גם בביטחון החוץ שלנו, בביטחון מול אויבים מבחוץ; שותפים בביטחון פנימה אל מול עבריינים ואל מול טרור פנימי; שותפים בסולידריות, בחיזוק הקהילות שלנו; שותפים במעשי צדק וצדקה.
את כל זה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעצב באמצעות ממשלה שאפשר לראות אותה – אני רואה בעיני רוחי, אדוני השר. כפי שהתנסינו, לצערי, בראשותו של מי שלא ידע לשתף פעולה באופן ראוי וביזה את עצמו ובגד בנו כשותפים, ראש הממשלה הנוכחי, לא ראוי שינהיג את אותה ממשלה רחבה שאני חושב שמדינת ישראל ראויה לה, מדינה שבה הציבור הרחב, המתון, מכיר בעקרונות מגילת העצמאות כעקרונות מכוננים, עקרונות של שוויון של צדק, של חירות, של חתירה לשלום. זאת ממשלה שצריכה להיכון, והיא תוכל לייצר מציאות של שוויון. היא באה לידי ביטוי במה שהתחלנו לקדם בממשלה הקודמת – במתווה השירות המשותף, שכולל בהחלט גם את סוגיית הפטור המוקדם יותר לבני הישיבות, ללומדי הישיבות, אבל מניה וביה הוא אמר: אנחנו נכנסים למסלול של מציאת הדרך, הפלטפורמה הנכונה לשירות לאומי, קהילתי, ביטחוני לכול. זה הרעיון, ולא לעסוק אך ורק בלצאת ידי חובה, לצאת מהרשות המשותפת הרחבה שלנו.
הטענה הגדולה צריכה לבוא גם מהציבור החרדי וגם מאיתנו לראשי המפלגות החרדיות, שפעם אחר פעם מייצרים בציבור כולו מצג שווא של מסכנות ועוני, ובאותה נשימה מפנים את הכספים האדירים למקומות שלא מיטיבים עם הבוחרים שלהם ולא מיטיבים עם החברה הישראלית כולה. לימודי ליבה, שילוב במעגלי התעסוקה, שוויון בחובות ובזכויות חייבים להיות נר לרגלנו. רק כך, חברות וחברי הכנסת, נוכל לאחד את שבטי ישראלי ולקיים מדינה יהודית ודמוקרטית.
הבטחתי להתייחס לסוגיה ששווה הרבה כסף. אחרי ש-700 מיליון בקורונה הוקדשו לתלושי מזון, אני חושב שהגיע הזמן לבחון את מיליארד השקלים שמופיעים בהסכמים הקואליציוניים, מיליארד השקלים שקודם הגדרתי כתלושי מזון שתלושים מההיגיון ומטוב הלב, שמבטאים לטעמי רשלנות, שחיתות וגם רוע לב.
לפני 12 שנה, לדעתי גם באחת הממשלות של ראש הממשלה הנוכחי, חוקק חוק המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, כך זה נקרא. אגב, לא להתבלבל בין ביטחון מזון לביטחון תזונתי. ביטחון מזון – הינה חבריי החקלאים, שמפארים, ותודה לכם שאתם פה, ראשי ענף החקלאות. היום ציינו את ענף החלב לכבוד חג השבועות הממשמש ובא, ענף מפואר שאני שמח שוב לציין שהשר כץ ואני, בשבתנו כשותפים בממשלה אחת, הצלחנו להגיע להסכם משותף, והוא התחזק והוארך בממשלה הקודמת. אני מקווה שהממשלה הנוכחית לא תפגע בו. אם כן, ביטחון מזון – אותו רעיון שבוחן אם למדינה יש מספיק מלאי מזון ומספיק אופק, פרספקטיבה, לייצור מזון בעשורים הבאים; ביטחון תזונתי עוסק בשאלת הקיום המשפחתי, האינדיבידואלי, הפרטני, והאופן שבו אנחנו מלמדים, יוצרים את החינוך הראוי לבנינו ובנותינו כיצד לקיים את עצמם.
ובכן, חוק המועצה לביטחון תזונתי מטיל על המועצה את האחריות לייעץ לממשלה בגיבוש תוכניות להבטחת הביטחון התזונתי לאוכלוסייה לטווח קצר וארוך, לבחון מודלים וכו'. אבל מה קורה? המועצה, וכל שכן הוועדה המדעית המייעצת, אינה יכולה למלא את תפקידה כראוי כאשר המדיניות מותווית ללא התייעצות במועצה, ללא שיתוף נתונים חיוניים מכל הרשויות הקיימות וכו'. הם מבקשים עכשיו, במכתב שיצא ממש בימים האחרונים, לתקצב אותם במשהו מתוך המיליארד שיאפשר להם לעבוד כמו שצריך. אותם פרופסורים, דוקטורים – יש פה רשימה של עשרה אנשים מכובדים – אומרים: אנחנו רוצים להיות שותפים, והם לא שותפים. מישהו קיבל מיליארד שקל, זה הולך למשרד הפנים, שם בצד לגמרי את המשרדים הרלוונטיים – משרד הרווחה ומשרד הביטוח הלאומי – ואנה אנו באים. הם אומרים: "ספק רב אם חלוקת תלושי מזון במתכונת הנוכחית תיתן מענה הולם לבעיה, וייתכן שאף תעמיק אותה". מתחזים כאילו רוצים לתרום לרווחתם, לתזונתם של עניים בישראל, ובעצם לא ישיגו את זה. למעשה משיגים הזדקקות ונחשלות, מה שקוראים נותנים דגים, במקרה הטוב, במקום חכות. בראייה כוללת ומבחינה מקצועית "קיים חשש לפגיעה בנזקקים ולבזבוז כספי ציבור מבלי שהתקציב ישיג את המטרה שלשמה הוא נועד". נתוני משרד האוצר ומחקר של מכון טאוב מלמדים שחלוקת תלושי מזון בעת מגפת הקורונה על ידי משרד הפנים חייבת להיות בהלימה עם הצרכים. הדבר הביא לחלוקה מוטה של הכספים ולאי-התאמה בין מי שצריך לבין מי שמקבל.
אני מבקש ופונה לחברי וחברות הכנסת: הצביעו נגד התקציב. הממשלה הזאת צריכה לסיים את תפקידה. תודה.
2,535 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.