קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מונחת על שולחן הכנסת ובפנינו הצעת תקציב שלפי דעתי הוא תקציב גרוע. ולמה הוא תקציב גרוע? הוא תקציב לא מציאותי ומנותק מהמציאות. ביומיים האחרונים כמה מהשרים וראשי הקואליציה יצאו בהכרזות על כך שהתקציב מביא בשורות לכלל אזרחי מדינת ישראל. זה שקר. זה לא נכון. אני השתתפתי בהרבה דיונים בוועדות על התקציב, גם בכספים, גם בוועדת הפנים וגם בוועדת החינוך. כאזרח ערבי במדינה, בחלק הגדול ביותר מהדיונים לא מצאתי חיבור עם הצעת התקציב. גם לא מצאתי שום תשובה בתקציב או בחקיקה שמביאים בתקציב ובחוק ההסדרים לרגולציה, להסרת חסמים, כדי להוציא את התקציב הזה לפועל.
כל הדיונים שהיו – היה ויכוח בתוך הוועדות בין האופוזיציה ובין הקואליציה. כבוד היושב-ראש, גם הערתך לגבי 13 המיליארדים וההסכמים הקואליציוניים – תאמין לי, אין לנו בעיה עם לימודי תורה והכספים שאתם מקבלים. יש לנו בעיה עם תקציב שלא נמצא בתוך התקציב; יש לנו בעיה לא עם מה שאתה מקבל ולא עם מה שהציבור שלך מקבל, כי הוא היה בשוליים, כמונו, שנים רבות. בתוך התקציב שמוצע אין אזכור ואין התייחסות אלינו כמיעוט ערבי במדינה. אחזור למשפט הראשון: למה התקציב הוא גרוע ורע לערבים ויהודים? כי מניתוח התקציב, הכסף הגדול ביותר הולך לביטחון והולך להתנחלויות. את המחיר של הביטחון והמימון של ההתנחלויות אנחנו משלמים כאזרחים, גם ערבים וגם יהודים. הפתרון הוא לא עוד כסף לביטחון; הפתרון הוא לא כסף להתנחלויות. הפתרון הוא במהלך לשלום אמיתי בין ערבים ליהודים, בין ערבים לפלסטינים, וסיום הסכסוך. את כל התקציב של ההתנחלויות, שנים על גבי שנים, את כל הכסף למלחמות ולביטחון, אנחנו משלמים כאזרחים – עוד פעם, ערבים ויהודים.
התקציב הוא תקציב רע וגרוע כי הוא מתעלם טוטלית מיוקר המחיה. כולנו עדים לעלייה המתמדת במחיר מצרכי היסוד. כולנו עדים גם לדוחות הביטוח הלאומי, לעוני ולשני מיליון אזרחים שמתוכם כמעט מיליון ילדים ערבים ויהודים מתחת לקו העוני. אין בתקציב הזה שום מענה לעוני וליוקר המחיה. עליית המחירים נמשכת, ובמקום להתמודד עם יוקר המחיה, במקום להתייחס בתקציב לסגירת פערים, מעבירים כסף להתנחלויות כדי להנציח את הכיבוש, שהוא המקור לכל הרוע והמצב שאנחנו נמצאים בו.
ולכן, כשבאים לבנות תקציב, צריך לשקף את המציאות, והתקציב שמובא כאן מנותק מהמציאות. אין לו קשר למציאות. זה תקציב שבוויכוח בתוכו בין ישראל הראשונה לבין ישראל השנייה בוועדות וגם במליאה אין את השקופים, וכשאני מדבר על השקופים, אני מתכוון בעיקר לערבים הבדואים בנגב, שכל ממשלות ישראל מ-1948 עד היום לא רואות אותם בשום תקציב, ובתקציב שקיים היום אין שום פתרון לחברה הערבית הבדואית בנגב.
כל מי שהיה בדיוני התקציב שמע שעלתה אחת הבעיות המרכזיות בחברה הישראלית, שהיא בעיית הדיור. ראינו את הצעות החוק שבאו בתוך חוק ההסדרים איך להוריד חסמים ואיך להוריד את מחיר הדירות ולהתמודד עם משבר הדיור במדינה, אבל בתקציב שמובא כאן אין שום התייחסות לבעיה האמיתית והמרכזית והמהותית של הדיור, והיא הנגב. לאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב, ל-150,000 אזרחים, אין שום פתרון לדיור. בתוך הדיונים על חוק התקציב הביאו את חוק התכנון והבנייה והכניסו שיפורים, תיקונים בלי סוף, כדי להתמודד עם בעיית הדיור. אתם יודעים שבחוק התכנון והבנייה אמורה לבוא לידי ביטוי הגישה של איך לתכנן, איך לבנות, איך להתמודד עם סוגיית הדיור, איך להכיר בכפרים הלא-מוכרים בנגב. הסעיפים היחידים שמביאים בתוך חוק ההסדרים לגבי הנגב הם איך להרוס. הצעה שהייתה בוועדת הפנים היא לעשות יחידת אכיפה מיוחדת לגבי הבנייה בחברה הערבית. הצעת החוק מדברת בצורה ברורה על כך שכל מי שבאים להרוס לו את הבית, המדינה תבוא מראש עם רשימה של כמה כסף הוא צריך לשלם, במקום המצב היום, שבו הולכים לבתי משפט ומתדיינים בהליך אזרחי, איך גם הורסים את הבית וגם שולחים את הקנס ישירות לגבייה ולהוצאה לפועל במרכז הקנסות.
זה התקציב שמביאים כאן ומבקשים להצביע עליו. זה התקציב ששרים וראשי הקואליציה משקרים לציבור בנוגע אליו ואומרים: יש בשורה לכלל האזרחים. אנחנו כאזרחים ערבים, כמיעוט לאומי במדינה, התרגלנו מ-1948 עד היום שבכל הסוגיות האזרחיות – בחינוך, בבריאות, איכות הסביבה, תעסוקה – תמיד התייחסו אלינו כאזרחים אולי סוג ב', אולי סוג ג', אולי סוג ד', ובשתי סוגיות התייחסו אלינו כאויבים: בסוגיית הביטחון ובסוגיית הקרקעות. זה בא לידי ביטוי גם בתקציב שמביאים להצבעה בעוד יומיים, תקציב שמתייחס לאזרחים הערבים הבדואים בנגב ולערבים בגליל כאויבים ממדרגה ראשונה. זה תקציב רע, תקציב גרוע.
התקציב שמביאים היום להצבעה ומתכוונים להתדיין עליו הוא תקציב שבא להשלים ולהוציא לפועל את ההסכמים הקואליציוניים. ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הזאת הם הסכמים גזעניים ביותר, הסכמים קואליציוניים שמדברים על שינוי מאזן דמוגרפי בנגב ובגליל, הסכמים קואליציוניים שמדברים על שמירת הקרקע בנגב ובגליל, הסכמים קואליציוניים שבאים לידי ביטוי בתקציב הזה שמדברים על ייהוד הנגב והגליל. זה לא תקציב לכל האזרחים, זה תקציב של מדיניות ממשלה פשיסטית, ממשלת אפרטהייד שמבדילה בין אזרח ואזרח. זה תקציב של אפרטהייד, של ממשלה שלא רואה את השקופים בנגב. כשמדברים על תקציב שצריך למצוא פתרונות, לסגור פערים, לשלב חברה שלמה בתוך החברה הישראלית – אין לזה שום ביטוי בתקציב.
כולם מדברים על האלימות בחברה הערבית, וזה נושא מאוד קשה, זה נושא מאוד כואב. החברה הערבית מדממת, ואי-אפשר לשתוק על הדברים האלה, אבל השאלה הנשאלת, ואני שואל את כולם: האם כל מה שקורה היום בחברה הערבית – רצח אחרי רצח – האם הוא תוצאה של הרגע או המציאות של היום? אני אומר: לא. הרבה שנים התרענו מפני הזנחה, מפני אפליה, התרענו על כישלון מערכת החינוך, וזו המציאות היום – הרבה צעירים מוצאים את הדרך שלהם אל הפשע ואל העוני, ויש אחראי לפשע ולעוני האלה. מדינה מפקירה ציבור שלם, 20% מאזרחיה, ללא שום מענה שנה אחרי שנה, ללא מציאת פתרונות – לא בחינוך, לא בבריאות, לא בתעסוקה, לא בדיור – ובסוף רוצים תוצאות והשתלבות בתוך החברה.
כבוד היושב-ראש, אני דיברתי בחודש דצמבר מעל דוכן זה והעמדתי את המבחן של איתמר מעומר וח'אלד מעווג'אן, שני ילדים שנולדו בדצמבר 2000 בבית החולים סורוקה – איתמר מהיישוב עומר, מהכי עשירים בארץ, ובמרחק של 300 מטר בקו אווירי ח'אלד מעווג'אן. אם אחרי 23 שנים אנחנו נפגוש את איתמר ונפגוש את ח'אלד, לכל אחד מהם היה מסלול שהמדינה הכתיבה לו: לאחד מהם יש את כל התנאים באחד היישובים הכי עשירים בארץ, ובצד השני יש ילד שנולד למציאות ביישוב לא מוכר שלא מקבל שום שירות מהמדינה – לא חינוך, לא בריאות, לא מים, ללא חשמל, ללא גן ילדים, ללא בית ספר – והיום באים ושואלים למה יש אלימות. הכתובת הייתה על הקיר שנים רבות. זה הכישלון של מערכת החינוך – אי-השקעה בחינוך. כי מי שרוצה להתמודד עם האתגרים של החברה הערבית, צריך להשקיע בעיקר בחינוך, והמדינה לא עשתה את זה.
לפני שבועיים העליתי בדיון בוועדת החינוך את סוגיית הנשירה בקרב החברה הבדואית בנגב. כבוד היושב-ראש, 5,045 ילדים בגיל שלוש עד חמש במערכת החינוך הבדואית בנגב נמצאים מחוץ למערכת. הנושא עלה בדיון בוועדת החינוך, ועד היום שר החינוך יודע את המספרים, המספרים של משרד החינוך, והוא לא מתמודד עם הסוגיה הזאת. מדברים על תקציב, על קדמה, על הייטק ועל השקעה בחינוך. אתם יודעים שכרגע, ביום-יום, לא לפני 50 שנה, בתי ספר בחברה הערבית הבדואית בנגב עדיין לא מחוברים לחשמל? לבתי ספר בחברה הערבית הבדואית בנגב אין כביש גישה. אתם יודעים שבישראל המתקדמת, 2023, בתי ספר, כבוד השרה, עדיין ללא חיבור למים, ועד היום מובילים להם מים במכלית? כבוד השרה, 5,045 ילדים ללא מסגרת חינוך. איך אנחנו רוצים להבטיח עתיד טוב יותר לילדים האלה?
מי שלא בונה את הגנים, מי שלא משקיע במערכת חינוך בנגב, שלא ידבר על משילות בנגב. המשילות בנגב היא לא עוד יחידות משטרה. המשילות בנגב היא לא אכיפה מקדמת הסדרה. המשילות בנגב היא שכל משרדי הממשלה יקבלו אחריות למה שקורה לאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב; המשילות היא לבנות גני ילדים; המשילות היא לחבר את בתי הספר למים ולחשמל; המשילות היא להחליף את הקרוואנים בבית הספר; המשילות היא לספק את המחסור בחדרי הלימוד; המשילות בנגב היא לפתח אזורי תעסוקה לחברה הערבית הבדואית בנגב; המשילות בנגב היא גם לפתח את שירותי הבריאות. כל הדברים האלה לא קיימים היום, והממשלה לא לוקחת אחריות בדברים האלה. מי שמדבר על משילות בנגב צריך בעיקר, בראש ובראשונה, להכיר בכפרים הבלתי-מוכרים, להתייחס לאזרחים הערבים הבדואים בנגב כאזרחים שווים.
הרבה מדברים על פיתוח הנגב והגליל, אין כמעט שר ושרה שלא מדברים על זה, והם גם רבים ביניהם על תקציב הנגב והגליל. אתם יודעים שבתקציב שמביאים היום אין כמעט התייחסות לחברה הערבית הבדואית בנגב? גם השר של נגב-גליל וגם השרה של ההתיישבות רבים ביניהם על תקציבים, מי יפגע יותר בבדואים בנגב. הם לא מפתחים את הנגב. אבל אני רוצה להגיד בצורה הכי ברורה: האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב היא 37% מאוכלוסיית הנגב. מי שחושב שהוא יכול לפתח את הנגב ללא החברה הערבית הבדואית בנגב טועה, והוא גם מטעה את הציבור שלו, כי אי-אפשר לפתח את הנגב ללא התייחסות שווה לערבים וליהודים.
אמרתי את זה מעל הדוכן הזה כמה פעמים: אין לנו התנגדות לפתח את הנגב, אבל פיתוח צריך לחול גם על יהודים וגם על ערבים. הפיתוח לא צריך להיות על חשבון הבדואים. מי שרוצה לפתח את הנגב – בנגב יש מקום לכולם, אבל מוסדות התכנון דווקא בנגב באים לתכנן איפה שיש ערבים. ולכן, עוד פעם, מי שחושב לפתח את הנגב בלי הערבים הבדואים, בלי להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות כמו שאר האזרחים, טועה ומטעה. מי שרוצה לפתח את הנגב, בעיקר לפני שיביא אנשים לנגב מחוץ לנגב, צריך לדאוג לבעלי המקום, שחיו וקיימים וממשיכים להתקיים בנגב. לפני שמביאים תנועות שונות ומשונות ומפתחים את הנגב, הנגב צריך להתפתח בראש ובראשונה לילידי המקום, לילידי הכפרים הלא-מוכרים, שחיו שם שנים, שהמדינה עד לרגע זה מחזיקה בהם ובילדיהם כבני ערובה כדי ללחוץ עליהם לעבור ליישובי הקבע שנכשלו.
כבוד היושב-ראש, הטיפול בחברה הערבית הבדואית בנגב לא מקבל התייחסות ראויה גם בממשלה הזאת, גם בממשלה שהסתיימה, ואני לא נכנס לוויכוח על שתי הממשלות, כי בעיניי כל ממשלות ישראל עד היום לא היטיבו עם הבדואים. לא יכול להיות שעד לפני חצי שנה הטיפול בחברה הערבית הבדואית היה דרך משרד הרווחה, היום החליטו בממשלה החדשה להעביר את זה לשוויון חברתי, ומי שמסתכל על התקציב רואה שאין בו ביטוי לחברה הערבית הבדואית. אני קורא מכאן ואומר: לא יכול להיות מצב שבו מתייחסים בצורה כזאת לאזרחים שווים, ויש למנות בתוך הממשלה אחראי על החברה הבדואית בנגב. למה שלא כל משרדי הממשלה ייתנו התייחסות שווה לכל החברה הערבית הבדואית? יש ראשי רשויות, יש מנהיגות בנגב, ואפשר לעבוד מול כל משרדי הממשלה.
ולכן בכל ממשלה, כדי לרצות זרם מסוים או שר ולתת לו תפקיד – אתה אחראי לחברה הערבית הבדואית בנגב – היום זה השר שקלי, ועד עכשיו הוא לא מתקדם עם שום הצעת פתרון או מדיניות או התייחסות לאוכלוסייה. האחריות היא על ראש הממשלה, והגיע הזמן שגם הממשלה הזאת תקבל אחריות לחברה הערבית בכלל ולחברה הבדואית בנגב בפרט, כי אי-אפשר להמשיך עם מדיניות של אפליה, של הזנחה. בסוף כולנו כחברה, גם ערבים וגם יהודים, נשלם את המחיר, אם לא נדע להתמודד עם הסוגיות האלה.
אני אחזור בכמה משפטים לאלימות והרצח בחברה הערבית, ובזה אני אסיים.
אני רוצה להעלות מחשבה: תארו לעצמכם שבמקום 80 הנרצחים היה מצב שונה שבו 80 הנרצחים האלה הם מהחברה היהודית, והם נרצחו באותו נשק, כבוד היושב-ראש, שבו נרצחו ה-80, והרוצח הוא אותו רוצח שרצח את הערבים. האם משטרת ישראל ומדינת ישראל לא היו מכריזות על מצב חירום כדי לתפוס אותם? אין לי ספק שאם הנרצחים היו יהודים, גם הממשלה וגם המשטרה היו מתייחסות אחרת. אנחנו לא מבדילים בין דם לדם, אנחנו לא מבדילים בין אדם לאדם, אבל אנחנו ניצבים בפני ממשלה שמבדילה בין אדם לאדם ובין דם לדם. תודה רבה.
1,785 מילים של יוסף עטאונה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.