קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני ככה הגעתי ערוכה לפיליבסטר החשוב הזה על תקציב המדינה – תקציב נטול בשורה, אנטי-חברתי, כאילו לא הייתה פה מערכת בחירות שלמה שבה הצד הזה, שנבחר, הבטיח לפתור את כל בעיות המדינה, בתוך כמה זמן? שלושה חודשים? אותו צד שגם, אגב, היה בשלטון כל כך הרבה שנים, ולא עשה בדיוק את אותם הדברים. את יודעת, חיכיתי וחיכיתי ואמרתי: אולי ככה עוד מעט תהיה איזו מסיבת עיתונאים, תהיה איזושהי הצהרה, ואנחנו נראה סוף-סוף – שר האוצר, רגע לפני שאתה הולך – חינוך חינם מגיל לידה. פחות מעניין אותך.
פחות מעניין אותך. לא. עולה ביוקר בית הספר, עולה ביוקר.
אבל עולה יותר ביוקר לחרדים, שעתידם נגזל מהם. עולה ביוקר, בצלאל.
שר החינוך פה, סליחה. שניכם – – –
שניכם פה אחראים לזה. אפס תקציב לחינוך הממלכתי-חרדי. שר החינוך, שר האוצר, אפס תקציב לחינוך הממלכתי-חרדי. מה, הם לא חלק מהישראליות? הם לא חלק מהקולקטיב הישראלי? לא מגיעה הזדמנות שווה לילדים האלה? מי אנחנו שנגזול מהם את ההזדמנות השווה שלהם בעולם הזה? מקומם אותי שמי שמבקשים שנסתכל על כולם כחלק – בצדק, אגב – לא מבינים שמערכת החינוך – ויושבת פה מי שהייתה שרת חינוך – היא הכלי הכי מרכזי בחִבְרוּת אל העם הזה, אל התפקיד שלנו, אל החיים המשותפים שלנו, וגם לשוויון ההזדמנויות. לא סתם בכל מקום שנפתח בית ספר ממלכתי-חרדי הוא נחטף עד אפס מקום.
ואני אגיד יותר מזה – מקומם אותי, מקומם אותי הטיעון הזה: כל אחד יבחר את אורח חייו. אין בעיה, כל אחד יבחר את אורח חייו, אבל כמדינה אנחנו לא יכולים לשלול במודע את הזכות לפרנסה וחיים בכבוד ולהזדמנות שווה. כל אחד יבחר את אורח חייו, אבל כמדינה, כשאנחנו נתקצב, נתקצב אפליה ופגיעה מכוונת בילדים ונערים חרדים? מי שמנו לדבר הזה? ואני אומרת פה משהו קשה עכשיו: זו בעיניי שנאת חרדים, אותה החלטה, שכל-כולה היא ברית פוליטית על גבם של ילדים ועתידם. מי שבאמת אוהב את החברה החרדית יאפשר לה הזדמנות שווה. היתר הוא אורח חיים, בהחלט, אבל ההזדמנות השווה היא נחלת הכלל, ואני מקווה, שר החינוך, שבכל זאת, אתה מסכים איתי לפחות בשתיקה.
לפני שנגיע לכל התכנים, אני דווקא מחליטה לפתוח – את יודעת, צריך לפתוח בזה; אני אפתח כבד. הצטיידתי פה, כי אמרתי שלצד הביקורת המאוד-קשה שיש לי על התקציב הזה, הייתי רוצה שגם נפתח בהשראה. זה נשמע מוזר, אבל בסוף אנחנו תמיד אומרות ואומרים שהעגלה שלנו מלאה בערכים, ואנחנו לא פה רק כדי לבלום את הממשלה הרעה הזו ואת מה שהיא עושה, אנחנו פה כדי לחלום ולתקן ולרפא ולשנות, לשנות מהיסוד את השיטה הזו שגוזרת חיי עוני וקושי. וכן, גם מעמד הביניים נאנק תחת יוקר המחיה. כולנו בעצם חלק מאיזושהי מציאות של מדינה שהולכת אחורה – הולכת אחורה גם בתפיסה הברורה שאנשים לא חיים כדי לעבוד אלא עובדים כדי לחיות, ושמשפחה ואושר באל"ף זה דבר לשאוף אליו, וזה דבר שמדינה צריכה לכוון אליו, וזאת לא בושה להגיד את זה. מדינה צריכה לכוון שנהיה אזרחים מאושרים.
אז אני דווקא אפתח בספר החדש מבית ההוצאה בארי – בארי היה שמו הספרותי העברי של ברל כצנלסון – של תומא פיקטי, ספרו הבאמת-מכונן – הוא נמצא אצלי במשרד – "קיצור תולדות השוויון". הוא יצא עכשיו בעברית. אני דווקא מתרגשת פה בפיליבסטר הזה לקרוא את המבוא שלו, שהוא נותן לנו ככה את רוחב היריעה לפיליבסטר הגדול הזה שיזמתי פה, ובאמת אני חושבת שצמצום האי-שוויון וצמצום הפערים והסתכלות אחרת על חלוקת כוח ומשאבים ואי-צדק בחברה הם המפתח שלנו לייצר פה חברת מופת לפני הרבה דברים אחרים.
ספר זה מציע היסטוריה השוואתית של האי-שוויון בין מעמדות חברתיים בחברות האנושיות, או מוטב "היסטוריה של השוויון", שכן כפי שנראה במהלך ההיסטוריה, מתקיימת תנועה ארוכות טווח לעבר שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי גדול יותר. רק להגיד שתומא פיקטי הוא אחד מהכלכלנים הכי גדולים היום לחקר האי-שוויון בעולם, ובהחלט פורץ דרך. לא מדובר כמובן בהיסטוריה שלווה, ועוד פחות מכך, לינארית. ההתקוממויות והמהפכות, המאבקים החברתיים והמשברים מכל הסוגים ממלאים תפקיד מרכזי בתולדות השוויון שיידונו בספר. היסטוריה זו זרועה גם בשלבים רבים של נסיגה לאחור ובהיבדלויות זהותיות. אף על פי כן קיימת תנועה היסטורית לעבר השוויון, לפחות מאז סוף המאה ה-18, בלתי צודק ככל שהוא יכול להיראות. העולם של תחילת העשור השלישי של המאה ה-21 הוא עדיין שוויוני יותר מזה של 1950 או מזה של 1900, שבהיבטים רבים הם עצמם היו שוויוניים יותר מהעולמות של 1850 או של 1780.
ההתפתחויות הספציפיות נבדלות זו מזו על פי התקופות ועל פי השאלה אם אנו מתעניינים באי-שוויון בין מעמדות חברתיים המוגדרים על פי סטטוס משפטי, על פי בעלות על אמצעי הייצור, על פי רמת הכנסה או השכלה, על פי מגדר, על פי מוצא לאומי או אתני-גזעי – כולם ממדים שיידונו בספר. אולם בטווח הארוך המסקנה תהיה זהה: יהיה הקריטריון שנבחר אשר יהיה, בין השנים 1780 ו-2020, ניתן להבחין במרבית האזורים והחברות על פני כדור הארץ, ובמידת מה בכל רחבי העולם, בהתקדמות לעבר שוויון רב יותר מבחינת הסטטוס, מבחינת הבעלות, מבחינת ההכנסה או מבחינת המגדר והגזע. מסע זה לעבר השוויון נמשך בהיבטים אחדים גם בין השנים 1980 ו-2020, תקופה מורכבת ורבת-פנים יותר מכפי שנהוג לעיתים לחשוב, ובלבד שמאמצים נקודת מבט כלל עולמית ורב-ממדית ביחס לאי-שוויון.
נמשיך את זה. אף שמאז סוף המאה ה-18 המגמה ארוכת הטווח בכיוון ששוויון הוא ממשי, עדיין מוגבלת בהיקפה, אנו נראה שסוגי האי-שוויון השונים מוסיפים להתפתח לשיעורים ניכרים או בלתי מוצדקים במכלול המדרגים: סטטוס, בעלות, כוח, הכנסה, מגדר, מוצא ועוד. יתרה מזו, לעיתים קרובות השפעתה מצטברת ברמת הפרט.
ההצבעה על קיומה של מגמה בכיוון של שוויון אינה בשום אופן קריאה לשקוט על השמרים; ההפך הוא הנכון: זוהי למעשה קריאה להמשיך במאבק תוך הישענות על בסיס היסטורי מוצק. כאשר בוחנים את האופן הממשי שבו התרחשה התנועה הזו לעבר השוויון אפשר ללמוד לקחים יקרי ערך בעבור העתיד; להבין טוב יותר את המאבקים ואת ההתגייסות שאפשרה אותם, כמו גם את ההסדרים המוסדיים ואת המערכות המשפטיות, החברתיות, הפיסקליות, החינוכיות והאלקטורליות שאפשרו לשוויון להפוך למציאות בת-קיימא.
זה מבוא שיביא אותנו, נראה לי, לדיון על גירעון בתקציב, כלל ההוצאה, ועל הרבה דברים שאולי צריך להסתכל עליהם קצת אחרת פה. לא בטוחה שהממשלה הזאת כל כך – אבל בכללי.
למרבה הצער שכחת ההיסטוריה, הלאומנות האינטלקטואלית והמידור בתחומי הידע השונים מחלישים לעיתים קרובות את תהליך הלמידה הקולקטיבי הזה על אודות טבעם של המוסדות הצודקים. כדי להמשיך את המסע לעבר השוויון ראוי לשוב בדחיפות אל ההיסטוריה ולחרוג מהגבולות הלאומיים והדיסציפלינריים. הספר שלפנינו הוא ספר היסטוריה שהוא בה בעת ספר של מדעי החברה, ספר אופטימי וספר של התגייסות אזרחית, ומנסה להתקדם בכיוון זה. אם אפשר לכתוב כיום את קיצור תולדות השוויון, הרי זה בראש ובראשונה הודות לעבודות בין-לאומיות רבות שחידשו באופן מעמיק את המחקר בהיסטוריה כלכלית וחברתית ובמדעי החברה בעשורים האחרונים.
אני רוצה לעבור. מה הן המסקנות העיקריות שאליהן מובילה אותנו היסטוריה כלכלית-חברתית חדשה זו? הברורה ביותר היא ללא ספק זו: האי-שוויון הוא בראש ובראשונה הבניה חברתית, היסטורית ופוליטית. במילים אחרות, לגבי רמה זהה של פיתוח כלכלי או טכנולוגי יש תמיד דרכים רבות לארגן משטר של בעלות או משטר של גבול, מערכת חברתית ופוליטית, משטר פיסקלי וחינוכי. בחירות אלה הן בעלות אופי פוליטי. הן תלויות במאזן הכוחות בין הקבוצות החברתיות השונות, בין תפיסות עולם קיימות, והן מובילות לדרגות ולמבנים מגוונים ביותר של האי-שוויון על פי החברות והתקופות.
יצירת העושר לאורך ההיסטוריה היא תמיד תוצר של – העושר בעי"ן – היא תמיד תוצר של תהליך קולקטיבי. היא תלויה בחלוקת העבודה הבין-לאומית, בשימוש במשאבי טבע של כדור הארץ ובהצטברות הידע מאז ראשית ימיה של האנושות. החברות האנושיות ממציאות דרך קבע כללים ומוסדות כדי לבנות את עצמן ולחלק את העושר ואת הכוח, אך תמיד מדובר בבחירות פוליטיות והפיכות.
אני אחזור לזה ככה לאחר מכן, ואני אגש – ממש מרגישה שאם ארצה אי-פעם קריירה באקדמיה – אני יודעת שלך הייתה – אז אני אדע שאני פה מתחילה את ההתחלה שלי לזה. יש פה הרבה דברים שהבאנו, אז האמת שאני אתחיל בחלוקת האי-שוויון בישראל, ואני אגלוש עכשיו לתקציב האנטי-חברתי שהוגש לנו פה. ראשית, אומר חד-משמעית – יש פה גם את שר החינוך יואב קיש – הגיע הזמן שניפרד מחוק ההסדרים, הלוא כן?
הגיע הזמן שניפרד מחוק ההסדרים.
שניפרד ממנו, שנפסיק להשתמש בו.
מחזיק אותו. שנפסיק להשתמש בו. באמת, תקופת העיצוב של המשק ושנת 1985 כבר לא איתנו, והגיע הזמן שחוק ההסדרים, שבאמת מרסק את עבודת הכנסת, יפסיק להתקיים. כשהוא יפסיק להתקיים, גם כספים קואליציוניים יפסיקו להתקיים, כי במידה מסוימת זה בדיוק הסחר-מָכַר שמייצרים שני הצדדים של אותו מטבע.
מֶכֶר, נכון. – – – מֶכֶר שמייצרים שני הצדדים של אותו מטבע. בעצם בחוק ההסדרים אנחנו גם מייצרים את מנגנון הסחיטה של הכספים הקואליציוניים. ביום שנדון רק בתקציב המדינה, וניתן לכנסת את הכוח חזרה לדון בתקציב, לדון בסעיפים, לדון במשרדים, נוכל לדעת מה קורה גם במשרד החינוך, כבוד השר. משרד שכמה דנו בו בדיוני תקציב? עשר דקות במקרה הטוב? נראה לי אפילו פחות.
הארכנו טיפה. בין עשר דקות לרבע שעה, אולי יותר.
ניסינו יותר. זה לא צורה. לא כך הכנסת אמורה לדון בתקציב שלה. וטוב שהציבור גם ידע את זה מכאן, מעל בימת הכנסת, שאנחנו מוזילים את עבודת הכנסת בתקציב, כשמעמיסים אותנו ברפורמות של חוק הסדרים תוך כדי פגרה – למרות שהייתי פה מרבית הזמן – תוך כדי עבודה אינטנסיבית, ואין-ספור ועדות, במקום לדון בתקציב המדינה כמו שצריך. אני גם אומרת, זה מה שצריך לשנות בלי קשר לממשלה, כי המצב הזה הוא מצב שמחליש את המעמד שלנו, את העבודה שלנו, את האפקטיביות. אין דבר יותר חשוב מתקציב המדינה. זה החיים עצמם. כל סעיף תקציבי זה אנשים.
אני אומרת כל ממשלה. לכן אני כבר הקדמתי, כבוד השר, ואמרתי שכל ממשלה. אגב, אתה יודע? לפחות אני יודעת לומר שיצאתי נגד רפורמת גיל הפרישה, והצלחתי יחד עם עוד חברי כנסת להביא עוד 900 מיליון שקלים, כי אני לא פיון כמו חברי הכנסת שלכם. עשיתי מאבק אימתניים על הרפורמה של הפנסיות בוועדת הכספים, למרות שאת אף אחד היא לא עניינה, והצלחנו להבטיח תשואה גדולה יותר וביטחון פנסיוני לאג"ח שבוטלו. אז רק להזכיר שגם בתוך קואליציה אפשר לנהוג באחריות, ואפשר גם לתקן ולשנות ולשפר, ולא צריך להיות יס-מן. אפשרי.
אתה יודע משהו? זה גם לטובת הציבור, לא רק לאינטגריטי הפנימי. הציבור יוצא מורווח מזה כשאנחנו נלחמים על הפנסיות שלו. פה לא קרה שום דבר כזה, לא בקרן הארנונה, לא בחוק אוויר נקי. הכול היה אופוזיציה. אתם כקואליציה התקפלתם בכל דבר, לא הוספתם סעיף אחד לאף רפורמה. היה כדבר הזה? אני אומרת, זה דבר שהוא באמת לא נתפס. אבל אני אומרת בלי קשר לזה שאין סיבה להמשיך את שגרת התקציב הזו יחד עם חוק הסדרים. זה מייצר פה המון עיוותים.
ומבחינתי חוק הארנונה הוא חוק של שחיתות – הוא חוק של שחיתות לכל דבר ועניין, של סחיטה של ראשי עיר, ממש ככה. לא ייתכן שחברי כנסת יגידו: אנחנו עכשיו נוקמים בראשי ערים שהיו נגד ההפיכה. ככה לא מנהלים מדינה. לא מנהלים מדינה בנקמנות. ותרשו לי גם לומר לכם, תרשה לי לומר לך, שר החינוך, שאתם לא נוקמים בראשי ערים, אתם נוקמים בתושבים. הם משלמים את המחיר הזה.
אבל אם כבר מדברים על הכספים הקואליציוניים, אז אני הכנתי פה איזה מסמך. בעצם לא, יפתח פה. שלום, יפתח, מה קורה? תודה על המסמך החשוב על השירותים החברתיים. יפתח, היועץ הפרלמנטרי שלי, עמל על המסמך הזה. בעצם סכמנו את השירותים החברתיים שצריך לשקם פה ומה העלויות שלהם. נכון שכספים קואליציוניים הם לא בבסיס התקציב, אבל הם כן כסף שנתנו אותו הפעם. מה היה אפשר לעשות במקום זה? כי גם בתור מי שמאמינה שצריך להגדיל את עוגת התקציב, צריך להגיד שבסוף הכול עניין של סדרי עדיפויות, ובסוף כן מחלקים את העוגה מתישהו. וסדרי העדיפויות של הממשלה הזו הם קיצוניים כנגד השירותים החברתיים וקיצוניים כנגד ההוצאה האזרחית החשובה.
אז מה אז כן היה אפשר לעשות בתקציב הזה? נתחיל בפסיכולוגיה הציבורית. הכפלת התקנים לפסיכולוגים לכ-2,300 תקנים והעלאת המשכורת הממוצעת ב-50%, מ-12,000 שקל למשרה מלאה ל-18,000 שקל. כן, פסיכולוג בשירות הציבורי, שצריך להתחרות עם השירות הפרטי, שבו מרוויחים כל כך הרבה יותר – צריך לשלם על שירות ציבורי איכותי וטוב. אין מה לעשות, אנחנו כולנו מבינים שהפסיכולוגים שמטפלים בנו ובילדים שלנו ובהורים שלנו ובכל מי שיקר לנו צריכים להיות בשירות הציבורי. לא צריך לשים את היד בכיס עמוק עמוק עמוק כדי לממן שירות שהוא שירות חיוני. כמה זה עולה? כמיליארד ש"ח שנתי.
דיור ציבורי – אני בטח אעשה פה עוד מעט מניפסט על הדיור הציבורי, אבל אנחנו עכשיו נדבר על באמת כמה זה חשוב. אז בשיפוץ הדיור הציבורי הקיים – כ-180 מיליון שקלים. אנחנו לא מצאנו את סעיפי התקציב האלה. אני גם שאלתי אותך. יושב פה נציג האוצר, ושאלתי אותו גם על הדיור הציבורי, ולא היו הרבה תשובות על זה, הסעיפים – אפרופו הדיונים שבהם דנים על כל משרד מקסימום חמש-עשר דקות בלילה, ועוד לוחצים אותנו ולא נותנים לנו לשאול והכול. כמה תשובות כבר מתקבלות? ככה נוהל תקציב המדינה. בעיניי זאת חרפה שצריך לעתור נגדה ולשנות אותה מהיסוד. אבל עד שזה יקרה צריך להגיד לציבור מה קרה כאן. אז לא מצאנו את הסעיף. אנחנו יודעים שזה עולה 180 מיליון שקלים.
בניית כ-4,000 דירות ציבוריות על קרקע מדינה דרך החברות המשכנות – אני אומרת שנסביר את הסכומים ואיך הם דרך זה – זה כ-2 מיליארד שקלים, 4,000 דירות, אוקיי? הגיע הזמן, כן. אני לא מדברת על דירות שקונים אותן, שעולות הרבה יותר במחיר שוק, אלא יש חברות משכנות שיש להן את היכולת גם לעשות מהלך יזמי, וחבל שלא מנצלים את זה. זה גם היה עולה פחות וגם מוסיף למלאי 4,000 דירות. אולי ככה לא הייתם פשוט מחסלים את חוק זכויות הרכישה של הדיור הציבורי, מה שנקרא "חוק רן כהן", ופוגעים בדיירים שחיכו כל כך הרבה זמן לרכוש את דירתם. פה אני כבר אומרת מעל בימת הכנסת: אני עדיין לא מוותרת על החוק הזה. אני גם יודעת שמחברי הכנסת מהקואליציה יש עוד כעס על הניסיון להדוף את החוק. אנחנו על המשמר, ואני אדע לפדות את ההבטחה שניתנה לי, וניתנה לי, בנושא הזה. אז עוד 2 מיליארד.
המיזם הלאומי לביטחון תזונתי – גם פה יש לי עוד מעט חומר. אני אקריא את חוות הדעת המאוד-מאוד קשה של המועצה, אבל לפני כן אני אגיד שהמיזם לביטחון תזונתי כפי שהתקיים עד כה – 125 מיליון שקלים שנתי, זאת אומרת שצריך תקציב של 125 מיליון שקלים שנתי. הוצאת כלל משקי הבית ממצב של אי-ביטחון תזונתי תעלה כ-600 מיליון שקלים ב-2023 וכ-1.2 מיליארד שקלים ב-2024.
כפרי הנוער – ותכף אני אקריא מכתב על כפרי הנוער – באמת, מקום שפשוט אמור להיות באחריות הכי ברורה של המדינה; עושים עבודת קודש מדהימה. ביקרתי בהם, ואני שותפה שלהם מאז שאני בכנסת. יחד איתם העברנו גם את החוק, אומנם רק בטרומית, בכנסת הקודמת, להכרה בצעירים חסרי עורף משפחתי. והינה, הגיעה הממשלה הזו, עלק ממשלה של אזרחים סוג ב', עלק ממשלה של ישראל השנייה, כזאת בדיחה אין. היא כמובן לא שמה על כפרי הנוער ולא מממשת את ההבטחה להקציב עוד 56 מיליון ש"ח בשנה, תקצוב הכרחי. ואגב, אנחנו הבטחנו להוסיף בתקציב הזה, היינו בכנס הגדול שלהם, זה כבר היה בדיונים של התקציב שהיינו אמורים להגיש. לגמרי הבנו את ההכרח הזה. התפרקה הממשלה, והייתה ממשלה חדשה שלא שמה על אף אחד שהוא לא מהאנשים שהם רוצים לשמן, פשוט ככה.
נמשיך. פיקוח על תאונות עבודה, בטיחות וזכויות עובדים – הוספת 80 תקני מפקחי בטיחות בעבודה ו-270 מפקחי זכויות עובדים, כ-50 מיליון שקלים שנתי. בריאות תעסוקתית – הוספה של ארבעה תקני רופאים תעסוקתיים מחוזיים, כשבאמת המחסור הוא פשוט בלתי סביר, וחמישה תקני אחות מחוזית, חמישה תקני גהות מחוזית, ארבעה תקני גהות תעסוקתית למעבדה הארצית ולמטה, 17 תקנים לעובדי בריאות תעסוקתית שאינם רופאים – כל זה 12 מיליון שקלים שנתי.
השקעה בהשכלה הגבוהה ובסטודנטים. סבסוד לימודי אנגלית, שר החינוך – 250 מיליון שקלים שנתי. הגדלת קרן הסיוע לסטודנטים בהתאם לגידול במספר הסטודנטים – עוד 60 מיליון שקלים שנתי. זה כאילו חושבים שסטודנטים צריכים להיות כמו בארצות הברית, עם הלוואות אין-סופיות, כי ככה המצב שלהם הופך להיות לאט-לאט. כולם מעידים על עבודה בכמה עבודות, עם מלגות, עם הכול, וכניסה לחובות. כניסה לחובות. זה לא ייאמן. אני אספר – זה סיפור שתמיד אני אומרת בו כמה המדינה השתנתה. כשאבא שלי היה סטודנט – הוא עלה ממרוקו בלי אבא, נפטר שם, וכמובן שאימא חד-הורית, סבתא שלי, זכרה לברכה, שגם עבדה בניקיון, וודאי שלא יכלה לממן לו לימודים אקדמיים. הוא עבד בגילעם, מוסד לעבריינים צעירים, למד גם חינוך, ובעבודה הזו הוא מימן את כל הלימודים, את שכר הדירה, התפרנס, ולא יצא עם חובות אלא להפך, אפילו נשאר לו עוד משהו. איזה עולם הפוך. זה לא נתפס בכלל שמדריך נוער יכול אשכרה לקיים לימודים, מחיה והכול ולא לצאת עם חובות. מה קרה לנו שהפכנו למדינה כל כך קשה מאז? משהו השתבש אצלנו. ולהגיד כמה זה קשה.
הסל הגמיש להורים יחידניים – ב-2024 התוכנית צפויה להצטמצם מ-980 משפחות ל-280 משפחות. קיום התוכנית בלי לצמצם אותה – 6 מיליון שקלים בשנה. לא מטריף? פשוט ממשלה שהחליטה להתעמר באזרחים סוג ב', לא לייצג אותם. זאת הממשלה שהחליטה ללכת על הראש של אזרחים סוג ב', חד-משמעית. אני מקריאה לכם חלק מהסכומים פה, וזה לא נתפס. 6 מיליון שקלים סל גמיש להורים יחידניים. ממשלה שלא יודעת מה היא רוצה. מלכודות עוני, להפיל לתהום. אני לא מבינה מה קורה פה, אבל התקציב הזה הוא ביזיון.
צעירים וצעירות בסיכון, פתיחת שלוש חצרות לנערות וצעירות בעלות עורף משפחתי חלש – כמעט 2 מיליון שקלים; כרגע לא ידוע אם יתוקצב בתקציב. התוכנית הלאומית לבריאות הנפש לילדים ונוער בסיכון, תוספת של פסיכולוגים חינוכיים, שירותי טיפול פסיכיאטרי, מסגרות פוסט-אשפוזיות, ומענים בקהילה לנוער – החוסר התקציבי הוא של כמיליארד ש"ח שנתי להפעלת התוכנית. ומי שקרא את הדוח של המועצה לשלום הילד, גם מצטבר מתקופת הקורונה ועד עכשיו, יודע שהמצב בבריאות הנפש של ילדים ונוער הוא קשה, שלא נדבר על ילדים ונוער בסיכון, שכמובן מצבם פי כמה יותר קשה.
תוכנית למיגור האלימות נגד נשים, טיפול בגברים אלימים – 28 מיליון שקלים שנתי לעומת ה-10 שהושקעו ב-2024-2023. מענה טיפולי לילדים ובני נוער במרכזים למניעת אלימות במשפחה – זקוקים ל-60 מיליון שקלים לעומת 10 מיליון שקלים בחוק התקציב. כדי ליישם את התוכנית במלואה צריך להוסיף בכל שנה עוד 50 מיליון שקלים עד שהיא תגיע לאותה תקרה מיוחלת של 250 מיליון שקלים כך שהיא תוכל סוף-סוף לפעול באופן מלא. ואני באמת שואלת – את יודעת, אנחנו מדברים כל הזמן פה על חוק האיזוק האלקטרוני, כי הוא חשוב, ומונעים אותו והכול, אבל באמת, מה עם פשוט לתקצב את התוכנית למניעת אלימות ורצח נשים כולה? איך זה תמיד נשאר מאחור בכל כך הרבה פירורים?
תחבורה ציבורית, תוספת של עוד 1,500 אוטובוסים לפי תוכנית החומש מהממשלה הקודמת – עוד חצי מיליארד שקלים שנתי. שיפור התחבורה הציבורית והתשתיות בחברה הערבית – עוד חצי מיליארד שקלים שנתי. שינוי תחבורתי בערים בינוניות וקטנות, בין היתר ערים חרדיות ופיתוח הנגב והגליל – מיליארד ש"ח קוצצו מהתקציב של שנת 2022. זה בדיוק משקף את זה שכשפוגעים בשירותים החברתיים של כולם, גם הציבורים האלה נפגעים, ממש. כשמקצצים בשירותים החברתיים אז גם תחבורה בערים חרדיות בסוף נפגעת. לא שאני שמחה מזה. זה נורא. זה נורא, כי זה פוגע בהם וזה פוגע בכולנו. אבל זה בדיוק הסיפור של ההוצאה האזרחית האוניברסלית, שתומכת בכולנו, אל מול הכספים המגזריים, שאין בהם לא צמיחה, לא פריון ולא שיקום המערכות, והם לא מועילים באמת למה שתקציב אמור להיות חלק ממנו ולהועיל בו.
מרכזים להפרעות אכילה וקיצור זמני התורים ופתיחת בתים מאזנים למניעת אשפוזים – 15 מיליון ש"ח שנתי. ואנחנו מגיעים לקצבאות הזקנה. כן. אז הוצאת כלל האזרחים הוותיקים מעוני, זאת אומרת קשישים ועוני – כ-2 מיליארד שקלים. העלאת קצבת הזקנה לכ-25% מהשכר הממוצע במשק, כמקובל במדינות ה-OECD – 1.6 מיליארד שקלים. זה מטריף. זה כבר היה צריך להיות פה. כבר עדיף שבאמת תיתנו למי שבנו את המקום הזה, להורים שלנו, לסבים והסבתות שלנו, כדי שהם יחיו בכבוד פה, במקום כל הדבר הזה שהולך כאן. העלאת קצבת הזקנה לשכר המינימום – 48 מיליארד ש"ח. כמובן שזה סכום מאוד מאוד גבוה, אבל נתנו פה עוד כמה סכומים שהם יכולים להיות צעד מקדים שאפשר לעמוד בו, עד למהלך שבאמת יהיה מרחיב וגדול הרבה יותר, גם אם זה ייקח זמן. באמת, ה-3.5 מיליארד ש"ח שציינתי עכשיו – אפשר לעמוד בזה לשני הדברים האלה ולהוציא קשישים מעוני, לתמוך בקצבה גדולה יותר לאנשים, שטיפה ירימו יותר את הראש, בלי קשר לקשישים בעוני אלא בכלל קשישים. זה דבר שמחייב מדינה שמתיימרת להיות מדינה שהיא חברת מופת, פשוט בישראל ויתרו על זה. פה בממשלה הזאת לא רק ויתרו על זה, זה גם מהמקפצה. הם גם עושים ככה בעין של האנשים האלה עם ההסכמים הקואליציוניים שלהם, להגיד: לא רק שאתם לא מעניינים, אנחנו צוחקים עליכם. קצבאות הנכות, השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום עבור אוכלוסייה של רווקים ללא משפחה – כחצי מיליארד ש"ח. כמובן שהסכומים אחרים ויותר גדולים במצב אחר.
ללא קצבאות הזקנה אנחנו מגיעים ל-14 מיליארד שקלים; עם קצבאות הזקנה – 17 מיליארד שקלים. נדמה לי שזאת הוצאה תקציבית שכן היינו יכולים לאשר פה באופן יותר מיטיב. זה פשוט להגיד גם לציבור: רגע, תבינו את גודל המחדל, תבינו שאנחנו משלמים את המחיר הזה. עד שאפשר להוציא הוצאה אזרחית, היא לא יכולה ללכת למקומות שלא משפיעים על כולנו, ולא מתקנים פה דברים שכבר באמת פשוט קרסו עם השנים.
אוקיי, אז קיבלתי מהצוות שלי פה – דיברתי על כפרי הנוער, ועשרה כפרי נוער הודיעו שלא יבוצעו תשלומים לספקים בחודש הבא. שר החינוך, אתה יושב פה. עשרה כפרי נוער לא יכולים לבצע תשלומים לספקים. נראה שזה לא מעניין אותך. שלושה כפרי נוער לא שילמו ביטוח לאומי ומס הכנסה כבר יותר מחודש, וכתוב לי גם שהשר קיש קיבל את הנתונים הערב. אני מוסרת לכם שזה פחות מעניין אותו, ככל הנראה – לצערנו. יש לי גם את המכתב שלהם פה. טוב, אחר כך נעבור לתווי מזון. יש לנו פה ערב ארוך, לילה ארוך. עצוב לי, באמת, שזה באופן הזה.
אז בואו אני אספר לכם על כפרי הנוער. בישראל חיים כ-12,000 בני נוער ב-50 כפרי נוער ברחבי הארץ. עשרה כפרים כבר הודיעו שהם בחוסר נזילות קיצוני, והפסיקו לשלם לספקים. צריך לראות את שר החינוך פה מול זה וכמה זה לא מעניין אותו כדי להבין איזו בעיה. אלו כבר שנים חיים ומתחנכים בתת-תקצוב – המדריכים, המורים, העובדים הסוציאליים. עכשיו, לא רק שהם עושים את זה כמעט בהתנדבות, בשכר מבזה, וכולנו יודעים את זה, גם יש פה איזה פרקטיקה שאומצה פה לאורך שנים שהשירותים האלה, בטח החוץ-ביתיים, בכלל, כולם – ברווחה, בחינוך והכול – מתוקצבים בחסר. כאילו, האוצר אומר: תגייסו מהפילנתרופיה. לא תקבלו תקצוב מלא. בעיניי חייבים לחוקק נגד זה. אני לא יודעת, זה פשוט הזוי. הפילנתרופיה אמורה להשלים את החוסר, לתמוך, לתת אקסטרה מעל ה-100%. המדינה מסתמכת על פילנתרופיה, ומשאירה מוסדות בחסותה בתת-תקצוב מודע, מובנה? בלתי מתקבל על הדעת. אלא שבגלל שבכנסת הזאת התקציב הזה גם ככה הגיע עם קיצוץ רוחבי, 3% שעשו לא מזמן, אז אלה המקומות שפשוט נופלים. פשוט כאילו הפלאט שלכם מפיל אותם.
עכשיו, שהציבור יבין: כשאומרים לכם: התקציב לא השתנה, או: התקציב קוצץ רק מעט, זה אומר שיש קיצוץ, כי על פי התייקרויות, גידול אוכלוסייה והתייקרויות והכול, התקציב חייב לגדול קצת כל שנה כדי להתאים את עצמו. גם אם הוא מתוקצב מלכתחילה נמוך, הוא לפחות צריך לשקף איזושהי גדילה, אז כשהוא לא גדל, זה כבר משקף קיצוץ כלשהו. אבל כשהוא מקוצץ במעט, נוכח ההתייקרויות ונוכח הגידול הטבעי עצמו, זה כבר משקף חוסר שהרבה מקומות לא יכולים לעמוד בו, בטח המקומות האלה, שבהם זה על הגרוש. אז שתבינו שמוסדות חוץ-ביתיים בחינוך וברווחה הם היום בסכנה. במקרה יש לנו פה את כפרי הנוער שאומרים שהם כבר באי-נזילות, ושאין להם שום ברירה, אין להם ברירה, הם באי-נזילות. הם כבר לא משלמים הוצאות חודשיות. זאת מדיניות בעייתית של האוצר וזאת מדיניות נוראית של הממשלה הזו, והקומבינציה הזאת יחד מייצרת פה המון בעיות. שלא לדבר על זה שאנחנו יודעים שאו-טו-טו יהיה עוד קיצוץ רוחבי.
אה, סליחה, יש לנו פה הברקה מהערב, איך אני שוכחת. הממשלה הסחטנית הזאת – יש לנו פה ראש ממשלה שהוא סחיט, אז כולם סחטנים, ומשרד הנגב והגליל ובן גביר סחטו עכשיו עוד 250 מיליון שקלים בהתחייבות על עודפי תקציב, העודפים שלנו, שלא יושקעו בנו – יושקעו בשותפים הקואליציוניים. עודפי התקציב לא ילכו בחזרה באמת לבתי החולים, לתשתיות, לכול, הם ילכו אל השותפים הקואליציוניים. ואז במכתב כתוב שאם לא יהיו עודפי תקציב – להעביר יהיה קיצוץ רוחבי, מה שנקרא, אללה יוסתור ולהקתו. באמת, "קיצוץ רוחבי" זו המילה שבאמת נראה לי שהכי אוהבים פה בממשלה הזאת, כי כל היום אני שומעת "קיצוץ רוחבי". היא בקושי כבר – – –
ממש. כן. אין לתאר. יש פה תכף – את זה אני אקרא עוד מעט.
אנחנו עכשיו נלך לתלושי המזון. תשמעי, זה משהו, הדבר הזה. עצוב לי, באמת עצוב לי, אבל זה כבר חצי לצחוק מרוב שעצוב. לפני שאני אקריא פה את חוות הדעת של הוועדה המדעית המייעצת למועצה הלאומית לביטחון תזונתי – שאני אגב מאוד מעריכה. עבדתי עם חלקם בכנסת הקודמת. עשינו איזה פורום על ביטחון תזונתי, ולמדתי מהם המון. הגשנו יחד חוקים והתכנסנו כמה פעמים, כי הייתי בקואליציה, ורציתי ללמוד ולראות איך באמת נכון לקדם את זה בצורה הכי נכונה. הכרתי את האנשים האלה, שהם באמת עולם של ידע והבנת עומק לסיפור של אי-ביטחון תזונתי מכל ההיבטים – מההיבטים של בריאות, עוני, אי-שוויון הזדמנויות והיעדר הצלחה בלימודים, כמה זה משפיע והכול, וגם עולם של ידע של פתרונות – איך אפשר לרתום את החקלאות המקומית ומודלים כלכליים ולעשות פה פעולות שדרכן אפשר לייצר פה איזושהי מדיניות יותר בת-קיימא במובן של תכלול הדבר הזה. אבל בכל מקרה, רק להגיד איזו מחמאה עליהם.
אבל אני רוצה להסביר על מה שקרה עם תווי המזון. בהסכמים הקואליציוניים עם ש"ס הוסכם על תקצוב תוכנית תווי המזון – אגב, אני תומכת בתוכנית הלאומית לביטחון תזונתי שנמצאת במשרד הרווחה. אני חושבת שזה לא מספיק. אני חושבת שחייבים גם לתת יותר בהבטחת הכנסה. זה באמת מענה אוניברסלי שיכול לאפשר לאותן אוכלוסיות קיום הרבה יותר מכבד. אבל בהיעדר –תוכנית לאומית לביטחון תזונתי היא הכרחית, כמובן, ואסור שאנשים ירעבו. אסור לחשוב על ילדים בעוני כל כך קשה של רעב, ולצערי, יש המון כאלה. תוכנית תווי המזון הזו של ההסכמים הקואליציוניים היא תחת קריטריונים שלא נקבעו מפורשות. בהצעת תקציב המדינה תוכנית תווי המזון מתוקצבת בשנת 2023 בכ-250 מיליון שקלים, ובשנת 2024 – בכ-750 מיליון שקלים. היום אנחנו יודעים שהקריטריונים יהיו דומים מאוד לקריטריונים של חלוקת תווי המזון שתוקצבו במהלך הקורונה, והקריטריון המרכזי הוא זכאות שוטפת להנחה בארנונה בגובה 70%. אדם שאינו זכאי להנחה כזאת נאלץ להוכיח שהוא עומד במבחן הכנסה.
אז הקשיים – הקריטריון מבוסס על הנחה בארנונה, ולא חופף בצורה טובה לאוכלוסיות שצריכות סיוע ליציאה מאי-ביטחון תזונתי. זה אומר ש-1. הזכאות להנחה בארנונה נמדדת על ידי היחס בין הכנסה לגודל משק הבית, כך שניתנת עדיפות למגזר החרדי בצורה ברורה. גם הוא צריך לקבל, אבל לא כשזה אומר עדיפות על פני, זה צריך להיות ביחד. בנוסף, אוכלוסיות אחרות שעשויות להיות זקוקות לסיוע, כמו קשישים עריריים, לא יעמדו בקריטריון ההנחה בארנונה. במגזר החרדי הזכאות לתווי מזון גבוהה משמעותית מהמשפחות שנמצאות במצב של אי-ביטחון תזונתי, בעוד במגזר הערבי פחות מחצי מהמשפחות הנמצאות במצב של אי-ביטחון תזונתי יהיו זכאיות לתווי המזון, זאת אומרת, אי-מיצוי של מי שזקוקים לזה בחברה הערבית. גם במגזר הכללי יש עדויות למשפחות שזכאיות לתמיכה במסגרת המיזם הלאומי לביטחון תזונתי אך לא זכאיות לתווי מזון.
קריטריון מבחן ההכנסה בודק את ההכנסה לנפש ולא את ההכנסה הפנויה למשק, שהוא המבחן המקובל היום בסוגיות רווחה. הקצאת תווי המזון מתבצעת על ידי משרד הפנים, שלא עוסק בביטחון תזונתי או ברווחה באופן רציף. גם הקצאת תווי מזון צריכה להתבצע דרך משרד הרווחה, בשיתוף עם המיזם הלאומי לביטחון תזונתי. בואו נעמוד על הנקודה הזאת רגע: יש פה משרד שהוא עולם הידע בכל מה שקשור לביטחון תזונתי, עולם הידע שמתכלל גם את המועצה הלאומית לביטחון תזונתי. שר הרווחה הוא שממנה את יו"ר המועצה, הוא שמבין את המשמעות של סוגיות רווחה מורכבות ואי-ביטחון תזונתי. הידע המקצועי של המשרד הזה, ידע שלא יסולא בפז, כאילו נשמט החוצה, וזה עובר אל משרד שאין לו את ההכשרה הנכונה ואת הידע המקצועי ואת היכולת לאמוד את המורכבות של טיפול בנושא הזה, שזה עוול גדול.
ותווי המזון ניתנים בסכום גבוה במרווחים גדולים אחת לחצי שנה. לפי המיזם הלאומי לביטחון תזונתי, יש להקציב סכום קטן בכל חודש. זה באמת קשור לאי-עצמאות כלכלית. כשמקצים סכום גדול אחת לכמה זמן, הוא בדרך כלל נבלע באוכלוסיות בעוני, וסכום חודשי מאפשר התנהלות יותר רצופה.
חס וחלילה לשבת עם גורמי מקצוע. זה חאפ-לאפ.
ממש. אני אספר לך שבמענים לרפורמת גיל הפרישה אנחנו דרשנו את הגדלת הבטחת ההכנסה, שלא תיפגע בגלל הבעיה, ואז נתנו עוד תוספת של 700 שקלים בכל חודש. מהאוצר פנו אליי ואמרו שהם רוצים להגדיל את הסכום, אבל בתנאי שזה לא יהיה דרך הבטחת הכנסה אלא במענק אחת לאיזה חצי שנה או משהו כזה. אמרתי להם לא. האוכלוסיות האלה צריכות את הכסף שלהן חודש בחודשו. אני מבינה מה אתם רוצים לעשות פה. העצמאות הכלכלית שלהם היא פחות גבוהה. אני חוששת לנשים האלה. הן צריכות לקבל את זה בכל חודש למענים שלהן ולצרכים שלהן, ואני לא מוכנה לעשות סיבוב על הגב שלהן, גם אם זה נשמע כאילו אטרקטיבי. אני רוצה שזה יהיה מסודר תחת הבטחת ההכנסה, חודש בחודשו. כך היה. והינה, גם מעלים את זה פה בדיוק בהקשר של תלושי המזון. כי בסופו של דבר לא להבין את מצב החיים השונה של אוכלוסיות בעוני, ובטח עוני כזה של אי-ביטחון תזונתי, זה בדיוק הניתוק הזה, וזה מקומם. שוב, אנחנו לא, לא מאיזה משהו – – –
לעשות את זה נכון, ובסוף אנחנו רוצים לתמוך בהן. אנחנו בסוף רוצים לעשות את הדבר שהכי נכון וטוב עבורן, לא לעשות איזה פוילע שטיק כזה עם איזה רעיון שלא עומד בתוך עולם הידע הנצבר של מה שיותר נכון לעשות.
אני אולי אחזור לזה. על האי-ביטחון התזונתי יש פה את חוות הדעת של המועצה, אולי אני אקריא אותה יותר מאוחר, אבל היא באמת חשובה. והממשלה מתעלמת מכל גורם מקצועי – רק הם יודעים הכול. אגב, אנחנו רואים את זה גם בהפיכה. מסתבר שיש פה יחידי סגולה יודעי דבר שהם בסוד העניינים, שניים מאיזה פורום קהלת ואיזה שר משפטים ויו"ר ועדת החוקה – רק הם יודעים את האמת. האמת כולה באמת שרתה עליהם. אנחנו כולנו לא מבינים. אין, אין ידע מקצועי נצבר, לא חוות דעת מהאוצר, מהכלכלנים, מהמשפטנים, מחתני פרס נובל, מהעולם, ממנהיגים בכל העולם – אף אחד לא יודע. רק הם זכו באמת. התגלות אלוהית יש להם, אין פה מה לומר. זה באמת כישרון מדהים. אז גם פה, בכל דבר – חלילה להקשיב למומחים, הרי כל הידע אצלם. מה פתאום שאנשים שכל החיים שלהם חקרו עוני ואי-שוויון ואי-ביטחון תזונתי ייעצו רגע איך עושים דברים נכון? מה פתאום שעובדות סוציאליות שמטפלות באוכלוסיות האלה ברווחה ייתנו איזו חוות דעת? מה פתאום? הגזמת, באמת, הם יודעים הכול. זה בדיוק ככה. איזה נורא. ואגב, רק להגיד שההתנהלות הזאת – – –
אולי נשאל אותו מה קורה עם – – –
יש שאלות, שחר? אתה רוצה לשלוח לי? מה שאתה רוצה, תכתוב לי. אמרנו למי שרוצה לשאול אותנו שאלה תוך כדי הפיליבסטר שאנחנו ממש נשמח. אתה שולח לי? אתה רוצה לשלוח לי? בסדר, מעולה.
אני תוהה אם עכשיו – אני דווקא רוצה להקריא חלק מכתבה מאוד חשובה וטובה שיצאה היום, של נתי טוקר בדה-מרקר. הכותרת שלה היא כזאת: "הכספים הקואליציוניים בשיא", אנחנו שמנו לב, "אבל הממשלה תציג שפל בהוצאה האזרחית". זה הדבר הכי משמעותי פה, הרבה יותר מהכספים הקואליציוניים, מה בסוף מגיע אלינו הציבור. אז "ב-2022 נרשם שפל של עשרות שנים ברמת ההוצאה הממשלתית על אזרחים, והממשלה הנוכחית ממשיכה בקו השמרני של קודמותיה" – אגב, אנחנו גם רואים פה על עצמנו, ואני גם מסכימה עם זה – "ומנסה לצמצם את השירותים לאזרחים". פה גם הם נותנים אתנן פוליטי על הדרך, שזה יותר מורכב, אבל בהחלט. "באוצר חוששים שהגדלת ההוצאה תזרים עוד כספים לקבוצות לחץ ויעדים מדכאי צמיחה". זאת אומרת, נגיד, לאותה תפיסה אוצרית שלא להשקיע בהוצאה האזרחית מתווסף עכשיו עוד חסם – הם מפחדים שהכסף בכלל לא יגיע לאזרחים, שהוא ילך רק לשמן קבוצות לחץ, אז החשש פה הוא חשש שמתווסף לתפיסה שהיא גם ככה אנטי-השקעה אזרחית בשירותים החברתיים. "אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, ואם סיעות בקואליציה לא ידרשו לנפח את שללן ובכך יביאו לקריסת התקציב" – דבר שהיה ברור שלא יקרה. איזו עוד ממשלה תיתן להם לסחוט ככה? מי שבכלל התרגש – אני לא יודעת, הסתכלתי על זה ואמרתי: זאת בדיחה, כאילו, מישהו חושב שלא יעבור פה תקציב? ממשלת החלומות של כל הסחטנים. יש פה ראש ממשלה שמה שתגידו לו הוא ייתן לכם. מי שמע על דבר כזה? איפה עזות המצח בכלל לאיים בלא להעביר תקציב? כאילו, יש גבול גם לחרטוטים. אין גבול לחרטוטים, אבל למי שלרגע התרגש, ממש לא היה מה להתרגש.
"היום צפויה מליאת הכנסת להתחיל לדון באישור תקציב המדינה ל-2024-2023 – – – הסכנות בתקציב ברורות: חלוקת הכספים הקואליציוניים והזרמת סכומים חסרי תקדים למוסדות חרדיים שאינם מלמדים ליבה יפגעו בצמיחה של ישראל. כאילו היה ספק בכך, אתמול – – – חתמו 300 כלכלנים מובילים בישראל על מסמך שמבהיר" – הממשלה הזאת מקבלת כל היום חתימות של מומחים, זה לא מזיז לה – "כי 'הזרמות אלה צפויות להביא לפגיעה משמעותית וארוכת טווח בכלכלת ישראל ובעתידה כמדינה משגשגת'". עכשיו שאלה לכלכלנים האלה: מי חשבתם שיגיב לכם? האנשים האלה לא הגיבו גם כשנשיא ארצות הברית העיר. אני באמת תוהה מאיפה הנאיביות. אני דווקא ממש מעריכה את זה, אבל יש פה אנשים שבאמת – מגדל השן הוא מבוצר, לא חדיר בשום צורה, ואין שום סיכוי שמישהו מהם היה מתרשם מאיזושהי הערת נגד. רק מה שאכפת להם ושום דבר אחר, ושהמדינה מבחינתם תרד לטמיון.
"כשבוחנים את ההכנסות וההוצאות ביחס לביצוע התקציב בשנים הקודמות מגלים כי אין בתקציב החדש בשורה של ממש – ואולי אף להפך. הממשלה הנוכחית ממשיכה את קודמותיה בקו שמרני, שמנסה להפחית את המעורבות הממשלתית ולצמצם את השירותים לאזרחים". ככה, רק להגיד להורים, כשאתם לא מצליחים לקבוע קלינאי תקשורת שנה לבן שלכם, זה בדיוק זה; כשאין לכם תור לילדה לפסיכולוג בשירות הציבורי בפריפריה שנה וחצי או שנתיים, זה בדיוק זה; כשאימא שלכם מתאשפזת במיון והיא במסדרון בקושי, זה בדיוק זה. "במקביל, הממשלה גם לא מתאמצת להגדיל את ההכנסות ממיסים באמצעות ביטול הטבות מס".
אז "שאלת השאלות היא כמובן כמה הממשלה מוכנה להוציא על אזרחיה. התשובה לשאלה הזאת טמונה בשאלה גדולה עוד יותר, שאיש לא יודע להשיב עליה כראוי: כמה המדינה צריכה להוציא על אזרחיה?" אני אענה על השאלה הזאת דווקא במובן אחר. ברור לי שכשנפעל לשקם את המערכות, לא נוכל לעשות הכול בבת אחת, אבל נצטרך להגדיר גם את סדרי העדיפויות וגם לעשות תוכנית החייאה מיידית להרבה מהשירותים החברתיים שזקוקים להחייאה היום. אני לא יודעת – ודווקא עשינו את הדיון הזה – אם ענף הגיל הרך יוכל להחזיק באופן הלא-מתוקצב הזה עוד כמה שנים מבחינת מטפלות. הרי בסופו של דבר ספטמבר יגיע; עוד מעונות נסגרו. הייתה אצלנו יושבת-ראש נעמ"ת של מרחב רמת גן ואמרה שמתוך 12 מעונות נשארו לה שניים. זה דבר שמה נעשה, הוא מצב נתון. האם למישהו נדמה שהוא יוכל לעצום את העיניים והמצב יסתדר? המצב לא יסתדר עד שלא נבין שצריך לשקם את המערכות הללו, להשקיע בהן, לטפח אותן ולהחזיר אותן למקום הרבה הרבה יותר טוב ומכבד ומאפשר.
טוב, נראה לי שגם לזה נחזור אחר כך. כן, זה מה שרציתי עכשיו. עכשיו אני אגיד משהו שהוא דווקא מעניין, מתוך סקר, סקר עמדות שמוציאים קרן ברל כצנלסון לקראת האחד במאי בכל שנה. בכל שנה הסקר הזה לא זז יותר מדי – הציבור בסוף יודע מה הוא רוצה בהרבה דברים. יש מגמות שיש בהן טיפה תנודות, אבל בסוף עמדות הציבור הן יחסית דבר שמלמד אותנו שהציבור יודע מה טוב בשבילו מבחינת ממשלה, לעשות עבורו, ומה הוא צריך. קודם כול, השירותים החברתיים והמיסים שמממנים אותם. "ראשית, שאלו את הציבור מהו הנושא הכי חשוב שעל ממשלה לטפל בו – – – למעלה ממחצית מהנשאלים השיבו שחיזוק השירותים הציבוריים הוא הנושא שצריך להעסיק את הממשלה יותר מכול. בציבור היהודי הנושא הזה נתפס בתור החשוב ביותר בקרב מצביעי כל המפלגות, בעוד שבציבור הערבי" – וזה גם לא מפתיע – "העלאת שכר המינימום נתפסת כנושא החשוב ביותר". מדהים באחוזים. עכשיו זה נמשך. זה מדהים. "גם כאשר הוצגה בפני הנשאלים שאלה קשה יותר, האם יש לחזק את אותם שירותים חברתיים, למשל דרך חינוך חינם מגיל" לידה, "גם במחיר של העלאת מיסים, רוב מכריע של הציבור, 76%, השיב שכן".
ובחברה הישראלית סיפור העלאת מיסים הוא סיפור דרמטי, כי אצלנו הרבה מרגישים שהמיסים לא הולכים אליהם, שהם הולכים לקבוצות לחץ ולמגזרים סקטוריאליים ולמקומות אחרים, וקשה להם עם הסיפור הזה. אבל אם מפרקים את הטיעון הזה לעומק – וזה קורה לי בהרבה הרצאות שאני עושה על תפיסת עולם ועל כלכלה וחברה והכול – כששואלים בסוף בפרטים: אם המיסים האלה שמעלים לך הם הולכים לשרת אותך בשירותים ציבוריים טובים ואיכותיים ב-x, y, z וזה – לא נתקלתי במי שאמר לי לא. וזה העניין כולו – שגם לציבור אין אמון שהכסף ילך למקומות שמשרתים אותו, וגם אין מי שמנסה ללכת באומץ על המקום הזה מבחינת מנהיגות. אבל בסוף, אם מנהיגות תבוא לציבור ותגיד לה: אני עכשיו עושה אקט של העלאת מיסים בשביל חופשת לידה גדולה יותר ושיקום הגיל הרך ועוד בתי חולים ועוד זה וזה וזה, וצריך בשביל זה עוד משאבים – הציבור בסוף רוצה לחיות פה ברווחה וטוב, ומבין שבסוף ההוצאות האלה עולות ביוקר ביוקר. היינו מדינה שהעזה לעשות מהלכים גדולים, והיום, לצערי, המהלך הכי גדול שראיתי שנעשה פה בשנים האחרונות הוא לרסק את מערכת המשפט. זה כל כך מקומם וכואב.
עכשיו על עודפי גבייה. יש מי שחושבים שעודפי הגבייה הולכים לשותפים הקואליציוניים – היום נחתם הסכם כזה – אבל 63% מהציבור חושבים שאת עודפי הגבייה צריך להשקיע בשירותים החברתיים. עכשיו, נכון שזה יותר מורכב, כי עודפי גבייה הם שנתיים והם חד-פעמיים, אבל ברור שבתשתיות פיזיות ובדברים שאפשר להשקיע בהם בהשקעות חשובות – שלום – חד-פעמיות, עודפי הגבייה הם כלי מדהים להחזיר בחזרה את הכסף הציבורי אל הציבור.
אני רואה פה חילופי יו"רים. יהיה לנו מעניין, קינלי. היה לי מעניין עם יפעת. ביי. שלום ליו"ר החדש.
האמת, אני רוצה עכשיו לספר דווקא סיפור שיש בו גם איזושהי בשורה טובה; טובה וכואבת. אני אספר לך, כבוד היו"ר, שהממשלה הזאת החזירה את הפינויים מהדיור הציבורי, ובמקביל היא גם הממשלה שמרחיבה את הסמכויות של בתי הדין הרבניים, שהן סמכויות מאוד מורכבות. במקביל היא גם הממשלה ששר המשפטים שלה שכח שיש לו משרד, ועסק כל יום בהפיכה, ולא רק שהוא לא חתם על 30 תקנות וצווים והדברים שהוא צריך לחתום עליהם בתוקף סמכותו כשר – הוא גם לא מינה נציג ציבור לוועדה חריגה, שאמורה להגן על מקרים מאוד ספציפיים וחשובים. אחד המקרים האלה הוא של אישה, ואני מכירה את הכתבה מהיום, כי באמת בוטל הפינוי שלה – והלשכה שלי, הינה שחר הצדיק פה, שהיה חלק משמעותי מהעבודה על הפנייה הזו יחד, בלילות – אותה אישה קיבלה צו פינוי. מה היה צו הפינוי שלה? יש לה קודם כול ילד על הרצף האוטיסטי ובנות שהגרוש שלה פגע בהן. הוא ישב בכלא. קשה מאוד. אם הייתה ועדת החריגים מתכנסת, אם היה ממונה אליה אותו נציג, היא לא הייתה במצבה. העיכוב הזה הפך להיות ממש חורבן עבורה.
במקביל, בתי הדין הרבניים – – –
חריגים, כלומר היו יכולים להיות – לפנים משורת הדין של ההחלטה של בית הדין הרבני.
הינה: "בית הדין הרבני ביטל בשבוע שעבר את צו הפינוי שנקבע לאשה שנדרשה לפנות דירת דיור ציבורי" שבו גרה בזמנו עם בעלה, שלאחר מכן ישב בכלא עד שנהיה גרוש שלה. בעצם החלטת בית הדין הרבני על הפינוי הייתה החלטה דרמטית. מה שקרה כאן – אגיד שכל הרשויות גם ניסו לפעול נגד ההחלטה הזו, שזה דווקא מדהים. עמידר לא רצו שיפנו אותה. מקרה באמת קשה. אני שוחחתי עם רשות האכיפה והגבייה, עם כל מי שצריך שם, וגם הם הבינו את המורכבות, אבל הם כמובן ממלאים צו. בהקשר הזה אין להם אוטונומיה לעשות משהו אחר. דיברתי עם משרד השיכון, שגם פה צריך להגיד שלמרות הפינויים שהוא הוציא במקרה הזה, היועץ של מנכ"ל משרד השיכון עבד ממש קשה כדי שזה יבוטל. בסופו של דבר, בהמון לחץ מאוד מאוד מאוד קשה מסביב, הצלחנו לדחות את החלטת בית הדין הרבני וכך להשאיר אותה בדירתה.
אבל אני רוצה דווקא להעיר על כמה המערכות הללו הן עקומות – הן עקומות, הן קשות, הן ממש חורצות גורלות, ואתה יודע בסוף את מי אנחנו מאבדים בדרך, את מי לא ראינו, מי בסוף כן, באמת בעוול גדול, נשלחו אל הרחוב. במקרה הזה זו גם פשוט אימא עם ילדים. אני לא רוצה לדמיין את המצב הזה בכלל, ואני שמחה מאוד מאוד מאוד – ויש פה גם הכתבה שבאמת מדווחת על זה – שהפינוי הזה הוסר. אני גם באמת מקווה שהפינויים כולם יבוטלו, קודם כול לאלתר, וכל דבר כזה ייבחן במשורה, באופן שיבינו שקורת גג היא הקיום הכי בסיסי שלנו. מה יש למשפחה, מה יש לאנשים אם לא קורת הגג שלהם?
אשתה מים. דיברתי כבר שעה, הגיוני שאני צמאה. לגמרי. את זה עשינו.
אה, טוב שאתה פה, היו"ר. אני ניסיתי להסביר לשר החינוך שסוגרים – מה סוגרים, שכפרי הנוער נמצאים במצב מאוד מאוד קשה, אפילו באי-נזילות כספית, עשרה מהם – –
– – וזה לא עניין אותו. הוא לא התייחס.
נכון. אמרתי את זה, שהסכמנו על זה.
ומה נעשה כששר החינוך לא מתעניין?
אתה באמת פעלת בנושא הזה. היית בחוד החנית בכנסת הקודמת.
אני מציעה לכל אחד ללכת לסייר שם ולהבין, להיות איתם בקשר. פשוט כואב.
נראה לי שאני אלך לזה. בוא נראה אם נשלחו לי השאלות.
אז אני רוצה דווקא לדבר – יש לי נושא שהוא הבייבי שלי, שאני מאוד מאוד מאמינה בו, שהוא הולך איתי. אני יודעת, לפעמים יש נושאים שאנחנו יודעים שנכון, הם לא יקרו ביום, הם לא יקרו מהר, אבל צריך לחלום, צריך להעז, צריך ללכת איתם עד הסוף ולהאמין בהם, והנושא הזה שלי הוא קיצור שבוע עבודה בישראל. אני באמת מאמינה בזה מאוד. אני גם הבאתי פה את המחקר שאני יזמתי בכנסת הקודמת, אבל אני כן אתחיל ואגיד – – –
לארבעה ימים או מודל של הפחתת שעות על בסיס שבוע, כי לא בכל מקצוע אתה יכול לקצר את היום, אבל לעבוד פחות, להיות עם המשפחה יותר, עם יותר פנאי.
עכשיו גם קיבלו תוצאות של בריטניה עם פיילוט, והתוצאות טובות. עכשיו, מה בישראל עוד יותר מחייב מחשבה לכיוון הזה? כמה דברים: קודם כול פריון נמוך ותפוקות נמוכות.
ויש קורלציה בין השניים וגם יש מתאם בין עובד שהוא חיוני יותר והוא עובד פחות לתפוקות טובות יותר – או שלחלופין הן לא נפגעות, אבל לחלוטין הפריון טוב יותר. זה משהו שקיצור שבוע העבודה יכול לאפשר אותו. אני מסתכלת על זה גם מבחינת ה-wellness שלנו, חיי עבודה–משפחה, בית–עבודה, פנאי, תרבות, פיתוח תחביבים – האני העצמי, שגם צריך להיות בתוך שוק העבודה מאוד דורסני בישראל.
אבל לפני כן אגיד לך על אנקדוטה שהגיעה אליי מהסיפור הזה בשנה שעברה. זה היה מדהים. יוצר איתי קשר – בגלל שהתחלתי לעסוק בנושא – הרב הראשי של דרום אפריקה זאב גולדשטיין, והוא מנסה לקדם את המודל של קיצור שבוע עבודה גלובלי. הוא גם מאמין שזה מסייע לפתור קונפליקטים של דת ומדינה. זה מדהים.
ממש. ואתה יודע, יש דווקא מישהו שחשב על זה קודם – הרצל. הדגל הראשון שהגו למדינה הזו היה עם שבעה כוכבים, שבע שעות עבודה ביום.
הוא כבר היה שם. אני רק אומרת – אנקדוטה טובה – שהמדינה הזו, כנראה ברוח שלה, ניסו לכוון אותה לשעות עבודה שפויות. לא שאנחנו איזשהו מודל לשפיות תעסוקתית.
אני מחריגה רגע את הסוגיות הפוליטיות – אנחנו לא מודל לשום דבר, אבל אנחנו כן מי שמחויבים לציבור, ורוצים שהוא יחיה פה טוב. וזה די מדהים – גם במחקר הנתונים פה מאוד מעניינים. קודם כול, נגיד שפיילוטים שנעשו בעולם הם טובים, זאת אומרת, זה הוכיח את עצמו. וגם אני אגיד: התחברתי למי שמובילה את התנועה הזו בחברה האזרחית בישראל – קוראים לה מלי אלקובי – והתוצאות מאוד טובות בחברות ההייטק שבהן היא עובדת על זה, ובישראל, זאת אומרת, במעט מקומות שבהם עושים את זה בישראל התוצאות הן טובות. אז כן, פריון העבודה – דיברנו על זה. אני רוצה להגיד, יש פה כמה נתונים שהם מעניינים, שאני אוהבת אותם. זה כמובן דורש היערכות מאוד גדולה של המשק, אבל אפשר – – –
אנחנו פה בקיצור שבוע העבודה. מה עמדתך, שר החינוך, על קיצור שבוע העבודה? הוא לא עונה.
אז אוקיי, נגיד השפעה על רווחיות העסקים – קודם כול, מרבית החברות בבריטניה יכלו להתמודד עם המעבר לארבעה ימי עבודה, ויש חברות שבאמת גם יכולות להיפגע וצריך להיערך לזה. אבל העלייה בפריון והעלייה בצריכה המקומית – זאת אומרת, במקום פחות להזמין באינטרנט בחו"ל בלילה, כשאנחנו לא זה, אלא לצאת החוצה, להיות חלק מהמרחב ומהמרקם העסקי, זה דבר שדווקא כן מוכח כטוב. יכולה להיות הפחתה בזיהום אוויר בעקבות פחות צריכת אנרגיה, נסיעה, הפחתת גזי חממה, ויכולות אפילו להיווצר משרות נוספות בגלל הקיצור, וגם היערכות תקציבית גדולה, אבל בהחלט – – –
ממש, ממש. תגיד את זה לצוות שלי. אני "הסנדלר הולך יחף" לגמרי.
ממש. אוקיי. אז אני – רגע, כן. שאלו אותי שאלות ברשת, ואני אענה על חלקן פה. אז גלית וידמן ששון שואלת אותי: מה עם היעדר התקצוב של קשישים ונכים? זו שאלה מאוד חשובה. בדיוק הקראתי כאן מה העלויות שאנחנו חישבנו לחלק מהשירותים הללו, אז אני עונה עבורך שוב. קצבאות נכות: השוואת קצבאות הנכות לשכר מינימום רק עבור רווקים ללא משפחה – נכון שיש עוד פרמטרים לעוד אוכלוסיות – כ-0.5 מיליארד ש"ח; קצבאות זקנה: הוצאת כלל האזרחים הוותיקים מעוני – כ-2 מיליארד שקלים, והעלאת קצבת הזקנה ל-25% מהשכר הממוצע במשק, כמקובל במדינות ה-OECD – 1.6 מיליארד שקלים; העלאת קצבת הזקנה לכולם, אוניברסלית, לשכר המינימום – 48 מיליון שקלים. אני חושבת שהמדינה לא שם כרגע ואנחנו עדיין לא במצב הזה, למרות שהייתי רוצה, בשאיפה, שנהיה שם, אבל כן, שני הנתונים הראשונים סבירים יותר, אפשריים, בטח נוכח הכספים שאנחנו רואים שחולקו פה. הכי מתבקש שישנו.
בריאות הנפש – בדיוק דיברנו על זה גם לפני כן, גלית, אז מעולה ששאלת. הכפלת התקנים לפסיכולוגים והעלאת המשכורת הממוצעת ב-50% – הערכה של כמיליארד שקלים. וזה מדהים, הסכומים האלה פתאום נראים קטנים יותר אחרי הכספים הקואליציוניים, נכון?
ממש, וגם מתקן עולם. זה לא סתם, זה מתקן, זה חיים שונים ממש. ולגבי התוכנית לבריאות הנפש של ילדים ונוער בסיכון – לא יודעת אם גם על זה רצית לשאול, אבל אענה גם על זה – גם פה כמיליארד ש"ח נוספים להפעלת התוכנית, אם זה שירותי טיפול פסיכיאטרי, תוספת פסיכולוגים חינוכיים, מסגרות פוסט-אשפוזיות ומענים בקהילה לנוער.
תקציב לאיכות הסביבה – אני חייבת לומר על איכות הסביבה, גלית, שזה התקציב הכי מסוכן לסביבה שאי-פעם הוגש, לדעתי: ריסון חוק אוויר נקי, עקיפת הוולחו"ף – באמת מאוד מאוד בעייתי. אנחנו הצלחנו בחוק ההסדרים להוציא כמה מהדברים, גם יוראי להב הרצנו, ועדת הפנים, בדיון בפיצולים, כשעבדנו יחד. הוצאנו, עשינו כאופוזיציה מה שאפשר, ועדיין, עצם זה שהוגש חוק כל כך דורסני לסביבה ועצם זה שחלקו גם עבר, זה באמת בכייה לדורות.
אני כן אגיד גם על זה שאני עוקבת אחרי התקציב למפרץ חיפה. נמסר לנו שחלקו כן תוקצב, למרות שלא מצאתי את זה בתקציב. אנחנו הגשנו על זה שאילתה, ואנחנו מקווים לתשובה שתיתן לנו הבהרה מה קורה עם החלטת הממשלה, שאנחנו העברנו, על פינוי מפרץ חיפה, ואיך זה אמור להיות מתוקצב.
באמת זה שאלה ממש טובה: היעדר הקיימות בתקציב שבולם צמיחה ומייצר רוב לא יצרני – כי בעצם מה שאנחנו תמיד אומרים זה שהשקעה במערכות הציבוריות זאת השקעה שמאפשרת גם שוויון הזדמנויות, מאפשרת צמיחה, מאפשרת פריון. היא מאפשרת לנו להיות אזרחים עם הרבה יותר יכולות במקום הזה. זו לא השקעה שאין בה צמיחה עתידית בסוף, כי נגיד צמצום כיתות הלימוד – זה בסוף נותן גם תמורה, הדבר הזה. זה תהליך עתידי, אבל כמובן שיש בזה השקעה בגיל הרך, בגיל ההתפתחות הקוגניטיבית הכי חשובה. כמובן שזאת השקעה מניבה, כי באמת מגיל הגן עד גיל חמש זאת השקעה מאוד מאוד חשובה, אז למשל זו דוגמה למה זה תקציב שהוא מעודד צמיחה, מעודד קיימות. לצערי, הוא נבלם פה. נבלם פה. גם אמרתי לפני כן – אפס תקציב לחינוך הממלכתי-חרדי. אפס.
יפה. למה לא החתמת אותי על ההצעה הזאת?
אתה יודע, שר החינוך, זה נתונים. הוא אומר משהו שהוא עובדה.
זה לא אופטימיות. רשימות ההמתנה הן לא אופטימיות, הן מציאות. זה המצב.
אשמח לחתום על החוק שלך. איך לא החתמת אותי על החוק שלך?
לא, oh my god. איזה עבודה יפה? אתה מבין מה קורה?
הוא מינה סמנכ"לית מקהלת. האם אתה מוכן לחתום עליהם עדיין?
אני לא אומרת שום דבר עליה כאישה. הדאגה שלי בחינוך היא תפיסת העולם.
בסוף, עתיד ילדינו חשוב מאוד, בסופו של דבר.
קופל? ראית ראיונות איתו? כשהוא מדבר באנגלית הוא דווקא משמיע קול אחר.
אני נוטה להקשיב למה שאנשים אומרים בקולם. אני לא מפרשת אותם ולא עושה להם הנחות, לא כשמדובר בהפיכה משטרית.
בסוף, אתה יודע, מה שמונח פה על הכף זה הרבה יותר מאיזה דיון פילוסופי.
לכן, אני אומרת שאני חושבת שקהלת פועלים נמהר מדי, לא מקצועי, ובאופן מאוד מאוד מוטה לאידיאולוגיות שמחרבות את הסולידריות ואת הערבות ההדדית פה. בחינוך זה מאוד בא לידי ביטוי, כי החינוך בסופו של דבר הוא מה שבונה אותנו כחברה, כקולקטיב, כקבוצה שיש בה שייכות. וכשאנחנו מפוררים את הערבות ההדדית כבר מבפנים במקום הזה – שזה גם דרך תת-השקעה תקציבית, יו"ר הכנסת – בסוף גם זה חלק ממה שמפורר אותנו, בוודאי, ומייצר פה גם פערים.
נמשיך בשאלות. עדי מ"בונות אלטרנטיבה" מבקשת, כמובן, שנדבר על 16 הנשים שנרצחו מתחילת השנה, ואיפה התקציב למאבק באלימות מגדרית. גם את התקציב הזה אני פירטתי לפני כן, באמת כמה הוא בקושי תוקצב. טיפול בגברים אלימים: במקום קרוב ל-30 מיליון שקלים – רק 10 מיליון שקלים; מענה טיפולי לילדים ובני נוער במרכזים למניעת אלימות במשפחה – רק 10 מיליון שקלים במקום 60 מיליון שקלים, ובאמת, כדי ליישם את התוכנית במלואה צריך להוסיף 50 מיליון ש"ח בכל שנה עד לתקרה של 250 מיליון ש"ח, כך שהיא תפעל באופן מלא. אני אומרת להוסיף את ה-250 מיליון ש"ח כדי שהיא תפעל באופן מלא. וגם פה, התוכנית הזו, מה שכן צריך להגיד שהיא נבנתה עם המשרדים בתקופה מאוד ארוכה, היא מובנית, היא לא איזה משהו שאנחנו זורקים פה עכשיו. היא תפיסה מתכללת של מיגור אלימות במשפחה, על הרצף של מרכזי טיפול, טיפול בילדים, חינוך, נשים נפגעות אלימות ועוד. זה לא צחוק, הדבר הזה, כי כל דבר הוא פרמטר מאוד משמעותי בפני עצמו. לוותר על זה זה לעשות חצי עבודה. צריך להגיד שזו גם שנה מאוד קשה של התופעה הזאת.
אני כמובן רוצה לדבר על החוק לאיזוק אלקטרוני, שנדמה שזה נהיה יותר קרב של אצבע בעין מאשר זה, ולא – זה על חיים של נשים. מה שמקומם אותי לא פעם בתשובות של השר לביטחון לאומי הוא שהן מלמדות על חוסר הבנת העומק שלו, שזה פשוט מפחיד, כשכל פעם הוא עמד פה – נגיד לפני כמה ימים – והקריא שמות של מי שנרצחו שהאזיק לא היה מסייע להן. קודם כול, אתה מתגרה בנו תוך כדי הקראת שמות של נרצחות? כמה עלוב. נשים נרצחו לפני כמה זמן. דבר שני, חוסר הבנת העומק, שהאיזוק – יש בו גם מנגנון מרתיע. הוא גם, כמובן, רק בהינתן צו הגנה. האיזוק צריך להיות חלק מהמנגנון המפקח, אבל עצם קיום החוק הזה יכול להרתיע מאותו מצב מאיים ואותה מציאות אלימה בבתים. חוסר ההבנה שבסוף הכול רצף – כדי למגר תופעה יש המון פעולות בדרך. אחריות המדינה היא להגיד: אנחנו לוקחים חוק שבעצם אומר שאנחנו מעבירים את האחריות לגבר, ולא שהאישה תברח מהבית, אלא אישה תוכל להמשיך באורח חייה, והמדינה תיקח את האחריות, תוודא שהיא בטוחה. זה דבר שהוא חשוב והוא חלק מאוד מרכזי ברצף הזה, אבל גם כמנגנון מרתיע, כי בעצם אנחנו אומרים: נכון שהאיזוק יהיה לאחר צו ההגנה, אבל עצם קיום החוק יכול באמת לגרום לאותם גברים אלימים לחשוב: רגע, האם אנחנו כל כך כל-יכולים שאף אחד לא יודע מה אנחנו עושים ונעשה כל מה שאנחנו רוצים? זה דבר שהוא מחזיר רגע את השליטה על התופעה הזו גם לאישה, גם למדינה. חוק מאוד, מאוד, מאוד חשוב. אני העברתי אותו בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת. אחד המתנגדים לחוק הזה היה יואב קיש, שיושב כאן היום, שר החינוך, לחוק הזה.
לאיזוק האלקטרוני. גם אתה היית מהמתנגדים, אני זוכרת את זה. היית רכז הקואליציה ומאוד לא רצית להעביר אותו.
ושלא יעבור בשום פנים להמשך, לקריאה שלישית.
לא, לא. בוא נשים את הדברים. קודם כול, על הקריאה הראשונה – אתה לא רצית.
היינו צריכים להביא לפה שורדות אלימות שיסתובבו בתוך הכנסת, במצבן הלא-פשוט, להתרוצץ ולשכנע את כולם. באמת יואב, בהקשר הזה אני רוצה להגיד, זה היה מצב לא נעים בפיזור הכנסת, אבל כן נגיד, גם אתה וגם סמוטריץ' וגם זה, אתם נעמדתם על הרגליים האחוריות שהוא לא ימשיך בזמן פיזור הכנסת לעבור את הקריאה השלישית, למרות שהחוק הזה, עם תזכיר החוק של המשרד לביטחון פנים – למרות שהמכרז כבר יכול היה להיות מוכן להפעלה. אבל זה כבר הגיע אליכם, הוא בדין רציפות. תעבירו אותו. תהיו אתם – אתם לא רוצים את שלנו, עניינים של קרדיט, על חיים של נשים – גם בסדר. תעבירו חוק שלכם, אבל לא חוק שמסרס את המהות של החוק; חוק אמיתי שמטפל בתופעה, שיירצחו פה פחות נשים, פחות ילדים יהיו מאוימים, פחות נשים יהיו מאוימות. תעבירו את זה. מה זה הקרב הזה בינינו, מלחמת התשה? פשוט תעבירו את החוק הזה. נריע לכם. נריע לכם.
זה לא שאלה, זו כותבת. היא כותבת משהו יפה. תודה, תודה לשירין. אוקיי, אחד ממארגני ההפגנה בגבעת שמואל מבקש הסבר: למה התקציב הזה ממש רע. לא יודעת אם שמעת את ההסבר הקודם. התקציב הזה רע קודם כול כי אין בו שום בשורה חברתית. כל תקציב, בדרך כלל, גם אם אני פחות מסכימה איתו, גם אם הוא לא לרוחי, גם אם הוא לא מה שאני חולמת ורוצה, מביא איתו גם איזושהי בשורה חדשה לאזרחים, עושה משהו שמשפר באיזשהו עולם את המציאות של אנשים פה. למשל, אחד הדברים הראשונים שעשינו בתקציב שהעברנו בכנסת הקודמת היה הגדלת הבטחת ההכנסה לקשישים.
אני זוכרת את זה כי זה חברתי נטו. זה חשוב. פה אין את זה. לא רק שאין שום בשורה חברתית, לא רק שכל חלוקת הכספים היא חלוקה מגזרית ללא מנועי צמיחה – זה בעיקר לשימון כוח פוליטי, שזה באמת עצוב. וגם התקציב הזה מגלם שחיקה בהוצאה אזרחית, גם כי הוא הגיע אלינו אחרי פלאט של 3%, בקיצוץ שהיה, וגם בגלל שהוא לא משקף את גידול האוכלוסייה ואת הירידה בתקציב של חלק מהשירותים. למשל, דיברנו על כפרי הנוער – בכנסת הקודמת הייתה לנו התחייבות של כ-50 ומשהו מיליון שקלים בגלל הצורך האקוטי שהיה להם, והגענו להבנות. גם היינו בכנס הגדול הזה יחד, אתה זוכר, קינלי?
אני ממש אשמח, ואני איתך בזה מלא. ופה לא עשו את זה, ואנחנו מגלים שכפרי הנוער הם בבעיית תזרים ועל סף בעיה שיכולה לגרום לסגירה. זה רק אחד מהשירותים שנפגעו במיעוט התקציבי הזה. כמה שירותים כאלה יהיו? יהיו הרבה.
הבעיה הגדולה עוד יותר היא שאני כבר רואה את הקיצוץ הרוחבי הנוסף. אנחנו יודעים שהוא עתיד לבוא. זאת תהיה ממשלת קיצוצים מאוד מאוד קשה. מה שעוד יותר עצוב זה שהאנשים השקופים ביותר ייפגעו קודם. לא נדע, לא נראה. נשמע על זה או באיחור, אם בכלל, וזה עצוב.
שואלים מה אני עושה במליאה ב-00:00. אני עושה פה פיליבסטר. נכון, כבר לא 00:00 – 01:30. עושה פה פיליבסטר על התקציב. מספרת פה לשר החינוך כמה התקציב הזה פחות טוב, נורא, תקציב ביזה, וזה פחות מעניין אותו, הרבה יותר מעניין אותנו. בסדר, הפיליבסטר צפוי להיות כשלוש שעות.
עוד שאלה, על פגיעת הממשלה במשבר האקלים. אז אני דיברתי על חוק ההסדרים המאוד-מאוד בעייתי. אני כן רוצה להגיד גם שבקרן העושר – כשקרן העושר נבנתה הייתה התחייבות ברורה, שהיא גם הפכה להיות כחוק של הדבר הזה, להשקיע באנרגיות מתחדשות ובמשבר האקלים. אפילו אולי יש לי את זה פה. אני רוצה רגע להשקיע בזה. אני רוצה אפילו להקריא את העניין הזה של קרן העושר. החוק הזה נחקק בוועדת המדע והטכנולוגיה בשנת 2011. יו"ר הועדה דאז משה גפני אמר: העיקרון הוא שמה שתקציב המדינה לא מכסה, שזה מטרות חברתיות מובהקות כמו הנושא של חינוך, כמו הנושא של אנרגית ואנרגיות מתחדשות, כמו הנושא של איכות הסביבה, כמו הנושא של מחקר בכלל והמחקר הימי בפרט – יש דברים שהם חיוניים והם חשובים ואנו רואים שהמדינה לא משתתפת בהם, או על כל פנים משתתפת באופן מזערי, ואז הוועדה תצטרך לקבל החלטות. לא רק הממשלה מציעה אלא גם הוועדה תצטרך לקבל החלטה. זה חד-משמעי. טוב, השאר זה באמת באותה רוח. סכום מוקצה למחקר פיתוח, להשקעה באנרגיה מתחדשת ולפיתוח המחקר שלה, ובעצם התקצוב הראשוני מתוך קרן העושר בכנסת הזו – אפס השקעה באנרגיות מתחדשות. ושר האוצר גילה שיש לו פרשנות מיוחדת לחוק, ואמר: התחייבנו שזה ייכלל, ואני הקציתי לזה אפס משאבים. זו הרמה של ההתייחסות למשבר האקלים. ככה, אם זה עונה על השאלה.
יותר מאוחר אני אענה גם על עוד שאלות פה. גם על זה עניתי. חלק מהשאלות נענו. אחזור אחר כך לשאלות נוספות. את זה אשים פה.
עכשיו, משה, אתה יודע שאני חובבת מדיניות סקנדינבית.
אני כל כך חובבת, שאני גם יו"ר אגודת הידידות עם שבדיה ועם נורבגיה, שתבין כמה אני חובבת.
לצערי, אני לא מצליחה להגיע לתפקיד הזה, בגלל שאנחנו פה בטירוף, אבל הייתי רוצה להשקיע גם בזה יותר, ללמוד, לשתף פעולה, לעשות. זה בעיניי כבוד גדול ואחריות, ואני מקווה שגם החבר'ה פה יאפשרו לנו טיפה יותר רוגע בלי הפיכות משטריות והכול, שנוכל גם להשקיע, מה שנקרא, בחיזוק הפרלמנט, בעשייה הפרלמנטרית. נדמה לי ששר החינוך רוצה להסכים איתי פה, אבל הוא לא יכול.
אם לא תהיה דמוקרטיה, מי יודע כמה זמן – אם לא תהיה פה כנסת, נעשה מלא דברים.
כן, בטח. שוב, רק אתה מבין, רק אתם יודעים. כל העולם לא יודע, רק אתה יודע מהי דמוקרטיה. אנחנו כולנו לא יודעים.
אתה לא מפריע, אתה בקושי מדבר. הכול בסדר.
אני בטוחה. אני בטוחה. אני בטוחה. בטח, עם כפרי הנוער.
אז כן, אחד הספרים שבאמת – אם תראה, יש פה מלא קיפולים שלי. אני לא אחראית. היחס שלי לספרים הוא שרואים שקראתי אותם.
הפתקיות פה בקטנה, כי זה יורד, אבל הסימונים שלי רבים, פה כי כל פעם חזרתי לזה. אני אגיד שיש לי אפילו חוק דרך הספר הזה, שהייתה לי ממנו השראה. אז הספר הזה של ג'ורג' לייקי, "כלכלה ויקינגית", הוא באמת ספר מעולה, ומי שעשה את פתח הדבר ואחרית הדבר הוא ד"ר עמי וטורי. הוא איש שהשפיע עליי מאוד. הוא ייסד את כוח לעובדים, ששם התנדבתי כשבע שנים, והוא אדם שאני גם מאוד מעריכה וגם מאוד אוהבת. אז אני דווקא שמחה לקרוא פה, אשכרה במליאה, את אחרית הדבר שלו, שהיא באמת מצוינת, לספר הזה. נראה לי שתזרום איתי, קינלי, נכון?
המודל הסקנדינבי, מודל של מאבק – אחרית דבר מאת עמי וטורי. הדיון במודל הסקנדינבי אינו תיאורטי. זהו בראש ובראשונה דיון פוליטי. הספר שבידיכם מתאר בעצם את מימושה הפוליטי המקיף של מערכת הרעיונות והאמצעים של הסוציאל-דמוקרטיה בגרסתה היותר-עמוקה. מודל זה חותר לשוויון מרבי בתנאי החיים, ולא רק לשוויון הזדמנויות, כלומר, הוא חותר לשוויון כלכלי ממשי. שוויון שכזה אינו עיקרון מופשט. הוא היה המטרה הפוליטית שהציבו לעצמן תנועות העבודה הסקנדינביות, שאף חתרו ופעלו למימושו בפועל. יתרה מזו, זהו מודל שעוצב והוצג על ידי מפלגות וארגונים שהגדירו את מטרתם הסופית: חברה ללא הבדלי מעמדות.
עד כמה זהו מודל פוליטי הכרוך במאבק חברתי אפשר ללמוד, למשל, מהפסקה הפותחת גם היום את המצע האידיאולוגי של מפלגת העובדים הסוציאל-דמוקרטית השבדית. הסוציאל-דמוקרטים חותרים ליצירת חברה המבוססת על האידיאל הדמוקרטי של ערך שווה וזכויות שוות לכלל האנשים, אנשים חופשיים ושווים החיים בחברה סולידרית. זאת מטרת הסוציאליזם הדמוקרטי. הסוציאל-דמוקרטים יפרקו את המחסומים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים המגבילים את תהליך השחרור. מטרתנו היא חברה ללא עליונים וללא נחותים – חותמת על זה – חברה ללא הבדלי מעמדות, ללא פטריארכיה, ללא גזענות, ללא הומופוביה וטרנסופוביה, חברה ללא דעות קדומות ואפליה. דבר מדהים.
חרף דברים ברורים אלה, גוברת באחרונה נטייה של כותבים בעלי עמדות ימין כלכלי לנסות להפקיע את המודל הסוציאליסטי הסקנדינבי מהקשרו זה ולטעון שהוא מודל א-פוליטי, לא שמאל ולא ימין. טיעון זה עשוי לשמש דווקא כעדות נוספת להצלחתו של המודל. במקום להודות שהסוציאליזם הדמוקרטי הוא אכן אלטרנטיבה מוצלחת לחברת השוק הקפיטליסטית העכשווית, יריביו מנסים לעקר אותו מממד המאבק הפוליטי והרעיוני העומד ביסודו ולהציגו באופן מסולף, ובלבד שלא ייאלצו להודות בהיתכנותו וביתרונותיו. ספרו של ג'ורג' לייקי עשוי לשמש בין השאר כלי להתמודדות עם סילוף נטול יושר זה.
אנחנו רואים לא פעם – אפרופו פורום קהלת – שמשתמשים במודל הסקנדינבי כדי להגיד: זה הליברטריאניות. ממש ממש לא. הרי בסופו של דבר אם מסתכלים – לא עושים cherry picking; לוקחים את כל החבילה, שהיא חבילה מפוארת של מדיניות רווחה מיטיבה, שמאפשרת צמיחה.
תלוי במה, תלוי איפה. ואני תמיד אומרת – תמיד אנחנו עושים בסוף גם ניסוי וטעייה, אבל מבחינת מדדי האי-שוויון לטווח ארוך, מבחן ההכנסה, יציבות תעסוקתית, מבחינת זה שגם אם מפוטרים מעבודה, אם מוצאים עבודה ואם המדינה היא חלק ממנגנון שמכשיר ומייצר תנועת עבודה באמת יציבה, סקנדינביה היא מודל מדהים, מבחינת זה שגם היכולת שלך להוציא הכנסה, כאילו להשקיע בתוך המדינה, היא יכולת גדולה יותר, שהמעמד הבינוני בישראל לא נמצא שם.
לגמרי. הרי למרות נבואות הזעם המלוות את המודל הסקנדינבי במשך יותר מ-70 שנים, הוא ממשיך להוכיח את חיוניותו והצלחתו. הספר, שזכה לפופולריות נאה בארצות הברית, נועד במקור לקוראים צפון אמריקאים. קוראים אלה חיים במציאות שבה אם לא התמזל מזלך להיוולד למשפחה בעלת אמצעים או לזכות במלגה, יש צורך לחסוך מגיל צעיר מאוד כדי לממן את הלימודים לתואר ראשון או שני, ולחלופין – לקחת הלוואת סטודנט יקרה שפריעתה נמשכת שנים רבות.
במציאות זו ביטוח רפואי אינו נחלת הכלל, ועלותו הגבוהה, גם אם מקום העבודה נושא בחלק גדול ממנה, מביאה לא מעט יחידים לוותר עליו, משמע, להישאר ללא טיפול רפואי שוטף. ובמקרה חירום, אם לא די בכך, בשל מרכיב ההשתתפות העצמי הגבוה בו, גם בעלי ביטוח רפואי פרטי עשויים להידרדר אל סף עוני או מתחת לו אם ילקו בבעיות בריאות קשות. לקוראים אמריקאים המציאות הסקנדינבית נדמית אף היא כעולם אחר, כאוטופיה בלתי מושגת כמעט. לעומתם, לקוראים אירופים, ואפילו ישראלים, הדברים נדמים זרים ורחוקים פחות. בישראל נהוג חינוך ממלכתי חינם ברובו, לצד תשלומי הורים – החינוך הממלכתי המותקף שלנו היום – והלימודים האוניברסיטאיים מסובסדים. מערכת הבריאות הציבורית מתפקדת, גם אם נשחקת לאיטה, וכמוה מתקיימים ונשחקים בה יסודות נוספים של מדינת רווחה.
ואולם, לקוראים הישראלים חשיבותו של הספר עשויה להיות אחרת. לייקי אינו נופל לפח שכותבים אחרים נופלים אליו כאשר הם בוחרים לתאר את המודל הסקנדינבי כתוצר של אידיליה חברתית עתיקה, של מסורת תרבותית יציבה ושל הומוגניות אתנית. הוא מתאר את המודל הסקנדינבי כתוצר של מאבק, מאבק פוליטי אשר מסתיים בניצחון. זה כוחו של הספר, וחשוב שגם הקוראים הישראלים יכירו במאבק ובהתארגנות הרעיונית העומדים מאחורי ניצחון זה.
באחרית דבר זו אנסה להציג הן את מקורותיו האידיאולוגיים של מודל זה והן את תמונת המצב העכשווית שלו. כמו כן, אשווה בינו לבין המנגנונים הכלכליים-החברתיים המתקיימים כיום בישראל, שאומנם מעולם לא הייתה מדינת רווחה בנוסח ארצות סקנדינביה, אבל המדיניות הכלכלית החברתית שהתקיימה בה בשנות השבעים המוקדמות של המאה ה-20 ועד 1985 הייתה נדיבה והוגנת בהרבה מזו שאנו מכירים כעת. זה נכון.
סוציאליזם דמוקרטי – רקע היסטורי ואידיאולוגי: הסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית צמחה מתוך המסורת הפוליטית שראשיתה באדוארד ברנשטיין, ההוגה המרכזי של הזרם הסוציאליסטי הרפורמיסטי. בהכללה אפשר להגדיר את ברנשטיין כפוסט-מרקסיסט, אך לא כאנטי-מרקסיסט. הוא קיבל את טענותיו של קרל מרקס אשר לאופן שבו נוצר הסדר הכלכלי-חברתי הקפיטליסטי, ואולם בניגוד לתפיסה המהפכנית גרס כי ניתן להתקדם בהדרגה, עקב בצד אגודל, מחברה קפיטליסטית אל חברה סוציאליסטית יותר.
ברנשטיין, אשר פעל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שהייתה הגדולה במפלגות המרקסיסטיות של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הגדיר את הסוציאליזם בעצם כהרחבתו של הליברליזם הפוליטי. בעוד הליברליזם הכיר רק בצורך בשוויון פורמלי בזכויות הפוליטיות, בשוויון בפני החוק ובחירות הדעת והביטוי התיאורטיות, הסוציאליזם הבין כי אלה הן זכויות חלקיות, הנותרות לרוב חסרות משמעות בהיעדר שוויון בזכויות הכלכליות וללא חירות מעוני.
ואולם, ברנשטיין שלל את רעיון המהפכה כאירוע חד-פעמי המשנה באחת את המציאות. לדעתו, השינוי ייווצר משורה של שינויים מצטברים, שכל אחד מהם לבדו אינו דרמטי, אבל יחד, כל עוד הם מתקיימים ברצף, בכוחם לקדם את החברה לעבר עתיד סוציאליסטי יותר. לשיטתו של ברנשטיין, השינויים המצטברים האלה הם העיקר, ולא הפעילות המהפכנית. הוא אף הצביע על שלושה סוכני שינוי מרכזיים: הראשון שבהם הוא עשייה פרלמנטרית, כגוף היוזם חקיקת מיסוי, חקיקה סוציאלית וכו'; השני הוא ארגוני העובדים המשתמשים בכוחם כדי להקטין את רווחי המעסיקים לטובת שכר העובדים ותנאי העבודה שלהם; השלישי הוא קואופרטיבים – –
אני מתה על המודל הזה, כמו שאתה מתאר לעצמך. – – יחידות כלכליות המתנהלות לפי עיקרון של בעלות שוויונית ושיתוף ברווחים, בניגוד לעיקרון הרווח הפרטי המאפיין את היחידות הכלכליות הקפיטליסטיות. בתחילה נחשבו רעיונותיו של ברנשטיין כסטייה מהזרם המחשבתי המרכזי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אבל ב-1921 הוא כבר היה לכותב המרכזי של המצע האידיאולוגי שלה. יתרה מזו, במדינות סקנדינביה, שבהן קמו מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בסוף המאה ה-19, רעיונותיו זכו לגרסה רדיקלית יותר, ובשנות העשרים של המאה ה-20, הם כבר לוו בתוכניות פוליטיות קונקרטיות שהתוו דרך ליישום הסוציאליזם הרפורמיסטי. מאחורי תוכניות אלה עמדו בעיקר הוגים מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית וארגוני העובדים השבדיים, ואלה השפיעו במידה רבה גם על הקו האידיאולוגי של מקביליהם בנורבגיה, בדנמרק ובפינלנד.
הישגי המודל הסקנדינבי ביצירת שוויון כלכלי ובמניעת עוני: כ-70 שנים לאחר שפיתחו רנן ומיינדר את המודל שלהם, השורה התחתונה ברורה: ארצות סקנדינביה הן המדינות השוויוניות ביותר בעולם מבחינת חלוקת ההכנסות. הן אף נמנות עם המדינות שבהן רמת העוני היא מהנמוכות ביותר, שזו גם נקודה חשובה – באמת, היכולת להצליח במדיניות, למגר עוני. עוני הוא לא גזרת גורל. מדיניות יכולה להיות כר שפשוט מוציא מעוני, אבל גם לא מוליד לעוני.
אתה זורם איתי פה. אני אוהבת את זה בסך הכול.
שווה. אם אני מצליחה להמיר קצת בדרך – אני אומרת, שווה פה הפיליבסטר הזה – אולי גם את השר.
נתונים אלה נכונים לא רק להיום אלא להיסטוריה המתועדת כולה. אולי גם את הבחור מהאוצר פה.
ישראל, שהגיעה לשיא שוויון ההכנסות בתחומי הקו הירוק ב-1977, לא רשמה מעולם רמת שוויון סקנדינבית, אבל הפער ששרר ביניהן אז היה קטן בהרבה מכפי שהוא היום. על פי מדד ג'יני הבין-לאומי, המודד את האי-שוויון בהכנסה של אזרחים, נורבגיה היא המדינה השוויונית בעולם גם בשנים האחרונות. שיעור האי-שוויון בה עמד ב-2018 על 0.1553, במדד הנע בין 0 ל-1. המספר 0 מציין – – –
אני יודעת שדוח העוני האלטרנטיבי השנה לא שיקף את זה, אבל אני זוכרת את הטיעון הזה. אני גם חושבת שזה היה אדוות, או תמיכות, מהקורונה, אולי?
אני תוהה. שווה לבדוק מה היה בדבר הזה. דוח העוני האלטרנטיבי השנה היה דוח קשה, לפי מה שאני זוכרת. מדד המצוקה החומרית – כן נדבר על זה.
מבחינת היקף העוני, על פי מדד המצוקה החומרית של האיחוד האירופי, נורבגיה היא מדינה שבה נרשמה ב-2018 הכי פחות מצוקה חומרית בעולם. רק 4.3% מתושביה היו במצוקה חומרית. שבדיה עומדת במקום השני – רק 4.5% מתושביה היו במצוקה חומרית באותה שנה. בפינלנד סבלו ממנה רק 8% מהתושבים, והיא עמדה במקום ה-11 בעולם. דנמרק דורגה ב-2018 במקום השמיני בעולם, עם 7.2% תושבים שחיו במצוקה חומרית, כלומר בעוני. בישראל רמת האי-שוויון בחלוקת ההכנסות עמדה ב-2018 על 0.257% – נקודות, סליחה – על פי מדד ג'יני, והיא דורגה סמוך למקום ה-40 בעולם, אחרי כל מדינות האיחוד האירופי למעט בולגריה. יתרה מזאת, נתונים אלה מתייחסים לגבולות הקו הירוק בלבד ואינם כוללים את האוכלוסייה הבדואית ביישובים הלא-מוכרים ומהגרי העבודה ברישיון – שתי האוכלוסיות העניות ביותר בישראל. סביר להניח שאילו נכללו בהם, מיקומה של ישראל במדד היה מידרדר עוד יותר. אשר לעוני, לפי סקר הלמ"ס מאמצע העשור הקודם, שהתבסס על שיטות מדידה דומות לאלה הנהוגות באירופה, אפשר להעריך כמעט בוודאות ששיעורם של אלה שסבלו אז ממצוקה חומרית עמד על יותר מ-20%.
כיצד הגיעו אפוא מדינות סקנדינביה להישגים מרשימים כל כך, ועל אילו עקרונות והסדרים כלכליים פוליטיים מושתתת המדיניות החברתית שלהן? עבודה מאורגנת וזכויות עובדים. כבר ב-1899 כתב אדוארד ברנשטיין כי ארגוני העובדים הם היסוד הדמוקרטי בכלכלה. ארגוני העובדים ממלאים צורך מעמדי וחומרי מובהק – הצורך להגן, ולשפר את השכר ותנאי העבודה החומריים והאחרים של העובדים, כלומר של רוב האוכלוסייה הבוגרת. על כן, ארגוני העובדים הם לא רק יסוד מרכזי בתיאוריה הסוציאל-דמוקרטית. כי אם עד היום הארגונים הוולונטריים הגדולים ביותר ברוב הארצות המתועשות גדולים אף מן המפלגות, במידה רבה ארגוני העובדים הם גם הבסיס של המודל הסקנדינבי – שזה באמת להפריך את הטענה שאומרת: בכלל אין שם אף פעם שביתות ואין זה ואין זה. ודאי, כי כש-80% מאוגדים, אז יש הרבה כוח לעשות הסכמים ענפיים שמסדירים מקצוע, ולא צריך את המלחמה. המדינה כבר מבינה שהיא חלק מההסדרה.
זה המקום להבהיר כי בניגוד לטעות הרווחת, יש בארצות סקנדינביה שכר מינימום. אומנם הוא לא מעוגן בחקיקה, אבל לארגוני העובדים זכויות ניהול המעוגנות בחוק ומאפשרות להם להתוות את מדיניות השכר – חלום שזה יקרה פה – בעיקר באמצעות הסכמים קיבוציים ארציים. שם כנראה לא מחכים שנתיים עד שהשר חותם על צו ההרחבה. שם זה פשוט מתקיים, ולכן בהקשר הזה סוציאל-דמוקרטיה שהיא יותר הומוגנית ומתקיימת כבשגרה, והיא לא סוציאל-דמוקרטיה שהיא המאבק התמידי הזה שלא מאפשר בכלל להתקדם, זה נכון יותר גם למשק, כי הכול מאוד מוסדר, מאוד מוסדר, מאוד ברור, ואין פה כיפופי ידיים. כך שבשבדיה שכר המינימום עמד ב-2018 על קרוב ל-63% מהשכר הממוצע במשק למשרה מלאה. לשם השוואה, שכר מינימום המעוגן בחוק בישראל, כולל נסיעות והבראה מתוקף הסכמים קיבוציים, עמד בראשית 2018 על כ-50% בלבד מהשכר הממוצע למשרה מלאה.
הסכמים קיבוציים מסדירים, כמובן, לא רק את שכר המינימום ואת תנאי ההעסקה, אלא גם שורה של הטבות לעובדים, ביטוחים קולקטיביים וכו'. הסכמים כאלה הם נוהג מקובל במדינות נוספות בעולם. כך נהוג באיטליה, בעלת ארגוני עובדים חזקים יחסית. כך היה נהוג בגרמניה עד לפני שנים מעטות, וכך היה נהוג גם בישראל עד אמצע שנות השמונים, כאשר ההסתדרות הכללית עדיין הייתה גוף חזק ודומיננטי. אגב, חוק שכר מינימום אצלנו באמת נחקק עם שחיקת מעמד ארגוני העובדים בישראל, שהוא הכרח – זה תמונת המראה לאותה שחיקה.
אני רוצה קצת לעבור. הוצאה ציבורית גבוהה: המסד השני שעליו מושתתת המדיניות הכלכלית החברתית הסקנדינבית הוא הפניית שיעור גבוה יחסית מן התוצר לשירותים ציבוריים ולקצבאות – מה שממש ממש לא עושים בתקציב הזה. ההוצאה הציבורית האזרחית במדינות סקנדינביה היא בין 50% ל-45% מהתל"ג, לעומת כ-33% מהתל"ג בישראל. הוצאה ציבורית ברמה זו מאפשרת הענקת שירותים נרחבים לכלל האזרחים, ביטוח בריאות מקיף מאוד, חינוך חינם מגיל שנה ועד השלמת הלימודים באוניברסיטה ללא תשלומי הורים כלל, מימון כמעט מלא של שירותי סיעוד וגם מימון גבוה של מוסדות תרבות. בשבדיה מסתכמת ההוצאה הציבורית על שירותי בריאות ב-9% מהתל"ג, והמדינה משתתפת בכ-85% מההוצאה הכוללת על בריאות. בישראל, לעומת זאת, ההוצאה הציבורית על בריאות מסתכמת בפחות מ-5% תל"ג, ופחות מ-60% מההוצאה הכוללת. משמע שכ-40% משולמים באופן פרטי על ידי האזרחים.
אני אדלג עוד טיפה. הדבר השלישי הוא שליטה בהון ושותפות בניהול. ברוב המדינות המתועשות, לרבות ארצות סקנדינביה, הכנסות משקי הבית מהון ולא מעבודה, משמע רווחים מהשקעות בשוק ההון או בנכסים, הם רק כ-10% מסך ההכנסות. הכנסות אלה מרוכזות, כמובן, בעשירון העליון, ולשליטה בהון משקל משמעותי מאוד ביכולת להכתיב מדיניות כלכלית. ככל שהשליטה בהון פרטית יותר, כך גדלה היכולת לכפות מדיניות המיטיבה עם בעלי ההון על חשבון כלל העובדים במשק. שליטה כזאת יכולה לבוא לידי ביטוי במיסוי שאינו פרוגרסיבי, למשל, או בחקיקה כלכלית המגבילה את זכויות העובדים.
במדינות סקנדינביה נתונה לארגוני העובדים ולנציגיהם מידה גדולה יחסית של שליטה בהון שהם מייצרים, ובראש ובראשונה – זה מדהים – לארגוני העובדים שמורה הזכות למנות חברים מטעמם לדירקטוריונים של חברות קטנות, בינוניות וגדולות. אם כל שותפי הכלכלה בקהלת מוכנים לחתום על כל מה שאני קוראת עכשיו בסקנדינביה, גם אני חותמת; לוקחת את הרע עם הטוב, אין בעיה. בדנמרק למשל זכאים העובדים בכל חברה בע"מ שבה יותר מ-35 עובדים, לבחור כשליש מהדירקטורים; שני שלישים ימונו מטעם בעלי המניות. זה ממש להבין שהעובדים הם חלק מהרווח.
זה על משבר הקורונה – ואני אקרא את הפסקה האחרונה: משבר הקורונה מלמד אותנו כי המודל הסקנדינבי אינו רק מודל אוטופי הומני, מודל של רצון טוב לביטול חברת המעמדות והאי-שוויון. המשבר מלמד אותנו עד כמה משמעותית ומעשית היא ההתנערות מהניאו-ליברליזם הכלכלי מכאן ומהסמכותנות הפוליטית מנגד. הוא מלמד אותנו עד כמה חשוב המאבק הפוליטי לכינונה של חברה סוציאל-דמוקרטית חזקה – מאבק שטרם הגיע למיצוי. הוא מלמד אותנו שבהתאמות הרלוונטיות ובהינתן קיומו של כוח פוליטי מתאים וחזק דיו המעוניין ביישומו, המודל הסקנדינבי רלוונטי לכל אזרח, לכל עובד ולכל מדינה מתועשת, ובכלל זה ישראל. אני אוסיף: ונאמר אמן.
האמת שיש לי פה כמה דברים שכן סימנתי היום כשהתכוננתי לפיליבסטר. נראה לי שקודם כול אני כן אגיע לשאלות.
אין בעיה, אבל אם השר קיש גם יענה לי על כפרי הנוער, אני מוכנה לעשות פה – – –
תודה. אני כן אענה פה על עוד כמה שאלות. יש פה הרבה שאלות, ואני אענה על חלקן.
יניב כותב: התגובה למשבר הדיור, משבר שלצערי לא הייתה לו כל התייחסות בתקציב הקרוב – לא בחוק ההסדרים, לא בשום רפורמה מהפכנית – בעצם המשבר הזה ממשיך להיות מאחור. אני כן אגיד מה עמדתי. אני חושבת שבגלל שהמדינה היא הבעלים של 93% מהקרקע, היא מחויבת גם בהבנה שהיא צריכה להציע הסדרים שהם באמת מחוץ לקופסה והם שונים, והם אולי מתכתבים עם ישראל של פעם, ישראל שבאמת קמה כמדינה ענייה, אבל כן בנתה דיור והבינה שקורת גג זה הכרח, והיום היא פשוט מפקירה את הכול, בין שזה להפקיר את זה לשוק ובין שזה לספסר בקרקעות באופן שפשוט עולה בסוף לדור שלי, לזוגות הצעירים ובכלל לציבור, ביוקר גדול. ומה שכואב לי זה באמת שהעולם כבר הולך קדימה, יניב. בעולם כבר נעשים מודלים מאוד מעניינים על כל הרוחב של אפשרויות הדיור, בין שזה דיור ציבורי, שזה כמובן הבסיס של הבסיס, בין שזה דיור בר-השגה, שזה דיור לסטודנטים וצעירים, לאוכלוסיות שהמדינה רוצה לקרב למקומות מסוימים בגלל צורך מסוים, למשל נגיד מורים או רופאים בפריפריה. אלו מודלים שהם מתקיימים, אנחנו לא ממציאים את הגלגל. אפשר לאמץ אותם. עיריית תל אביב החליטה להקדיש אחוזים מסוימים לדיור בר-השגה עכשיו בפרויקטים. למה המדינה לא עושה מעשה ומאמצת רעיונות טובים כשיש לה את הפריבילגיה הגדולה של להיות הבעלים של הקרקע, כשהיא יכולה לגמרי לתכלל את הדבר הזה? שאלה. זו שאלה ממש גדולה, ואני חושבת שזה האתגר הכי גדול שיש לנו היום מבחינת יוקר המחיה – משבר הדיור.
אני כן רגע אלך לשוק השכירות. בכנסת הקודמת אנחנו העברנו רפורמה של שכירות מוסדית, ואפילו טיפה עבדנו עליה גם בכנסת הזו, כדי טיפה לשפר אותה, כשהיא מתחילה להסתכל על שכירות ארוכת טווח כעל איזשהו הכרח שהמדינה מסדירה אותו גם בשוק הפרטי. אבל אני אגיד שזה מעט מדי, ובאמת צריך יותר. צריך יותר. צריך אמיץ יותר, צריך יציב יותר, גם שכירות ארוכת טווח ממשלתית, כשיש לנו "דירה להשכיר", אבל זה גם לא מספיק וגם בעיניי צריך לתת היצע הרבה יותר אטרקטיבי פה. אני חושבת שהמדינה כן נוגעת בצעדים מסוימים בהקשר של שכירות ארוכת טווח; ממש לא מספיק מול הצורך הגדול של זה.
רגולציה על שוק השכירות – נכון שבחלק מהמקומות זה לא בוצע מדהים, אבל בחלק מהמקומות כן יש מה ללמוד, והסיפור פה הוא דווקא שאפשר ללמוד מהמקומות בכל העולם ולהגיד מה כן נכון בהקשר של רגולציה בשוק השכירות, כי המציאות הזו שאפשר באמת לקבל הודעה מבעל הדירה והשכירות עולה אחרי שנה בעוד 1,000, 2,000, 3,000 שקל, זו מציאות שאני יודעת שהיא קיימת, שהיא קורית. זה היעדר אסדרה.
שים לב, אני הייתי רוצה שהמדינה תהיה יזם, אבל אני לא אומרת את זה, אני אומרת שהמדינה לפחות תתכלל. הבנת? אני מאזנת.
לא. דווקא בדיור לא אמרתי סקנדינבי, אני אומרת שכל העולם. אנחנו רחוק מהכול.
אגב, דיור ציבורי חייב להשתמש ב-BOT.
אני איתך. אגב, גם מיכאל ביטון העלה את הרעיון הזה באחד הדיונים.
זה בדיוק מה שאתה אומר – לקחת עיקרון ולהתאים אותו. אין בעיה. אבל העיקרון נשמר.
איך אתה אומר לי שאתה כלכלית יותר מסכים עם קהלת מאשר איתי, אם אתה מדבר על basic income?
אני חושבת שבסוף מה שעומד פה, מה שאתה אומר זה שאם אנחנו מסכימים, כל עיקרון שצריך לשמור עליו, על הסדר שלו, הדרך, ההתאמה, האטרקטיביות, הרלוונטיות – על זה אפשר לעמוד ולעשות תהליכים.
קודם כול, אם אנחנו מגדירים חינוך ציבורי ממלכתי ומה העוגנים שחייבים להתקיים בו ושהם חשובים, את הפרקטיקה אפשר לשכלל. אני חושבת שזה גם נכון בסוף. תשמע, אנחנו רוצים את זה עבור הילדים שלנו, ובסוף המציאות היא משתנה והיא דינמית, וזה ממש בסדר.
אני לא רואה את זה סוציאליסטי. כשיש 40 תלמידים בכיתה, ובסוף יש אחד שמשלים את הכול בשיעורים פרטיים ואחד שלא יכול, זה לא סוציאליסטי.
תודה. החינוך הוא לא רק קרוב לליבי, אני גם אשתו של מורה ובת של מנהל בית ספר ומחנך, ואנחנו כנראה באיזה מקום חולקים את האהבה לעולם הזה. ואני אומרת שבמקומות שאנחנו נסכים עליהם, כנראה שיכולה להיות הצלחה מאוד גדולה.
ממש, כי אתה עוסק בחינוך כל חייך. בסופו של דבר אני חושבת שעל העקרונות אפשר גם להסכים, אבל בסוף זו גם שאלה תקציבית. כשעושים מהלכים אמיצים, צריך לתקצב אותם כמו שצריך. אם עושים חצי עבודה, יהיה כישלון.
יפה. מירב פישר אמרה: הגיע זמן לשקיפות תקציבית מלאה. דיברתי על זה בתחילת הפיליבסטר, שחלק מזה שיש לנו חוק הסדרים מאוד מאוד עמוס הוא שאנחנו לא מצליחים להגיע לשקיפות תקציבית, אנחנו לא מצליחים להגיע לדיוני התקציב, ולכן חוק הסדרים הוא דבר שבעיניי פוגע – הוא פוגע במעמד הכנסת, הוא פוגע בנו, והוא חלק מהבעיה, בדגש על הגיל הרך וחינוך הורים. כן, אני פה עם שר החינוך לפניי, ואני מסכימה מאוד מאוד מאוד עם מה שאת כותבת.
שריף כותב לי: את מוזמנת לבוא אליי לבקר בכפר עוספיא, באוהל המחאה נגד חוק קמיניץ – המאבק הדרוזי הגדול נגד קנסות ונגד צווי הריסה של בתים שנבנו על אדמות פרטיות בתוך המתאר של הכפרים הדרוזיים, אך משרדי התכנון והבנייה והמשרדים הממשלתיים מסרבים לתת אישורי בנייה. שריף, אני אשמח לבוא לבקר.
משה מארגון העובדים שמלווה נכי צה"ל, שגם הייתי איתם בקשר בכנסת הקודמת, שואל: למה לא מעדכנים את צו ההרחבה על הנסיעה בתחבורה הציבורית? צודק. למה מלווי נכי צה"ל צריכים לממן את הנסיעות לעבודה ברכבת? בכלל, צריך להגיד שמלווי נכי צה"ל היו תחת הסכם קיבוצי לא מיטיב. נחתם איתם בכנסת הקודמת, שלנו, הסכם טוב יותר, אבל צריך להגיד שלא מדובר פה בשכר גבוה מדי, ואנשים עושים עבודה מאוד מאוד חשובה, ומגיעים להם כל המענים הסוציאליים, אז משה, אני מאוד מסכימה איתך.
יש פה שאלה. אלי עטרי כותב: מה קרה עם התקציב של שילוב נוער מנותק בצה"ל? הורידו את כל התקציב לסדנאות גדנ"ע, לקורסי הכנה לצו ראשון ולעוד תכנים שעוזרים לנוער חסר עורף משפחתי להשתלב בצה"ל. אני לא הכרתי את זה, אלי, ואני הולכת להגיש על זה שאילתה. הדבר הנכון ביותר הוא פשוט לשאול ולהבין מהמשרדים.
אני רגע רוצה לראות אם יש לי עוד שאלות שהגיעו גם לנייד. אני מקבלת פה גם תודות על חלק מהדברים. נחמד מאוד. תודה לכם.
נשאלתי פה על התקציב שאנחנו העברנו לחברה הערבית, אז אני רוצה לומר כרגע: אתם זוכרים שכל הזמן הצד שהיה באופוזיציה בכנסת הקודמת גידף אותנו על זה שהעברנו תקציב לצמצום פערים בחברה הערבית? אני גאה בתקציב הזה, קודם כול. אני לא מתביישת בזה, אני גאה בזה. רק להגיד לכם שזו תוכנית חומש שגובשה לפני כן ונמשכת גם עכשיו, בתקציב הנוכחי. רק שאנחנו לעולם לא נצא נגד תוכנית ותקציב שנועדו לסייע לחברה הערבית לעמוד על הרגליים ולקבל את מה שמגיע לה. לא תשמעו אותנו יוצאים נגדם. בחיים לא נעשה את זה. זה בדיוק מראה מי הצד הזה ומי הצד שרואה את טובת המדינה. אני אומרת את זה חד-משמעית, כי טובת המדינה היא השקעה בחברה הערבית וצמצום פערים בחברה הערבית, כמו בכל חברה אחרת. להגיד שאני גאה בזה זה יהיה קטן. אני באמת חושבת שזה תפקידנו והשליחות שלנו. אז כן, רק שתדעו, מי ששאל, הממשלה הזאת ממשיכה בתקציב תוכנית החומש לחברה הערבית. טוב שכך, ולחלוטין אין לי ביקורת על זה. רק שתבינו שהביקורת הקודמת הייתה מאוד מאוד מאוד לא מוצדקת.
אני כן רוצה, בקשר לשאלה שראיתי פה, שחזרה שוב, על מיגור אלימות ורצח נשים, הפעם בגלל שכבר עניתי על זה אני אקריא את השיר מתוך ספרה של איריס אליה כהן. זה ספר פואמה שנקרא "רצח בהסכמה". השיר נקרא "חופשי זה לגמרי לבד": ביום ראשון לבשת חולצה קצרה, / לכל מי ששאל ענית חד וחלק – מכות. / ביום שני פנית למשטרה, היומנאי הורה לך לחכות. / ישבת על הספסל חמש דקות ועוד חמש שעות. / על החלון מול תא המעצר הצלה אזדרכת. / נדמה היה לך שגם היא לפתע קמה והולכת. / ביום שלישי קיימת פגישת ייעוץ, עורך הדין המליץ להצטייד בראיות חותכות. / ברביעי סיפרה לך חברה על חברה שמצויה בהליכים כמעט חמש שנים. / "צריך הרבה כוחות", אמרה. / בחמישי ניגשת אל הלשכה, עובדת רווחה טובה ומסורה פתחה לך תיק. / היה לה קול מרגיע. / חזרת הביתה כלעומת שבאת. / שישי כבר לא הגיע.
אני רוצה להקריא שיר נוסף שסימנתי פה, והשיר הזה נקרא "רצח בהסכמה", כמו הפואמה הזאת שאני מחזיקה. רצח בהסכמה: מרשי אדם ראוי, בעל זכויות, רופא מסור, חביב הגון, אהוב על הבריות. / מרשי בדרך כלל שולט ברגשותיו, מודע להשלכות, מתוקף תפקידו. / מרשי הוא כאמור רופא, / מבין היטב כי מדובר במעשה פסול ולא יפה. / מרשי טוען כי המנוחה הייתה אישה קשה, / גרושה שהתעקשה להיפרד. / בינינו, אין לדעת מה דרשה. / זאת ועוד, כבודו, המנוחה הייתה מוכרת כאישה סוערת, / מהירת חמה ומעורערת, / יש יאמרו גם אלימה. / כך או כך המשטרה חוקרת / אם הרצח נעשה בהסכמה.
הייתי גם בהצגה שיצאה בעקבות הפואמה הזאת בפסטיבל עכו.
קשה מאוד. כולנו יצאנו נסערים – הצגה של הבימאית חנה אזולאי וזנה, באמת נהדרת, שנוגעת בנקודות מאוד מאוד כואבות, בהקשרים מגדריים, כל הרצף שתדמיין. זאת אחת ההצגות שיותר פוגשות את הנשמה. כל הפואמה הזאת היא ההצגה הזאת. צריך שנסתכל על המציאות הזאת ופשוט נתקן אותה, פשוט נפעל לשינוי.
אני אסתכל רגע על השאלה האחרונה. יש לי גיבוי הודעות, אז אני מצטערת – לבן אדם ששלח לי עוד הודעה.
אני אענה על שאלתה של בת אור: אנא הבהירי לכל מנהיגי המפלגות שאין להן מנדט להתפשר על הדמוקרטיה שלנו ושהם לא מייצגים אף אחד מלבד עצמם, בשיחות סרק שהיו אמורים לפרוש מהן מזמן. אני דווקא רוצה להגיד שאני סומכת על השותפים שלי באופוזיציה, ואין לי ספק שלא יתפשרו על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה שלנו היא לא מטבע עובר לסוחר. אני חושבת שכולנו היום מבינים את הסכנות הגדולות, והציבור מבין, ואנחנו עם הציבור לגמרי לגמרי לגמרי. לא תהיה פה התפשרות על ישראל הדמוקרטית, על התשתיות והיסודות שעליהם המדינה הזו, שהיא נס גדול, נוסדה. אני חושבת שבזה יש לנו קונסנזוס מופתי. נכון?
בזה אנחנו לגמרי מתואמים ומסכימים, הינה, זה כבר נחמד. אני חושבת שאנחנו נסיים בקרוב, גם בגלל שאנחנו נסגור את המליאה. אני כן רוצה להסתכל בעמוד, לראות את השאלות שנשאלתי עליהן.
דור כהן אומר פה משהו חשוב, וזה גם מתחבר לחוק ההסדרים: אולי אפשר להזכיר את המכשירים האנטי-דמוקרטיים האמיתיים שהממשלה משתמשת בהם. תוקפים את בג"ץ כלא דמוקרטי, אבל חוק ההסדרים ביטל, דחה ושינה חקיקה פי עשרות מונים מבג"ץ. בכנסת הזאת, בחוק ההסדרים הזה, הם העבירו רפורמה שבעצם עוקפת פסיקת בית משפט שפסקה לטובת גמלאי צה"ל. מפתחי כיפת ברזל out, עקיפה בחוק הסדרים in. זה לא נתפס.
כן, בדיוק. זה הגיע אליהם כדין בפסיקת בית משפט. היה ומשרד הביטחון והאוצר רוצים לקבול על הדבר הזה – בוודאי שלא בחוק ההסדרים. תביאו את זה לדיון ציבורי. האם חוק ההסדרים אמור להיות כלי שעוקף פסיקת בית משפט, ועוד של גמלאי המחקר של צה"ל? זה קודם כול מסוכן כתקדים שישמש לרעה, גם לצד עובדים יותר מוחלשים בסוף, וגם פרקטיקה שהיא באמת חצי שחיתות, וזה ממש קורה מהדלת הראשית בכנסת.
אגב, היועצת המשפטית לכנסת מתחה על זה ביקורת חריפה מאוד, ובדיון הפיצולים בחוק ההסדרים הצלחנו גם להוציא את זה מחוק ההסדרים, אלא שבלילה, במחטף הרוויזיות, החזירו את זה. אתה מבין מה קרה כאן?
אני רוצה להגיד לך, דור, שאני מאוד מסכימה איתך. אני רואה שעניתי ועניתי ועניתי.
עניתי על חלק מהדברים תוך כדי שדיברתי פה.
קיצור תורנויות של המתמחים – עוד נושא כואב.
זה עדיין פתוח. כרגע המתווה המוצע הוא לא מה שאנחנו חתמנו עליו בכנסת הקודמת והסכמנו עליו. צריך להגיד שגם זה לא היה הדבר הכי אידיאלי, אבל זה היה משהו שנותן התחלה משמעותית לדרך.
עכשיו זה על 19.21, וגם לא ברור עדיין אם השכר ייגרע או לא ייגרע, למרות שדיברתי עם שר הבריאות, התקשרתי אליו בנושא הזה, למשה ארבל. הוא אמר לי: אני לא מתכוון שהשכר ייגרע. אני גם מאמינה לו. אבל אתה יודע, מאוד מטריד מה שקורה, והם לא ציפו לזה.
גם יצא לי לפגוש כמה אנשים שסיפרו על כמעט רשלנות רפואית או רשלנות רפואית כתוצאה מהשעות האלה. זאת אומרת, הציבור שנפגע, הוא כבר מבין שזה מאוד מאוד בעייתי לו.
אני חושבת שאני אשחרר פה את עובדי הכנסת ואת המליאה.
היא תיסגר. אני שמחה שעניתי על כמה שיותר שאלות.
אני כן רוצה להגיד רגע לפני הסיום שאני עצובה על התקציב הזה שעובר. אני חושבת שמגיע לאזרחי המדינה, אחרי כמה שנים של עלייה ביוקר המחיה, עליית ריביות מתמשכת, אינפלציה קשה שהיא תלויה גם בגורמים שלא תלויים בנו, ממש ככה, אבל מציאות שהיא באמת לא מאפשרת מעט מזור בחיים הקשים, הכלכליים פה – בטח מי שמעמד נמוך, בינוני ונמוך, שהם ממש פסע – –
– – מעוני וממציאות קשה של לקיחת הלוואות אין-סופיות ולהיכנס למעגלים שהם די בעייתיים. התקציב הזה כאילו פסח מעליהם. הדבר הכי חשוב פה הוא לשמור על הקואליציה. התקציב נועד לשמור על הקואליציה ולא נועד לשרת את המדינה, וזה דבר שהוא גם חלק משחיקת הדמוקרטיה – המחשבה שלא המדינה היא מה שאנחנו אמורים לשרת פה אלא את הכיסא שלנו. אני עצובה מזה. אני עצובה מזה. אני באמת חשבתי שהם יפתיעו בחלק מהדברים ושהם יעשו פה גם מהלכים שינסו לחפות על החודשים האחרונים – לחפות על החודשים האחרונים של עיסוק טוטלי לא בוועדות חשובות, לא בכלום, רק בהפיכה המשטרית. אני מצירה על כך, ואני מאחלת לכולנו שהממשלה הזאת תתחלף מהר, ושנראה פה גם בשורות טובות. בשורות טובות לכנסת הן בשורות טובות גם למדינה. אמן. ותודה רבה.
13,567 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.