קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בועז, אני לפעמים שואלת את עצמי אם אבא שלי, שנהרג בתאונת דרכים בהיותי בת שנה, היה חי וזוכה לראות את הנכדים, את הילדים, את היותי עומדת על הבמה הזאת – –
– – והלב הזה, הלב שלי נחמץ. אמרת מילים כדורבנות.
טוב, אז במעבר חד, אחרי שבועות של הכנות, דיונים בוועדות והרבה הרבה סערות, אנחנו מתקרבים לרגע שבו נתכנס כאן במליאה בימים הקרובים – לא קומץ ח"כים בודדים כמו עכשיו, אלא כל 120 חברי הכנסת – ונצביע על תקציב המדינה לשנים 2023 ו-2024. אי-אפשר להתווכח על החשיבות העצומה שיש לתקציב המדינה ועל השפעתו על הכלכלה, על החינוך, על הבריאות, על הביטחון, על הבטיחות בדרכים, על כל היבט בחייהם של אזרחי המדינה שנבחרנו כולנו לשרת. רגע לפני שעולה להצבעה התקציב הגורלי כל כך, חשוב לשאול שאלה פשוטה שהתשובה עליה כנראה מורכבת אבל חשובה: לאן הולך הכסף של אזרחי המדינה? אני שואלת באמת: לאן הולך הכסף של אזרחי המדינה?
האם התקציב שמביאה הממשלה הזאת טוב לכלכלה? האם התקציב שמביאה הממשלה הזאת טוב למערכת הבריאות? האם התקציב שמביאה הממשלה הזו טוב לביטחון המדינה? האם התקציב שמביאה הממשלה הזו טוב למשילות? האם התקציב שמביאה הממשלה ימנע רצח נשים נוספות? האם התקציב יעלים את הקטל בדרכים? האם התקציב שמביאה הממשלה יצמצם את תופעת הפרוטקשן, את דמי החסות? אולי התקציב שמביאה הממשלה יוריד את יוקר המחיה? האם הוא יצמצם פערים בין פריפריה למרכז? האם התקציב שמביאה הממשלה יפתור את המשבר במערכת החינוך? האם התקציב יאפשר לנו לישון בשקט בלילה?
אני רוצה לומר לכם שאני כבר ארבעה חודשים לא ישנה טוב בלילה, אני דואגת. האם אישור התקציב הזה הוא הדבר הטוב ביותר שאנחנו כנבחרי ציבור יכולים לעשות למען הציבור? לא רק למען הציבור שבחר בנו – למען כל הציבור. האם התקציב שמביאה הממשלה טוב לאזרחי המדינה? הכסף הזה הוא כספם, כסף ששייך לקופה הציבורית של כולנו. כן, של כולנו.
אלה השאלות שכל אחת ואחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו לפני שאנחנו מגיעים לשורת ההצבעות על תקציב המדינה; לפחות אלה היו שאלות שכל אחת ואחד מאיתנו היה שואל את עצמו במציאות שבה הממשלה וחברי הכנסת עובדים למען הציבור ולא להפך. אבל במציאות הישראלית שנת 2023 זה לא ממש עובד כך. בימים הקרובים צפויות לנו מאות הצבעות, אלפי הצבעות, על סעיפים שונים בתקציב. אנחנו כמובן לא נתעמק בכל סעיף וסעיף ולא נדון בכל החלטה והחלטה; נצביע אוטומטית, ברצף, הצבעה אחר הצבעה אחר הצבעה, אל תוך הלילה ואל תוך הבוקר ושוב ללילה ושוב לבוקר וחוזר חלילה. ביד אחת נצביע ובשנייה נחזיק לעצמנו אצבעות שחלילה לא נתבלבל בהצבעה, שלא יצא לנו בטעות בעד במקום נגד או להפך. בכל הזמן הזה ספק אם נהיה פנויים לחשוב מה המשמעות של כל סעיף וסעיף, מה משמעות הבחירה שלנו להצביע כך או אחרת, איך ההצבעה שלנו תשפיע על אזרחי המדינה. אם וכאשר התקציב הזה יעבור – ולמה שלא יעבור? הרי יש רוב לקואליציה – כל אחד ואחד ממי שהצביע בעדו יוכל לומר עם יד על הלב שהוא או היא היטיבו היום עם אזרחי המדינה? אני בספק.
בואו ניקח למשל את הכספים הקואליציוניים שמרבים לדבר עליהם. הרי ברור שבמקום 14 מיליארד שקל לכספים קואליציוניים הייתם יכולים להעביר כספים למשל לשיפור תנאי השכר של המורים והמורות; למשל לשיפור תנאי השכר של השוטרים והשוטרות כשמשטרת ישראל מאבדת את הכוחות שלה; לשיפור תנאי השכר של האחים והאחיות; לשיפור תנאי השכר של הרופאות והרופאים המתמחים; לשיפור תנאי השכר של העובדות והעובדים הסוציאליים. 14 מיליארד שקלים יכלו לשמש לאלף ואחת מטרות שייטיבו עם כלל אזרחי המדינה, אבל לאן הולכים הכספים האלה בפועל? 3.7 מיליארד שקלים הולכים לישיבות; 1.2 מיליארד שקלים הולכים למוסדות מוכרים שאינם רשמיים, כמובן מוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה; 121.5 מיליון שקלים – לחינוך הדתי; 30 מיליון שקלים – לתרבות יהודית; 7.3 מיליון שקלים – למוסדות תורניים; 40 מיליון שקלים – לבניית כיתות לימוד לחרדים; 572 מיליון שקלים תקבל אורית סטרוק, השרה למשימות לאומיות – אולי בחלק מהכסף הזה גם יסבירו לנו סוף-סוף מה המשרד הזה עושה ולמה הוא בדיוק נחוץ – ועוד 400 מיליון שקלים תקבל השרה לטובת החטיבה להתיישבות, הכפופה לה; 225 מיליון שקלים ילכו למיזמי מורשת לאומית; 285 מיליון שקלים יקבל חבר הכנסת אבי מעוז בשביל להפיץ גזענות, הומופוביה, שנאה והנדסת הודעה ברשות לזהות יהודית. אפשר להמשיך הלאה והלאה: חצי מיליארד שקלים יועברו לקידום המגזר החרדי; חצי מיליארד שקלים יועברו למשרד המסורת; עוד 60 מיליון שקלים ישמשו לבניית פנימיות ביהודה ושומרון; 6 מיליון שקלים יוקדשו לייעוץ והדרכה לטהרת המשפחה – כן, טהרת המשפחה. 14 מיליארד שקלים מכספי משלם המיסים הישראלי הולכים רובם ככולם למטרות מגזריות צרות, לשימור הבערות של אוכלוסיות לא יצרניות ולתחזוק העוני. אין שם כסף לאנשים עם צרכים מיוחדים, אין שם כסף לחינוך כלל ילדי ישראל, אין שם כסף לשורדי שואה או לקשישים בכלל.
כמה דברים טובים אפשר היה לעשות עם הכסף הזה לטובת כלל האוכלוסייה – המון. והינה, גם היום, בעוד חברי כנסת עומדים על הדוכן כאן במליאה, מתקיימות פגישות סחטנות בהולות של הרגע האחרון – עוד משהו, אם אפשר לחטוף. כך למשל הגיע היום ראש הממשלה נתניהו להסכם עם אגודת ישראל שבמסגרתו כל אברך יקבל מענק חד-פעמי של כ-2,000 שקלים – עוד 250 מיליון שקלים, רבע מיליארד, של אתנן פוליטי למי שבימים האחרונים מאיים ועושה שרירים. מה אני אגיד לכם, הסחטנות משתלמת. אכן, הדרישה לעוד ועוד כספים תוך איום באי-תמיכה בתקציב היא סחטנות. בוודאי יהיו אלה שייעלבו עד עמקי נשמתם מהביטוי הזה, יגלגלו עיניים השמימה ויזדעקו, אבל לצערי אלה העובדות, חברים.
אי-אפשר להפריד בין הסערות סביב התקציב בכלל והכספים הקואליציוניים בפרט לבין שאלת השוויון בנטל, הן בזה הצבאי והן בזה הכלכלי. אני רוצה לספר לכם, חבריי, שאני עובדת מגיל 14 לפרנסתי, עובדת מגיל 14 לממן לי לימודים והשכלה גבוהה, עובדת מגיל 14 להחזיק את המשפחה שלי, עובדת מגיל 14 לשלם מיסים במדינת ישראל, שמתגלגלים – – –
אם זה לא היה עצוב זה אולי היה מצחיק, אדוני היושב-ראש.
הי, בועז, תראה מי בא. שלום, אדוני השר. אנחנו לא מכירים. קוראים לי מטי צרפתי הרכבי, אני חברת כנסת מיש עתיד. אני מודה לך על הכבוד – – –
אז סיפרתי, אדוני השר, שאני עובדת מגיל 14. מגיל 14 אני עובדת כדי לממן – – –
אני לימדתי תלמידים לקרוא ולכתוב.
כן, כן, בגיל 14. אחר כך עבדתי במפעלים.
אז אני לא הייתי שליחה. אני מגיל 14 עובדת כדי לפרנס את עצמי, לממן לי לימודי השכלה גבוהה, לממן לימודים לילדים שלי ולשלם מיסים במדינת ישראל, מיסים שנכנסים לקופה הציבורית לטובת עם ישראל. ואני באמת מודאגת בחודשים האחרונים שהכספים האלה, תשלומי המיסים של כולנו בקופה הציבורית, באמת יגיעו למקומות ראויים – זה מה שמטריד אותי. אז אמרתי שאי-אפשר להפריד בין הסערות סביב התקציב בכלל והכספים הקואליציוניים בפרט, כמובן, לבין שאלת השוויון בנטל, הן זה הצבאי והן זה הכלכלי. והינה, למשל, טוען ממש עכשיו, היום, אני חושבת, חבר כנסת מיהדות התורה בריאיון לכיכר השבת שהחרדים, גם אלה שאינם עובדים, הם אלה שמממנים את החילונים ולא להפך: גם החרדים הלא-עובדים משלמים מיסים עקיפים, הוא אמר, והוסיף: מה שאני קונה – מי שקונה דירה או לחם – משלם יותר מ-50% מיסים לאותם פקידים ופרזיטים שלא עובדים. כך אמר חבר הכנסת מיהדות התורה. אז אני משלמת גם מיסים עקיפים, ומה לעשות, גם מיסים ישירים. אה, ראו זה פלא – גם עקיפים וגם ישירים.
וגם בחינוך מספרים לנו שהמיליארדים הרבים לחינוך החרדי נועדו לתקן עוול של תת-תקצוב ולהביא לשוויון בין מערכות החינוך השונות בישראל. ואכן, קיימים פערים, פערים גדולים אפילו, במערכת החינוך בישראל, אבל כפי שנחשף בימים האחרונים מנתונים רשמיים של משרד החינוך, הפערים הם בכיוון השני: גם בחינוך הפרטי וגם בציבורי תלמיד חרדי מקבל עד 40% יותר מהתלמיד החילוני; גם בחינוך הציבורי ההשקעה בחרדים היא הגבוהה ביותר. זה תיקון עוול? האומנם? אני אומר לכם כמי שהייתה ראש מועצה כמעט 12 שנים: הכנסנו את היד לקופה הציבורית של המועצה כדי להשלים את התנאים למה שמקבל ילד חרדי, ילד בפריפריה, שזה בסדר גמור, אבל הרשויות במרכז הארץ מקבלות תקצוב נמוך בהרבה, בטח מהפריפריה ובטח מהילדים החרדים. זה נכנס מהקופה הציבורית, וכמובן, יכולנו לעשות בה שימוש אחר. אז תלמידים במדינת ישראל לא מקבלים תקציב זהה.
מה אני אגיד לכם, קואליציה נכבדה, שיחקתם אותה. לימדתם את כולנו שיעור בסחטנות פוליטית. הראיתם לכולנו שאתם לא נבחרי הציבור של כלל אזרחי ישראל אלא נבחרי ציבור של מגזרים ספציפיים, נבחרי ציבור שדואגים רק לעצמם; נבחרי ציבור שדואגים רק לציבור שבחר בהם. אתם – ואני מצטערת על המילה – אתם שמים פס על כלל אזרחי המדינה וצוחקים כל הדרך אל הבנק. תודה רבה.
1,335 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.