קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, יש? לא, אז כבוד היושב-ראש והקהל המועט, מהי כלכלה טובה? האם כלכלה טובה נמדדת רק על פי תחזיות האוצר? האם צמיחה וצמצום גירעון, למשל, הם הקריטריונים להערכתה של שיטה או של מדיניות כלכלית? "את מערכת הכלכלה הבורגנית אני בוחן בסדר הבא: הון, בעלות על קרקע, עבודה שכירה, מדינה, סחר חוץ, שוק עולמי. תחת שלוש הקטגוריות הראשונות אני חוקר את תנאי החיים הכלכליים של שלושת המעמדות הגדולים" – כך כתב מרקס במבוא לחיבורו "ביקורת הכלכלה המדינית". הווי אומר, את הכלכלה המדינית, שתקציב המדינה הוא מפת הדרכים שלה, יש לנתח – את הכלכלה המדינית – בהתאם לתנאים החברתיים הקונקרטיים שהיא יוצרת בכלל והשלכתה על המעמדות החברתיים בפרט.
כמרקסיסט אני אומר שהכלכלה אינה יכולה להיקרא טובה אם היא אינה מספקת את צורכי הקיום ואת מימושו העצמי של האדם. להבדיל, חסידי התיאוריה הנאו-ליברלית סוגדים לפולחן השוק, ומאמינים שהכלכלה הטובה היא זו שבה רווחי ההון מאמירים. הם מאמינים במרחב אוטונומי המנותק מצורכי הקיום החברתיים של תושבי המדינה.
ודאי. הם מאמינים במרחב אוטונומי המנותק מצורכי הקיום החברתיים של תושבי המדינה. בתקופה שבה נהוג לייחס פונדמנטליזם לתנועות דתיות, ראוי להצביע על אידיאולוגיה דומה בתחום אחר – המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית, צורה של אימפריאליזם גלובלי הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות שמפתחים צורות ניהול מנותקות מאחריות כלפי דמוקרטיה, חוקים, מוסר או צדק, ובראש ובראשונה הציבור הרחב. "פונדמנטליזם של השוק", כינו זאת בין השאר החוקר המרקסיסט דייוויד הארווי והכלכלן הראשי לשעבר של הבנק העולמי וזוכה פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ.
נתניהו, תחת כל ממשלה וכל שותף קואליציוני, תמיד נותר פונדמנטליסט של השוק, נאמן למשנתו הכלכלית ההרסנית של קיצוצי עתק בתקציבים החברתיים ושל העברת הבעלות והשליטה על אמצעי הייצור ומרכז הכובד הכלכלי לידיים פרטיות. 20 שנה לאחר רפורמות הקיצוצים הגדולות של נתניהו כשר אוצר, והמציאות הדיסטופית מתגלה למול עינינו. שוק הדיור נשלט לחלוטין על ידי קבלנים פרטיים שבונים בתים למטרות רווח; הדיור הציבורי קורס והמחירים עולים; תאונות עבודה הן מגפה שקוטלת עשרות פועלים מדי שנה; שירותי הרפואה, החינוך והרווחה מיובשים שיטתית, מתחרים זה מול זה על פירורי העוגה של אגף התקציבים, בעוד הציבור נאלץ לרכוש עוד ועוד שירותים במחירי שוק פרטי.
לפי דוח בנק ישראל, ב-2022 ההוצאה הציבורית בישראל עמדה על כ-39.1% תוצר – ירידה ביחס לשנים עברו. מדובר בתופעה חריגה ברמה הבין-לאומית. ההוצאה הציבורית ב-2022 הייתה נמוכה ב-5.8% תוצר לעומת ממוצע ה-OECD, וזאת, כולל ההוצאה הציבורית על הצבא והכיבוש. הוצאות הממשלה ללא הוצאות ביטחון וריבית – מהנמוכות ב-OECD. הפער בין הגידול בשכר במגזר הציבורי לגידול בשכר במגזר הפרטי הוא מהגבוהים ב-OECD. המשמעות של נתונים אלו ברורה: לאדם שידו אינה משגת אין היום סיכוי לזכות בחינוך טוב, בבריאות איתנה או ברשת סוציאלית עמידה. אין דרך להצליח ללא גב כלכלי קיים. אין דרך למימוש עצמי ללא שינוי של השיטה הכלכלית מיסודה.
אנו מציבים אלטרנטיבה סוציאליסטית, שבה הכלכלה יוצרת צדק חברתי וחלוקתי, ומשאבי המדינה מחולקים על מנת לשרת את האדם. כיצד נראה מימוש עצמי בחברה סוציאליסטית? יש לי פה ציטוט ארוך, שוב ממרקס. כך הוא כתב ב-1848: "כל עוד קיים הפער שבין האינטרס הנבדל לאינטרס המשותף, כל עוד מתבצעת חלוקת הפעילות לא על פי הרצון החופשי, הופכת פעולתו העצמית של האדם לעוצמה זרה הניצבת מולו, המשעבדת אותו במקום שהוא ישלוט בה. משעה שמתחילה העבודה להיות מחולקת יש לו לכל אחד תחום פעילות בלעדי – הרי הוא צייד, דייג או מבקר ביקורתי, וחייב להישאר בתור אחד שכזה אם אינו רוצה לאבד את האמצעים לקיומו. ואילו בחברה הקומוניסטית, שבה אין לכל אחד תחום פעילות בלעדי אלא הוא יכול להתמחות בכל ענף הנראה לו, מסדירה החברה את הייצור הכללי ומאפשרת לי על ידי כך לעשות היום זאת ומחר אחרת: לצוד בבוקר, לדוג אחר הצוהריים, לרעות בקר לעת ערב, למתוח ביקורת אחרי הארוחה כפי שנראה לי מבלי להפוך לצייד, דייג, רועה או מבקר", כך כתב מרקס בחיבורו "האידיאולוגיה הגרמנית". ומה פשר העניין? שהרי ברור לכול שבימינו התמחות היא הכרח בל יגונה. האדם, טוען מרקס, הינו מעצם טבעו יצור שהתפתחותו כמין וכפרט בלתי נגמרת ובלתי נדלית, ונמשכת ללא סוף כל עוד חייו ובריאותו עימו. האדם הוא גם יצור מגוון, דהיינו, מתפרס בחייו על פני נושאי עניין שונים. מימושו העצמי, אם כך, משמעו מתן האפשרות האופטימלית לכל אחד ואחת לממש את כלל כישוריו וענייניו המגוונים כראות עיניו. זהו חזונו של מרקס לגבי החברה הקומוניסטית, חברה המנוהלת באופן דמוקרטי ושוויוני, המאפשרת לכולם לממש את עצמם.
שינוי מבני רדיקלי של הכלכלה והחברה נשמע גדול ושאפתני מדי, אך את האלטרנטיבה ניתן ליישם בשורת צעדים עוד היום, והראשון הוא הגדלה של ההשקעה הציבורית, לא דרך הזרמת כספים אל השוק הפרטי אלא דרך פרויקטים חברתיים בשליטת המדינה. דווקא בשעת משבר, שבה ממשלות רבות בעולם הפנימו כי צריך להגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לצאת מהבוץ שלאחר משבר הקורונה, בוחרת ממשלת הימין הפונדמנטליסטי לדבוק במדיניות של פגיעה בשירותים הציבוריים ובמוחלשים ביותר: מצד אחד היא מקיזה את דמם של לוקחי המשכנתה באמצעות עליית ריבית רצחנית נוספת, ומצד שני היא מוצצת את דמם עם יוקר מחיה בלתי פוסק. מי שנהנה במיוחד מהעלאת הריבית הם הבנקים, שרווחיהם ממשיכים לטפס. היש מדיניות כלכלית אכזרית יותר מכזאת שבה הכנסות ההון והבנקים קופצות לשיא של 22 מיליארד שקלים בשנה האחרונה, בעוד הוצאות האזרחים על מוצרי בסיס כמזון, דיור ותרופות רק מאמירות? הציבור קורס תחת הנטל, בעיקר המוחלשים שבו – קשישים, נכים, עובדים קשי יום.
רווחת האדם אינה מעניינת את עובדי האלילים הסוגדים לכסף ולכלכלת השוק הפרועה, להבל-הבלי קהלת. מהם אין לי ציפיות, אבל מה עם אלו המתיימרים לפעול למען המודרים והמופלים? מדוע קולכם נדם? האם בוערת בכם תאוות השלטון עד כי תאפשרו למחירי המצות לעלות בחג הפסח? האם היכה בכם עיוורון למצוקות תושבי הפריפריה העזובים לאנחות? ומה על הקשישים והחולים?
השבוע פורסמו שני מדדים המוכיחים את הפקרת השכבות המוחלשות: מדד המחירים לצרכן, שעלה ב-0.8% החודש, ומדד נוסף, שממקם את ישראל ברשימת עשר המדינות היקרות בעולם. מבדיקה של מחירי מוצרים שונים ביחס לשנה שעברה ניתן לראות עליות מחירים דרמטיות, מביצים ועד דגני בוקר. מחיר החלב בקרטון, לדוגמה, עלה ב-13.6%, שמנת עמידה עלתה ב-3%, ומחיר הקוטג' עלה ב-3.6%; גבינה צהובה עלתה ב-4.6% בשנה האחרונה, ומחיר קרטון ביצים עלה בלא פחות מ-23.6%. גם דגני בוקר עלו, ב-4.4%.
לשני המדדים הללו מקור משותף אחד: אינפלציה גואה במשק, אינפלציה דביקה ורוחבית, כזאת שהשפעתה חורגת מתחום אחד וחולשת על מגוון אספקטים כלכליים ברמות המיקרו והמקרו, שנוגעת למוצרים ושירותים רבים, ולכן קשה יותר להיאבק בה.
נתונים שהגיעו מהבורסה לניירות ערך מאששים את הסברה שירידת ערך המטבע בעקבות ההפיכה המשטרית היא גורם משמעותי בעליית יוקר המחיה. ברבעון הראשון של 2023 מכרו המקומיים לזרים בהיקף של 10.4 מיליארד שקל והובילו לפיחות של 6% בערך המטבע, כלומר ישראלים וחברות ישראליות נפטרים מהשקל ומציפים את השוק במטבע שערכו יורד, ויחד עימו יורדת רמת החיים של כולנו.
ונתון נוסף: עד ינואר 2023, כשהוקמה ממשלת הדם, הגזע והדמעות, הבורסה בתל אביב ירדה בשיעור נמוך יותר ממקבילתה האמריקאית, אלא שמאז ינואר התהפכו המגמות: הבורסה האמריקאית התייצבה על ירידה שנתית פחותה מ-3%, ומנגד, בתל אביב הירידה השנתית הלכה והעמיקה עד לכ-20%. הממשלה הנוכחית לא רק שלא עושה דבר כדי לעצור את האינפלציה – העלאת הריבית היא לא הפתרון – אלא דווקא מלבה אותה. חלק משמעותי של ההסכמים הקואליציוניים מגלם צעדים אינפלציוניים מובהקים של תוספת כספית המתורגמת לצריכה פרטית במקום להשקעה ציבורית, כך שגם ההשקעה הכספית של הממשלה למעשה מנותבת לאפיקים שיעלו את יוקר המחיה וישחקו את הערך הריאלי של כספנו, כך שבקרוב יגלו גם המעטים שזכו לשלמונים במסגרת התקציב כי הממשלה הזאת יקרה לכולנו והכספים שהיא מעבירה אינם שווים גם את קרן הצבי.
כך, אין כסף לגננות ואין כסף למעונות השיקומיים; אין כסף לשכר המורים ואין כסף לתחבורה הציבורית; אין כסף לנהגים ואין כסף לחדרי המיון ולחדשנות מדעית. אבל התקציב הנורא אינו הבעיה אלא סימפטום של מחלה קשה, פנדמיה של ממש, והיא שיטה כלכלית וחברתית הגמונית הנמצאת בשליטת בעלי ההון. שליטתם של בעלי ההון אינה רק במשאבים החומריים, באמצעי הייצור, אלא גם ברעיונות. הרעיונות השולטים בחברה הם הרעיונות של המעמדות השליטים, המשרתים אותם ואת האינטרסים שלהם. כך קנתה לה אחיזה כמעט מוחלטת העמדה המופרכת שהאדם אנוכי מטבעו וששוק חופשי, תחרות פרועה והפרטות הם הדרך היחידה לניהול הכלכלה והחברה. יש לומר זאת בבירור: הדרך היחידה לשרת את המעמד העובד היא התארגנותו שלו לכוח חברתי ופוליטי גדול שישפיע על חלוקת משאבי החברה, כמו גם על התפיסות הרווחות והרעיונות של צדק חברתי. במקום זאת, הממשלה בישראל משרתת את ההון הגדול, מסיבה את תשומת לב הציבור מניצולו ומהדרתו ומפנה אותה ליוהרה לאומנית של מיליטריזם, כוחנות צבאית וכיבוש.
לכן, במקביל לכל הגזרות, תקציב מגרסת הכסף המכונה "מערכת הביטחון" יגדל שוב. במקום להגדיל את תקציבי החינוך, הדיור, הבריאות והתחבורה הציבוריים, ימומנו כנופיות מתנחלים ופצצות על עזה. האם ידעתם כי עוד ב-2007 ועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון האשימה את הצבא כי הוא מבצע מניפולציות בנתונים המוצגים לממשלה במטרה להגדיל את תקציביו? מערכת הביטחון פועלת ככל קבוצת לחץ על מנת להגדיל את הנתח שלה מן העוגה על חשבון השאר. ועדת ברודט הציעה קיצוץ של 30 מיליארד שקל בתקציב הביטחון. איזה קיצוץ ואיזה נעליים. תמיד יש כסף לכיבוש, לאפרטהייד, לטיהור אתני, לטבח; לקשישים, לנכים ולמאבק ביוקר המחיה – כלום ושום דבר. במקביל, גם להתנחלויות ולכיבוש תמיד יהיו דמים בנמצא, תרתי משמע.
רק השבוע עצרה הממשלה תוכנית חומש להשכלה בשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית הכבושה, והעבירה במקום זאת את הכספים לעמותות הימין המתנחלי – 33 מיליון שקלים, שרובם יושקעו למעשה בחיזוק האפרטהייד והטיהור האתני בשטחים הפלסטיניים הכבושים. ואם לא די בגזל הזה, הרי שהשר לענייני טוהר הגזע, בצלאל סמוטריץ', הורה לנציגים של משרדי הממשלה להיערך לקליטת חצי מיליון מתנחלים נוספים בגדה המערבית בעלות המוערכת בחצי מיליארד שקלים, כמו גם לשיפור התשתיות בהתנחלויות. בכמה דיונים סגורים הבהיר סמוטריץ' כי מבחינתו מדובר במשימות ליבה של הממשלה, אף שלמעשה אין לה ביטוי בהצעת התקציב המונחת לפנינו. המשמעות היא כי שר האוצר מתעלם מהתקציב של משרדו שלו ופועל בחריגה ברורה מחוק-יסוד: משק המדינה. לדברי מקורות המתמצאים בפרטי השיחות, סמוטריץ' דרש לספק תשתיות משופרות לכל נקודות הגזל שבהן חיים בני הגזע העליון בגדה, לרבות מאחזים בלתי חוקיים, ללא קשר למעמדם. סמוטריץ' עוד מעז לדרוש שהתוכנית תתייחס בין היתר להיבטי התחבורה הפרטית והציבורית, החינוך והתעסוקה, באמצעות קידום מהיר של עבודת מטה נרחבת ודרך תוכנית מפורטת לקליטת אותם שודדים. זהו פשע מלחמה פר אקסלנס של העברת אוכלוסייה לשטח הכבוש. סמוטריץ' מנסח את כתב האישום כנגדו בהאג, אך כל פקיד או פקידה, כל תקציבאי או תקציבאית, אנליסט ואנליסטית שייקחו חלק בניסוחה או במימושה של תוכנית עבריינית זו, עשויים למצוא עצמם חשופים להליכים משפטיים בין-לאומיים.
עצרו את הטירוף. במקום להשקיע עוד בכיבוש ובהתנחלויות הארורות, השקיעו בפריפריה הישראלית וביישובים המוחלשים באמת. במקום לפעול לקליטת תושבים בהתנחלויות העברייניות הקיימות ובמאחזי הטרור, השקיעו בתמריצים להתיישבות בפריפריה החברתית-כלכלית. הכיבוש גוזל לנו את הכסף ועולה לנו לא רק בדם אנושי אלא גם בבריאות ובתור בקופות החולים, בשכר המינימום הנמוך ובשכר הריאלי שנשחק, בכבישים הרעועים שמובילים לקטל בדרכים, בתחבורה ציבורית איטית ועלובה ובירידה עקבית בהישגי התלמידים במערכת החינוך.
גולת הכותרת של האבסורד, העוול והטיפשות בתקציב הנוכחי היא קרן הארנונה, שמוצגת לציבור, תוך סילופה ועיוותה, כמנגנון של צדק חלוקתי מתקן. אך האמת היא שלא מדובר בלקיחה מהעשירים והעברה למוחלשים אלא בקופה קטנה גדולה עבור הממשלה על מנת לצ'פר את אנשי השררה. כספי קרן הארנונה לא ישפרו את החינוך, התחבורה, התעסוקה או הרווחה באף רשות מקומית אלא יעשירו את חשבונות הבנק של כרישי הנדל"ן הגדולים. עצם הרעיון שבכבילת מנגנון צדק חלוקתי להיתרי בנייה הוא מופרך מיסודו, מה עוד שהממשלה ממשיכה לייבש את הקרן לצמצום פערים, וכלל לא פעלה להשלים את הליכי החקיקה של קרן העוני. חשוב להזכיר כי נדרש טיפול יסודי ומעמיק במנגנון הארנונה, אשר מייצר קשיים מבנים לשלטון המקומי. תעריפי הארנונה יוצרים מציאות שבה רשויות מקומיות תלויות לחלוטין בארנונה ממקורות מניבים – ארנונה עסקית, החלה על מלונות, מסחר, משרדים, פנאי, מפעלים וכיוצא בזה – לצורך תקצובן היום-יומי. כך נדחפות הרשויות להעדיף תכנון של אזורי תעשייה ועסקים על פני תכנון או בנייה של מבני מגורים. יש הסבורים, בטעות, כי מדובר בחוק המקדם שוויון בין רשויות מקומיות באמצעות חלוקה דיפרנציאלית של הארנונה, אך לאמיתו של דבר קרן הארנונה לא תקדם שוויון אלא תעמיק את האי-שוויון בין הרשויות המקומיות ותחליש אותן. מדובר בלא פחות משוד של הקופה הציבורית בידי הממשלה עבור אינטרסים צרים ומגזריים.
מנגנון החלוקה של הכספים שיצטברו בקרן אינו צודק מיסודו וייצור עיוותים קשים: חלק מהרשויות שאוכלוסייתן חלשה כלכלית, כמו באר שבע, רמלה או מצפה רמון, ייאלצו לשלם לקרן; רשויות חזקות נטולות אזורי עסקים, לא פעם דווקא בשל כך שתושביהן הם העשירונים – –
– – הגבוהים ביותר סוציו-אקונומית, כמו סביון או כפר שמריהו, יקבלו כספים מהקרן; רשויות ערביות יקבלו מעט כספים מהקרן עקב חסמים לבנייה חדשה בשל מדיניות האפליה הגזענית ארוכת השנים בקרקעות ובדיור; ההתנחלויות העברייניות יהיו פטורות מתשלום לקרן, כביכול בשל אי-חוקיותן בחוק הבין-לאומי – מה שלא ימנע להעביר להן כספים משום מה. המתנחלים יגזלו כעת לא רק את אדמתם של הפלסטינים אלא גם את כספם של ילדי אופקים ורמלה. הקמת קרן ארנונה לא תפתור את התחרות בין הרשויות המקומיות. יש להניח כי צמצום התקבולים של הרשויות המקומיות מארנונה עסקית רק יעצים עוד יותר את התחרות על שטחי תעסוקה מניבים, שכן הרשויות יזדקקו ליותר שטחים על מנת להבטיח הכנסה שוטפת ויציבה שאינה תלויה בחסדי השלטון המרכזי. כך יגברו גם זרעי הפילוג בקרב הרשויות המקומיות ויפגעו באחדות מרכז השלטון המקומי וכוח עמידתו מול השלטון המרכזי.
קרן הארנונה אינה מדיניות של צדק חלוקתי, אלא המשך מדיניות ההפרד ומשול של הימין הניאו-ליברלי תחת חסות של צדק, מדיניות של הגברת התחרות הקפיטליסטית בין הרשויות המקומיות והעברת הכספים של חלקן באמצעות הצינור הממשלתי ככספי שלמונים למקורבים לצלחת.
אך המאבק בקרן הארנונה ובגזלת כספי הציבור – ואני מבקש ממך, כבוד היושב-ראש, תקשיב היטב לטיעון הבא – המאבק בקרן הארנונה ובגזלת כספי הציבור, אסור שיהפוך למאבק בחברה החרדית. אני רוצה להסכים עם ידידי מהעבר השני של הבית הזה, קרי, מספסלי הקואליציה, חבר הכנסת יעקב אשר, שאמר – אני מצטט אותו: כל מי שנותן יד להסתה, למסע המכפיש והאנטישמי, מכל מפלגה שהיא, גם אם בשתיקה, לא יינקה. אנחנו לא נהיה שותפים לאנשים שמוכנים להכפיש ציבור שלם רק בגלל שהוא שונה ממה שהם מכירים.
הוויכוח האידיאולוגי והפוליטי בינינו, אני אומר, לעולם אסור שיגלוש לשנאת הציבור עצמו ולביזוי ולהכפשה שלו, כי הרי ראינו כבר שמילים הופכות למציאות ולהתקפות אלימות כנגד חרדים. העובדה שהמפלגות החרדיות יצביעו בחיוב, ככל הנראה, על תקציב שפוגע באוכלוסייה החרדית, גם באופן פרטיקולרי וגם כחלק מפגיעה בציבור המוחלש בישראל באופן כללי, היא טעות פוליטית ועוול חברתי, אך אינה קרדום לחפור בו שנאה ואיבה. גם לחרדי יש זכות למימוש עצמי על פי תפיסתו שלו, ולימוד תורה אף הוא מימוש עצמי. חיצי הביקורת שמופנים נגד הציבור החרדי מסמאים את עיני הציבור – לצערי גם את עיניהם של חלק מחבריי למחאה – ומעוותים את המטרות שעליהן עלינו להיאבק: שוויון אמיתי, שאין משמעו שוויון של חוסר אלא שוויון של שפע. ולענייננו, שוויון בין החרדים לשאר החברה אסור שייעשה על ידי הפחתת זכויות אלא על ידי הגדלתן, הרחבתן והגנה עליהן, גם הזכויות הכלכליות-חברתיות, כמובן. שוויון אמיתי אינו יחס שווה אלא יחס כאל שווים. ממילא לא שוויון בנטל הוא הפתרון, כי אם נטל בשוויון; הזכות לשוויון במימוש העצמי המביאה בחשבון את ההבדלים שבינינו. לשם כך יש להבטיח שיטה ומערכות שיאפשרו לכל פרט – לחילוני ולדתי, לערבי וליהודי, למזרחי לאשכנזי, לבת ולבן ולכל המתעניין – לבחור באופן עצמאי את מסלול חייו. הענקת הכלים לאדם היא העיקר ולא הפצת שנאה ועוינות.
אך ידידי חבר הכנסת אשר, מחובתי לשאול אותך – – –
אני אודה לך אם תיתן לי עוד דקה. אפשר? דקה. אני אודה לך. תודה.
אך ידידי חבר הכנסת אשר, מחובתי לשאול אותך: בצדק אתה דורש שלא להקים ממשלה המבוססת על שנאת חרדים. הכיצד תוכל לקחת חלק בקואליציה המבוססת על שנאת ערבים, המעבירה חוקים גזעניים נגד ציפור הנפש של הציבור הערבי בישראל ושמטרתה לחסל, פשוטו כמשמעו, את האפשרות לחיות כפלסטיני חופשי? גזענות היא מחלה ממארת שאינה עוצרת באדם זה או בקבוצה אחרת, ולכן יש קשר ישיר וברור בין ההסתה והגזענות נגד הציבור החרדי ונגד הציבור הערבי. במקום לאפשר להסתה לנצח את השכל הישר, עלינו לאפשר לאינטרס המשותף להביס את הפלגנות ולפעול יחד בשותפות למען שיפור תנאי החיים של כלל הציבור, ודאי הציבור המוחלש במדינה. אך זאת לא תצליח לעשות בממשלת דם, גזע ודמעות ובתקציב ניאו-ליברלי אכזרי; זאת אפשר לעשות רק דרך מאבק משותף של הקבוצות המודרות, של השכבות המנוצלות, של ציבור העובדים – יהודים וערבים, חילונים, חרדים, מסורתיים, מזרחים, אשכנזים, גברים, נשים, דרך אחדות גורל של קורבנות השיטה לגווניהם.
2,581 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.