קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני עומדת מעל במה זו במסגרת הדיונים על אישור התקציב, ואני חייבת לומר שאני מתביישת – אני מתביישת שאנחנו מתבקשים לאשר תקציב כל כך אנטי-חברתי, כל כך מנותק מהמציאות היום-יומית של חלקים גדולים מאוד בחברה שלנו, תקציב ללא שקל אחד של תוספת למען הזקנים שכבר מבוגרים מכדי לפרנס את עצמם. אנחנו חיים במדינה שבה יש פנסיה חובה רק משנת 2008, ומה לעשות, יש דור שלם של אנשים שפשוט אין להם פנסיות, והחובה שלנו היא לדאוג להם כדי שיהיה להם איך להזדקן בכבוד.
אתם יודעים, בשבוע שעבר קיימנו כאן, בכנסת ישראל, יום דיונים מיוחד בנושא "והדרת פני זקן". באמת היה יום מאוד מאוד מכובד ויפה, וכולם דיברו ודיברו, אבל כשהיה צריך באמת לעשות משהו ולהביא בשורות לאותם אנשים מבוגרים במסגרת תקציב המדינה – פשוט שכחנו אותם. הממשלה הזו טובה מאוד בדיבורים, בימים מיוחדים; פחות טובה במעשים. אתם יודעים, התקציב הזה הוא גם ללא בשורות למען שורדי השואה. כל ממשלה בעשור האחרון תמיד הביאה איזושהי תוספת תקציבית למען השורדים והשורדות. למשל לפיד, כשהיה שר אוצר, הביא לכך 3 מיליארד שקלים בתקציב; כחלון, כשהיה אז שר האוצר, פעל כדי להכיר גם בזכויות של יוצאי מדינות ערב כשורדי שואה. אני, כשהייתה לי הזכות לפעול מתוך הממשלה, הבאתי גם תקציבי מדינה, וגם גייסנו מיליארדי שקלים בעולם. זו הפעם הראשונה מזה שנים שאין שום תוספת בתקציב לשורדי השואה. כלום. זו בושה גדולה. עכשיו תבינו, אין זמן, אנשים נפטרים בכל יום. הסטטיסטיקה היא מאוד קשה. בכל יום למעלה מ-40 שורדים ושורדות נפטרים. אין לנו זמן אחר לעזור להם, אבל לממשלה הזו ממש, אבל ממש לא אכפת. אגב, ראש הממשלה דרש שהרשות לשורדי שואה תעבור אליו, למשרד ראש הממשלה; הוא דרש לקבל את הסמכות הזו. אמרתי: וואו, איזה יופי, ראש הממשלה לוקח חסות על שורדי השואה, אולי זה יתבטא בכך שהוא סוף-סוף יביא גם תקציבים לעניין הזה, אבל כלום – לקח אליו את הסמכויות, אבל לא עשה איתן דבר, פשוט הזניח את הנושא.
בתקציב הזה לא רק שאין תוספות תקציביות לזקנים או לשורדי השואה, גם אין תקציבים תוספתיים למיגור האלימות במשפחה. כל התופעה הקשה הזו של רצח של נשים בבית שלהן – לא, לא המשיכו לתקצב ולהגדיל את התקצוב הנדרש לתוכנית הלאומית למיגור האלימות במשפחה. אין שם רפורמות להפחתת יוקר המחיה. למעשה, אין בתקציב הזה משהו שבאמת באמת יעזור לציבור הרחב. למעשה, יש בתקציב הזה רק דבר אחד – כספים סקטוריאליים לקבוצות מאוד מאוד ספציפיות שהשלטון הזה חפץ ביקרן. בעיניי, התקציב הזה ממש ממחיש עד כמה אבדה לנו הדרך.
ברשותך, כבוד היושב-ראש, אני עוברת לנושא נוסף. בשנת 2008, בלחץ המפלגות החרדיות במועצת עיריית ירושלים – אז הייתי חברת מועצת עיר, הקמנו את תנועת התעוררות – החליטו לסגור את חניון קרתא בשבת. חניון קרתא שימש מבקרים בעיר העתיקה. זה חניון פרטי, תת-קרקעי, ששימש אנשים שבאו לבקר באזור שהוא אולי הכי תיירותי שיש למדינת ישראל להציע. לא היה כאן שינוי בסטטוס קוו וגם לא הייתה התרסה מסוג כלשהו, פשוט אנשים רצו לנהל את חיי היום-יום שלהם. לכן אז, בשנת 2008, החלטנו לצאת למאבק ציבורי. אז הייתי חברה בתנועת התעוררות, ויש לי הזכות להיות בין המייסדות שלה, והחלטנו שאנחנו נצא למחאה ולא נעצור עד שהחניון ייפתח מחדש. שבת אחרי שבת יצאנו בהמונינו למחות, כיוון שמבחינתנו, חניון קרתא היה סמל לכך שירושלים חייבת להישמר כעיר של כולם, כעיר פלורליסטית, כעיר של "חיה ותן לחיות" – והצלחנו. לא הרמנו ידיים, והצלחנו לפתוח את החניון לשימוש של הציבור הרחב.
המשחקייה בעיר חריש עלולה להפוך לחניון קרתא הבא. שוב, מדובר בצורך בסיסי, בילדים שבסך הכול רוצים לבלות קצת בשבת, בלי להתריס, בלי לפגוע באיש, רק רוצים לחיות את חייהם. שוב, פלגים קיצוניים מגיעים ומטילים אימה, פשוט מטילים אימה על אימהות, אבות וילדים. בלי בושה הם מטילים על האנשים התמימים האלה אימה, אנשים שכל חטאם היה שהם רצו לבוא לקפוץ קצת על טרמפולינה, מה קרה? אני קוראת לראשי המפלגות החרדיות גולדקנופ, גפני, דרעי, לשר לביטחון לאומי בן גביר: תרחיקו את הגורמים הקיצוניים שמפריעים למשפחות לבלות שם בשבתות. העיניים של הציבור הליברלי כולו על חריש. אם גם בשבת הקרובה תהיה הפרעה למשפחות, אתם פשוט תגרמו לכולנו לחלל שבת ולהגיע לחריש כדי להגן על זכותן של משפחות חילוניות ומסורתיות לבלות את השבת שלהן איך שהן רואות לנכון. תעצרו את האירוע הזה בהקדם או שניפגש כולנו בחריש עד שננצח, בדיוק כפי שניצחנו בקרתא. תאמין לי, אני מאמינה בזה – מה רוצים מאנשים שבסך הכול הולכים לקפוץ על טרמפולינה בשבת? אפילו אין בזה בהכרח חילול שבת.
לא, לא בסמיכות. בחריש יש גם חילונים וגם חרדים, מה לעשות?
אין שום הצדקה לתקוף ככה אימהות ומשפחות.
ברשותכם, אני רוצה להקריא לכם קטע שכתב פרופ' יובל אלבשן, שפורסם בספר מקסים שנקרא "אמנה ישראלית". יש פה 75 מאמרים והרהורים על עתיד מדינת ישראל. "ישראליות", מאת פרופ' יובל אלבשן: לפני לא מעט שנים, ברומן הראשון שלי "תמיד פלורה", סיפרתי שכשחייתי בפולין, שאלו אותי זוג חברים מהאליטה האינטלקטואלית של קרקוב איך אני מגדיר ישראליות. אני זוכר שחשבתי על זה דקות ארוכות, גמרתי לשתות את הליקר שאהבתי, ועניתי להם: 4643491. בבת אחת שניהם שאלו אותי: מה זה המספר הזה? זה המספר האישי שלי, המספר שלי כחייל צה"ל. איך זה קשור? שאלה החברה. בשבילי זה מתמצת את כל הישראליות, יותר מכל השירים והמגילות, המחקרים והמניפסטים והספרים שנכתבו ושעוד ייכתבו על ישראל ועל הישראלים. בן זוגה, מחזאי בשם מרזוק, שאל אותי: אתה אומר את זה בעקבות ז'אן אמרי? מי זה ז'אן אמרי? שאלתי וחשפתי את בורותי. אתה לא מכיר אותו? מדהים, זה בדיוק מה שהוא אמר לגבי היהדות שלו. הוא היה מהיהודים האלה שלא ידעו בכלל שהם יהודים עד שבאו הנאצים והודיעו להם. אחרי שהוא שוחרר מאושוויץ, הוא כתב ספר קטן ומבריק, "מעבר לאשמה ולכפרה". אנחנו ממחיזים אותו עכשיו. הוא כתב שם, ואני מצטט מהראש, אז תסלחו לי אם אני לא לגמרי מדויק: מרזוק נעמד עם כוס וודקה ביד וקרא בקולו העמוק שהדהד בחדר כאילו הוא חזר אלינו מכל עבר, מסרב להיבלע בקירות שמסביב: על אמת ידי השמאלית חקוק המספר מאושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. כשאני אומר "יהודי", אני מתכוון בכך לכל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר מאושוויץ. לא הכרתי את אמרי ואת האמירה הזו שלו, ואני זוכר שכשמרזוק דקלם אותה, נרעדתי. אחרי כמה דקות של שתיקה, אמרתי: אבל כל ההבדל שבעולם מקופל בשוני בין שני המספרים שלנו. המספר שלו היה סמל לחולשה – שלי סמל לעוצמה; המספר שלו נועד להשפלה, ושלי – מקור לגאווה. אני לא בטוח שיש באמת הבדל, הכול עניין של פרספקטיבה, ענה לי מרזוק.
מאז שקיבלתי את הפנייה מהאורחים שביקשו שנכתוב את הספר הזה על הישראלים, איני מפסיק לחזור אל השיחה ההיא ולעבד אותה ביני לביני. אני מנסה להבין מה הקשר בין התשובה האינטואיטיבית שלי לבין ההגדרה המדויקת של הישראליות, ומה משמעותה לגבי כל מי שלא נושא מספר אישי של שירות בצה"ל, בעיקר אזרחים ערבים וחרדים; האם הוא מודר מהישראליות? מה זה מלמד על הקשר בין הישראליות ליהדות ועד כמה הן חופפות זו את זו? זו אינה הפעם הראשונה שבה אני מתלבט בשאלות אלה, שהתשובות עליהן מקרינות על האמנה החברתית שכל כך דרושה לנו. כשלקחתי חלק בניסוח של מגילת הייעוד המשותף של העם היהודי, נתקלנו בסוגיות דומות. שאלנו את עצמנו מה הקשר כיום בין היהודים שנמצאים בישראל לאלה שמחוצה לה, ומה הקשר בין היהודים שחיים בישראל לבין כל בני אברהם ושרה והגרים שנלוו אלינו במהלך הדורות ושחיים איתנו עתה.
אני חושב שהתשובה שמצאנו אז באשר לאמנה של בני העם היהודי בעולם ובישראל נכונה גם לשאלה שנמצאת בליבו של ספר זה. התשובה נשאבת מספר הספרים, אותו ספר שהקנה לאנושות כולה את האמונה בכבוד האדם שנברא בצלם, את הערבות ההדדית, שמחייבת דאגה לשונה ולמוחלש, את החובה המוסרית להילחם על חירות, שוויון וצדק לא רק של עצמך אלא גם של זולתך ואת חשיבות הקהילה, הלימוד וריבוי הדעות והפרשנויות טרם הגעה להסכמה משותפת. במילים אחרות, אמנת החיים הישראליים המשותפים חייבת להתבסס על חזון חברת המופת שדורש מאיתנו התנ"ך, חברה שיתברכו בה כל משפחות האדמה.
ברשימה קצרה כזאת מובן שלא ניתן להקיף את כל עקרונות חברת המופת שצריכים לעמוד במרכזה של האמנה הישראלית החדשה, ואף לא מקצתם. אתייחס רק לאחד מהם, שקשור לשיחה שבה נפתחה הרשימה: עקרון התרומה. אחד הדברים שאני גאה בהם במיוחד בכל הקשור להיותי יהודי, הוא תרומת העם היהודי בכל הדורות כמעט למדע, לרפואה, לטכנולוגיה ולרוח האדם. מדינת ישראל ממשיכה בכך ומסייעת למדינות רבות בעולם בנושאים אלה. יש להבטיח שזה יהיה האתוס המכונן גם בעתיד. לכן, בבסיס האמנה בין כל חלקי החברה נדרש לעמוד עקרון התרומה. כל אחד מהאזרחים, בלי הבדלי דת, גזע או מגדר, ערבי כיהודי, חרדי כחילוני, יידרש לתרום את חלקו לחברה כולה. זה הבסיס. יהיה מי שיתרום בזה שהוא יתגייס לשירות בצה"ל ובהגנה על הקיום הפיזי של החברה, ויהיה מי שיתרום בדרך אחרת לשגשוגה של החברה ולהתפתחות שלה בדרך שתגשים הלכה למעשה את הציווי היהודי לרפא עולם שבור, כפי שהגדירו הרב יונתן זקס, עליו השלום, בספרו "לרפא עולם שבור".
מעצם טבעו נושא עקרון התרומה נושא עיניים לעתיד, הוא מכוון כל-כולו לבנייה של חברת מופת. שותפות שתתבסס עליו תאפשר לנו לדלג מעל מחלוקות העבר ומעל שנאות הצדק ההיסטורי שלעולם לא ייפתרו אבל ימשיכו לשסע בינינו וישאירו את החברה הישראלית מפוערת ושונאת. בהקשר זה מימוש עקרון התרומה יתרום לתהליך התיקון הפנים-ישראלי ויסייע לצמצום הפערים בין המגזרים השונים ולמיגור האי-שוויון בין יהודים לערבים. עיקרון זה גם יאפשר להגביר את תחושת השייכות והשותפות בין המגזרים הניצים.
למעשה, זה בדיוק מה שקרה לי ולחבריי בשירות הצבאי אי שם בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. באנו חוששים, מלאי סטיגמות ורוויי שנאות מקצוות שונים, ונהפכנו ליחידה אחת שעסוקה בתרומתה להגנת העם. הכרנו והתקרבנו, לא נעשינו דומים ולא הסדרנו את כל המחלוקות בינינו. המתחים נותרו וכך גם חלק מהפערים, אך התרומה המשותפת הפכה את כל אלה למחלוקות ולכעסים – –
אני כבר אסיים. – – ולכעסים בין שותפים, ולא ליריבויות דמים בין אויבים. זה קרה לי בצה"ל, זה קרה לי בעמותות הרבות שבהן עבדתי לצד חרדים וערבים, וזה קורה לרבים בחברה האזרחית בבתי חולים ובכל מקום שבו עובדים זה לצד זה ערבים ויהודים, חרדים וחילונים, כשכולם תורמים יחד לטוב המשותף.
הלוואי שנגיע לחזון אחרית הימים הזה. תודה רבה.
לא, אבל נראה לי שאמנה ישראלית היא מה שאנחנו הכי צריכים בימים אלה בחברה שלנו.
1,604 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.