קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. שרים – יש פה שר? אה, הינה, יש, שר החוץ פה. חילי, עשית פה פיגוע עכשיו. היית צריך לדבר עוד 17 דקות.
לא, זו לא טעות. אנחנו בסדר. כנראה ניסית לקצר. טוב, בסדר. אני אמלא את החסר, הכול טוב. אנחנו בדיוני התקציב, אדוני היושב-ראש.
אה, רגע. סליחה, אני צריכה את הטלפון שלי. חבר הכנסת פורר, ברשותך, אתה יכול להביא לי את הטלפון שלי? הוא בתיק השחור שם, במקום שלי. אני צריכה איזשהו נתון. תודה רבה.
קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר איתך על צבא ההגנה לישראל.
אני אדבר למיקרופון, אבל אני רוצה לדבר על צבא ההגנה לישראל, ואני כן אדבר אליך. אתה לא חייב לענות לי. אבל אני שמעתי איפשהו שאבא שלך היה לוחם מצטיין בצה"ל, והאמת היא שהרגשתי גאווה, באמת. הלכתי ובדקתי, והיה לי מאוד מעניין. כי הנרטיב היום הוא שהחרדים לא משרתים בצה"ל, או שלא רוצים לשרת בצה"ל – או שזה משהו נגד הדת או שזה משהו שהוא לא מקובל בחברה החרדית – ואבא שלך, מנשה אייכלר ז"ל, לא רק שהוא שירת כצנחן, הוא גם היה פעיל בלח"י, זאת אומרת הוא היה בן אדם ציוני עוד לפני קום המדינה. וזה לא הפריע לו גם ללמוד במוסדות בעלז. אני מאמינה שאבא שלך – – –
יופי, מצוין. כתוב במקורות – – –
אז אני טעיתי קצת, אבל הוא היה ציוני נלהב אם הוא היה בלח"י, אם הוא היה עם צנחנים, אם הוא הראה להם את הדרך. הוא גם היה איש דתי.
זאת אומרת שאין סתירה בין הדברים. הדוגמה הזאת מראה לנו שאפשר גם וגם, וזה לא מוריד מערכך כבן אדם דתי או חרדי. להפך, זה רק מראה שהגנת המולדת היא ערך עליון. ואני באמת הרגשתי גאווה. ואתה יודע, הלב התמלא בשמחה, כי על זה גדלת, את זה למדת. הינה, עומד פה חבר הכנסת בוסו – אם אני לא טועה, גם אתה עשית שירות צבאי מלא מלא, נכון?
יופי, מצוין. אבל זה תרם לך משהו? זה עשה לך משהו? שמעתי שחבר הכנסת משה ארבל, עכשיו שר הפנים, גם הוא עשה שירות אחרי שכבר היה נשוי ועם ילדים, והלך לפרקליטות צבאית. בואו, חבר'ה. באמת, לא בהתרסה, לא באצבע בעין. הינה, שומר מצוות, הכול טוב. הוא בן אדם מאמין, הוא לא חילוני, רחמנא ליצלן, ועדיין – עשה את השירות הצבאי. אתה בעצמך אמרת שאבא שלך היה בן אדם מאמין. אבל אם זה לא מספיק, כולנו בכנסת יודעים שחבר הכנסת אורי מקלב, שלא רק שהוא נקרא על שם דודו שנפל ביום העצמאות – תבינו, דוד שלו נפל ביום העצמאות, במלחמת העצמאות. תסתכלו על המשפחה – קרוב משפחה שלו היה הרמטכ"ל השלישי של מדינת ישראל. אתם מבינים איזה פוטנציאל זה? אולי הנכד שלך יהיה הרמטכ"ל שלנו. באמת, אני לא מזלזלת, אני לא מתריסה. זה טוב. אפשר גם וגם.
ואני באמת לא רוצה בכפייה. אם מישהו מרגיש שמסיבות שלו זה לא מתאים לו כי לא מסתדר, החברה החרדית יודעת לתמוך ולתרום רבות, והשירות האזרחי, השירות הלאומי, הם הפתרון. חוץ מזה שזה יתרום לחברה, זה יתרום להרגשה של ביחד. זה גם תורם לאנשים עצמם. דרך השירות הלאומי אפשר לרכוש מקצוע, אפשר לקבל מיומנות לחיים. זה טוב. אז למה ההתנגדות הזאת? למה אנטי כזה?
כי יש משהו מאוד פשוט: כשהטילים, חבר הכנסת אייכלר, נופלים לנו על הראש, ונופלים מסבב לסבב, מה אפשר להגיד? החמאס לא בודק אם זה יהודי שומר מצוות, אם זה חצי יהודי, אם זה חילוני, אם זה משהו אחר. הם נופלים על כולנו ביחד, כי הם לא עושים את ההבדלים האלה. האויבים שלנו לא מבדילים בינינו, בין חילונים, חרדים, מסורתיים או חצי יהודים – איך אתם אומרים את זה? לפי ההלכה או לפי משהו אחר. זה על כולנו, ואת זה צריך להבין. כשאנחנו הולכים לבית החולים כדי לקבל שירות או בדיקה או משהו יקר מאוד, MRI – מדובר בפרוצדורות יקרות – כולנו יושבים יחד, אחד ליד השני, באותו התור, כי בסוף כולנו רוצים לקבל את השירות הזה. אבל על מה כולנו מדברים? על כמה זמן זה לוקח: חיכיתי חצי שנה, חיכיתי כמה חודשים, נסעתי למקום רחוק. ולמה זה קורה? כי יש מחסור בתקציב, כי כל מכונה כזאת עולה מיליוני שקלים. כולנו צריכים להתגייס בשביל זה, כדי שיהיה לנו MRI זמין, כדי שיהיה לנו ביטחון זמין, כדי שיהיו לנו מיסים לחינוך, שיהיו לנו מיסים לרווחה, כדי שלא נצטרך בכל פעם לחפש שקלים לניצולי שואה – אתה יודע, לדברים הבאמת-אמיתיים. אנחנו חייבים לדאוג למי שלא יכול לדאוג לעצמו – לאנשים מבוגרים, לילדים, שהם חסרי יכולת לדאוג לעצמם, לאנשים חולים.
אבל על כל אחד מאיתנו לשאת בנטל, אם זה בעבודה, אם זה בשירות הצבאי, אם זה בשירות לאומי, כי אף אחד חוץ מאיתנו לא יעשה את זה. כבר למדנו שהכסף לא נופל מהשמיים ולא גדל על העצים. אין פתרון אחר. אפשר לדבר על מי דופק את מי, מי חי על חשבון מי, אבל אין פתרון אחר, כי לכל אזרח ישראלי יש זכויות, אבל יחד עם הזכויות יש לו חובות, והחובות האלה הם דבר בסיסי. אפשר וחובה לשלב את ערך לימוד התורה – וללא ספק זה חשוב, אני לא מזלזלת לשנייה – עם הפרנסה העצמית. בלי לחם אין תורה. אי-אפשר. ככה זה עובד.
אתה יודע, אני גדלתי על משהו שסבא וסבתא שלי, זיכרונם לברכה, לימדו אותי: אסור לבקש נדבות ואסור לבקש תרומות וצריך לבנות רק על כוחות עצמנו. ולא היינו משפחה עשירה. חיינו, אתה יודע, עם כבוד עצמי פנימי, מה שנקרא. זה משהו שהוא פה, לא בחפצים. אבל סבא שלי תמיד עבד; כבר יצא לפנסיה ועבד, ואמר תמיד שזה מה שמחזיק את הבן אדם בחיים. והעניין של הלימודים וההשכלה בכלל לא היה שאלה, זאת אומרת, בתור ילדה לא שאלו אותי אם אני אלמד באוניברסיטה; השאלה הייתה מה אני אלמד, זאת אומרת זאת הייתה המשוואה, ולא בגלל שהם היו סנובים – הם הבינו שמזה באה הפרנסה, כי אחר כך מזה נוכל להתקיים, להתפרנס. אתה יודע, השיח היה על זה שצריכים בכלל להיות רופאים, כי כולם צריכים רופא, כי בסוף גם בשלום וגם במלחמה לרופא תמיד יש מה לאכול. אגב, זאת האמת. מצטערת שלא הקשבתי להם אז.
לשם אני חותרת, כי תסתכלו על החברה שלנו – כולם רבים עם כולם, כולם נגד כולם. המספרים מדברים בעד עצמם. אנחנו לא נוכל להתקיים ככה, כי בסוף גם חילונים, גם מסורתיים וגם חרדים רוצים מערכת בריאות טובה, ומערכת בריאות טובה עולה הרבה מאוד כסף. אין פה משהו אחר, אלה הכללים בחיים. ורוצים ביטחון, שגם הוא עולה לנו כסף, ואנחנו צריכים ידיים עובדות בביטחון. אין תחליף לחומר האנושי. אפשר לבנות פה רקטות ומערכות וכל מה שאתם רוצים, אבל צריך חומר אנושי, בני אדם שיפעילו את זה. זה המשאב הכי יקר. אתה יודע, עם כל הכבוד, למדע אין תחליף. וכל הזמן השיח הוא זה נגד זה נגד זה. אני ממליצה, אני מבקשת: תעשו שיעורי בית פנימיים. נתתי לך דוגמאות של חבר הכנסת אורי מקלב ושלך – היה אפשר אחרת.
אחר כך, תן לי לסיים ברוח הדברים האלה. אגב, אני גם קראתי סטטיסטיקה על מה הייתה החברה החרדית בקום המדינה. זה היה אחרת – החברה החרדית הייתה חלק אינטגרלי. אגב, הערך של מספר ילדים מאוד גדול התחיל רק בשנות השבעים. אם אני לא טועה, הממוצע היה משהו בסביבות שלושה ילדים למשפחה חרדית.
תראה, אנחנו נתווכח על זה, המספרים – – –
לא נתווכח. אני ראיתי על זה מאמר מאוד רציני של חוקר מאוד רציני, על מה היה בחברה הישראלית עם קום המדינה. אני באמת חושבת – אני אימא לשניים מבחירה, כי אני יודעת שלרמה שאני רוצה – זה מה שאני יכולה ורוצה לתת לילדים שלי. זה מה שאני מסוגלת.
בסוף אני באמת חיה מתוך עיקרון שלפיו אדם אחראי לעצמו, לא מלמעלה, לא מהצד, לא משום מקום אחר. לכולנו יש אחריות לילדים שלנו, להורים המבוגרים שלנו, למה שאנחנו. אני לא מדברת על מקרים סוציאליים ועל דברים כאלה, אני מתכוונת ככלל. בסוף החינוך של הילדים שלי הוא האחריות שלי; ההתנהגות שלהם היא האחריות שלי; מה שהם הוא האחריות שלי; מה שאני יכולה לתת להם או מה שאני לא יכולה לתת להם – גם זאת האחריות שלי. ככה אני מתנהלת בחיים.
נושא נוסף שמאוד מאוד מטריד אותי וכואב לי הוא נושא שכרגע כולנו רואים בכותרות: מצב הנשים בישראל. ושוב – צריך להגיד פה ביושר, זה לא מיינסטרים של החברה החרדית, ממש לא. אלה פלגים קיצוניים, אלימים, אנרכיסטיים, אבל הם מצליחים – השר אלי כהן, עם כל הכבוד, אנחנו לא רואים אותך הרבה, אז לפחות תכבד אותנו בנוכחותך.
לא, אתה כל הזמן טס לחו"ל, אז גם בחולון אני לא יכולה לראות אותך, זה בסדר.
אפשר להגיד שאלה באמת הפלגים הקיצוניים, האלימים והלא-מייצגים. אנחנו כולנו רואים מה קורה בחריש: עיר מעורבת – יש חברה חילונית, יש חברה חרדית. בסדר גמור, אלו יחיו איך שהם רוצים ואלו איך שהם רוצים. לא. מפריע להם שהמשחקייה פתוחה בשבת. באמת, מותר לי להביא את הילד שלי למשחקייה בשבת, זו זכותי. מותר לך לא להגיע לשם, זאת זכותך. אבל למה אנחנו צריכים לראות את האלימות ואת גועל הנפש הזה? בשבת האחרונה שברו שם יד לגברת שהעיזה לבוא לשם. איזה מין דבר זה? אז מה אומרים לי? לא, אלה הפלגים הקיצוניים, הם לא מייצגים. אני באמת דורשת מההנהגה החרדית, מהרבנים הראשיים שלנו, לדבר בקול ברור וצלול וחזק נגד אותם אנשים אלימים, נגד אותם קיצוניים, נגד תולדות אהרן וכל החסידויות האלה. די. בשתיקה שלכם אתם מצדיקים אותם. בשתיקה שלכם אתם מאפשרים את האלימות הזאת. אז שוב אמרו לי: בחריש זה קיצון.
עכשיו היה גם אירוע בבית שמש. שוב קיצוניים הוציאו פלייר על ילדות. לילדות אסור להסתובב בשבת ברחוב. שישחקו במגרשים סגורים, בחניות ושלא יראו אותן. למה? כי זה מפריע לגברים ללכת לבית הכנסת. כבר לא נשים – ילדות. זה כבר גובל בפדופיליה, באמת, תחשבו על זה. שוב לא שמעתי לא גינוי, לא איזושהי תקיפה רצינית וחזקה ממובילי דעת בחברה החרדית. אז אי-אפשר לצרוח בכל פעם: זה לא אנחנו, זה הם. תצאו נגדם. הם עושים שם רע לחברה החרדית כולה. אותו דבר בירושלים. בירושלים אנחנו ראינו כל הזמן התפרעויות של קיצוניים ואנרכיסטים, ומה שמענו? לא, אלה לא אנחנו, אלה לא חרדים, אלה הפלגים הקיצוניים. ושוב, לא שמעתי שום גינוי ושום מילה נגד. ובאשדוד לא נתנו לנשים – הינה טרופר. אתה אוהב לדבר על ביחד? זה ביחד, זה מה שאתה רוצה. זה ביחד, זה הפרצוף המכוער הזה של ה"ביחד", ואם לא נטפל ב"ביחד" הזה, לא יהיה "ביחד". באשדוד לא נתנו לנשים לעלות לאוטובוס, כי אמרו שאלה קווים מיוחדים לבחורי ישיבות. נו, די, חבר'ה, די. מצד אחד החברה החרדית אומרת: מגיע לנו, אנחנו חלק, ואנחנו רואים את זה בתקציב; מצד שני היא בונה לעצמה גטאות. מה זה הדבר הזה?
אני מאוד מאוד מוטרדת ממצב הנשים בישראל, ואם אתם בתום לב ובאמונה שלמה מתנגדים לקיצוניים האלה, לאלימים האלה, לאנרכיסטים האלה, תצאו בקריאה אמיתית, שהציבור כולו – שהרבנים מובילי דעת הקהל מתנגדים, כי אפשר להתנגד בשקט ולהגיד פה במסדרונות: הם לא שלנו, אבל תעשו את זה כך שכולנו נבין את זה. הרב אדלשטיין, למשל, כשצריך הוא יודע להגיד את הדברים. גדול הדור. הרבנים הראשיים, כשצריך, הם יודעים להגיד את זה. אז אני באמת מצפה לשמוע אותם בגינוי חריף מאוד נגד אלימות כלפי נשים ונגד החברה הישראלית כולה, כי אי-אפשר להמשיך ככה. כי דברים כאלה בסוף פוגעים בחרדים, והם גורמים לתגובה, תגובה חזקה שכנגד.
ולבסוף, אני רוצה לדבר על הנושא השלישי. עכשיו אברך יקבל קצבה חודשית של 1,200 שקל, ולפי מה שאנחנו שמענו, לפי ההסכמים החדשים הוא יקבל 2,000 שקל מענק חד-פעמי. סטודנט שישרת לרוב משלם על הלימודים שלו, גם עובד כדי לממן את עצמו, ולא קיבל. אפס. נאדה. גורנישט. כלום.
אני רוצה להגיד לך שהציבור שלומד, משלם מיסים, משרת בצבא ובמילואים, הוא כרגע סוג ז' במדינת ישראל, במדינת ישראל 2023.
וזה עצוב, זה עצוב, וזה לא יכול להימשך ככה. אני מדברת על הקצבאות ועל הסטיפנדיות האישיות לבן אדם כפרט, אני לא מדברת על מוסדות לימוד. עדיין בן אדם שלומד, סטודנט, הוא משלם עבור הלימודים, הוא גם מפרנס את עצמו, עובד בכל העבודות המזדמנות. ואגב, יש סטודנטים נשואים. אתם רוצים שוויון? אתה יודע, בוא נלך על שוויון: כל בחור ישיבה כמו סטודנט; כל אברך כמו סטודנט נשוי עם ילדים. זה יהיה שוויון. אחרת זה ביזה. תודה רבה.
1,928 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.