הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היו"ר. כנסת נכבדה, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל את כמות הדברים שהלב שלי רוצה לזעוק ורוצה להגיד כאן בכנסת הזו, לספר, לחוות יחד איתכם; גם את העוצמות שיש מחוץ לכנסת, גם את הזעקה של האנשים שעושים מעשים שהם לא דמיינו לעצמם אי-פעם שהם יעשו. בני אדם נורמטיביים – וכולם בחוץ אנשים נורמטיביים, בלי יוצא מן הכלל – לא דמיינו שהם יגיעו לסיטואציה שבה הם יעזבו את המשרד, יעזבו את העבודה, יאזקו את עצמם, ישימו את עצמם בסיטואציה מול שוטרים, מול הכנסת, ויגנו בגופם על הדמוקרטיה.

כן, אני מסתכלת עליכם, אוהבת אתכם, מעריצה אתכם. אוהבת אתכם ומעריצה אתכם.

ואנשים שצועקים כאן, הם אנשים אטומים, אטומי לב - -

- - גם אטומי שכל וגם אטומי לב. אלה האנשים האלה.

לא סתם הם אטמו את הכנסת. הכניסה לכנסת חסומה, לא רק מסביב על ידי האזרחים, אלא גם על ידי ההחלטות של הכנסת.

לא יכולתי להיכנס כמעט באף דלת, רק דלת אחת פתוחה. ממה כולם מפחדים?

רק לצעוק, רק לנבל את הפה, רק להיות מפוחדים הם יודעים, ובורחים מהמליאה.

זאת תמונת הניצחון: בורחים מהמליאה. ואדוני - -

- - אני גאה, גאה שהחולצה שלי מלוכלכת מהמכת"זית. גאה, גאה מאוד שיכולתי להיות שם ולעצור לרגע אחד את המכת"זית.

כן, אני גאה שהייתי איתם ביחד - -

- - דבר שאתה לא עשית. גאה שאני חלק מהמחנה הזה, הדמוקרטי והליברלי, זה שלא מוותר, זה שלא מפחד - -

- - זה שלא נכנע – גם לצעקות שלך, אדוני, שבא כאן בשביל מגזר אחד קטן ומצומצם, שעושה כאן עכשיו שפטים בדמוקרטיה של מדינת ישראל; פשוט מוכר את כל ערכי היסוד של מדינת ישראל, עכשיו, לשחיתות; מוכר את זה מפחד, מוכר את זה לאנשים שלא יודעים מהי ציונות אמיתית ומהי דמוקרטיה, מהי אחווה, מהי שותפות גורל, ומהי האחריות - -

- - האחריות לעתיד של כולנו, גם שלך, גם של החרדים וגם של הערבים וגם של להט"בים.

תראה לי את האישה שנמצאת אצלכם במפלגה, אני רוצה להכיר אותה. אה, לא, תראה לי את המוסלמי. אה, גם הוא לא נמצא? אז אולי את הלהט"בים? אוי, איזו מפלגה סקטוריאלית, עלובה, שבאה ורוצה לעשות פה שפטים ביסודות של מדינת ישראל. ואתה מעז לעמוד כאן ולצעוק? בושה לך, אדוני.

וזה מצטרף לשאר הדברים שאנחנו שמענו כאן בחצי השנה האחרונה. איזה מילים. איזה מילים של פחדנות, של מוגי לב, של תת-רמה. מה לא שמענו כאן, גם פה בכנסת, וגם במכתבים האיומים.

"מופקרת", "מופקרת" הם קוראים למנכ"לית רשות החברות. "סכנה לביטחון המדינה", הם קוראים ליועצת המשפטית שלנו. "מוגלה" ו"נפולת", "לכו לעזאזל" הם קוראים לטייסים שלנו, ו"אנרכיסטים" לכולנו הם קוראים.

אנחנו האנרכיסטים, אנחנו? אלה שצועקים, אלה שלא מבינים דמוקרטיה מהי, אלה שעושים הכול כדי שלא יהיה פה שוויון במדינת ישראל, אלה שבוקעים בכל היסודות שלנו – הם האנרכיסטים האמיתיים, הם עושים כאן את ההפיכה המשטרית, הם המהפכנים האיומים. אנחנו מגיני הדמוקרטיה, והם רוצים להכניס אותנו לכלא. חוצפה שאין כדוגמתה.

את היועמ"שים הם רוצים להכניס למכלאות. "חבלן ראשי" הם קוראים ליועץ המשפטי של משרד האוצר. לא תגיעו בחיים לקצה של מה שהם תרמו למדינת ישראל ביכולות שלהם, בחוכמה שלהם, בהגנה שלהם, בכל מה שהם עשו כאן עד היום. שמרו על עמוד השדרה של מדינת ישראל. כן, אני מעריצה, כן, אני מצדיעה – לא רק לאנשים שנמצאים שם בחוץ, גם לכל שומרי הסף שלנו ולכל שדרת הפיקוד ושדרת הפקידות הבכירה של מדינת ישראל, שאוכלת מכם השפלות, הקטנה, ביזוי. מי אתם שתתנהגו ככה? חוצפנים.

זאת לא דמוקרטיה תוססת, אדוני הנשיא. לא, זאת לא דמוקרטיה תוססת. מדובר כאן על משהו אחר. זה אירוע אחר לחלוטין. הינה המעשים שלהם: מעל 200 חוקים – 200 חוקים, לא פחות – נגועים בשחיתות, מופקרים, נוגדי מוסר וסותרי דמוקרטיה, מעמיקים את האפליה ופוגעים בערכי הציונות. ביטול של עצמאות של גופים שהם חלק – איברים ממדינת ישראל – ששמרו על המדינה במשך כל כך הרבה שנים: רשות החברות, הרשות למעמד האישה, בתי המשפט ועצמאותם, התקשורת, הדואר. מה כל הדברים האלה? ההיסטוריה תשפוט אתכם על המעשים הרעים והיהירים שלכם, וכן, גם על הדרך שבה אתם עושים את זה: הכוחנות, החמדנות, הכבוד המזויף הזה, שבו אתם כאילו מתהדרים. זאת הממשלה שאתם מתהדרים בה, שהיא גולת הכותרת של הזהות היהודית? ככה נראית הזהות היהודית? אז מה אני, מה כל האנשים האלה בחוץ? לא יהודים בעיניכם? איזה ביזיון.

אתמול היה רגע שנצרב. לפעמים יש תמונה אחת שנצרבת. היו הרבה כאלה בחצי שנה האחרונה. אתמול, כשהתקיימו שתי ההפגנות זו מול זו, בירושלים ובתל אביב, היו הפגנות מאוד מאוד חשובות, שתיהן. נותנת כבוד. אבל הייתה שם תמונה אחת שנחקקה לי כך בראש: חלק מהמוחים בתל אביב עלו על הרמזור – על איזשהו תמרור שהיה שם – והחליפו את שלט הרחוב או "כיכר הדמוקרטיה", שתלה ראש העיר אחרי 29 שבועות של מאבק נחוש. תלו במקום "הדמוקרטיה" – "הרפורמה". זה היה מאוד סימבולי. מאוד סימבולי למחוק בגסות, בבריונות ובכוחנות מילה שלא אמורה להיות עליה איזושהי מחלוקת. דמוקרטיה – גם אתם נלחמים על הדמוקרטיה, אז מה אתם מורידים את הסמל? זאת מילה שאתם אמורים להסכים איתה. אבל החלטתם להוריד אותה, כי מבחינתכם הרפורמה היא תחליף של הדמוקרטיה. וכל זה איפה? בעיר הליברלית העברית הראשונה, העיר היחידה אולי בישראל שמקבלת את כולם, את כולם – יהודים וערבים ולהט"בים וגם פליטים ודתיים וחרדים, ונושאת בגאון את הדגלים של שוויון וחירות.

אבל אתם רוצים רפורמה, לא דמוקרטיה, לא שוויון ולא חירות. זאת לא דמוקרטיה במלואו מובן המילה. זו דמוקרטיה שהתהוותה והושטחה, זו דמוקרטיה שבה מבחינתכם הרוב קובע – רצון העם. ניצחנו – איזו מן שטחיות זאת? מה קרה לכם? איך יכול להיות? איפה כל הדמוקרטיה המהותית, שכולם יודעים מהי? דמוקרטיה שלא קיימת ברוסיה, בפולין ובהונגריה, אבל זאת הדמוקרטיה. לא סתם ביידן שולח יום אחרי יום אזהרות למדינת ישראל: חברים, התבלבלתם.

הרבה שיעורים למדתי בחצי שנה הזו. הרבה מאוד. לפעמים אני כמעט מצטערת שלמדתי כל כך הרבה שיעורים – על שבריריותה של הדמוקרטיה, על התהום שפעורה בין הציבור הליברלי לציבור לאומני ומשיחי. למדתי שגדל פה דור – ואני אומרת את זה בבכי ובכאב – דור שגדל פה, וכן רוצה כוחנות, ופשיזם אפילו, והוא אלים. אני גם בוכה על הציבור שלנו, שהרבה מאוד שנים נרדם בשמירה, היה עסוק בדברים אחרים – בקריירה, אולי אפילו בחיים הטובים. נרדמנו וחשבנו שיהיה בסדר, ונהיה ממלכתיים, ונפנה את הלחי השנייה, ונגלה אחריות, והכול יהיה בסדר. והינה, הכול ממש ממש לא בסדר. אז מרוב שאנחנו התעסקנו בחצי שנה האחרונה במילים יבשושיות ואפורות, שהבעירו, ובצדק, את המדינה – ביטויים כמו: עילת הסבירות, פסקת ההתגברות, ועדה לבחירת שופטים – בדקות הספורות שנשארו לי, אני מרגישה את הצורך להזכיר את המהות, החלום והחזון, לטובת הדמוקרטיה המוסרית והיהודית האחראית, על שבעת ערכיה – משטר דמוקרטי מופתי של משמר כבוד האדם, שוויון, צדק והגינות, עם לאומיות יהודית מופתית, של אחריות עצמאות וחתירה לשלום. כולנו מצביעים ברגליים, בידיים, והלב שלנו נוהה אחרי הגשמת העקרונות האלה של מדינה מוסרית דמוקרטית ליברלית מהותית, בעלת משטר מוסרי, שכבוד האדם ביסודו וזכויות האדם במרכזו. החזון והמהות שלנו אינם מוותרים על עיקרון מדינת הלאום של העם היהודי האחראי – מדינה בעלת אחריות לגורלם של בני ובנות הלאום היהודי בעולם, עם אחריות מתמדת לכל תושבי המדינה, ובהם כל הלאומים החיים בארץ.

אנחנו מאמינים בשוויון מהותי, ביחס המדינה אל כל אזרחיה באשר הם אזרחים, בלי הבדל גזע, דת ולאום, מגדר או מעמד כלכלי; שוויון ביחס הכללי, בזכויות, בהגנות, בחובות ובשותפות. אנחנו מאמינים בצדק ובהגינות, כי הם העקרונות לארגון החיים המשותפים של כלל האזרחים; חיים של אלה בצד אלה של בני האדם בעלי ערכים, מסורת ורצונות שונים, בממלכתיות ולטובת הכלל. ואנחנו מאמינים שאחריות מדינת הלאום היא להיות מדינה הנושאת באחריות לקיומו של הלאום ולשלום לכל אחד מבניו ובנותיו ואחראית לכל יהודי התפוצות בני הלאום, בד בבד עם האחריות לגורלם של כל תושבי המדינה ובהם בני המיעוטים השונים החיים בה; עצמאות בן מדינת הלאום, העומד ברשות עצמו, במדינתו הריבונית, ומקיים חיים מלאים מתוך אחריות לכל ממדי החיים של אזרחי המדינה.

ולסיום, חובה עלינו לדבר על שני דברים: שלום וחברת מופת. חברת מופת חייבת להלל ולשבח, לטפח ולקדם את התכונות הטובות של חבריה: אומץ, אחריות, יושרה, מקצועיות ונדיבות; ולקדם ולטפח את התרבות, את המדע, את הטכנולוגיה, הכלכלה וההשכלה. מדינת הלאום רוצה בטובת בניה ובנותיה, בתוך כך היא מקיימת "סור מרע ועשה טוב", ובמיוחד סור מסכנת המלחמה ובקש שלום בין העמים והלאומים.

אלה עקרונות המדינה. החלום שבעבורו אנחנו נלחמים. אנחנו מוכנים להקריב, לפעול ולחיות. זה החלום, אחריו אנחנו נרדוף. הממשלה הזו היא שברו, אבל אנחנו לא נפסיק. תודה רבה.