הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא הופתעתי מהאופן המיידי שבו דחה הליכוד את הצעת יושב-ראש ההסתדרות בצוהריים, כשם שדחה באופן מיידי את הצעתו של יושב-ראש המחנה הממלכתי בני גנץ מיום רביעי בערב האחרון, כשם שדחה באופן מיידי את מתווה נשיא המדינה בחודש מרץ. נתניהו נחוש לבצע הפיכה משטרית במדינה, לרסק את האיזונים והבלמים בשיטת המשטר שלנו, וזה הדבר החמור, אדוני היושב-ראש: הוא מוכן להמר באופן בלתי נתפס על האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל. הלכידות החברתית שלנו, היחסים עם בעלי הברית הטובים ביותר שלנו בעולם, הביטחון שלנו, הכלכלה שלנו – כל אלה, למרבה הצער, כבר נפגעו וייפגעו באופן קשה, אם החוק לביטול עילת הסבירות על נבחרי ציבור יעבור מחר.

אני ראיתי לפני כמה רגעים מסמך שהופץ על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי שנושא את הכותרת הבלתי-נתפסת: צבא העם בסכנת פירוק, עם קריאה לעצירה מיידית של החקיקה. קראתי היום את אגרת הרמטכ"ל מהבוקר, ואני ממליץ לכל אחד לקרוא אותה. האחריות שלנו לכשירות וללכידות – אני מסכים עם כל מילה, גם על הסדקים המסוכנים, גם על חשיבותה של הכשירות והלכידות בזמן מחלוקת, דווקא בזמן מחלוקת. הרמטכ"ל באגרתו כותב משפט שהיה אמור לצמרר כל אחד מאיתנו כישראלי, ואני מצטט: "אם לא נהיה צבא חזק ומלוכד, לא נתקיים כמדינה באזור".

ביוזמת הרמטכ"ל לשעבר, חברי רב-אלוף במיל' חבר הכנסת גדי איזנקוט, פנינו ביום שישי, שבעה מחברי ועדת החוץ והביטחון, ליושב-ראש יולי אדלשטיין, וביקשנו כינוס דחוף של הוועדה בנושא הפגיעה החמורה בכשירות צה"ל. ביקשנו לזמן את ראש אמ"ן, את מפקד חיל האוויר, את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון לדיון זה, והיום שבנו ופנינו. עד כה לא נענינו. אני מתקשה להבין זאת. אדוני היושב-ראש. באילו נסיבות הפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת, של ועדת חוץ וביטחון, נדרש יותר, נחוץ יותר, מתבקש יותר וחיוני יותר מאשר עתה?

אבל לא רק זה. אני שואל: האם הממשלה, ממשלת הבובות הזאת, התכנסה לשמוע את הרמטכ"ל? התכנסה לשמוע את מפקד חיל האוויר? את שר הביטחון? נניח לא הממשלה – האם הקבינט הביטחוני התכנס? האם זו לא חובתו של הקבינט המדיני-ביטחוני לאמוד את המצב הביטחוני, את המשמעויות הביטחוניות, את ההשלכות על כשירות צה"ל, את המוכנות למלחמה כי תבוא, חלילה? היכן היא האחריות המיניסטריאלית? מה המשמעות שלה בכלל? אין לכם עניין לשאול, להתעניין, לנסות להבין לאן זה עלול להידרדר?

אדוני היושב-ראש, אני מקווה, כמובן, שדבר רע לא יארע. אבל צריכה להיות קצת יראה. מה תשיבו כשתישאלו: איך לא עצרתם? איך לא ראיתם את הכתובת על הקיר מרוחה באותיות קידוש לבנה? מי לא מבין שיש קשר הדוק בין מהלכי חיזבאללה, ההתגרויות שלו על קו הגבול, לבין הקרע הגדול הזה בתוכנו?

בימים האלה, אדוני היושב-ראש, הממשלה וצבא ההגנה לישראל היו צריכים להיערך למערכה שעלולה לבוא; ואנחנו שנינו שומעים את הדברים מעת לעת בוועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים. אבל במקום זה במה הם עוסקים, במה הם עסוקים? בעיניי זה בלתי נתפס. אנחנו כבר חיים עם הידרדרות בנושא ביטחון הפנים; עם מספר שיא של פיגועים ונפגעים בפיגועים זה כמעט 20 שנה. ואיפה האחריות של הממשלה, של ראש הממשלה – שאני מאחל לו רפואה שלמה – לביטחון אזרחי ישראל, לביטחון של כולנו, לביטחון של ילדינו? האם היום זה עניין משני, זה עניין שולי? ואיך כל זה, מכובדי היושב-ראש, יכול לקרות לנו בימים האלה, בימי בין המצרים? עם שזוכר, עם הזיכרון, עם שחווה על בשרו בצורה הטרגית ביותר האפשרית את נזקי הפילוג – גם בחורבן וגם בשנים הארוכות של הגלות. בראשי מהדהד כל הזמן בימים האחרונים המשפט ממגילת איכה: "כל רֹדְפֶיהָ השיגוה בין המצרים". הדברים הללו, אני רוצה לומר אותם בטון שצריך להיאמר בימי בין המצרים – לא כזה המעמיק, חלילה, שנאה או איבה בתוכנו – זה כבר קיים במידה מספקת, למרבה הצער. אני שואל רבים מאיתנו שמקיימים בימים הללו, בתשעת הימים, שורה של איסורים הנוגעים לתשעת הימים, ורבים מאיתנו שיצומו ביום רביעי הקרוב בתשעה באב – וכל זה מלמד על מסורת גדולה, על מורשת שאנחנו שומרים עליה הרבה שנים. אבל מה למדנו? מה באמת למדנו?

מהביטחון אני מגיע ליחסים עם הטובה שבידידותנו – ארצות הברית של אמריקה. ישראל היא, ברוך השם, מדינה עצמאית, והיא לבדה תקבע את דרכה, את אופייה. איננו מבקשים התערבות של מדינות זרות בעניינינו הפנימיים. אבל האם איננו חייבים להיות קשובים לרחשי הלב והראש של הטובה בידידותנו ושל ידידים אחרים בעולם? מאותת לנו לא פחות מנשיא ארצות הברית, אדם עם רקורד של עשרות שנים כידיד ישראל – כן, היו לנו גם איתו ויכוחים, ומן הסתם גם עוד יהיו. עם מי לא היו לנו, זה טבעי – אבל, באמת, ידיד ישראל גדול, שזה הרקורד שלו עשרות שנים בבתי המחוקקים, עוד לפני שהיה סגן נשיא ונשיא, שאכפת לו מעתיד המדינה.

אני קראתי בעיון רב, אדוני היושב-ראש, את מאמרו של תום פרידמן בניו יורק טיימס מלפני חמישה ימים, שמתבסס על שיחה של שעה ורבע עם נשיא ארצות הברית. אני מצטט בתרגום חופשי. המסר שלו לראש ממשלת ישראל ולנשיא הרצוג לא היה יכול להיות ברור יותר: בבקשה, עצרו עכשיו. אל תעבירו שום דבר בעל חשיבות כה גדולה בלי קונסנזוס רחב, או שאתם הולכים לשבור משהו בדמוקרטיה הישראלית וביחסים שלכם עם הדמוקרטיה האמריקנית, וייתכן שלעולם לא תצליחו לקבל זאת בחזרה. ובאנגלית: And you may never be able to get it back. אדוני היושב-ראש, אלה דברים מדאיגים מאוד. נשיא ארצות הברית מתייחס גם לסקרים העקביים שאנחנו רואים כאן, וגם לגודלן ועוצמתן של ההפגנות, שמעידים – אלה ואלה – שיש היום רוב ברור שמתנגד למהלך של הממשלה. אין מקום אחד שהראה הפוך, מתוך אולי מאות מחקרים.

לכן הוא קובע שלא סביר שאי-פעם תהיה לגיטימציה פנימית – ולכן גם לא לגיטימציה חיצונית – לאותם מהלכים. הוא מתחנן – לשון המאמר – שנתניהו ותומכיו יבינו: If we are not seem to share that democratic value it will be difficult to sustain the special relationship that Israel and America have enjoyed for the last 75 years for another 75 years.

אנחנו יכולים להיות אדישים לזה? והוא מסכם במסר שהוא מגדיר אותו לישראלים – ימין, שמאל ומרכז: ג'ו ביידן יכול להיות – או עלול להיות, מנקודת המבט שלנו – הנשיא הפרו-ישראלי הדמוקרטי האחרון. האם גם על הדבר הזה אתם בממשלה מוכנים להמר?

למה, אדוני היושב-ראש, ההמונים ברחובות? לא באמת בגלל אהוד ברק או בגלל מישהו אחר ממפלגות האופוזיציה. צריך להבין שמה שנפגע פה זה ציפור הנפש. לכל אחד יש ציפור נפש. יש הבדל מהותי בין עניין של מדיניות – ולכל ממשלה יש המדיניות שלה. הממשלה נבחרה, ויש לה זכות להגשים את מדיניותה – לבין הכללים הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי: מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות. מדיניות? כמו שאמרתי, כל ממשלה מובילה את מדיניותה. רוב של 61 מנדטים הוא מספיק בשביל זה. אבל בשביל לשנות כללי יסוד, חוקי-יסוד בדברים הללו, כפי שעולה מהזעקה של אזרחי ישראל רבים כל כך, נדרשת הסכמה רחבה.

ההסכמה הרחבה נדרשת לפחות משני טעמים: הטעם הראשון זה שהסכמה רחבה נותנת לגיטימציה רחבה; הטעם השני, זה מבטיח שעם שינויי השלטון ההסדרים יישארו על כנם, והם לא יבוטלו לאחר מכן. ואני בהחלט מודאג. והייתי מודאג מזה גם בעבר, אני חייב להודות. והדבר הזה גובר והוא לא ישתנה גם בימים של ממשלות אחרי הממשלה הזאת, מזה שאנחנו כחברה לא יכולים או מתקשים להגיע לכללי משחק, להגיע להסדרי יסוד מוסכמים. בכל דמוקרטיה יש מחלוקות על פסקי דין, אבל לפחות ההסדרים עצמם מוסכמים. והרי החקיקה הזאת, ובידכם הרוב לחוקק אותה, נניח שבג"ץ ישאיר אותה על כנה בעתירות שצפוי שיהיו – היא תתבטל כשאנחנו נחזור לשלטון, היא לא תישאר על כנה.

מהניסיון שלי, אדוני היושב-ראש, בהעברת רפורמות במשפט, אני אתן רק שתי דוגמאות בולטות, ואני יכול לתת עוד הרבה דוגמאות. בכנסת השש-עשרה, שהייתה הכנסת הראשונה שבה כיהנתי, יצאתי עם שני רעיונות שחשבתי שהם חשובים כדי לשפר את דרך בחירת השופטים לבית המשפט העליון שלנו. הראשון היה שינוי ברוב המיוחס ומעבר מרוב רגיל לרוב של שבעה מחברי הוועדה לצורך בחירת שופט בבית המשפט העליון. זה היה על רקע המחלוקת שהייתה סביב רצונה של שרת המשפטים ציפי לבני למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, ואני הצעתי לה את זה. אבל בסופו של דבר לקח שנים, ורק בתקופת כהונתו של השר דניאל פרידמן – הוא חשב לעשות שינויים אחרים, ובסוף הוא אמר לי, איפה החוק שלך? אני תומך בו, בוא נעביר אותו. העברנו אותו, אדוני היושב-ראש, ברוב של למעלה מ-80% מהחברים שהשתתפו בהצבעה – זולת חברים בשמאל היותר-רחוק – מכל הסיעות, אופוזיציה וקואליציה. ולכן התיקון הזה החזיק 15 שנה, והיום הרכב בית המשפט העליון השתנה. יש כאלה שמאמינים שהוא לא השתנה מספיק, אבל אין מחלוקת שהוא השתנה. אבל זה לקח בכל זאת כמה שנים טובות מהרגע שההצעה הונחה ועד שהיא נכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל.

עכשיו אני אתן דוגמה עוד יותר מרחיקת לכת: שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון זאת הצעת חוק שהגשתי כנסת אחרי כנסת, מהכנסת השש-עשרה. לפני קצת יותר משנה, בתפקידי כשר המשפטים עלה בידי להעביר אותה כמעט פה אחד; לא פה אחד, נמנעה חברת הכנסת רייטן ממפלגת העבודה, אבל כל שאר חברי הוועדה, האנשים הפוליטיים, השופטים, עורכי הדין, כולם הצביעו בעד. זה שינוי מאוד משמעותי. הוא נותן את הערך של השקיפות, הוא נותן גם את הערך של המשקל להשקפת העולם של מי שמועמד לכהונה בערכאת השיפוט הגבוהה ביותר. אבל אני נותן את זה כדוגמה נוספת לתהליך שבעצם ארך אולי 17 שנה או 18 שנה, מהנחתו על שולחן הכנסת.

אתה מעלה רעיון ואתה מגבש לאורך שנים, וזה היה לא פשוט. אולי בזיכרונותיי אני אכתוב איך זה עבר. אתה מציב על השולחן רעיון – אתה בעצמך עשית את זה הרבה מאוד פעמים – מקיים עליו שיח ציבורי רחב, בונה קונסנזוס ציבורי, בונה קונסנזוס פרלמנטרי, תהליך. ובסופו של דבר, אם העניין הוא יסודי הוא חייב לעבור ברוב גדול. למה? כי זה ההבדל בין רשות מחוקקת לרשות מכוננת. אנחנו חובשים את שני הכובעים, ואנחנו לא נותנים לעצמנו דין וחשבון מתי אנחנו בנעלי האספה המכוננת ומתי אנחנו מחוקקים. זה לא אותו הדבר.

וכאן, כשאנחנו באים לתקן את חוק-היסוד, אנחנו פועלים כרשות מכוננת. היום באה אלינו הממשלה כדי שנתקן את חוק-יסוד: השפיטה. בכל סקרי דעת הקהל, ללא יוצא מן הכלל, כפי שאמרתי, יש רוב נגד החוק הגורף הזה. אין אחד הפוך. אפשר לחוקק חוק לא פופולרי, אבל זה לא דומה לתיקון חוק-יסוד כשהציבור אומר לך בכל דרך לא. לא כל הציבור, רוב הציבור. אבל הוא אומר לך את זה, הוא זועק את זה.

להסדר הזה יש חולשות משמעותיות, אדוני היושב-ראש. קודם כול, בוא נתחיל ממה שציין השופט סולברג לפני כמה ימים. הדרך הנכונה לצמצם את עילת הסבירות או את תחולתה, דרך המלך, היא בפסיקה. אני מאמין שהיום, וראינו את זה בכמה הזדמנויות, יש שתי אסכולות בבית המשפט העליון. בגדול אני לא אוהב לעשות את החלוקה הדיכוטומית הזאת, כי יכול להיות ששופט ששומר על ריסון בהתערבות מול הרשות המחוקקת או הרשות המבצעת הוא שופט ליברלי, נניח, בנושאים של דת ומדינה או בנושאים אחרים, אבל באופן עקרוני יש שתי תפיסות. המשפט הוא דבר חי. העילות במשפט המינהלי כולן התפתחו בפסיקה. אם אתה רוצה לחוקק – בזמנו עבדנו על חוק עילות המשפט המינהלי – אתה מחוקק את הכול מתוך ראייה רחבה. לבוא ולבודד עילה אחת ולחתוך בה בגרזן, רק על בסיס שאלה אחת, שהיא חשובה אבל היא לא בלעדית – מי מקבל את ההחלטה? מה קורה, לדוגמה, כשאותה החלטה עצמה – אני זוכר כשר הפנים, כשהייתי בתפקיד, האצלתי את הסמכות, וכך עשו קודמיי, למנות חשבים מלווים לרשויות מקומיות למנכ"ל המשרד, והוא עשה את זה בהמלצת מנהל מינהל השלטון המקומי. אני יכול לקחת את הסמכות בחזרה; אם אני מקבל את ההחלטה כשר לא ניתן לבקר את ההחלטה על בסיס עילת הסבירות, אבל אם מקבל ההחלטה הוא מנכ"ל משרדי אז כן ניתן? זו אותה החלטה עצמה. יש נושאים שונים.

אז למשל, כשיש החלטות מדיניוּת של הממשלה יש טעם חזק לבוא מול בית המשפט ולהגיד: בעניין הזה אין לך יתרון על הממשלה כי בית המשפט הוא לא זה שרגיל לעשות את העבודה הזאת. אבל האם נכון לומר אותו דבר על מינויים? האם נכון לומר אותו דבר על דברים שנוגעים ממש לזכויות הפרט? אתה היית שר המשפטים, קיבלת החלטות להסגיר או לא להסגיר פלוני למדינה שמבקשת אותו, להמליץ בפני נשיא המדינה לתת חנינה או לא לתת חנינה לאדם מסוים. אלה ממש נושאים של זכויות הפרט. מה הסיבה העניינית שהם יהיו חסינים מביקורת שיפוטית בגין עילת הסבירות? אני לא חושב שיש סיבה כזאת. ובאמת, גם המשפטנים השמרנים, פרופ' יואב דותן ואחרים, שהביעו תמיכה בצמצום עילת הסבירות, באו ואמרו: אנחנו לא יכולים לתמוך בנוסח הזה. זה נוסח גורף מדי. אין היגיון, אין סיבה, אין הצדקה לעשות את זה. וכנראה יש סיבה למה מתעקשים על דבר כל כך גורף.

האחריות שלנו בהצבעה, ואני כבר הייתי בבית הזה בהצבעות גורליות, אני נשבעתי אמונים בפעם הראשונה לפני למעלה מ-20 שנה – אני חושב שההצבעה הזאת, בגלל הנסיבות, וזה לא שלא היו נושאים יותר חשובים, אבל בגלל הקרע בעם כפי שהוא קיים עכשיו זאת ההצבעה הכי גורלית. וכל אחד מאיתנו חייב לחשוב, להעריך, לתת לעצמו דין וחשבון, מה יקרה ביום שאחרי, לאיזו ישראל אנחנו נקום, האם זה שווה את המחיר.

אני אומר מניסיון אישי. לפני למעלה משנתיים וחצי עשיתי מעשה שלא היה לי קל לעשות אותו, עזבתי תנועה שהייתי בה רוב חיי הבוגרים, אבל הייתי משוכנע שאני כבר חייב לעשות אותו. עזבתי את הליכוד והגשתי מכתב התפטרות פה ליושב-ראש שהיה אז, יולי אדלשטיין, והלכתי להקים תנועה פוליטית חדשה, כי האמנתי שזאת טובת המדינה ושאני לא אצליח לשנות את הדברים מבפנים. וזה לא קל. אתה משאיר מאחוריך הרבה חברים שתמכו בך והרבה זיכרונות, ויוצא מאזור הנוחות הפוליטי שלך. אבל הבנתי לאן הדברים הולכים, וידעתי שלא אוכל לעמוד במקום שאליו נתניהו לוקח את הליכוד ואת המדינה. אני גם אומר היום לחברים מסיעת הליכוד, ואני יודע שהסיכוי לשנות את דעתם באמירה הזאת אינו גבוה, אבל יש חברים רבים שאני משוחח איתם. הם לא רואים באופן שונה את החומרה, לאן הדברים הולכים כעם וכמדינה ומה המחירים שעם ישראל ומדינת ישראל הולכים לשלם. אני אומר להם: תדברו עם הילדים שלכם, הם יגידו לכם את האמת. תקשיבו להם. הם יישאו בתוצאות של ההכרעות בבית הזה – הילדים שלנו, הנכדים שלנו, הדורות הבאים – ויבוא יום והם ישאלו אתכם: איך יכולתם לעשות את זה? לא ראיתם מה שעומד לקרות?

אני יודע מה הקושי בתוך מסגרת פוליטית להתייצב, ללכת נגד הזרם, גם לפרוש, אבל עובדה היא שגדולי המנהיגים – זאב ז'בוטינסקי, שציינו 83 שנים לפטירתו בשבוע שעבר, פרש מההסתדרות הציונית והקים את ההסתדרות הציונית החדשה, מתוך אמונה שהיא סטתה מהדרך להקמת מדינה יהודית או להגשמת חזון הציונות.

אני אומר לשר הביטחון יואב גלנט: במרץ עשית את המעשה הנכון – הצדענו לך – לא מפוזיציה פוליטית, אלא כי מימשת את האחריות שלך כשר הביטחון של מדינת ישראל, מתוקף התפקיד, כמי שאחראי לנושא הזה, לביטחון. הצדענו לך כי העדפת את טובת המדינה בסיטואציה פוליטית שאיננה קלה. אני אומר היום לרבים אחרים, לא אחד ולא שניים, מסיעת הליכוד: אתם יודעים כמה החיים הפוליטיים קשים, משעבדים, לפעמים אכזריים. מה הערך בשליחות אם אינך יכול ברגע האמת להעדיף את מה שבאמת חשוב? ומה שבאמת חשוב זה טובת המדינה. אני חושב שעם ישראל ברובו יכיר לכם תודה ויכיר לכם טובה. ואני קורא לאותם חברים – לשר הביטחון, ליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין – כי אני מעריך אתכם ואני מאמין שטובת המדינה ועתידה יקרים לכם: עשו מעשה. בכוחכם לעשות מעשה ברגע גורלי לעם ישראל. אין רגע בחיים שלכם שבו תוכלו לעשות מעשה כל כך חשוב, ואם תחמיצו את הרגע, אתם תחיו עם תחושת ההחמצה הזאת.

אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לפנות למחנה הגדול שהוא הוא היום רוב הציבור בישראל, שמתנגד למהלכים האלה ומתנגד גם לחוק הזה, ולומר כמה דברים. 1. שינוי אמיתי יוכל להיות רק אחרי בחירות. בהרכב הנוכחי של הכנסת הזאת יהיה קשה לחולל, אולי בלתי אפשרי, שינוי לטובה. 2. אנחנו במיעוט בכנסת הזאת, ויש לכך משמעויות, ואחת המשמעויות – שצריך להבין שהמערכה הזאת תהיה ארוכה. היא תדרוש לא רק נחישות, היא תדרוש גם אורך נשימה. אין כאן הוקוס-פוקוס, אין כאן קסמים, כי צריך להבין מה עומד לפנינו. אנחנו מבינים היטב שזה לא סוגיית עילת הסבירות לבדה. גם שר המשפטים עצמו – כולל בשעות האחרונות שמענו דברים מסוימים – וגם ראש הממשלה, כולל בשיחה לנשיא ארצות הברית, וגם שר האוצר, כולם חזרו על כך שנגיע לכנס החורף עם הוועדה לבחירת שופטים, או בלשונו של בן גביר, אלה רק הסלטים לפתוח את התיאבון. ההתנפלות על היועצת המשפטית לממשלה ועל משרתי ציבור אחרים נמשכת גם היום. הממשלה הזאת, הקואליציה הזאת, היא במסלול ברור ועקבי. היא מבקשת להיות מעל החוק; היא מבקשת לפרק את כל האיזונים והבלמים; היא מבקשת לקבל יועצים משפטיים ושופטים מסוג אחר. אנחנו רואים חשיבות ברפורמה במערכת המשפט, אבל זאת לא רפורמה במערכת המשפט, זה פירוק יסודות המדינה, ולכך נתנגד.