קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אני מבקש לאחל מכאן לראש הממשלה רפואה שלמה. בכל הבדלה בבית שלי, עשרות שנים, אנחנו מבקשים על משפחתנו ועל קהילתנו ומברכים את ראש הממשלה והנשיא והכנסת והצבא והרמטכ"ל, לא משנה מי בתפקיד. זאת ממלכתיות, ואנחנו באמת מאחלים לו רפואה שלמה ואריכות ימים.
אזרחי ישראל, אני עומד לפניכם היום עצוב וכואב ודואג, אבל נחוש ומאמין בצדקת הדרך. לא נוכל להרשות לעצמנו להיות מיואשים, לא כיחידים, לא כמדינה ולא כקבוצות.
ערב תשעה באב, ערב היום שמציין סדרה של אסונות שקרו לנו כעם. ערב שבו אנו מציינים את חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני בשל שנאת חינם ומחלוקת. ערב שמציין אובדן דרך של העם, אובדן ריבונות, אכזריות ושנאה בין איש לאחיו, אכזריות שהביאה לחורבן.
אני עומד לפניכם בכנסת ישראל חצוי, דואג ונבוך. חצוי במחשבות, מתוך דאגה לעם חצוי ולמדינה חצויה בעמדותיה. לפני כשלוש שנים עמדתי כשר בממשלה, כאן על הדוכן, ואמרתי דבר שלא היה נהוג לומר. מתוך הממשלה, בתפקיד שר, אמרתי שהעם שלנו חצוי והאזרחים חצויים והם עברו שלוש וארבע מערכות בחירות ולא נוכל להתעלם מחצי מהעם, ולא נוכל להתעלם מכל אדם שלישי שהצביע ליכוד. דיברתי כבר אז על הצורך של העם בישראל באחדות. על הצורך לא ב-61 אצבעות לצד אחד כדי שירמוס את הצד השני, אלא על הצורך בשפיות, באיזון, במידתיות, בממלכתיות, באחריות, באחריות לאחדות של עם ישראל. ציטטתי אז ואני מצטט היום את הציווי מתהילים, הציווי של היהדות: "מי האיש החפץ חיים, אֹהב ימים לראות טוב; נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה; סור מרע ועשה טוב; בקש שלום ורדפהו". מילים שמדגישות שאסור לנו ליפול לשנאה, להסתה, לפילוג.
רבים מאלו שהצביעו למפלגת הליכוד נתנו בה אמון שתפעל מתוך הערכים הללו. דובר פה הרבה על שלטון הרוב. אמרתם: ניצחנו בבחירות, תנו לנו למשול. אני רוצה להקריא לכם ציטוט קצר, ואתם כבר תגלו מי אמר זאת. ציטוט ראשון: "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. תמצית החירות היא השאיפה לכך שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו נתמכת קביעה זו על ידי הרוב". אותו אדם בציטוט אחר: "במדינה אידיאלית מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבוע", פשרה בין רוב למיעוט. ניחשתם נכון, אלה הם דברים של – היושב-ראש, אתה מנחש?
זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר. קשה לקרוא לו איש שמאל ואפילו לא איש מרכז. איש ימין.
כל ממשלה בישראל מוגבלת בפעולות ובמעשים שהיא יכולה לבצע, ועליה לנהוג בזהירות ובאחריות. זו המנהיגות, אולי מהות המנהיגות. מנחם בגין, זיכרונו לברכה, שהבית הזה חסר אותו כל כך, גם הוא לא איש שמאל, אמר זאת בפשטות, ואני מצטט: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו". מנחם בגין.
הבחירה של הממשלה לבצע פעולות כאלה היום, בזמנים האלה, כשבחוץ משתוללת מחאה אזרחית עצומה, היא בחירה לא זהירה ולא אחראית ולא מידתית ולא מנהיגותית. היא לא בגיניסטית והיא לא ז'בוטינסקאית. אני עומד כאן חצוי ונבוך, כי ליבי עם עם ישראל באשר הוא. לכל אחד מהצדדים הנאבקים יש משהו שמחבר אותי אליו, לכל אחד מהצדדים יש מקום בליבי ועם כל אחד מהם אני יכול להיות שמח או עצוב או מודאג: עם חברים לדרך מהמרכז הפוליטי, עם חברים וקצינים בצה"ל משמאל ומימין, עם לי גולן, המפקד שלי שפגשתי בגן סאקר עכשיו, עם אסי שוהם מירוחם, המ"פ שלי, עם עמדות שנעות הכי שמאלה שיש, עם אנשים הדורשים תיקון במערכת המשפט מן הצד השני, גם לוחמים שלי, גם תושבים בירוחם – כן, 70%–80% מתושבי ירוחם הצביעו למפלגות עם נטייה ימינה, אבל גם הצביעו לי 70%, כי החיים מורכבים; החיים המשותפים הם הסיפור, היכולת לקיים מדינה שיש בה הבדלים של דעות אבל סיפור משותף, ערכים משותפים – עם אנשים הדורשים תיקון במערכת המשפט, עם הקהילה שלי, שמזוהה עם הליכוד, עם משפחתי המצומצמת והרחבה. לכל אחד מן הצדדים אני מוצא את עצמי שייך.
לראשונה הגענו למצבים שבהם בתים מתפרקים, ארוחות שבת נפרמות ומסתיימות ונמחקות, ארוחות של חגים כבר לא מתקיימות, המפגשים בין חברים כבר לא יכולים להתקיים, כי שיחה בענייני דיומא היא כבר טעונה, היא הופכת לשיחה בלתי אפשרית, שיחה שמפרקת חברות, משפחה, קהילה, מדינה. זאת המציאות שמדינת ישראל נקלעה אליה בחצי השנה האחרונה, דברים שלא ידענו. ידענו מחלוקת, ידענו עוצמות, אבל פירוק משפחתי על בסיס שיחה פוליטית? הדרת רגליים מבית רק בגלל שאתה לא יכול לשמוע דעה של מישהו אחר?
מאות אלפי הצועדים לירושלים, שהייתי איתם היום בגן סאקר, צועדים ברחובות ונאבקים חודשים רבים, שבוע אחר שבוע, יום אחר יום. יש בהם מלח הארץ, משפחות רבות, מבוגרים שלחמו במלחמות ישראל וצעירים שמשרתים את מדינתם ודואגים לעתידה של המדינה, ילדים ותינוקות. הם מבטאים דאגה אמיתית, חרדה לעיתים. צריך להקשיב לכאב הזה, לתחושת חוסר אונים, תחושת חידלון כמעט. חלקם בתחושת ייאוש וכאב אמיתי, כאב עמוק שאוחז בהם. מתוך הכאב הזה יוצאים עשרות אלפים ומאות אלפים מביתם שבוע אחרי שבוע עם דגל ישראל, מבטאים את אהבתם למדינה במאות מוקדים בכל רחבי הארץ, מבטאים את מחויבותם לערכי הציונות, להמשכיות של המפעל הציוני, לבית שבנינו כאן כולנו ביחד במשך עשרות שנים. ליבי ונפשי עימם. הייתי בקרבם בהפגנות בכיכרות ורק הרגע, כמו שסיפרתי, חזרתי מגן סאקר. אני נפעם מהרוח, מהמחויבות ומהדרישה הצודקת שלהם שלא לחוקק חוקים המהווים איום על שופטי בג"ץ ואיום על יועצים משפטיים, חוקים המשנים באופן דרמטי, מהיר ולא מידתי את מעמדו של השופט והיועץ המשפטי מול הפוליטיקה והממשלה. עבורם זכויות האזרח, חוקי-היסוד, הערכים הדמוקרטיים, הם בעלי חשיבות ערכית עליונה ולא פחותה מזו של אדם מאמין בתפיסתו הדתית. אם אדם דתי ואם אני רוצה להבין את גודל השעה, מדוע האנשים יוצאים ככה יום ולילה בשקי שינה, ב-40 מעלות חום – יש להם אמונה, אמונה שונה, אבל אמונה יוקדת ובוערת. איש באמונתו יחיה, וצריך להכיר באמונה הזאת.
מנגד, אדוני היושב-ראש, אני קשוב, ויודע שרבים חבריי בימין – ויש לי חברים בימין - - -
נכון. יש לי חברים בימין ומשפחות. אתה יודע, המשפחה שלי גם בגוש קטיף וגם ביהודה ושומרון, ממש, בני דודים ואחים, וחברי נפש שהיו איתי בצבא, לוחמים, קצינים, שביתי פתוח בפניהם ואני הייתי אצלם בבית בשבתות וחגים ומשפחותינו מחוברות. אתה יודע, אני הייתי אצל אופיר סופר לשבת, הוא היה אצלי לשבת. הבן שלי קצין בסיירת גולני, הבן שלו קצין בסיירת צנחנים; אהבת נפש בינינו ובין ילדינו. זה המצב האמיתי, המצב הראוי. המחלוקת קיימת. נצטרך לנהל את החיים המשותפים.
רבים מחבריי בימין מבקשים לתקן את מערכת המשפט. בלב שלם הם חשים כי לעיתים רבות המערכת המשפטית לא התאמצה להיות קשובה לצד האחר. אני למשל מזדהה מאוד עם הדרישה לגבי בג"ץ שפניו יהיו כפני העם ויורכב משופטים המייצגים את כל הזהויות במדינה. אני כואב כאב עצום את הידיעה שבקרב שופטי בג"ץ בעבר בזמנים רבים התקיים נפוטיזם של חבר מביא חבר או חבר מביא בן משפחה. הודה בזה השופט ברק ואמר: טעינו. המערכת צריכה להבין שיש צורך בתיקון עמוק ואמיתי גם במערכת המשפט. רק השבוע הגשתי בג"ץ נגד משרד השיכון והחברות המשכנות בדיור הציבורי על כך שעורכי דין פרטיים, בשם היועצים המשפטיים של אותו משרד, פועלים ללא סמכות, ללא הסמכה שהייתה להם בחוק של ניגוד עניינים, ופינו אנשים מבתיהם במהירות ובנחישות, בלי ההסמכה הרשמית של ניגוד עניינים. יש בג"ץ.
יש מה לתקן במערכת המשפט וביועצים המשפטיים. יש מה לתקן. אני מבין ללב הדורשים רפורמה במשפט, כי אכן היחסים בין הכנסת והממשלה ומערכת המשפט לא מוסדרים עד תומם במדינת ישראל, שאין בה חוקה ושחוקי-היסוד בה לא הושלמו כפי שהתכוון המחוקק. זהו בדיוק המקום שבו נוצר הווקום החוקתי, שמחייב הסדרה מחודשת ועדכנית של מערכות היחסים בין הרשויות – המבצעת, המחוקקת והשופטת. ישנו וקום בהגדרות, וכל אחד יכול להחליט מה האקטיביזם השיפוטי או האקטיביזם של הייעוץ המשפטי. אבל פה אנחנו רואים עכשיו אקטיביזם ממשלתי, ריצה קדימה, ריצת אמוק לא מידתית לשנות את פניה של המדינה שלא בהסכמות רחבות. ויחד עם הביקורת על אקטיביזם שיפוטי – מנגד – איום על בג"ץ בפה מלא, אם ב-D9, אם "בר סלטים", אם פיטורי יועצים משפטיים, אם פיטורים של שופטים או רמיזות שהם פוגעים בביטחון המדינה וכן על זה הדרך.
החוק מסר לבג"ץ סמכויות רחבות, שבמהותן גם סעד משפטי לאדם או לגוף למען צדק. לכל הצדדים הנאבקים יש מידה של צדק. על הצדק הזה אני מוסיף שברפורמה שהוצגה אנחנו עוסקים מעט מאוד במערכת המשפט עצמה בהיבטים האישיים, הפרסונליים, של עוולות היחיד, כמו נושא הגנת החלשים והמוחלשים. הרי כלל ידוע הוא שאדם מבוסס, שיעמוד למשפט בישראל עם עורך דין טוב ויקר, יביא לעצמו תוצאה טובה. האם זה צדק? האם נוכל לחיות כל חיינו כשכסף ועורך דין יקר הביאו צדק או הקלה למישהו, מעבירות קלות של תעבורה ועד בתי משפט וזיכוי, בגלל שיש לו עורך דין טוב, בגלל כסף? האם זאת היהדות, האם זאת התורה שלנו, שכסף קונה צדק?
אבל איך זה יכול להיות שדייר בדיור הציבורי מתקשה תמיד להיות מיוצג כי הסנגוריה הציבורית והסיוע המשפטי של משרד המשפטים לא מסוגלים להעניק את הייעוץ משפטי ואת הליווי הזה לכל אדם שנדרש? לא כל האוכלוסיות המוחלשות מקבלות את הייצוג ואת הליווי המשפטי הראוי. לפעמים אדם עומד עירום ובודד מול מערכת המשפט.
אימא שלי, עליה השלום, זומנה לבית דין על ידי עמידר ולא היה לה כסף לעורך דין. אמרו לה: אנחנו נתבע אותך, כסף. תדע לך, 16,000 מהדיירים בדיור ציבורי, שזה שליש מהדיור הציבורי, עם חובות, חובות למדינה. תראה כמה אפשר לעשות להם עיקולים, לעניים ביותר – יש להם חובות – לפעמים בשרירות לב, לפעמים מייקרים להם את שכר הדירה. אז איימו עליה בשנות השמונים והיא הלכה לבית משפט. היא אמרה לשופט: כבוד השופט, יש לי תשעה ילדים, גרתי שנתיים במעברה, 15 שנה בדירה של 50 מטר עם תשעה ילדים וסבא, 12 נפשות. העבירו אותי לבית – היו בו שלושה חדרים. העבירו אותי לבית – היו בו שלושה חדרים. נראה לך הגיוני? השופט אמר: חבר'ה, תוסיפו לה שני חדרים. מסעודה ביטון ייצגה את עצמה, אבל זה הצדק בישראל, שאדם ילך ויעמוד לבד מול מערכת המשפט?
מתקיימות עוולות במערכת המשפט הישראלית, ובהן עינויי דין, משך הזמן עד להגשת כתב האישום. משפט יכול להתנהל שנים רבות מדי, וזה בוודאי לא ביטוי לצדק יהודי. האם צדק יכול להיות שהכרעה בתביעה אזרחית תהיה אחרי 15 שנה, ואותו אדם יכול לקרוס כלכלית 15 שנה בניהול המשפט שלו? יש כל כך הרבה מה לתקן במערכת המשפט, ואנחנו צריכים לתקן, אבל בואו נעשה את זה בהסכמה, בואו נעשה את זה בכבוד. אנחנו מבינים שיש מה לתקן, אנחנו לא אומרים לכם את זה כמניפולציה. אנחנו אומרים לכם: יש מה לתקן, בואו נלך ביחד לתיקון הזה. גם בעילת הסבירות – רוצים לנסח דבר מידתי, שלא מבטל את העילה הזאת אבל מתקן אותה במידתיות? בואו נעשה את זה.
בשעתה הקשה של החברה הישראלית נכון היה להקשיב לקולות, לקולות כל הצדדים, ולעצור. חייבים לבלום את השנאה בעם, את חוסר היכולת להקשיב, את חוסר היכולת להגיע להסכמה – דוידסון, אתה צריך לדבר בלחש. אתה לבד ושומעים אותך.
חייבים לבלום את השנאה בעם, את חוסר היכולת להקשיב, את חוסר היכולת להגיע להסכמה. חייבים להסיר מסדר-היום את הנושא הכל-כך מפלג הזה, נושא שבמידה מסוימת הרס את כל המערכת במדינה בחודשים האחרונים, שקרע בתים, משפחות, יחידות צבאיות - -
לי מספיק יושב-ראש הכנסת, אבל הוא יחליט.
הנושא הזה במידה מסוימת הרס את כל המערכות במדינה בחודשים האחרונים, קרע בתים, משפחות, יחידות, משרדים, חברות. הרפורמה המשפטית האפילה על כל מה שצריך לטפל בו במדינה – על הביטחון וההרתעה מול אויבינו, הביטחון האישי, שיש כל כך הרבה מה לעשות בו, כולל במרחבי הנגב והגליל, ועל מאבק למען החלשים ביותר ומעמד הביניים ביוקר המחיה.
חמש המ"מים, מוכר לכם? אנחנו יכולים רק על הדבר הזה, על מה שאני הולך להקריא עכשיו, של ז'בוטינסקי, לבנות תוכנית ל-100 שנה למדינה, חמש המ"מים, ויש מ"ם אחת שהשתלט על הכול. מה אומר ז'בוטינסקי? "אני מצייר לעצמי שהדבר שאנו מכנים אותו בשם 'הצרכים האלמנטריים' של אדם רגיל – אותו הדבר, שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות כשאינו מוצא פרנסה זו – כולל חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור" – נותן בזה סימנים – "מעון-מזון-מלבוש-מורה-מרפא, 'חמש פעמים מ"ם'. ביחד לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג מסוים על מינימום מספיק". הבג"ץ של קיום בכבוד מינימלי, שבג"ץ עוד לא יודע להשיב – עתירה כאילו של "השמאלנים", יש עתירה מהו קיום בכבוד לאזרח בישראל. זה קשה, בגלל שתקציבים משתנים, אז המינימום לא יכול להיות מספר שלא יכול להיות מושפע מתקציב המדינה. אבל מי קבע מינימום בכבוד? מינימום קיום בכבוד – מושג שטובע אותו ז'בוטינסקי. "ובכל תקופה מושג מסוים על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי'" – כך הוא אומר – "צריכה להיות: כל אדם, המודיע שהוא דורש את 'חמש הממין', צריך לקבל אותם. זה הראשון משני חוקים 'שלי'. מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את 'חמש הממין'" – הוא כותב בנו"ן, ממין – "לכל אותם האזרחים שידרשו אותם".
אלה דברים מאוד ברורים של הוגה הדעות של הליכוד. האם שכחתם את חמש המ"מים והמצאתם מ"ם חדשה, קדושה מכולם – מ"ם המשפט? מ"ם המשפט של רוטמן ולוין מחקה את כל המ"מים – את המורה והמלבוש והמרפא והמזון והמחסה. מ"ם אחת של משפט מחקה חמישה מ"מים של קיום בכבוד, כאילו שהמ"ם הזאת של המשפט היא איזה מין פולש, צמח כזה, שמגיע לאיזה מקום והורס כל חלקה טובה, וזאת מערכת המשפט. הרפורמה מחקה את כל המ"מים של ז'בוטינסקי והשאירה מ"ם אחת – משפט. תחזרו למ"מים, תחזרו לבייסיק, תחזרו למנחם בגין של שיקום שכונות, תחזרו לדוד לוי של דיור ציבור ולז'קי לוי, שהמשיך אותו. יש לכם מורשת מפוארת. לאן הלכתם בשם ימין קיצוני? לקחו אתכם פורום קהלת והשאירו אתכם לבד, והתנערו מאחריות.
הציבור הישראלי מבקש בשורה אמיתית, שתאפשר לו חיים של כבוד, ובגלל העיסוק המוחלט ברפורמה הוא ימשיך לחכות. הוא יחכה לדיור בר השגה שלא מתקדם, הוא יחכה לביסוס הדיור הציבורי, שגוסס ומת לאט, הוא יחכה לחינוך חינם. מדינת ישראל אומרת: חינוך חינם – ואז יש תשלומי רשות, ואז יש תל"ן, ואז מוסיפים ספרים ואוכל, ואנחנו חינוך חינם במירכאות. וזה עוד לפני שהעשיר יכול לקנות חוגים והעשרות; העני, ב-5,000 שקל שכר מינימום, איך יקנה חוגים? הוא יחכה להוזלת הסל בסופר של מעמד הביניים הנמוך – וכל אותם שאנשים מחכים בשדרות ובעוטף עזה, ועכשיו גם בצפון, שיפסיקו לירות עליהם טילים, וכל האנשים שמחכים לביטחון אישי ומחכים שלא יהיו פיגועים ביהודה ושומרון – ולהוזלת המים והחשמל.
היה פה חוק – הקבלתי את ניתוקי החשמל למים, והצבעתי כל אותו בוקר בעד חוקים אישיים, חברתיים, של הקואליציה. באתי ואמרתי: בואו ניקח את חוק החשמל – כמו מים. מים הם מוצר יסוד, חשמל הוא מוצר יסוד. לפי חוק העיקולים, אסור לעקל לבן אדם מקרר. היושב-ראש, לא היית כאן; לדעתי כבר מ-1967 אסור לקחת למישהו את המקרר שלו, כי קבעו שזה קיום בכבוד, המקרר. בחוק עיקולים.
בסדר. גם אני לא הייתי ב-1967, אני – 1970. אז אמרו: אל תיקחו לו מקרר כי זה קיום בכבוד; אבל מה, אפשר לקחת לו את החשמל. אתה משאיר לו מקרר בלי חשמל? ובמים יש ועדה מייעצת. הבאתי חוק עם ועדה מייעצת. אני אומר לך, חברים שלי, חלקם הצביעו נגד ובאו להתנצל, וחברים, מהבושה ברחו מהאולם. למה? יש כבר חוק במים, אותו חוק, אני לא אביא שום דבר שונה. מים זה קיום בכבוד, חשמל זה קיום בכבוד. אלה דברים יסודיים.
אנחנו נחכה לדיור ציבורי, להורדת מע"מ, להקפאת ארנונה. אלה דברים שאפילו לא התחלנו להביא בהם בשורה, לא בחינוך, לא בסופר, לא בעולמות שלמים. מדינה שלמה על כל כאביה, וקשייה נדחקה לתחתית הערמה. כל הקשב שלנו הלך לרפורמה משפטית. הפכנו לשבויים לנושא אחד, לוועדה אחת, לשר אחד. בשביל מה? בשביל קרע שרק הולך ומעמיק ומפרק אותנו. אפילו הנושאים שאנחנו מסכימים עליהם, שהצלחנו להביא בקריאה טרומית יחד עם הקואליציה, נדחקו לתחתית הערמה. מדוע אנחנו כאן, בשבוע האחרון לפני תום מושב הכנסת, עוסקים 26 שעות ברצף בדיון על סעיף אחד, על עילת הסבירות, ויש עוד מאות שעות בוועדה, אם לא אלפי שעות במצטבר, על דיונים ברפורמת המשפט ולא לקידום חוקים לחיים עצמם?
נטפל ברפורמה בהסכמה על פני זמן, אבל נתחיל לטפל באזרחים. מדוע אנחנו לא עוסקים בחוקים שהגשתי פה? חוק המכר, דיור ציבורי. אדם עני שוכר בית, 30 שנה משלם שכירות. רן כהן, הממשלה והכנסת פה אישרו לתת לו לקנות את הבית בשמאות והוזלה של 200,000, 300,000, 400,000 שקל. אנשים נותנים במחיר מטרה, במחיר מופחת, הנחה למקבלי שכר של 30,000 ו-40,000 שקל, הם מקבלים שם חצי מיליון עד מיליון שקל הנחה, ואת חוק המכר לא מסיימים. בעצלתיים.
למה אנחנו לא עוסקים בחוק להשלמת ממדים ללימודים ל-100%? חוק שהגשתי. מה עם החוק לסבסוד של אבחון פסיכו-דידקטי? אתה יודע, כמו בכל דבר יש את הרוצח השקט. נגיד ברפואה הרוצח השקט הוא סוכרת, כי סוכרת מביאה ממש לתמותה אם אתה לא מטפל בה, אבל זה לא ידוע, לא מדובר מספיק. יש הרבה תמותה שנובעת ממחלת הסוכרת. הרוצח השקט של הקושי ההתפתחותי של הילד, כדי להעניק לו מה שמגיע לו, זה אבחון פסיכו-דידקטי. אם אתה בבית מבוסס, יש אבחון יתר. זה עולה 2,000–3,000 שקל, משלמים לפסיכולוגית, יש הקלות, או דרישה לפי חוק: הינה, זה האבחון, תן לו הקראה, תן לו שעות של קלינאית תקשורת, כל מה שהוא זכאי לו. ההורה שאין לו כסף, כשאומרים לו: חינוך חינם, כשאומרים לו: אתה צריך אבחון פסיכו-דידקטי, 2,000–3,000 שקל – אין לו. באתי ואמרתי: כמה כאלה יש? כמה אלפי ילדים. למה הם לא יקבלו מהמדינה 80% מימון? ואני עשיתי את זה כראש עיר. הבאתי מלגות, עכשיו אני כבר לא זוכר את הקרנות שעזרו לי – אבל למה המדינה לא צריכה לתת אבחון פסיכו-דידקטי?
אלה החיים עצמם, אלה הדברים היסודיים שעליהם אמורים להיות 90% מעבודת הכנסת; ב-5% מזמננו בואו נתקן את מערכת המשפט. איך הפכנו ל-95% ויכוח על מערכת המשפט ואפס פרומיל זמן לתיקון החברה הישראלית? ועוד רבים מחברי הכנסת עם הצעות טובות ויוזמות טובות.
מתוך הדברים הללו, מתוך מבט הוגן, אני קורא לעצור. אני קורא לראש הממשלה: רק בידך הדבר. אין אף אחד אחר פה במדינה עכשיו שיכול להנמיך את גובה הלהבות. ראש הממשלה, האם אתה רוצה להיזכר אחרי 20 שנה בראשות הממשלה כמי שהביא שנאת חינם? כמי שקירב אותנו למלחמת אחים? כמי שזרע פירוק של צה"ל? כמי שפירק את הלכידות והעוצמה של כוח המילואים, כוח המגן, שבלעדיו לא ננצח שום מלחמה? כמי שפגע בחלקת האדמה היפה, הנקייה והטהורה ביותר של משרתי המילואים? כמי שקרע אותנו זה מזה וקירב אותנו לצערנו לחורבן בית שלישי? ראש הממשלה, האם לא די בכל הסימנים והנורות האדומות שפגשת בימים האחרונים? עשה מעשה. עצור. בואו נעביר רפורמה בהסכמה לתיקון מערכת המשפט, לרווחת כלל האזרחים במדינה, שתתמקד במה שחשוב, כולל תיקון העוולות במערכת המשפט לחלשים ביותר ומשך כתבי האישום ומשך החקירות ומשך המשפט עצמו. אבל בלי שופטים שנמנה, איך נקצר? בלי שופטים נוספים שנביא, איך נקצר?
בואו נעצור את הדהירה לתהום, בואו ננסה לבחור בעשייה שבה גם האופוזיציה תוכל לתמוך. אנחנו הוכחנו את זה. אנחנו הצבענו פה בעד חוקים כשאתם הצבעתם נגד. על הסדרת המעמד החוקי ביהודה ושומרון הצבענו בעד, על חוקים חברתיים טובים למדינה הצבענו במליאה בעד, כי התחייבנו שכל מעשה נכון וטוב, נתמוך בו. בכל מעשה נכון של בלימה של הטירוף הזה שראש הממשלה יבצע, אנחנו נתמוך.
ראש הממשלה, רק אתה יכול, ורק אתה אחראי למה שעתיד להתקיים פה ביממה הקרובה. יש אולי 12 שעות להציל את המדינה, למשוך את ידית החירום של הבלם של הרכבת הדוהרת אל התהום, של אונייה שמגיעה למפל מים ועומדת להתרסק, והיא צריכה לשנות את הנתיב. האונייה זאת מדינת ישראל, גורל כלל האזרחים בידך, ואנחנו מבקשים ממך: עשה צעד מנהיגותי. אדוני ראש הממשלה, תהיה המנהיג שהציל את העם משנאת חינם, שהבין את גודל המעמד, שנכנס לאירוע ללא פחד, ללא שיקולים זרים, ובחר לעשות את המעשה הנכון והטוב למען כל העם שאתה נבחרת לעמוד בראשו, ולא למען אף אחד אחר, לא למען קואליציה, לא למען עצמך. אפילו הציבור שלך יעריך החלטה אמיצה שכזאת.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה, ערב תשעה באב, לחלוק איתכם שני דברים, שתי נבואות. אחת מהן, אני חוזר עליה הרבה, ואחת מהן מוזכרת הרבה, אבל לא מוזכרת במידתיות הנכונה ובשילוביות.
לכבודו של התנ"ך אני אשים כיפה. הנביא ישעיה, בפרק א' שלו: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלִָם" בבית ראשון, הוא פותח בפרק א' פסוק כ"א ממש פתיח שקרוב לפתיח של איכה, ואם יהיה זמן אני אקרא גם מתוך מגילת איכה. אבל תראה איזה תיאור קשה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה; מְלֵאֲתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים. שריִך סוררים וחברי גנבים, כֻלו אֹהב שֹחד ורֹדף שלמֹנים, יתום לא ישפֹטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם. לכן נאֻם האדון ה' צבאות אביר ישראל, הוי אנחם מצרַי ואִנקמה מאויבָי. ואשיבה ידי עלַיך ואצרֹף כבֹר סיגָיִך ואסירה כל בדילָיך".
נבואה של נחמה, אבל על מה הנחמה? על יתום ואלמנה. מה זה יתום ואלמנה? אלה החלשים של אותה תקופה, במצב של חידלון תפקודי, לא לטפל בחלשים; גם מצב מוסרי של שוחד ושלמונים, אבל גם בעניין של צדק, הוא אומר שפעם היא הייתה מלאת צדק ועתה מרצחים. ואז הוא אומר "ואשיבה שֹפטַיך כבראשונה". אתה רוצה לתקן את מערכת המשפט? תזכור את העניים ואת החלשים. "ויֹעצַיך כבתחִלה, אחרי כן יקָרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה". ואז המשפט שאוהב רוטמן, שזה השם של הרפורמה שלו, "ציון במשפט תִפָדה", אבל הוא לא הוסיף "ושבֶיה בצדקה". בכלל, שמתי לב שהציונות הדתית עולה לפה ולא אומרת הרבה את המילים "צדקה", "צדק", "שלום" – המילים הכי נפוצות ליהודי. אדם מתפלל שמונה עשרה – שלוש תפילות ביום, אומר את המילה "שלום" בלי הפסקה, כולל בקדיש, בכלל. תעלו לפה, דברו על צדק, על עניים, על צדקה.
אומר לנו הנביא "ציון במשפט תִפָדה ושביה בצדקה". לא יהיה פה "אשיבה שפטיך כבראשונה" בלי צדקה, בלי קשב לחלשים, בלי איזון בעיסוקים. הלכתם למ"ם של המשפט ושכחתם את חמש המ"מים של המזון, המחסה, המלבוש, המורה והמרפא. אני כבר יודע את זה בעל פה, אני יכול להיות חניך בית"ר לפי המצב, זאת תורה מספקת ל-100 שנה.
הדבר השני שאני רוצה להתייחס אליו הוא אותו אבל שמתקרב אלינו. תשעה באב מתקרב ואנחנו אבלים, ויש דיני אבלות של צום, שתייה, נעילת סנדל ותשמיש. יש דיני אבלות. אבל מה אומר הנביא ישעיה? כשהוא רוצה להסביר איך הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו, מה הוא מבקש מאיתנו ערב צום? מה הוא יבקש מאיתנו כשהוא רוצה אותנו צדיקים? אומר הנביא ישעיה בפרק נ"ח – הרב רוט, אני שמח שאתה איתי פה, ואני יכול ככה לדבר איתך – "קרא בגרון אל תחשֹך כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטֹאתם. ואותי יום יום ידרֹשון ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלֹהיו לא עזב, ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלֹהים יחפצון. למה צמנו ולא ראית, עִנינו נפשנו ולא תדע". שואלים אותו: צמנו, עשינו את המצוות האלה של צום, של אבל. זהו, עשינו את העבודה. הנביא אומר: זאת לא העבודה. תכף הוא יגיד מה זאת העבודה, או לא רק העבודה. "עִנינו נפשנו ולא תדע, הן ביום צֹמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגֹשו. הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרֹף רשע, לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם". ואז – אני חושב שזה המשפט הכי חשוב: "הכזה יום צום אבחרהו"? ככה אני רוצה את צום תשעה באב? הכזה? לא, אני לא רוצה כזה. "יום ענות אדם נפשו, הלכֹף כאגמֹן ראשו, ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון". רק לשים שק ואפר ולצום, זה מה שאתם חושבים שאני צריך מכם? "יום רצון לה'". הוא אומר: מה אני רוצה מכם? "הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצֻבות רשע, התר אגֻדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו". תילחמו ברשע. מה זה מוטות? מוטה זה העול שיושב על השור בחריש, תשחרר לו את העול, את העבדות, את הכאב של האנשים.
והפסוק שבשבילי, אם לא היה ז'בוטינסקי, זה היה הפסוק שלי, אני חי על פי הפסוק הזה: "הלוא פָרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עָרם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם". כל פסיק פה זאת תוכנית עבודה: "פרס לרעב לחמך" זה המזון; "ועניים מרודים תביא בית" זה מחסה; "כי תראה ערֹם וכִסיתו" זה המלבוש; "ומבשרך לא תתעלם" למה הוא מוסיף? אם לאדם יש בגד ומזון ולבוש וקורת גג, מה הוא צריך יותר? יש כאב לאדם. הבדידות, ההשפלה, הוצאת דיבה – אל תתעלם מהכאב של האנשים. "לא תתעלם" זה ציווי כללי. כשאתה רואה כאב, אל תתעלם. אל תתעלמו מכאב. חצי מהעם כואב עכשיו. אתם רוצים להגיד שזה 48% ולכם יש 62%? בסדר, כי למרצ נעלמו שלושה מנדטים, אבל אתם יודעים שזה חמש מערכות בחירות וזה כל פעם חצי, כל פעם לא יציב. אז לא נסתכל על הכאב? ואני גם אמרתי, המרכז-שמאל צריך לראות את הכאב של הימין ולתקן בהסכמה את מערכת המשפט. זאת הדרישה ערב תשעה באב. לא צומות ושקים, לא צדקנות וצדיקות שאין בחברה, ואין בה צדק וצדקה וחסד ורחמים. ומה שהמדינה צריכה ערב תשעה באב זה המיקוד בבני אדם.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לקרוא את מגילת איכה, כי איכה אומרת לנו מה זה חורבן, והמשפטים הם קשים, ואיכה היא אזהרה. היא אומרת לנו: אם לא נשמור על הבית השלישי, זה התוכן של הדברים שנקרא. ולסיום אני אקרא עוד שני דברים. "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה, רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אֹהביה, כל רעיה בגדו בה היו לה לאֹיבים. גלתה יהודה מעֹני ומרֹב עבֹדה, היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, כל רֹדפיה הִשיגוה בין המצרים. דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין, כהניה נאנחים, בתולתיה נוגות והיא מר לה. היו צריה לראש, אֹיביה שָלוּ, כי ה' הוגה על רֹב פשעיה, עולליה הלכו שבי לפני צר. ויצא מבת ציון כל הדרה" – אתה זוכר את ההדר הז'בוטינסקאי? מפה זה בא – "ויצא מבת ציון כל הדרה. היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, וילכו בלא כֹח לפני רודף. זכרה ירושלִַם ימי עניה ומרודיה, כל מחמֻדיה אשר היו מימי קדם, בנפֹל עמה ביד צר ואין עוזר לה".
הנבואה הזאת היא כל כך קשה וכל כך כואבת. אבא שלי, עליו השלום, שהיה קורא בבית הכנסת רבי דוד ומשה, הוא היה אדם פשוט. אביו היה רב, לימד אותו קצת הלכה, קצת קריאה בתורה. הוא לא היה פוסק, אבל הוא היה אהוב בבית הכנסת והיה העוזר של הרב. מה המיוחד בשני הרבנים שם? רבי מסעוד דרעי עליו השלום והוא, אליהו ביטון, זכרו לברכה, היו פועלים בכור האטומי. כן, פועלים פשוטים. 06:00 שחרית, ואם זה סליחות – 03:30–04:00 תיקון חצות, שחרית, והולכים, נוסעים. חוזרים ב-19:00 או 24:00 בלילה כל יום, ראשון עד חמישי. אתה מכיר את זה, גם אבא שלך עבד שם. בשישי-שבת הם היו אנשי בית הכנסת: רבי מסעוד, רב בית הכנסת, ואבא – עוזר שלו עם משימות מיוחדות. איש שמח, איש יוצר אווירה, מגשר, אבל גם תוקע בשופר, עוזר בקריאה בתורה ומחליף את רבי מסעוד. אבל הייתה לו משימה שאף אחד לא לקח ממנו: קריאת מגילת איכה. בהספדים עליו אמרו האנשים שכשאליהו ביטון זיכרונו לברכה היה קורא איכה, אין עין שלא הייתה דומעת. כי ישבו על הרצפה, והוא כאב את כאב בניין ירושלים.
אנחנו מכירים בזה ששבנו לארצנו אבל לא גמרנו את העבודה. לא נגאלנו גאולה שלמה. יש לעם ישראל עוד אתגרים, אויבים מכל עבר, יום-יום אתגרים מבפנים. והוא היה בוכה עם דמעות שמטפטפות. כשהיה תוקע בשופר, עם הדמעות האלה היה מתעטף בטלית על הראש, אומר תפילת התוקע: יודע אני על עצמי שאיני ראוי לבקש על עצמי וכל שכן על אחרים. וככה היה בוכה קבוע במשפט הזה, ואני מתחתיו, אוסף את הדמעות האלה, דמעות של נצח, של יכולת להזדהות עם כלל הציבור, לדבר בשם כלל הציבור, ללא פילוג. היכולת של בית הכנסת, הגישה שלהם הייתה לא לשאול מישהו: אתה דתי? אתה לא דתי? כמה אתה? בוא, בוא למניין, בוא. יהדות של אהבה.
אני רוצה, היושב-ראש, להקריא לך – יש לי הרבה דברים אבל בטח לא נספיק הכול. אני רוצה להקריא לך מאמר חשוב שכתב אותו לא אחר מאשר בגין, ראש הממשלה מנחם בגין. למאמר הזה קוראים "השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד)", הוצאת "בסער", נציבות בית"ר בארץ ישראל. בספרו של בגין "השקפת חיים והשקפה לאומית" מביא בגין שלושה יסודות של השקפת חיים של תנועת שחרור לאומית, והם, כפי שהוא מביא ומאמין, חירות היחיד, תיקון החברה ועליונות המשפט. כשבגין לימים אומר "יש שופטים בירושלים" הוא לא המציא את זה ב-1977 כשנהיה ראש ממשלה; הוא ינק את זה מהשורש.
וכך אומר בגין בספר: "מעל לשני היסודות האלה" – שזה חירות היחיד ותיקון החברה – "הריני מציע להעלות את הרעיון של עליונות המשפט". בגין. יש ערך של חירות היחיד, יש תיקון החברה, דיברנו רבות, ומעל כל זה – עליונות המשפט, לא פחות. הוא בונה משולש שבפירמידה, קצה הפירמידה – עליונות המשפט, והוא לא מתבייש לנקוב במושג הזה. האם מישהו פה בליכוד יכול להגיד את זה? עליונות המשפט. יש מה לתקן במערכת המשפט, אבל להמשיך את דרכו של בגין. עליונות המשפט זה מושג שהוא טבע.
"רעיון שהוא חברתי במהותו, אך נוגע במישרין בצורת המשטר המדיני" – כל מה שאני קורא זה דברים שבגין אמר – "להסברת הרעיון הזה עליי להקדים הערה על הבעיה הידועה בתורת המדינה בשם 'הפרדת הרשויות'". אתה היית שר משפטים. אתה מכיר את המאמר הזה, היושב-ראש? "הוגה הדעות הצרפתי מונטסקיה, בהבחינו בשלוש רשויות או בשלוש סמכויות במדינה, והן: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המוציאה אל הפועל" – מה שאנחנו מכנים רשות מבצעת – "העלה את הדרישה להפריד בין הרשויות הללו, בעוד בארצו שלו שרר המשטר הישן, אשר בו גם הזכות לחוקק חוקים וגם הזכות לחרוץ משפט הייתה בידי השליט. מאז הייתה 'הפרדת הרשויות' לאחת הבעיות המרכזיות בתורת המדינה ונחשבה כערובה מדינית לשמירת זכויותיו של האדם והאזרח, לבל תירמסנה על ידי שלטון כול יכול.
"אך יש לשאול", אומר בגין, "הקיימת באמת הפרדת סמכויות? או כלום תיתכן הפרדתן הממשית? אין השאלות הללו מכוונות למשטרים טוטליטריים או דיקטטוריים שבהם הרשות המחוקקת את חוקי המדינה – הרשות הקיימת באורח פורמלי בצורת בית הנבחרים – והרשות השופטת אינן אלא זרועות עזר של השלטון המבצע, המצווה" – אלה מדינות שסתם, יש להן כאילו בית נבחרים, כאילו בית משפט. אנחנו מכירים את צפון קוריאה, מכירים את הדוגמאות האלה. במשטר כזה הוא מצווה "לחוקק חוקים כראות עיניו ולהוציא פסקי דין כטוב בעיניו. עובדה היא שגם במשטרים העומדים על בחירה חופשית בין מועמדים שונים, או בין נושאי תוכניות שונות למוסדות המדינה, אין הפרדת סמכויות מלאה. במשטר הקרוי 'פרלמנטרי', כלומר במשטר שבו הממשלה, הרשות המבצעת, היא מעין 'ועד להוצאה לפועל' הנבחר על ידי בית הנבחרים או המאושר על ידי בית הנבחרים, קיימת תלות מתמדת בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת" – ועד ההוצאה לפועל פה זה הממשלה – "באורח פורמלי" – רק פורמלי – "תלויה הממשלה בבית הנבחרים, אשר רוב חבריו יכול לאלץ אותה לפנות מקומה לממשלה אחרת. אולם למעשה יחס התלות הוא הפוך. הממשלה, המהווה לפי טבע הדברים את ההנהגה הפוליטית של 'הרוב שלה' בתוך בית הנבחרים, משתמשת באותו רוב כדי להטיל רצונה גם על בית הנבחרים. הממשלה מציעה חוקים ו'הרוב שלה' מעבירם בבית הנבחרים; ואם מתנגדיה מציעים חוקים, שוב דואג 'הרוב שלה' לדחיית ההצעות שאינן נעימות לרשות המבצעת". תראה איזה תיאור. גאוני ומדויק.
"כמובן, במשטר הפרלמנטרי יכול העם, מפקידה לפקידה" – מזמן לזמן – "וקביעת עיתים לבחירות כלליות, תכופות באופן יחסי, היא אחת הערובות החשובות לחופש ההכרעה המדינית של עם - - - " – איפה ראית, אתה יודע, אני כל כך הייתי כָּמֵהַּ רק לשבת פה בבית, לחשוב שמנחם בגין היה פה, בשולחן הזה פה, באופוזיציה פה, איפשהו בצד.
נכון, בדר היה יושב, זה שיושב ליד בדר.
נכון. הלכת בדר. אני אומר, תראה איזה כתיבה, זה כתיבה של שופט עליון; זה כתיבה של פרופסור למשפטים. זה, רק להקריא את זה, זה נאום. הייתי רוצה לשמוע אותו פה.
אז אמרתי, היושב-ראש, יש מה לתקן. פתחתי ואיזנתי, אבל איפה השפה הזאת, הנקייה, הביקורתית פנימה אל עצמנו כממשלה?
מרוב שהוא כותב משפט ארוך אתה צריך לפסק אותו. "אך תהיינה תוצאות הבחירות הכלליות אשר תהיינה, ההבדל בין היחסים הפורמליים ליחסים הממשיים בין הממשלה מצד אחד לבית הנבחרים מצד שני, יהיה שריר וקיים. לממשה החדשה יהיה 'רוב משלה' והיא 'תדריך' אותו גם בשטח המדיני וגם בשטיח החקיקה, אם כי לכאורה 'הוא ימשול בה'" – זאת אומרת הרשות המחוקקת. "במילים אחרות, גם המשטר הפרלמנטרי, הממשלה, הרשות המבצעת, ממלאת במידה רבה, ולעיתים במידה מכרעת, את תפקיד המחוקק" – לוקחת את התפקיד – "המצב הוא שונה, אך לא שונה לחלוטין, במשטר 'נשיאותי', שגם הוא במהותו הינו משטר דמוקרטי, כלומר משטר שבו ההכרעה הסופית היא בידי העם הבוחר באורח חופשי בין המועמדים השונים ובין תוכניות שונות. בארצות-הברית, בהן הונהג המשטר 'הנשיאותי', נעשה הניסיון להגשים את תורתו של מונטסקיה במידה הרבה יותר גדולה מאשר בארצו שלו. במדינות אמריקה – רוב הארצות הדרום-אמריקאיות העתיקו את יסודות החוקה של אמריקה הצפונית".
אני לא רוצה להמשיך בזה, אבל אני רוצה להגיד לך שאמריקה – מה שאנחנו לא יודעים לעשות זה אזוריות, כי אנחנו 120 חברי כנסת שנבחרים בבחירות יחסיות ארציות, ובאמריקה כל סנטור נותן דין וחשבון למדינה שלו, וכל חבר קונגרס נבחר במדינה שלו וצריך לעבוד בשבילה. והיה צריך שיהיו לנו 160 או 200 ח"כים ו-30 מהנגב ו-30 מהגליל, ואז הנגב והגליל היו פורחים. אם מאיר יצחק הלוי היה חבר כנסת שנה קודם, שדה דב לא היה נסגר, כי טייקונים של נדל"ן ניצחו את האינטרס של חולי סרטן שטסו 70 שנה מאילת לקבל טיפול רפואי. הייצוגיות האזוריות שאין לנו בכנסת היא כל כך חסרה. פעם הרשו לראש עיר להיות גם חבר כנסת וגם ראש עיר, אז מבחינת היקף התפקיד זה לא ראוי אבל כשפרוספר אזרן מהצפון או – מי היה מהדרום? היו כמה.
לא, שהיו בכנסת גם במקביל להיותם ראשי ערים. אז כל פעם שמישהו רצה לפגוע בגליל או בנגב, היה מישהו שהוא גם חבר כנסת. למשל, בדש היה גם חבר כנסת וגם ראש מועצה, אז לא התעסקו עם הנגב והגליל. הוא יכול היה להביא את חוקי הנגב. כל הדברים האלו קרו אז, עם ההעדפה והמיסוי, כי הייתה פה נציגות. אני מנסה להיות נגב-גליל, אבל צריך אזוריות.
לסיום, משהו קצת אופטימי, גם של איש מופת, וזה גם סוג של תפילה, ואולי נצליח לאחד ברוח של מה שכתב. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבה של ארץ ישראל, הראשון לציון, רבה השני לאחר קום המדינה, כתב ממש מסמך פרידה מהעם ומהמדינה, כמו איגרת הרמב"ם, אבל סוג של –שישה סעיפים. אני קורא רק את הסעיף האחרון, וחובה לקרוא את כל הדבר הזה. כשאדם עוזב את העולם ואומר: מה חשוב לי? זה דבר גדול. אומר הרב מאיר חי עוזיאל, הרב של ארץ ישראל, עליו השלום: "ועוד זאת שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו" – כי יש מי שיגיד שזה אמת לתקן את מערכת המשפט, אבל מישהו אומר לו "שלום", כי הפסוק הזה הולך ביחד: אמת ושלום, אל תלך רק על האמת. תלך על כל המ"מים. לא רק האמת של משפט, המ"ם, אלא השלום של הקיום הבטוח של כל אדם בעולם, שהוא מרגיש שמתייחסים אליו. חמשת המ"מים שדיברנו עליהם; "פרוש לרעב לחמך" זה ראשית המ"מים של נבואה. "והאמת והשלום אהבו כי המחלוקת והפירוד הם האויבים היותר-מסוכנים, שהם כעש לבית יעקב וכרקב בעצמותיו. ולהפך, השלום והאחדות הם יסודות הנצח לקיומו הממלכתי של בית ישראל שלא יימוט לנצח. הם הם העמודים, שבית ישראל נכון עליהם תמיד, והם צינורות הברכה ומקורות השפע, וזרועות העוז והגבורה של עם ישראל" – כשמדברים על צבא, אם יש שלום ואחדות, אנחנו חזקים, ואם יש פירוד, מחלוקת ושנאה, זה מחליש את הביטחון. "שמרו והחזיקו שני עמודים אלה", שלום ואמת, "למען תתחזקו בעוז וגבורה ותהדפו מפניכם כל כוחות ההרס המקיפים אותנו בטבעת חנק" – ניבא ולא ידע מה ניבא; אז לא היה חיזבאללה ולא היה ג'יהאד אסלאמי כשהוא כתב את זה. ניבא ולא ידע מה ניבא – "להשמידנו ולמחות שם ישראל ותורתו מעל פני האדמה. הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, והעמידו במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו, והיה מחננו טהור ומקודש, מבוצר ומלוכד, כחומה בצורה שלא תשלוט עליה כל כוח הורס ומתנקם. וה' עושה השלום במרומיו ישפות שלום לנו, ויברך אותנו כדברו מפי משה נביאו: ה' אלוקיכם הרבה אתכם, והינכם היום ככוכבי השמיים לרוב. ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם, ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". ומשפט הפרידה: "והינני אחיכם הנפרד מכם לחיי עולם הבא, בברכת שלום וגאולת עולם – בתקומת כיסא מלכות בית דוד ובניין מקדש ה' בעיר הקודש בירושלים".
5,720 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.