קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו נמצאים ערב תשעה באב, ואי-אפשר להתחיל ולדבר על מה שקורה כאן בלי לקשר את המועד לאירועי הימים הקשים האלה. נשפכו הרבה מילים ומאמרים על החורבן, על הבית הראשון ועל הבית השני ועל שנאת חינם. אבל אם אנחנו רוצים לתאר את המצב או להבין מה היה בחורבן הבית השני, אפשר פשוט לגשת לספרו של יוספוס פלביוס "מלחמות היהודים". וכך הוא כתב בספר ה', פרק ו': "הרעה, אשר מצאה אותם מידי הרומאים, לא היתה קשה מהצרות, אשר עוללו איש לאחיו בידיהם" והוא ממשיך ומסכם: "המריבה כבשה את העיר, והרומאים כבשו את המריבה אשר הייתה חזקה הרבה יותר מחוסן חומותיה הבצורות".
1953 שנים אחרי ממשלת ישראל, הממשלה של העם היהודי שקם מחדש בארצו, מרגישה צורך עז לתדלק את המריבה; מרגישה צורך עז ללבות את האש, לשפוך עוד שמן למדורה. אני שומע, אדוני היושב-ראש, את הקולות שיוצאים מכיוונם של שרים – שרים בממשלה עברית שקמה כאן בזכות דמם של לוחמות ולוחמים שהגיעו לכאן מכל קצוות תבל – אני שומע ולא מאמין. קולות השרים מבהירים שכל מטרתם היא לתדלק את המריבה, לתדלק את המחלוקת. החל מבר הסלטים שפתח גיבור החיל, הלוחם עז הרוח והנפש איתמר בן גביר; עבור באקרובטית המילים והתעופה הטייסת המהוללת, גלית דיסטל, שלשיטתה טייסי המילואים בחיל האוויר הם נפולת של נמושות, ושאלף טייסים לא יצליחו לכבות אותה; ועד אליך, השר קרעי, אומן הגימטרייה ומתק השפתיים, ששולח את טייסי המילואים במדינת ישראל לעזאזל.
אבל אסור להתבלבל ואסור לתת לכל החבורה המופקרת הזאת, המסוכנת הזאת, לבלבל אותנו. למצב שאליו הגענו יש רק כתובת אחת – היא לא אתה, חבר הכנסת קרעי, היא לא גלית דיסטל, היא לא איתמר בן גביר, היא גם לא יריב לוין וגם לא שמחה רוטמן. יש כתובת אחת לבן אדם שנושא באחריות למה שקורה כאן, במדינת ישראל, וקוראים לו בנימין נתניהו. הוא העומד בראש הפירמידה, הוא ראש ממשלת ישראל, הוא מוביל את מדינת ישראל לחורבן, ורק בגלל שלשיטתו של בנימין נתניהו המדינה זה הוא. ואם הוא נמצא במצוקה משפטית ואם הוא עומד למשפט, אז בואו נפרק את מערכת המשפט; גם אם לא יהיו לנו טייסות, לשיטתו, לפחות תהיה לנו ממשלה הזויה שתשרת את הגחמות שלו.
אני רוצה להקדיש כמה מילים לראש הממשלה נתניהו. כמה מילים, כדי שיבין אולי את מה שהוא הבין בעבר וכנראה שכח: ממשלת ישראל עבורנו, עבור רבים, היא נס גלוי. עבור סבא שלי זה היה משהו שכאילו הוא לא יכול היה לדמיין אפילו. סבא שלי, זיכרונו לברכה, נולד ברחובות בשנת 1903, נכד לבונה הבית הראשון במושבה. את בר-המצווה שלו ברחובות הוא חגג בבית הכנסת הגדול אהל שרה, כשהטורקים עדיין שלטו בארץ. את החתונה שלו, שהוא ערך ברחובות, הוא כבר ערך כשהמנדט הבריטי שלט בארץ ישראל, ולאבא שלי ברחובות, באותו בית כנסת, הוא חגג בר-מצווה – אך הפעם תחת ממשלה עברית במדינה יהודית בארץ ישראל. אי-אפשר לדמיין מה היה עבורו המעבר הזה מעם ללא מדינה עצמאית לעם עצמאי עם ממשלה עברית; מה היה היחס שלו לזה שיש כאן ממשלה, שיש כאן שרים, שיש כאן כנסת.
במטבח שלו היה טרנזיסטור – אתה יודע מה זה טרנזיסטור, אדון היושב-ראש? אנחנו עוד מהדור שיודע מה זה – שתמיד היה פתוח. בתור ילד הייתי מגיע, ותמיד בכל שעה עגולה מגבירים את הווליום. הוא חייב לשמוע חדשות, הוא חייב לדעת בכל שעה עגולה מה קורה. כל הדאגה מופנית לעתידה של מדינת ישראל, למה יקרה כאן בעוד כמה שנים. ותמיד, לשיטתו, המדינה הייתה מעל הפוליטיקה, ותמיד הוא ידע – היה לו מין משפט כזה: בסוף שם למעלה הם יקבלו את ההחלטה הנכונה, כי גם אם יושב שם לא מי שבחרנו בו – וסבא שלי כאיש ליכוד, איש ימין כל חייו, שנים ארוכות ראה את ראש המפלגה שלו באופוזיציה, 30 שנה – עדיין מבחינתו הוא תמיד ידע שההנהגה הציונית, שראש הממשלה העברית בארץ ישראל בסוף ידאג למדינת ישראל ולא לענייניו האישיים, כי הוא ידע שראשי הממשלה כאן תמיד שמו את העניין הלאומי מעל העניין האישי שלהם.
הוא ידע, וראשי הממשלה כאן ידעו שעל הכתפיים של כל ראש ממשלה מונח עול של עם עם היסטוריה של אלפי שנים; עם שהצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות מחדש את ביתו בארץ ישראל בניגוד לכל הסיכויים. כל ראש ממשלה שהיה כאן ידע שהאחריות היא אצלו לשמור על הדבר המופלא הזה שקרה כאן, על הבניין הזה, שעלה לנו בהרבה דם של אחים ואחיות, של בנות ובנים, שהקריבו את חייהם רק כדי שלעם היהודי יהיה בית לאומי בארץ ישראל.
וכמו סבי, זיכרונו לברכה, כל בני הדור ההוא וגם הדורות שבאו אחריו – לשם הם כיוונו את כל כוונתם – גם הדור של מי שעזב את הארץ בעקבות עבודתו של אביו ושב לישראל כדי להתגייס לצה"ל. כן, גם מר נתניהו, ראש הממשלה, הבין פעם את המשמעות של מסע הדורות הזה שכל אחד ואחת מאיתנו נושא עימו. גם הוא חזר לכאן. גם אתה, מר נתניהו, חזרת לכאן, גם אחיך, שלחם לצידך. איבדת את אחיך, יחד עם כל עם ישראל, כשנהרג במבצע אנטבה כדי להגן על ישראלים שנחטפו. הוא נשלח אל מחוץ לגבולות הארץ מתוך הבנה של האחריות שלנו אחד כלפי אחיו. הבנת אז, בנימין נתניהו, כפי שהבינו אלפים, כפי שהבינו מיליונים, שאין לנו ברירה. שכדי לקיים כאן מדינה חייבים להילחם יחד. אבל משהו בך, בנימין נתניהו, כבה. משהו בך דעך ונעלם. אין לי דרך להסביר זאת. שישה חודשים שמדינת ישראל נמצאת בסחרחורת, ומר נתניהו הוא הקפטן של הספינה. כן, לא של ספינת התענוגות שלך, קפטן ניסים ואטורי, אלא הקפטן של מדינת ישראל. הבית השלישי, קיבלת עליו אחריות. עמדת כאן לפני חצי שנה ונשבעת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה.
אנחנו – אדוני השר, אני מציע שתקשיב בקשב לדברים שאני אומר, הם יוצאים מהלב. זה לא בדיחה.
כן. מה שקורה כאן במדינת ישראל זה לא בדיחה. מה שקורה כאן בחוץ זה לא משהו שאתם יכולים לעשות ממנו צחוק. אני מקווה שאתה יודע, כשר בממשלה, ואם לא, אז כדאי שתדע, שאנחנו מתמודדים עם אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, אולי אחת מהשעות הקשות של מדינת ישראל - -
- - עם איומים מכל הגזרות. אתה יודע טוב מאוד שאזרחי ישראל נאנקים תחת יוקר מחיה, ורחובות ישראל מדממים בגלל אובדן הביטחון האישי, עם שיא של רציחות במגזר הערבי והיהודי שלא ידענו כמוהו.
רק לפני חצי שנה, רק לפני חצי שנה דורגנו בראש הכלכלות המבטיחות בעולם. ההייטק הישראלי היה מקור לגאווה – סטרטאפ ניישן, זה היה המותג שלנו – אבל בגלל עילת הסבירות והוועדה למינוי שופטים נאבד את כל זה. מוכנים לשפוך את הכול. למה? מה יש בה, בעילת הסבירות הזאת? ותגידו לי אתם, חברי הקואליציה של נתניהו, אתם תגידו לי: אבל המחאה. הרי לכם אין אחריות על כלום. המחאה, המחאה. דעו לכם שהמחאה הזאת, שאתם מאשימים אותה בכל הכישלונות שלכם, היא זו שעד עכשיו הצילה את מדינת ישראל. היא זו שבזכותה עד עכשיו עוד לא קרו האסונות שעלולים לקרות כאן. היא גלגל ההצלה שלכם מעצמכם. חבורה מפוארת – אתם חבורה מופקרת בממשלה הזאת, שמתייחסים לחבורה המפוארת הזאת בזלזול – חבורה מפוארת של נשים, נערות ונערים, אזרחיות ואזרחים ותיקים, שיוצאים במשך חצי שנה, שבוע-שבוע, לפעמים פעמיים ושלוש פעמים בשבוע, לרחובות הערים, לכפרים, לצמתים, את הדגלים מרימים ועל הדגלים מגן דוד, סמל של חופש ושחרור. ומדובר באזרחים, לא בחיילים במדים. אומנם הם חיילים אלמונים בלי מדים, הם חיילים של צבא האזרחים של מדינת ישראל, הצבא האזרחי שקם כאן, אבל הם לא חיילים, הם פשוט אזרחים, שכן, אחת לתקופה, כשקוראים להם, הם שנים התייצבו למילואים – מה שאגב לא עושים רוב השרים בממשלת ישראל. הם מובילים היום מאבק ומחאה אזרחית של אזרחים. אזרחים שמתנדבים שנים ארוכות כדי להגן על עם ישראל בצה"ל, היום הם מגינים עלינו. הם מוכנים להגן על הדמוקרטיה הישראלית. הם לא רוצים להגן על משטר יחיד, לא דמוקרטי, שכורת את הבסיס שעליו נוסדה מדינת ישראל.
ואתה, בנימין נתניהו, כקפטן הספינה, כמי שאמור להוביל את מדינת ישראל, לא מקשיב לאזרחים האלה, לא רואה אותם, לא שומע אותם? אתה, נתניהו, ראש הממשלה שלכם ושלנו, ראש ממשלת ישראל, כאילו מפליג עם הטיטניק הזאת לתוך הקרחון ומתווכח עם כל מי שאומר לו לעצור, לשנות כיוון, שאומר לו שהוא בדרך להתנגשות. אז במה אתם עוסקים? אתם מספרים לי שיותר חשוב שהתזמורת תמשיך לנגן. אז התזמורת על הטיטניק תמשיך לנגן עד ההתנגשות בקרחון ועד השקיעה. לשם אתם מובילים אותנו.
אני אומר מכאן לראש הממשלה: זה בכוחך וזה באחריותך. לא שלמות הקואליציה היא שחשובה כעת כי אם שלמות העם. תהפוך את המשבר הזה להזדמנות. קח את הרגע המכונן הזה שאנחנו נמצאים בו; קח את הרגע הזה, 75 שנים אחרי שקמה מדינת ישראל, תעצור ותודיע שאתה מוריד את החקיקה הזאת מהשולחן ומתחיל לנהל משא ומתן על חוקה בהסכמה, חוקה שתזכה לאמון הסיעות הציוניות בבית הזה, שתחזיר את מדינת ישראל למסלול שהתוותה התנועה הציונית: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שמושתת על עקרונות היסוד של חירות וצדק, עם שוויון זכויות וחובות, עם חופש מדת וחופש הדת. זו ההזדמנות שלנו לחוקה לישראל, ולא הקשקוש הזה שאתם מנסים להעביר כאן וקוראים לו "רפורמה", כי זאת לא רפורמה משפטית. מה שמתנהל כאן זה מאמץ לעשות הפיכה משטרית. וגם כאן, אני רוצה לומר לכם - -
- - גם לך, אדוני השר, וגם לך, היושב בראש, שתפסיקו לחשוב שכל עם ישראל מטומטמים ותיתנו לעם הזה קצת קרדיט. תפסיקו לספר לנו שבסך הכול עושים תיקון קטן וזה רק סבירות ו"על מה אתם מדברים", ולחשוב שאף אחד לא שומע את השרים שמתארים את שיטת הסלמי, שהפכה לשיטת הטיפות – נעשה את זה טיפה ועוד טיפה – או את בר הסלטים, המתאבן לפני הארוחה, ותפסיקו לספר לנו שהמהפכה המשטרית שאותה הובלתם מתה, כי היא חיה ונושמת, היא רק שינתה את האסטרטגיה של איך להגיע אל היעד של הפיכת מדינת ישראל למדינה שהיא לא דמוקרטית.
ראש הממשלה נתניהו, אתה כבר לא ילד. ראית משהו בחייך, אתה אדם עם ניסיון, אבל אדוני היושב-ראש, אדוני השר, זה נראה שראש הממשלה, שחזר לשלטון אחרי שנה וחצי הפסקה, מתנהג כאילו הוא קיבל צעצוע חדש. זה מזכיר מלך, את המלך רחבעם. בספר מלכים א' מסופר איך לאחר מות שלמה המלך בא ירבעם בין נבט עם נציגי השבטים לדבר עם רחבעם וביקש ממנו: אדוני המלך, תוריד את נטל המיסים שהונהג בתקופת שלמה. לרחבעם לוקח שלושה ימים להתייעץ. הוא מתייעץ עם זקני העם, עם היועצים הזקנים והוותיקים, והוא מתייעץ עם הצעירים. אומרים לו הזקנים והוותיקים: תקשיב לציבור, תקשיב למסרים, תוריד את הרגל מהגז, תוריד קצת את העול מהעם, תוריד את המיסים. מה אומרים לו יועציו הצעירים? מה פתאום, תפגין כוח, אתה השליט, משילות, תראה לעם מה זאת משילות. ורחבעם מקשיב לאותם היועצים כאילו הם שרי ממשלתו של נתניהו היום, שמספרים לנו על משילות: תשבור את ההתנגדות, תשבור את האזרחים ותמשול ותהיה השליט, כי אנחנו השלטון. כאילו אנחנו נמצאים באותה תקופה. ועתה אומר נתניהו: "אבי הכביד את עֻלכם ואני אֹסיף על עֻלכם אבי יִסַּר אתכם בשוטים ואני איַסר אתכם בעקרבים".
את התוצאה אני בטוח שראש הממשלה נתניהו מכיר, וגם אתה, השר קרעי, וגם אתה, קפטן ואטורי. התוצאה היא התקוממות ישראל, התחלת הפיצול לשתי ממלכות נפרדות, ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. לשם, מר נתניהו, אתה רוצה להוביל אותנו, לפירוד ולחלוקה? אז אני אומר לכם, זה לא יעבוד. לא ניתן לכם לפרק את המדינה. לא ניתן לראש הממשלה נתניהו לפרק את המדינה. לא ניתן לו להיות רחבעם. פשוט נחליף אותו. הממשלה הזו פשוט תוחלף. זה ייקח עוד קצת זמן, אבל זה יגיע.
זה יגיע מהסיבה הפשוטה שהציבור, הציבור מאס בכם, מאס בהתנהלות שלכם, בדיוק כפי שמאסו גם בעבר.
אבל כן הייתי רוצה לשאול שאלה את חברי הכנסת מהליכוד שלא נמצאים כאן, שאני יודע מה הם חושבים, אני יודע מה הם חושבים על מדינת ישראל וכמה היא חשובה להם. אני רוצה לשאול את יולי אדלשטיין: חבר הכנסת אדלשטיין, היית אסיר ציון, ישבת בבית הסוהר כדי לעלות למדינת ישראל. אתה יודע מה המשמעות של שלטון שהוא לא דמוקרטי, של שלטון מחשבות. אתה יודע מה המשמעות של צמצום החופש של האזרחים. אתה יודע מה המשמעות של כוח בלתי נשלט שניתן לממשלה. אתה יודע. אתה גם התבטאת בעבר שאתה לא תיתן לזה לעבור. ממה אתה מפחד? האם אתה, שלא פחדת מהשלטון הקומוניסטי, מפחד מאימתו של בנימין נתניהו? מפחד מאימתם אולי של חלק ממתפקדי הליכוד, או של אני לא יודע מי? אתה יודע מה חשוב למדינת ישראל. אתה יודע שלמען מדינת ישראל צריך לעצור עכשיו את החקיקה. יולי אדלשטיין, אם היה היום ראש הממשלה, הוא יודע שהוא היה עוצר את החקיקה. בכוחך לעשות את זה. אתה יכול להוביל את זה, אתה עם עוד חברים מהקואליציה.
נשארו עוד כמה אנשים שאולי בתוך הלב הזה שהלך והתאבן נשאר להם עוד קצת מצפון. איפה אבי דיכטר? היית ראש שב"כ. אתה יודע מה המשמעות של בתי המשפט בהגנה על חיילות וחיילי צה"ל. אותם טייסים שהממשלה הזו שולחת אותם לעזאזל, אתם שולחים אותם להילחם בלי המטרייה, מטריית ההגנה שהדמוקרטיה הישראלית מספקת. הרי אנחנו זכאים למטרייה כזאת בכל הטריבונלים הבין-לאומיים בגלל בתי המשפט, בגלל עצמאות מערכת המשפט, בגלל העובדה שלממשלה אין כוח בלתי מוגבל. אז אתה, אבי דיכטר, מוכן לסכן את חיילות וחיילי צה"ל? למה? כי אתה חושב שאולי תהיה לך הזדמנות להחליף מתישהו את נתניהו? עוד לא למדת, עוד לא ראית מה קרה לכל אלה שהיו לפניך? אחרי כל כך הרבה שנים בשירות המדינה יש גם לך, אבי דיכטר, אחריות. בשביל זה נלחמת. אתה יושב כאן, לאצבע שלך יש משמעות, היא יכולה לעצור את זה.
אם נסתכל על ניר ברקת, שיודע מה קורה בהייטק הישראלי, הוא יודע שכלכלת בעזרת השם שעליה מדבר בצלאל סמוטריץ' לא קיימת. הוא יודע שמינואר כל המדדים של ההשקעות בחברות ההייטק בכל העולם עולים ובמדינת ישראל צונחים. הוא יודע. הוא גם יודע למה זה קורה. אתה לא תעצור את זה? יש לך את ההזדמנות לקום ולעצור ולא תעשה את זה?
והאחרון שאני לא מבין אותו זה יואב גלנט. אני לא יודע אם אתם יודעים – אני אגלה לך משהו, חבר הכנסת חמד עמאר: יואב גלנט הוא עדיין שר הביטחון של מדינת ישראל לא בזכות שלמה קרעי ולא בזכות בנימין נתניהו וגם לא בזכות קפטן ואטורי. הוא עדיין - - -
יואב גלנט הוא עדיין שר הביטחון מסיבה אחת פשוטה: הוא שר הביטחון אך ורק בגלל כל אותם אלה שיושבים מחוץ לכנסת, באוהלים; הוא שר הביטחון בזכות אלה שעלו בצעדה לירושלים; הוא עדיין שר ביטחון בגלל אלה שיצאו לרחובות להפגין. בגללם הוא שר הביטחון.
לא בגלל גולדקנופ, אריה דרעי וגפני. בגללם הוא שר הביטחון, ואם לא הם, אם לא הם, מזמן הוא היה נזרק מתחת לגלגלים של הממשלה הדורסנית הזאת. פתאום הוא נאלם דום. הוא יודע מה המחיר הביטחוני, הוא יודע מה הסיכון למדינת ישראל. גם עליו יש אחריות. אני עדיין מצפה שגם הוא אולי יהיה זה שירים את הדגל.
אני רוצה להקדיש את החלק השני של הנאום שלי כדי לספר לכם על רב-סרן שלומי כהן, זיכרונו לברכה, בן עליזה ושמעון מרחובות. כקצין שירת שלומי כמפקד מחלקה, סמ"פ ומ"פ בבסיס הטירונים בזיקים. שלומי יכול היה לשרת שירות סדיר וקבע ביחידה עורפית, אך הוא חתר ללא לאות ליחידה לוחמת, ורק לאחר שמיצה את עצמו בזיקים, עבר לתפקד כקמב"ץ חטיבתי בחטיבת הבקעה, וזכה לתואר קצין מצטיין חטיבתי. בהמשך מונה למ"פ בגדוד מבצעי. מפקדו סיפר: לאחר שהתברר כי שלומי אינו מפקד פלוגה רגיל אלא קצין מצטיין, מודל לחיקוי ואישיות נערצת על פקודיו, הוא התמנה למפקד פלוגת החוד. בזכות העבודה הקשה שהשקיע, ההתמדה, החריצות, המסירות וכוח הרצון, הביא שלומי את הפלוגה לידי מקצועיות ויכולות מדהימות ולמצב שבו מסוגלים החיילים לבצע פעולות מורכבות ביותר.
שלומי הוביל את הפלוגה באירועי גאות ושפל, במבצע חומת מגן ובפעילויות רבות אחרות בשטחי A, בעיקר בקלקיליה. שלומי עצר מבוקשים רבים, ובזכות פעולותיו עם חייליו נמנעו פיגועים רבים וניצלו חיי ישראלים רבים. שלומי דאג תמיד לחייליו לפני הכול. כשהיה מגיע לחופשה, היה ראשית מתקשר לוודא את הגעתם של חייליו לביתם, ומתקשר ליחידה לוודא שאוכל טרי הגיע לכל החיילים במחסומים. רק אחר כך היה נרדם ל-20 שעות, שהרי בצבא כמעט לא ישן. בחופשות נהג להתרים לגופים שונים בעזרת הוריו ולהביא בגדים וציוד חשמלי כמתנה לחייליו.
בחודש מאי 2002 התעתד שלומי להשתחרר מצה"ל, וכבר החל לתכנן את עתידו, אך מכיוון שמחליפו התעכב, הסכים להאריך את שירותו בחודש. ביום ט' בתמוז תשס"ב, 18 ביוני 2002, נפל שלומי בקרב בקלקיליה במהלך פעילות לאיתור מבוקשים. נכנס כוח בפיקודו לבניין בן ארבע קומות, ובכניסה לאחת הדירות נורה שלומי, שנכנס ראשון, על ידי מחבל שהסתתר במקום. הוא נהרג במקום; בפעילות זאת נהרג גם סמל ראשון יוסף תלמי. בן 26 היה שלומי בנופלו. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת רב-סרן והובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. שלומי הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
היום, אדוני היושב-ראש, קיבלתי הודעה קולית מאימא של שלומי. בדמעות, תוך שהיא נחנקת – אני לא אצמיד את הטלפון שלי למיקרופון כדי להשמיע קול אחר מאחר שזה אסור, אבל הייתי עושה את זה. אני חושב שראוי שישמעו את הקולות האלה. שואלת אותי אם שכולה, שאני מכיר אותה, לצערי בנסיבות הטרגיות האלה, אומרת לי: אני פשוט מול הטלוויזיה ואני רואה את כל מה שקורה, ואני לא מבינה למה שלומי היה צריך להיהרג, בשביל מה, בשביל מי, למה. לכאן הגענו. לכאן הבאתם אותנו, ממשלת ישראל, לתחושה הזאת שמסתובבים איתה אזרחיות ואזרחים שהקריבו את גופם, את חייהם ואת חיי בני משפחתם. אז אני אומר לעליזה: הוא לא עשה את זה בשביל ממשלת ישראל או בשביל שרי ממשלת ישראל או חברי הכנסת שיושבים כאן, וגם לא בשביל ראש הממשלה. שלומי ועוד רבים אחרים נלחמו והקריבו את חייהם למען עם ישראל, למען כלל ישראל, למען אלה שצעדו וצועדים ברחובות, למען אלה שמפגינות ומפגינים בצמתים שבוע אחרי שבוע, למען כלל ילדי ישראל, כי הם רוצים שתהיה מדינה לעם ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית. והם יודעים שכדי שתהיה כאן מדינה יהודית, היא חייבת להיות דמוקרטית, ואם לא תהיה כאן דמוקרטיה, לא תהיה כאן מדינה יהודית, כי היא לא תוכל להתקיים במצב שכזה.
בהזדמנות הזאת אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהגיד לחבורה הנפלאה הזאת שצעדה לירושלים ושריגשה אותי ועוד רבים עד דמעות: אני מצדיע לכם. אתם התקווה של עם ישראל. אתם התקווה של מדינת ישראל. מאות האלפים שצעדו, אלה שהגיעו לתמוך וסייעו לישנים במאהלים לאורך הדרך, קטועי הגפיים שצעדו, גיבורי המלחמות, האימהות והאבות עם הילדים והסבים והסבתות שיצאו בשמש הקופחת, רק כדי להילחם במחאה אזרחית לא אלימה על דמותה של מדינת ישראל – אתם ההוכחה לכך שהדור לא הולך ופוחת. אתם עושים כאן משהו עצום.
אדוני היושב-ראש, גם אם החוק הזה יעבור, המאבק הזה לא יסתיים. המאבק הזה יצליח. גם אלה שמקללים את המפגינים ברחובות, גם אלה שיוצאים נגדם ונגדנו, עוד ימחאו כפיים לאותם מפגינות ומפגינים, עוד יצדיעו להם, כי הם אלה ששומרים אמונים לרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל; הם אלה שנאמנים לדרך שעם ישראל צועד בה ב-130 השנים האחרונות, מאז החלה שיבת העם היהודי לארצו; הם אלה שצועדים בנתיב שאבות הציונות התוו לנו; הם אלה שנלחמים על מדינת ישראל.
אני רוצה לומר מילה על כל האמירות האלה על פשרה. אומרים לי: אתם לא רוצים פשרה, אתם לא רוצים פשרה. אני לא יודע, שמעת את שר המשפטים לאחרונה, חבר הכנסת עמאר? הוא מודיע, הוא לא מתבייש, שאין לו שום כוונה לכנס את הוועדה למינוי שופטים. הוא מודיע שהוא נחוש לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים כדי לקבל שליטה מלאה בה בהתאם לחוק שמונח על שולחן הכנסת. הוא מאיים לפרק את לשכת עורכי הדין. ראש הממשלה מתחייב לגפני, לגולדקנופ, לדרעי, שחוק ההשתמטות, שמפלה בין דם לדם, יעבור מייד עם פתיחת המושב הבא. זה הדבר הכי חשוב למדינת ישראל כרגע; לא הביטחון, לא העובדה שהחיזבאללה משתלט על שטח ריבוני ישראלי והקים התנחלות בצפון. אה, זה לא משנה. חשוב שנפלה בין דם לדם, שחצי מהעם ישרת וחצי מהעם ילמד. זאת המשימה שלו. הוא מתחייב לכך שהוא יקדיש מיליארדים מכספי משלם המיסים למערכות כדי שהם לא ילמדו לימודי ליבה, כדי שילדים במדינת ישראל לא ילמדו מתמטיקה, אנגלית, מדעים, מחשבים. לזה הוא מתחייב, והוא לא מבין – או שהוא מבין אבל חשובים לו יותר ענייניו האישיים – שהמשמעות היא חיסולה של מדינת ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה.
ואני אומר לכם שמדינת ישראל לא תוכל לחיות אלא בפורמט שבו לכולם יש את אותן הזכויות ואותן החובות, בפורמט שבו כל בן 18 ילך לשירות צבאי, לאומי או אזרחי. את זה נוכל להשיג רק אם נעשה את מה שלא נעשה כאן שנים רבות – את זה נוכל להשיג רק אם תהיה חוקה למדינת ישראל. אחרי 75 שנה הגיעה השעה שבמדינת ישראל יוגדרו כללי המשחק לא באופן כזה שכל כנסת שנבחרת משנה את הכללים כדי שיתאימו לה. אי-אפשר לנהל כאן מדינה כשכל פעם נבחרת כנסת ואם הכללים לא כל כך מסתדרים – זה קרה בכנסת הזאת, זה קרה בכנסות קודמות – משנים אותם; בואו נשנה אותם, בואו נשנה את חוקי-היסוד, בואו נשנה את השיטה, נרכיב ממשלות כאלה ואחרות, נוסיף, נוריד, נדביק. זה לא עובד.
הגיע הזמן שבמדינת ישראל תהיה חוקה, שהתפקיד שלה הוא בין היתר להגן על האזרחים מפני השלטון. שלטון רוצה תמיד יותר כוח, זה לא סוד. חוקה תגדיר את הפרדת הרשויות במדינת ישראל, תגדיר את מערכת היחסים בין רשות מחוקקת למבצעת לשופטת, תדאג לאיזון האינטרסים האלה לא באופן כזה שרשות אחת גוברת על השנייה אלא באופן שמאזן בין הרשויות. חוקה תפריד בין הדת לבין המדינה. אין לנו כאן, בכנסת ישראל, את הסמכות להתערב באמונה האישית של כל אדם ואדם. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, יום המנוחה הרשמי שלה הוא השבת, החגים הם חגי ישראל, אבל מכאן ואילך כל אזרח, יש לו את השבת שלו, יש לו את האופן שבו הוא חי את חייו, בין שהוא רוצה להיות דתי, בין שהוא רוצה להיות פחות דתי, כן שומר מצוות, לא שומר מצוות. בסופו של יום הבית הזה לא מתערב בחיים האלה.
הסיכון הגדול שאנחנו נמצאים בו עכשיו – ואנחנו רואים אותו בחקיקה שמונחת על שולחן הכנסת – הוא שהממשלה והכנסת רוצים יותר ויותר להתערב בחיים הפרטיים של אנשים. כשאני מסתכל על הצעות החוק שמשמעותן הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה – כמובן לא ביום אחד אלא בשיטת הסלמי או שיטת הטיפות, טיפה-טיפה, בדיוק כמו שרוצים לעשות עם המהפכה המשטרית – אז מתחילים עם הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים כדי שיוכלו לדון גם בענייני ממון, ממשיכים בחוק שמקדם עכשיו שר הדתות, שמחסל בעצם את האפשרות של בתי הדין האזרחיים לדון בענייני מזונות ומחזיר את ענייני המזונות וענייני הרכוש לבתי הדין הרבניים, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם מערכת משפט מקבילה, דתית, במדינת ישראל, שלאט-לאט תלך ותדחק את רגליה של מערכת המשפט האזרחית. אז נתחיל מזה שאיך יכול להיות שבמדינת ישראל יש שתי מערכות משפט, שני מסלולים מקבילים; נמשיך בזה שברור לכל בר דעת מה המשמעות של אישה בבית דין רבני, מה המשמעות בשבילה כשהיא מגיעה לבית דין שדיינות לא יימצאו שם. אגב בתי הדין הרבניים, בין היתר מבחינת איך שנבחרים דיינים רבניים – נבחרים בהתאם לדילים פוליטיים. זה בית משפט שרואים עד כמה המערכת הפוליטית שולטת בו.
הסיפור הזה, אני חושב שהוא אחת הסכנות שמאיימות על אזרחי ישראל היום בהפיכה של מדינת ישראל למדינת הלכה. והפתרון לכל המצב הזה, כדי שנוכל לחיות כאן ביחד: מי שרוצה להיות חרדי, שיהיה חרדי; מי שרוצה להיות דתי-לאומי, שיהיה דתי-לאומי, חרדי-לאומי, אחד שהוא יהודי שומר מצוות ואחד שהוא יהודי לא שומר מצוות. כל אחד, איש באמונתו יחיה. אחד שהוא אתאיסט, אחד שהוא רפורמי – זה ממש לא משנה. יחיה את חייו. יש חקיקה למדינת ישראל, היא מתנהלת כמדינה על פי ההליכים האזרחים, וכל נושא הדת ושמירת הדת הוא עניין אישי, הוא עניין בין אדם למקום.
אתה יודע, אדוני היושב בראש, יש חובה חוקית בישראל להתחתן ברבנות הראשית. אז אני עכשיו עוד לא אדבר על אלה שבכלל מדינת ישראל לא נותנת להם פתרון להתחתן בה, אבל נניח ששני בני הזוג יהודים ועומדים בקריטריונים כדי להתחתן ברבנות הראשית – אנחנו רואים פחות ופחות זוגות שהולכים למסלול של חתונה ברבנות הראשית; אנחנו רואים פחות ופחות זוגות שבוחרים במסלול הזה, מהסיבה הפשוטה שהפוליטיקה נכנסה להם לתוך הדת. איך אני יודע את זה? כי אני מסתכל על הליך דתי אחר, ברית מילה. למעלה מ-97% מהבנים היהודים, ההורים שלהם עושים להם ברית מילה. חיפשתי את החוק שמחייב – אין כזה. ראה זה פלא, אין חוק שמחייב לעשות ברית מילה לילד יהודי; אגב, להערכתי, בקרוב יהיה כזה. ככל שממציאים את החוקים האלה שחושבים לקחת את החקיקה ואת ההלכה הדתית ולהפוך אותה לחוק מדינה, כנראה שגם החוק הזה יגיע מתישהו לשולחן של הבית הזה. וזאת הדוגמה הטובה ביותר כדי להבין מה המשמעות של הדת בחיי הפרט. כדי למנוע את התהליך הזה שבו אנחנו נמצאים, חייבים חוקה שתגדיר את כללי המשחק, שתגדיר מהם הגבולות, שתקבע מהן זכויות היסוד של אזרח במדינת ישראל ותפריד בין הדת למדינה. 75 שנה זה לא קרה, אבל אנחנו נמצאים עכשיו ברגע מכונן.
אם אני יכול לתת לסיום דבריי עצה אחת לראש הממשלה, לפני שהטיטניק הזאת שהוא מוביל כרגע לשקיעתה מתנגשת בקרחון: תודיע מייד על עצירת החקיקה, על הקמת צוות שיעבוד ללא הגבלה כדי להניח מסמך מוסכם, שיוסכם על כלל הסיעות הציוניות בבית, של חוקה לישראל שמושתתת על מגילת העצמאות ועל הפרדת הדת מהמדינה. תודה, אדוני.
3,912 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.