קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אכן 20 דקות, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת, מכובדיי כולם, באחד הסיפורים המוכרים והמרגשים על עמנו – בחרתי לפתוח בסיפור הזה – מדובר על קיסר צרפת, המצביא הנודע נפוליאון בונפרטה, שעבר בערב קיץ אחד במחוזות שהיו תחת שלטונו, ובין כל הבתים שמסביבו הוא שם לב לבית אחד שהיה שונה מהשאר וממנו בוקע אור קטן, בית כנסת מקומי. נפוליאון הביט פנימה וראה קבוצת אנשים גדולה בגילים שונים יושבים על רצפת בית הכנסת, קוראים בספרים לאור נרות ומקוננים, בבכי. מתוך סקרנות למראה הבלתי-שגרתי שאל נפוליאון לפשר הבכי והנהי. ענה לו אחד היהודים במקום: היום הוא תשעה באב, שבו התנהלה מלחמה נוראית אשר בסופה מקדשנו, ביתנו, בית התפילה שהחזיק וחיזק את כל היהודים, נכבש, נשרף ונחרב. על כך אנו עצובים ובוכים. נפוליאון ניסה להיזכר באיזו מערכה מדובר – בכל זאת, הוא המפקד העליון של צבא המעצמה הצרפתית – אך ללא הצלחה, לכן שאל: מתי נערך הקרב שעליו אתם כה מדוכאים? ונענה: לפני כ-1,700 שנה, ואנחנו מצפים ומייחלים לחזור ולראות את הבית בתפארתו, אמר לו אותו יהודי. נפוליאון יצא מכליו ואמר בהתפעלות: עם שמוריד דמעות על חורבן העבר כאילו התרחש זה עתה, אחרי 1,700 שנה, ומצפה לחזור לימי גדלותו, תקוותו תתגשם וכל העולם כולו לא יוכל לו.
הסיפור הוא ספק אמיתי ספק אגדה, אך כך או כך המסר מאוד ברור. גם בימים אלו אנחנו, עם ישראל, נמצאים בימי בין המצרים, שבהם אנו מזכירים בראש ובראשונה, לקראת תשעה באב, את חורבן בית המקדש השני. אך לא די בזיכרון המועבר זה דורות על גבי דורות על מורשת ישראל ועל ההיסטוריה של ישראל, על החלקים הנוראיים והפחות-טובים של עמנו; דווקא בימים אלו אנו צריכים וחייבים לשאול את עצמנו ולא רק לזכור מה למדנו מחורבן הבית והתפרקות עמנו שלאחריהם נפוצנו על כל פני תבל.
להבדיל מחורבן בית ראשון – אדוני היושב-ראש, אתה בטח יודע שהוא חרב על שלוש עבירות עיקריות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – בית המקדש השני חרב בעיקר על עבירה אחת, שהיא שנאת חינם בין איש לרעהו. אומרים שזו הייתה כל כך חמורה שהיא הייתה שקולה לשלוש העבירות האחרות, שהן חמורות מאוד.
מסכת יומא, מחדד חבר הכנסת עודד פורר. לצערי, ההשלכות שגרמו לחורבן, גם בימים אלה עדיין קיימות. עוד הרבה דרשות מסופרות על מנהיגות וקובעי דעת קהל, גם באותם ימים של חורבן, אשר נהגו בשנאה אחד כלפי השני, אך גרוע יותר – בקיצוניות חסרת מעצורים עד כדי שרפת התבואה באסמים שבהם היה די להאכיל את היושבים בציון לעוד עשרות שנים.
המסורת מספרת לנו שבזמן חורבן בית המקדש – השני, כמובן – היו שני מנהיגים יהודים, רבן יוחנן בן זכאי ואבא סיקרא. אבא סיקרא היה מנהיגם של הקיצוניים ששרפו את אסמיהם של תושבי ירושלים, כל זאת כדי שיצאו להילחם ברומאים בגישת "תמות נפשי עם פלשתים". רבן יוחנן בן זכאי ניסה למצוא פתרונות שישמרו על היהודים ועל היהדות למרות המצב המורכב. כאשר המצב הגיע לנקודת האל-חזור, אבא סיקרא הבין שהוא כבר לא שולט בלהבות שהוא עצמו הבעיר, שהאש כבר לא מציתה רק את האסמים. בדרך מתוחכמת הוא סייע בהוצאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, וכך הם הצילו את העם היהודי מכיליון, אבל במחיר של מוות, אובדן, חורבן של חלקים רבים מהעם וכמובן, כמו שאמרתי, יציאה לגלות.
התחושה היא שגם כעת יש מנהיגים שהפכו להיות קבוצות אבא סיקרא. כולם כאחד מחפשים איך לפרק, איך להצית, איך לשרוף, במקום לבנות. כל אחד מהם עושה תחרות מי יותר קיצוני. לא מסתכלים על מה שכבר חרוך ונהרס, אלא רק קדימה, על מה עוד אפשר להשיג – עוד כוח ועוד כוח ועוד כוח. מול מי אתם נלחמים כשתחושת הבית, הביטחון בבית, נשרפת? התחושה הזאת של ביטחון אפשרה לנו, למרות השוני, למרות החזרה מכל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה תרבויות שאימצנו בגלות – עדיין יש את הדבק שיודע לחבר בינינו, ויום-יום אתם מערערים אותו.
אנו נמצאים היום בימים קשים, שבהם כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לעשות חשבון נפש, אך בראש וראשונה חשבון הנפש צריך להיעשות בבית הזה. אנחנו, שנבחרנו להוביל את הציבור, להכריע בענייני העם ולדאוג לשלומו – הצעדים שאותם אתם מקדמים בקואליציה מוכיחים, לצערי, שבבית הזה, כמו שאמרתי, בדיוק כמו בתקופת חורבן בית שני, ישנם אנשים שהפכו להיות שורפי האסמים בעצמם. רבים מהם יושבים בממשלה הנוכחית ומפירים את חובתם לאזרחי מדינת ישראל, לעם ישראל, ובראש וראשונה החובה לשמור על שלומו ושלמותו. ימים שבהם חלקים גדולים בעם ישראל לא יודעים מנוח כתוצאה ממהלכים וגזרות – עוד גזרה ועוד החלטה שמובילה הממשלה; לא יודעים מנוח כי הממשלה מאיימת על יסודות הרוח והמשפט שעליהם הוקמה המדינה והושתתה; לא יודעים מנוח כי הממשלה, שאמורה לנהוג בריסון ואיפוק כלפי העם, משתלחת השכם וערב בכל מי שמביע עמדה או דעה הפוכה לממשלה, ורק משום שמימשו את הזכות הבסיסית שלהם לחופש ביטוי, לחופש מחאה, במדינה יהודית, דמוקרטית וחופשית. וזה כבר מזמן לא שאלה של ימין ושמאל אלא שאלה של מי כאן מחפש לפלג את העם בשם האידיאולוגיה שבה הוא מחזיק, ולעיתים אפילו לפלג את העם בלי שום אידיאולוגיה. כי עכשיו אנחנו כבר לא מדברים על ימין ועל שמאל; זה הפריבילגים מול הלא-פריבילגים, האשכנזים מול הלא-אשכנזים.
הקיצוניות אינה חייבת להשתקף רק מהעמדה שבה מחזיקים. לעיתים הקיצוניות היא ההתבצרות והקרבת כל יתר הערכים כדי לנצח, העיקר לנצח במהלך שבו בעצם כולנו יוצאים בו מפסידים. האם בשם הרפורמה שאליה אתם דוהרים בקואליציה אתם מוכנים להקריב את שלום העם? האם בשם הרפורמה אתם מוכנים להקריב את אחדות העם? האם בשם הרפורמה נכונו לנו תמונות שבהן אח מרים יד על אחיו, אחות על אחותה? האם בשם הרפורמה תובילו אותנו לחורבן כל מה שבנינו כאן במשך 75 שנה? האם בשם הרפורמה שווה לכם לקחת לאלפים רבים את התקווה?
זכיתי להיות שרת העלייה והקליטה. אין רגע יותר מרגש מלראות עולים חדשים יורדים מהמטוס ומנשקים את האדמה. בטח אתה תסכים איתי על כך, חבר הכנסת פורר, שהיית בעברך גם מנכ"ל משרד העלייה והקליטה. האנשים האלה, שזוכים להגשים חלום בשם הציונות אחרי אלפי שנים, הם שמוקירים ומחזיקים באמונה ובתקווה, בהערכה לארצנו. מהם, חברי הקואליציה, עליכם ללמוד שאין לקחת את מדינת ישראל ועם ישראל כדבר מובן מאליו. נדמה שאתם ההשתקפות של המשפט "וישמן ישֻׁרון ויבעט". נאמר עלינו כבר שאנחנו עם קשה עורף, אבל "וישמן ישרון ויבעט". 75 שנה, מדינה צעירה; פסע אחורנית בהיסטוריה – לא היינו כאן, לא היה בית, לא היה לאן לחזור. כל אחד מאיתנו התמודד את התמודדויותיו, בין שזה אנטישמיות, בין שזה הישרדות כלכלית. עם ישראל ידוע כמי שניאלץ לשרוד כלכלית, ולא בכדי בחר במקצועות חופשיים; שלא לדבר על זה שעברנו את השואה הקשה ביותר, של עמנו, השמדת מיליונים מעמנו. ועל מה מוכנים להחריב, על מה? זה מה שמטריד את הציבור? זה מה שנדמה לכם שמעניין את הציבור כשיוקר המחיה מרקיע שחקים, כשמערכת החינוך עוד צריכה להתמודד עם הפערים של הקורונה וילדים רבים מתמודדים עם הרבה מאוד התמודדויות, עם חרמות, עם אלימות גואה? דור שנמצא בטיקטוק, דור שצריך את הזמינות שלנו, הרגשית והנפשית? כשמערכת הבריאות שלנו סובלת ממחסור בכוח אדם, סובלת ממחסור במחלקות? כשרבים בתוך ישראל, מתוך מחקרים, סובלים מדיכאונות, בזה אתם מתעסקים? בזה, שלא ניתן יהיה לבקר אתכם יותר? שלא ניתן יהיה להטיל ביקורת על נבחרי ציבור, החל מראש ממשלה, מליאת ממשלה, שר, ראש עיר – כל נבחר ציבור יוכל לעשות ולקחת החלטה בלי שניתן יהיה להעביר עליו ביקורת שיפוטית?
אז מי מפחד? ממה אתם מפחדים? אם אתם אנשים כל כך הגיוניים ובאתם לפעול למען העם, הרי אינכם צריכים את החסינות הזאת מפני היכולת של בית המשפט להתערב בסבירות. גם ההתערבות היא בדרך כלל אם מדובר באי-סבירות קיצונית ומהותית, אבל הגרוע מכול הוא שבמהלך הזה אתם פוגעים בזכות האזרח והאזרחית, בזכות האזרח שנפגע מהחלטה כזאת או אחרת של נבחר ציבור. האזרח לא יוכל ללכת לבית המשפט; שמים לו תמרור עצור.
כמו שאמרתי, זה כבר זמן רב שלא מדובר בשאלת הימין והשמאל, אלא מה תפקידם של נבחרי ציבור ובעיקר הממשלה: האם זה לצבור עוד כוח ועוד שררה אל מול האזרחים, מול בית המשפט, מול הפקידים, מול הצבא, מול המשטרה, מול מערכת הבריאות, מול מדינה שלמה? או שמא לשרת את כל חלקי העם, כי כולם הם העם. אתם לא שמים לב, אתם בעצם פתחתם חזית נגד מדינת ישראל. אפשר לכתוב: ממשלת ישראל נגד מדינת ישראל ואזרחיה.
בימים האחרונים מאות אלפים יוצאים לרחובות. חלקם צעדו לכאן בהמוניהם, לירושלים בירתנו. במקום שראש הממשלה וחברי הממשלה יראו את הכאב והזעקה של העם, ימצאו פתרונות להרגעה, יחפשו את דרך המלך להסכמות – בטח כשזאת הוצעה על ידי יושב-ראש המפלגה שלי חבר הכנסת בני גנץ – במקום זה אתם בוחרים לגדף את האזרחים. איך אמר פה אחד מכם? עם ישראל יסתדר בלעדיכם – כאילו לא היו המפגינים חלק מעם ישראל. ההתייחסות לטייסים כנפולת נמושות, זו הייתה יריית הפתיחה. ההסתה נגד היועצת המשפטית לממשלה – לומר עליה "מופקרת", לדבר בשפה כל כך מיזוגינית ושוביניסטית? לקרוא לנשיאת בית המשפט העליון כאילו היא אשמה בטרור – היא בוחרת להבעיר את הרחובות? יש כל כך הרבה אמירות, השכם וערב. כל כך הרבה יש בטוויטר, היד קלה על המקלדת של הפלאפון – זו אפילו לא מקלדת – ושוכחים. שוכחים שאנחנו נבחרי ציבור, שאנחנו אמורים להיות מודל לחיקוי. להטיל על עצמנו אולי ערכים טיפה יותר מהודקים משל האזרחים, כי אחרי הכול אנחנו גם נהנים מזכויות. כן, אנחנו נהנים מחסינות. אנחנו נהנים מהיכולת להשפיע כאן, בבית הזה. אבל זה לא אומר שזו יכולת להפקרות, וחסינות להשתלחות באזרחים.
הקואליציה, לצערי, שכחה את העיקרון החשוב ביותר שהיה על עמנו לזכור מחורבן הבית: לא חרבה ירושלים אלא בשנאת חינם. שכל אחד מאיתנו בבית הזה ישאל את עצמו: האם הוא הוסיף אש למדורה, או שמא הוא היה במקום שמנסה להרגיע ולאחד. את הקול הזה תשפוט ההיסטוריה; את כל הקולות כולם, את אלה שגידפו ואת אלה שמנגד חתרו להסכמות.
הכי עצוב שהממשלה בסוף נבחרה ב-64 מנדטים. ובמה היא עוסקת? היא מתנהגת כמו אנדרדוג; היא מתנהגת כממשלה שנגזל ממנה משהו; היא מתנהגת כאילו את כל החוליים במדינה הזאת לא היא יצרה; היא מתעלמת מכלל הבעיות. והינה, רק עילת הסבירות חשובה. דקה לפני שיוצאים לפגרה, זה מה שחשוב? אין שום דבר אחר שחשוב במדינת ישראל? שום דבר? לא ילדים שבמצוקה; לא נשים שזקוקות לעזרה; לא קשישים שלא מסיימים את החודש ונאלצים להכריע בין אוכל לבין תרופות; לא נכי צה"ל – אף אחד לא מעניין אתכם. אף אחד. והגרוע מכול הוא שהחלשים ביותר בסוף זקוקים להגנה של בית המשפט – גם את זה אתם רוצים לקחת מהם.
אני רוצה לפנות לראש הממשלה בנימין נתניהו. גם בהזדמנות הזאת אני רוצה קודם כול לאחל לך בריאות איתנה ושתחוש בטוב. אבל אני פונה אליך ורוצה לבקש ממך: קום. אתה עדיין ראש הממשלה. קום, גלה אחריות מול הקיצוניים. קום וראה את העם שלך צועד ברחובות, וזכור: זה העם שלך. עצור את הפירוד ואת הפילוג. עצור את החקיקה ודאג שהכול יגיע לכאן בהסכמה. אחרת זאת תהיה מורשתך. אני מאלה שסבורים שהייתה לך תרומה גדולה למדינת ישראל ולעם ישראל. אני מאלה שסבורים שעת המבחן האמיתית שלך היא עכשיו. קום להציל את העם הזה מעצמו.
ואני יכולה לומר לך שבשטח עם ישראל יודע להסתדר אחד עם השני. אני הייתי בקופה ביום שישי. היה אדם חרדי, מהצד השני אדם חילוני. אני עמדתי באמצע. הם התחילו לדבר פוליטיקה. לא כל כך זיהו אותי, זה אומר דורשני – בשלב מסוים הם כן. אבל היה ויכוח, והם דיברו על זה שהפוליטיקאים הורסים את המדינה ואיך הם מסתדרים, ובאמת הם עזרו אחד לשני. הם מגלים אזרחות למופת. אבל, אדוני ראש הממשלה, האחריות הראשונית היא שלך, לבוא ולומר: אני עוצר את הכול, כי העם הזה חשוב לי, ואפשר להגיע להסכמות, ולא יהיה פה רק צד אחד מנצח. אבל אי-אפשר לתת לקיצוניים להמשיך לאחוז בהגה. פשוט אי-אפשר.
אני רוצה לומר לך, אתה יודע, אפשר להתנצח.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להזכיר לך מה היה כאן. אפשר גם להתווכח על זה. בסוף אנחנו תמיד אמרנו שצריכה להיות מוקמת ועדה למינוי שופטים בזמן. אתם בחרתם לעשות עוד הפעם שטיק-טריק כדי לדחות את הבחירות. אגב, אני התמודדתי בבחירות לוועדה למינוי דיינים. אבל זה עכשיו, בשעה הנוכחית. אז אתם עצרתם, אנחנו עצרנו. הם לקחו, אנחנו זה.
אז אני יכולה לבוא ולומר לך: לאורך כל הדרך המחנה הממלכתי קרא להידברות וסלל את הדרך להידברות.
זה הזמן לעצור. וזה לא משנה, התירוצים והטיעונים.
אני מאוד מקווה, אדוני היושב-ראש – כן, רצית לומר משפט?
אתה תסכים איתי שהיושב-ראש של המפלגה שלי בני גנץ עושה כל שביכולתו, והוא אולי הקול השפוי ביותר שמבקש הידברות?
כלפי חוץ? אני אומר לך שכולכם יודעים. אולי פה, מול המצלמות, אתם תגידו: כלפי חוץ – אני אומרת לכם, אני גאה בקול שאנחנו במחנה הממלכתי משמיעים; זה קול, שגם אם אנחנו לפעמים משלמים עליו מחיר, אומר: אין דבר שאי-אפשר להגיע עליו להסכמות. תודה רבה.
1,988 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.