קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, יש לי חצי שעה לדבר, ויש לי הרבה על מה לדבר, אבל אני רוצה לפתוח את חצי השעה הזאת בברכות. אני רוצה לברך את איתמר בן גביר על התרחבות העסק. איתמר בן גביר מרחיב את העסק שלו מפיתות לסלטים. כולנו מאחלים לו בהצלחה. אולי הוא ישנה מקצוע ויניח לנו.
החלטתי להקדיש את חצי השעה הזאת כדי לפרק את המושגים פריבילגים וניתוק. אני רוצה לפרק אותם לגורמים, ואני אתחיל דווקא ביום שישי האחרון, כי ביום שישי האחרון היית שואל את השאלה: סירי, איך נראה ניתוק? כנראה שהיו מופיעים שני סרטונים, האחד של אלפי אזרחים צועדים בחום הכבד תחת השמש הקופחת, אנשים מכל הארץ, מכל המגזרים, כמו יציאת מצרים, הולכים עם דגלים בעלייה לירושלים; מראה מרגש, אין מילים. כל מי שראה את זה אני חושבת שבאמת באמת התרשם. ובאותה שעה בדיוק עלה עוד סרטון בכל הרשתות. בסרטון הזה רואים שני שרים מהממשלה במה שנראה כמו מסיבת בריכה, חוגגים, שרים לצלילי הבוזוקי. אני אומרת, יש ניתוק יותר גדול מזה, שתי התמונות האלה? אזרחי ישראל שנאנקים תחת הפחד, העול הכלכלי, הביטחוני, צועדים בשמש ובאותו הזמן בדיוק שני שרים מממשלת ישראל שעשו קריירה על הבכיינות שלהם חוגגים במסיבת בריכה? אותם בכיינים ובכיינים נוספים, שלהצית כל יום מחדש ולהעיר בכל הכוח את השד העדתי הוא לחם חוקם, אותם שרים וחברי כנסת, לא זכור לי שהם אי פעם בחרו במזרחי לעמוד בראשם. האם יש ניתוק גדול מזה שהם מדברים כל היום על מזרחיות וישראל השנייה?
אני גדלתי בבאר שבע בשנות השבעים במה שנקרא משעולים, ובמשעולים האלה שמעת כל היום בליל של שפות, כי משפחת פאר דיברה הונגרית ומשפחת חזות דיברה מרוקאית ומשפחת סאקס – שמעת מדי פעם צרפתית, ואפילו אנגלית, היו לנו משפחות שדיברו אנגלית במשעול. אבל מעולם, מעולם לא שאלנו את הילדים ששיחקנו איתם מה המוצא שלהם, איפה ההורים שלהם נולדו. אף פעם זה לא העסיק אותנו. והיום? היום הבן שלי והחברים שלו עוסקים בזה, וזה הורג אותי. הם מתעסקים בזה. מי גדל איפה, מה המוצא שלו. השיח הזה עלה בחזרה לכותרות, ליום-יום שלנו. ואני אומרת: זו הגאווה הגדולה? זה ההישג שלכם?
השאלה הגדולה היא: האם עילת הסבירות היא זו שאתם חושבים שתתקן את זה? הרי התשובה היא לא, ואני לא חושבת שאתם באמת רוצים לתקן, אתם פשוט רודפים אחרי כוח, שליטה וכבוד. נראה שזה הדבר היחיד שלמעשה מעניין את חברי הממשלה כרגע, וכל דבר, כל דבר שהם עושים מוכיח את זה.
אני גדלתי בבית חילוני גמור. לא שמרנו שבת, לא עשינו קידוש בשישי, אבל קידשנו את המשפחה, ויותר מזה, קידשנו את הדאגה לחלשים מאיתנו. קיבלנו חינוך קפדני ביותר, שבו לא משנה כמה אתה חושב שאתה למטה, כמה אתה חושב שאתה סובל, כמה אתה חושב שרע לך, יש סביבך אנשים שיותר קשה להם, והחובה שלך – שלי ושל אחותי ושל כל בני הבית – הייתה להסתכל מסביב ולראות מיהו החלש הזה, לאתר אותו ולנסות לעזור לו. חינכו אותנו לכבד כל אדם באשר הוא, לא משנה היכן נולד, לא משנה צבע העור שלו, ולא משנה מה היו הדעות שלו. משפט המוטו בבית, של אבא שלי ושל אימא שלי, היה: לעולם אל תשפוט אדם לפני שצעדת בנעליו. ככה גדלנו, ככה התחנכנו. זו היהדות שלי, ואני לא חושבת שהיא פחות טובה משום יהדות, ואני לא חושבת שהיא פחות ראויה משום יהדות.
אבא שלי ומשפחתו עלו ממצרים חסרי כול. למעשה, את אבא שלי הוציאו בגיל 16 מבית ספר, למרות שללמוד היה אחד הדברים שהוא הכי אהב והיה מאוד טוב בהם, אבל הוציאו אותו כדי לעזור בפרנסת המשפחה ושלחו אותו לעבוד בתיקון אופניים. אבא שלי, שהשתתף בכל מלחמות ישראל, שסלל דרכו בחזרה לאקדמיה לבד וללא שום עזרה, שפתח את דלת ביתו יחד עם אימא שלי לנערה צעירה ללא עורף משפחתי ודאג לה כאילו היא שלו, שעשה הכול בעשר אצבעות, ושמעולם, מעולם לא שמעתי אותו מתבכיין או מתלונן – לו אתם קוראים בוגד. הוא השמאלני הבוגד שלכם.
אני אינני טובה מאף אחד אחר, אבל אני גם לא פחות טובה ממישהו אחר. אבל המדינה לעיתים מתייחסת אליי כאל פחות טובה. מגיל 15 אני עובדת, מפרנסת את עצמי, וכשהגיע זמני להתגייס אף אחד לא שאל אותי אם אני מעוניינת או לא, אף אחד לא שאל אותי אם יש לי תוכניות אחרות, ואני התגייסתי מתוך תחושת שליחות, בחדווה וברצון רב. זו הייתה חובתי ומילאתי אותה.
כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד עבדתי בשתי עבודות כדי לממן את זה. זה לקח המון זמן, בגלל הקושי הכלכלי, אבל מעולם לא ויתרתי, מעולם לא התבכיינתי ומעולם לא האשמתי אף אחד אחר. רציתי, עשיתי את זה תוך כדי חיי משפחה, כלום לא עצר אותי. לא היה פשוט. לא האשמתי אף אחד בכישלונות שלי וגם לא נתתי לאף אחד לקחת קרדיט על ההצלחות שלי. אבל יש פה מגזר שלם שלא חייב להתגייס אם הוא לא רוצה, למעשה, אם את אישה – בוודאי ובוודאי שאת לא צריכה. וכשאותו בחור שלא מתגייס רוצה ללמוד, הוא יכול ללמוד כמה שנים שהוא רוצה, והמדינה גם תיתן לו קצבה. האם הוא טוב ממני? האם הוא טוב מהבן שלי, שתכף מתגייס? אז מי בעצם הפריבילג? זה שחייב לשרת, שחייב לשלם על לימודיו, או זה שלא?
למעשה – וזה דבר כואב, אדוני היושב בראש – עמד פה בכנסת אחד הפריבילגים האלה וקרא לי כלבה, ואני אצטט ציטוט מדויק: "מעולם לא ראיתי כלבים נותנים משהו לחתולים", אבל לפחות הכלבה הזאת עשתה צבא. למעשה, בצבא משרתים אפילו כלבים, שמגינים בגופם על הלוחמים.
וזה פשוט אירוני כל כך לשמוע חברי כנסת כמו צבי סוכות, איתמר בן גביר, שלא שירתו יום אחד בחייהם; לא רק שהם לא שירתו, הם גם היו יעדים של השב"כ – נאשמו באלימות, בהצתות לכאורה, בהרס רכוש, כתבי אישום, הרשעות – והם עומדים כאן, מעל כל במה, ולהם יש ביקורת על סרבנות, למרות שמעולם מעולם לא שמעת מישהו מחברי הכנסת של יש עתיד קורא לסרבנות או מעודד סרבנות, אבל בטח ובטח אנשים שלא שירתו בצבא יום אחד בחייהם לא יטיפו על סרבנות לנו או למוחים שנמצאים בחוץ, הפטריוטים. אותו הדבר לגבי כל המפלגות שבדנ"א שלהן לא משרתים. גם להם יש ביקורת. אין להם שום בעיה שימשיכו להגן עליהם, אבל הם פטורים, אבל הם יכולים להעביר ביקורת. למעשה הסרבנים האמיתיים יושבים פה בכנסת.
ואני רוצה להמשיך לפרק לכם את השקר. בשבועות האחרונים אנחנו רואים בליץ של השמצות, והפעם גם על אנשי הקיבוצים, עכשיו גם הם הפריבילגים התורנים. חיצי הרעל בחסות הממשלה מופנים אליהם. אז תרשו לי לקחת דוגמה אחת מקיבוץ בדרום. הקיבוץ שייך למועצה אזורית חוף אשקלון, קיבוץ יד מרדכי. הקיבוץ הזה עלה להתיישבות במקומו היום בדרום בדצמבר 1943. כמה חודשים קודם לכן פרץ מרד גטו ורשה, והם החליטו לקרוא לקיבוץ על שם אחד ממנהיגי המרד, איש השומר הצעיר, מרדכי אנילביץ' כמובן, שנפל במהלך המרד.
סיפור עמידתו של הקיבוץ במשך שישה ימים בקרב יד מרדכי הידוע מהווה את אחד מסיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות. חברי הקיבוץ עברו הכשרה בפולין, עלו לקרקע ובסמיכות לאירועי גטו ורשה החל הקיבוץ בתקופה של בנייה והתרחבות – נבנו בתי ילדים, בתים ראשונים למגורי חברים, ענפי החי והשדה גדלו, הונח יסוד למפעל שימור ירקות, על ראש הגבעה הונח מגדל מים. האזור שמסביב לקיבוץ, לרבות העיר מג'דל – לימים תוקם בה אשקלון – היה בשליטה ערבית. המצב הביטחוני היה קשה וחמור, הנסיעה לתל אביב נעשתה קשה יותר ויותר. יריות, מחסומים של פורעים ערבים הפכו לעניין של שגרה. הקיבוץ נכנס למצב של מצור וניתוק ממרכז הארץ. מעתה התנהל הקשר עם המרכז באמצעות שיירות שאורגנו על ידי חטיבת הנגב והפלמ"ח. מדי יום היו הפורעים במכוניות העוברות בכביש הראשי היו יורים לעבר הקיבוץ. מסגריית הקיבוץ מיגנה את הקבינות של נהגי המשאיות בלוחות שריון, ובמשך כשישה חודשים חיו הנהגים תחת סכנה מתמדת ממוקשים וממארבים בכבישים ובדרכים, אבל הם היו חייבים להביא אספקה לקיבוץ. בתחילת מלחמת העצמאות נערך בגבול הקיבוץ קרב בלימה בניסיון לעצור את הצבא המצרי הסדיר שנע צפונה לעבר תל אביב. במשך שישה ימים, מ-18 במאי ועד 23 במאי, נערכו ניסיונות של חטיבה מצרית סדירה לכבוש את קיבוץ יד מרדכי. עכשיו, חשוב לומר שהיו שם בסך הכול 150 לוחמים עם 75 כלי נשק קלים, וכאשר התברר סופית שהתגבורת שנשלחה לא מצליחה לחדור את הכיתור המצרי, ולאחר שהלוחמים נותרו ללא תחמושת ונשק ראוי וספגו אבדות כבדות – הוחלט על נטישת הקיבוץ.
סיפור עמידת קיבוץ קומץ הלוחמים החמושים בנשק דל, מנותקים, ללא סיוע חיצוני, כנגד חטיבה מצרית סדירה, הפך לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת. ב-6 בנובמבר 1948, לאחר כיבושו מחדש, חוזרים התושבים לקיבוץ ומתחילים בשיקומו. מה שנקרא, חבורה של פריבילגים אמיתיים, חברי קיבוץ יד מרדכי. ראיתי אתמול, בדרכי לנאום באשדוד במחאה, שבדיוק בצומת יד מרדכי שם, עומדים עם דגלים מאות אנשים עם משפחות. ולהם, להם אתם קוראים "בוגדים", "שמאלנים", "פריבילגים". אבדה הבושה לחלוטין. קיבוץ יד מרדכי הוא רק דוגמה אחת לעשרות קיבוצים שעלו לארץ ובנו אותה מחול וביצות וכלום. אבל הם הבוגדים היום.
עכשיו, עוד קבוצה פריבילגית שחשוב שנזכיר – אנחנו מדברים על פריבילגים וקבוצות פריבילגיות – אז כמובן זה הנשים. הרי הנשים במדינת ישראל, שהיו צריכות בתחילת דרכה של המדינה להילחם על זכותן להצביע בכלל, הן ידועות כפריבילגיות גדולות. למרות שהן מרוויחות שכר נמוך יותר – אז מה? למרות שהן לא נמצאות במוקדי קבלת ההחלטות, למרות שאין להן ייצוג אפילו קרוב לראוי במוסדות, בכנסת, בחברות הממשלתיות, במוניציפלי. הן כמובן הפריבילגיות, וכראוי, עלינו להחזיר אותן למקומן הטבעי במטבח, ורצוי בהיריון. כי זה הייעוד של הנשים על פי חלק נכבד מממשלת ישראל. ולראיה, בואו נפרק את הרשות לקידום מעמד האישה, נהפוך אותה לפוליטית ופחות מקצועית. זה מה שיעזור לנשים, כמובן. נרחיב את סמכותם של בתי הדין הרבניים, הידועים ברצון שלהם לפעול לקידום נשים. בואו נשנה את כל המכרזים רק ללשון זכר, למרות שנשים הן 51% מהאוכלוסייה. בואו נעודד הפרדה של נשים וגברים במרחבים הציבוריים ונסרב להקשיב או להכניס את ארגוני הנשים לדיונים שבהם דנים בזה פה בכנסת. הגיוני.
עכשיו, אפרופו נשים. יש משהו שבאמת שורף לי בנשמה כבר כמה וכמה ימים. אני באמת לא יכולה להבין איך יכול להיות ששר בישראל פשוט החליט להתעלל באישה שעובדת תחתיו, ואני מדברת על מנהלת רשות החברות הממשלתיות. הוא מתנהג אליה באלימות, בחרמות, במיזוגיניות, בהשמצות, והפך אותה לשק החבטות האישי שלו. והשיא, השיא היה שהוא קרא לה "מופקרת". פשוט אין לי מילים, אין לי מילים. אני לפעמים לא מבינה איך יכול להיות שהידרדרנו ככה. איך אנחנו נותנים לזה לקרות. איך חבריו שיושבים לידו פה בכיסאות לא אומרים משהו. לו ולכולם.
ברגע שאנחנו מאפשרים את זה – קרעי, לא חשבתי שחס וחלילה תאמר איזה משהו טוב.
אבל עוד נגיע אליך ולתוכנית שלך. ברגע שאנחנו מאפשרים את זה, ברגע שאנחנו כאזרחים מפנים את הראש לצד השני, אל תתפלאו אם התופעה הזאת תתרחב. כל אישה, כל אישה שרואה את המעשה הנבזה הזה אבל לא אומרת כלום, צריכה לקום ולשאוג. כי היום זאת היא ומחר זאת תהיה אני ומוחרתיים זאת תהיה את. ולכן עלינו הנשים לשלב כוחות, לשלב ידיים, לעזור אחת לשנייה, להגן אחת על השנייה. הרי בכל מצב חירום במדינות, בכל שינוי חקיקה לרעה שפוגע בדמוקרטיה, הראשונות, הראשונות להיפגע הן נשים. ואם אנחנו לא נבין את זה ולא נפעל לקידום נשים, לייצוג נשים, להגנה על נשים – יהיה מאוחר מדי, בטח ובטח אחרי ששר התקשורת משתלט גם על עיתונות חופשית באופן סופי.
שר התקשורת הציג בשבוע שעבר רפורמה בתחום השידורים שמסייעת בעיקר לחברים שלו בערוץ 14. במסגרת הרפורמה תבוטל החובה לרישיון לשידור חדשות כך שכל גוף יוכל לשדר חדשות ללא פיקוח, מה שנקרא, פייק ניוז בחסות החוק. בנוסף, כיום הדירקטוריונים המנהלים את גופי החדשות מחויבים לכלול חברי דירקטוריון חיצוניים, השומרים על אובייקטיביות ההנהלה ומאפשרים פיקוח על המתרחש. הרפורמה של השר מבטלת את החובה הזו. מאפשרת לגופי החדשות לפעול ללא פיקוח, לשדר ולעשות ככל העולה על רוחם. למעשה הרפורמה מבטלת כל זכר לפיקוח על החדשות שהציבור צורך – מי מעביר אותם ומי יושב בהנהלה של אותו הגוף.
עכשיו, עכשיו אפרופו דירקטוריונים ומינויים פוליטיים וכל מה שקורה עכשיו, כי הרי כל המטרה של עילת הסבירות היא בעיקר כדי שתוכלו לפטר היועצת המשפטית ולמנות מקורבים, ג'ובים או מה שאתם רוצים. אבל חשוב – הרי גם ככה אתם כבר ממנים אנשים לא ראויים לכל מיני תפקידים מאוד רגישים וחשובים. מה יקרה אחרי החקיקה הזאת? ראיתי עכשיו חברי כנסת שאומרים: מה יקרה? לא יקרה כלום, אנשים לא ירגישו. נכון, אנשים בהתחלה לא ירגישו שבחברות הממשלתיות ימנו אנשים לא ראויים. אבל אחר כך הם ירגישו את זה בכיס, כשהחברות הממשלתיות יתחילו שוב להפסיד כסף, כמו שהיה בכל שנות 20 השלטון של הליכוד.
אני חייבת לתת דוגמה. לאחרונה מונתה סמנכ"לית חדשה במשרד ראש הממשלה. התפקיד נקרא: סמנכ"לית מנהלת אגף פנים, תכנון ופיתוח במשרד. היא מונתה למרות שלתפקיד הבכיר הזה היא אינה עומדת בתנאי הסף. באיזה תנאי סף הסמנכ"לית החדשה כן עומדת? כמובן, היא הייתה מדורגת במקום ה-46 ברשימת הליכוד. תנאי סף ראויים. האגף הזה מטפל, בין היתר, במעבר צה"ל לנגב, היערכות לרעידות אדמה, שיקום לאחר אירועי אסון, פיתוח מרחבי ופיתות תת-הקרקע. מסתבר שהשתתפות בפריימריז של הליכוד מקנה את הכלים להתמודד עם כל המשימות המורכבות האלה. זה המקום שבו במשימות האלה אנחנו שמים את הידיים שלנו על מישהו או מישהי שלא עוברת תנאי סף – הגיוני. כדי לסבר את האוזן - -
- - הינה כמה מקודמיה בתפקיד: אנשי מקצוע בכירים במשרד האוצר, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים לשעבר, יועצים בכירים ואנשים שהחזיקו בתפקידי מפתח בכירים ומאתגרים.
עוד דוגמה: הדוגמה השנייה היא סמנכ"לית ממשל וחברה, שמונתה רק לפני ארבעה חודשים. ההכשרה שלה: היא האחיינית של. לאחרונה, שלחו כל עובדי המשרד מכתב למנכ"ל משרד הממשלה, שבו הם מזהירים כי האגף לא יכול להמשיך לתפקד כל עוד הסמנכ"לית הזאת מנהלת. היש חמור מזה? במכתב עלו טענות על פגיעה מקצועית, מיקרו-ניהול, חוסר אבחנה בין טפל לעיקר ועיסוק בסוגיות שוליות ויחסים דורסניים ומבטלים מול העובדים. עכשיו, אדוני היושב בראש, את זה אתה תרצה לשמוע, מכיוון שאחד הפרויקטים שהם תחת אחריותה של אותה חסרת כישורים, זה משבר כוח האדם במקצועות הבריאות. תכלס, הגיוני. היא מחזיקה תחתיה אגף שמטפל בסוגיות – כשאחת הסוגיות היא גם השתלבות של יוצאי אתיופיה – היא מחזיקה תחתיה תוכניות, תקציבים וסוגיות בוערות וקשות. עובדי המשרד טוענים כבר ארבעה חודשים שהם לא יכולים לתפקד תחתיה. מישהו עשה משהו? לא, כי עדיין לא התקבלה תגובה למכתב ממנכ"ל משרד ראש הממשלה.
לסיכום, מה היה לנו? הייתה לנו ממשלה, שבחסות עלק ישראל השנייה, לוקחת לעצמה עוד כוח שליטה ולא לשכוח כבוד. באותה הזדמנות אני רוצה לספר לשר אמסלם שמעולם לא ראיתי רולקס מקרוב, אבל אני בטוחה שהוא או אחד מחבריו יוכלו להראות לי.
אבחנה ברורה מי באמת פריבילגים – שרים ואנשי מקצוע שאינם מוכשרים לבצע את תפקידם, מינויים לא ראויים במקומות רגישים, וזה רק ילך ויחמיר ברגע שהחקיקה הזאת תעבור; וכמובן השאלה מיהו יותר יהודי. הביטול שלנו כיהודים רק כי המילה דמוקרטיה ממשיכה יחד עם יהודי.
אז אני יהודייה בעיקר כי אימא שלי יהודייה. נולדתי יהודייה. היהדות שלי כנראה לא כוללת את קיום המצוות של חלק מהאנשים פה, שחושבים שזה חשוב. זה בסדר, ואני מכבדת את זה מאוד, אבל היהדות שלי כוללת "ואהבת לרעך כמוך"; היהדות שלי כוללת עזרה לחלשים; היהדות שלי כוללת תמיד תמיד לראות איפה אפשר לעזור; היהדות שלי כוללת כבוד הדדי; היהדות שלי כוללת משפחה וחברים.
אני פונה, באמת לסיום, שוב לחברי הממשלה, לשרים לחברי הכנסת, שהרי ברור לי שאם ההצבעה מחר הייתה מאחורי פרגוד היא לא הייתה – החקיקה הזאת לא הייתה עוברת – אני פונה אליהם שוב ומבקשת בכל לשון של בקשה: עצרו את הטירוף; עצרו את הקרע בעם; עצרו את כל מה שקורה. צאו החוצה פה רגע פה, דקה מהכנסת, ותראו מה מתחולל. תראו מה עם ישראל מבקש מכם. אין לכם כבר רוב בציבור לעשות את זה. איבדתם את הרוב שלכם עם התוכנית הזאת. אני מבקשת מכם: עצרו. תודה.
2,449 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.