קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, שלום. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני דווקא רוצה לפנות לאחיי ולאחיותיי התומכים בשינויים במערכת המשפט – חלקם, אגב, ממש אחים, בדם – אלה שרוצים בשינוי ביחסים בין הרשויות אבל רוצים למנוע קרע בעם; אלה שאין בהם שמחה לאיד, אלה שלא פותחים בר סלטים כי מבינים שכאשר מדובר בחיי אדם ובחייה של אומה, אין מקום לשנינויות סרות טעם; אלה שלא רוצים להכניס אצבע בעין ליריבים שלהם, כי זוכרים שבאחיהם מדובר; אלה שמתנגדים לאי-התייצבות לשירות צבאי אך לא מבזים ולועגים למי שנתנו את מיטב חייהם בהגנה על המולדת; אלה שלא מונעים ממוטיבציות של נקמה, של "להחזיר להם" ושל שנאה כלפי אחיהם; אלה שרוצים להישאר כאן ביחד גם מחר אחר הצוהריים. האם כל מה שקורה עכשיו שווה את המחיר? האם זה שווה את השבר העמוק בעם, את הפגיעה הקשה ביחסים המדיניים עם השותפה האסטרטגית של ישראל, את הפגיעה המשמעותית בכלכלה והקרע בתוך צבא ההגנה לישראל, תסריט דמיוני עד לא מזמן? זה באמת שווה את זה?
האם כאשר אתם מביטים על המקום השבור ומלא הצער שמדינת ישראל נמצאת בו, אתם שלמים עם הדרך, עם כך שנכון להמשיך בדרך הזו? נכון, צריך להגיד בכנות: לכולם יש אחריות למצב וכולנו צריכים לבדוק את עצמנו, ובוודאי שגם אנחנו עשינו טעויות בדרך, אבל האחריות העליונה יושבת על ראש הממשלה וחברי ממשלתו. ייתכן שיש שותפים נוספים לאחריות למצב הקשה, סביר להניח, אבל בסופו של יום יש ראש ממשלה בישראל וכשישראל במצב כה קשה יש לו אחריות עליונה, ובעיקר מחויבות עליונה, לחלץ אותנו מהבור החשוך הזה.
אני אוהב עד כלות את הארץ הזו ואת העם הזה. הארץ היא לא רעה, חלילה, ובני ובנות העם כולם יקרים וטובים. אבל רע מאוד בארץ היום ורע מאוד לעם הזה. בעיניים עצובות ובלב שבור אני מביט על המקום הקרוע והמפולג שבו מצויה ישראל. ברגע כזה כולנו צריכים להתעלות על מנת למנוע את נפילתה של ישראל לתהום, אבל לצורך כך צריך ליטול אחריות ולהוביל. ראש ממשלה וחברי קואליציה מאשימים מדי יום את כל העולם במצב הקשה שאליו נקלענו. שוב, גם לי יש מחלוקת עמוקה עם חלק מהפעולות וחלק מהדרכים, אבל מנהיגות משמעה אחריות. מי שמבקש להנהיג לא מגלגל אחריות על אחרים. בשיעור הראשון בכל קורס פיקודי בצבא מלמדים שברגע קשה מפקד טוב לוקח אחריות ולא מאשים את חייליו. בשיעור הראשון בלימודי ההוראה כל מורה ומנהל בית ספר לומדים שמורה טוב לא מאשים את תלמידיו במקרה של כישלון אלא בודק את עצמו. בעולם העסקי יודע כל מנכ"ל חברה שאם החברה נכשלת, הוא אחראי ולא עובדיו. איזה מין מנהיג מאשים את אזרחיו? איזה מנהיג מתנער מאחריות ומאשים את כל העולם בכישלון?
אחד מראשי הקואליציה אמר לי לפני זמן מה: הבעיה היא ששתי האפשרויות רעות. להמשיך בחקיקה יביא לפגיעה משמעותית בצה"ל ובביטחון ישראל; להפסיק את החקיקה יגרום לכך שהממשלה תיכנע לאיומי אי-התייצבות. אמרתי לו: כרגיל, הבעיה אצלכם היא שאתם נכנסים מראש לסיטואציה הבעייתית הזו. שוב ושוב אתם דוהרים למקום שבו כל האפשרויות גרועות, כאילו לא למדתם לקח מהפעם הקודמת. שוב ניסיתם בשחצנות לחוקק באופן חד-צדדי. יש לכם מספיק אצבעות לחוקק מחר באופן חד-צדדי. אם תחליטו, יהיו לכם מחר 64 אצבעות שיונפו בעד ביטול עילת הסבירות, אבל המחיר הוא פירוק החברה. המחיר של מהלכים חד-צדדיים בנושאים כה רגישים ונפיצים הוא קרע פנימי. כאמור, האם כל זה שווה? האם המחיר שווה לכם, לנו, לכולנו? מדוע החלטתם לפני כמה שבועות ללכת על מהלך חד-צדדי ובנוסח הכי קיצוני שיש? ומשהלכתם לשם, מדוע שוב חיכיתם לרגע האחרון לנסות להשיג איזושהי פשרה, וגם עכשיו, בדרך מאוד עקלקלה? למה לא לעבוד ישר?
הרבה ספינים מופרחים לאוויר. ביושר אני אומר: אנחנו מחפשים הסכמה רחבה, כזו שלא תגרום לקבוצות בחברה להרגיש שהן הוכנעו או הושפלו. שוב ושוב הצגנו את עקרון-העל שלנו. הוא לא תוצר של שיקול פוליטי, הוא אמונה עמוקה שהדבר היחיד שיכול להציל את ישראל הוא יציבות והסכמה רחבה לטווח ארוך. אם נתעסק רק בפתרון המקומי של עילת הסבירות, אנחנו כמו דנים את ישראל למעגלים של אי-יציבות. בעיניים פקוחות נביא את ישראל לפי תהום כל שלושה חודשים מחדש, בכל פרק במהפכה המשפטית שעליו תחליט הממשלה. ההתעקשות שלנו לסכם על העיקרון של הסכמה רחבה לטווח ארוך הוא לא ניסיון להכניע, הוא לא פוליטיקה קטנה, הוא אמת פשוטה. רק הסכמות רחבות ימנעו קרע בעם.
אני מקבל את ההכרעה הדמוקרטית, כמובן. הממשלה נבחרה בבחירות חופשיות ויש לה רוב ו-64 מנדטים פה בבית הזה. מדי שבוע אנחנו מתכנסים כאן במליאה ומפסידים בהצבעות. אתם הרוב. גם בחוקים בעייתיים כמו טבריה או הרבנות הראשית אנחנו מפסידים. לא מבקשים הסכמות רחבות. גם כשהחלטתם לשנות כללי משחק על טבריה ולהגיד שאפשר שמישהו שמונה בוועדה קרואה יהיה ראש עיר, גם כשבחרתם לדחות את הבחירות לרבנות הראשית, הצבענו נגד. חשבנו שזה לא ראוי, אבל אלה כללי המשחק. וגם את עניין הסבירות אתם יכולים להעביר בלעדינו, אבל לממשלה יש אחריות רחבה יותר: להשאיר את העם הזה ביחד, לייצב את הכלכלה, לשמור על היחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית ולהשאיר את צה"ל – וכאן אין פתרון קסם, רק אפשרות אחת – להשאיר את צה"ל ביחד, ושבכל הסוגיות המשפטיות תידרש הסכמה רחבה. בלי זה ישראל תמשיך בסחרור המסוכן, תיקרע מבפנים ותתגלגל אל סף חורבן. אפילו צה"ל, האי הגדול של השותפות הישראלית, נקרע מבפנים.
וחשוב לי להדגיש כאן שוב: אני מאמין שכאשר צה"ל קורא – באים. אבל הסערה סביב החלטת המוני המילואימניקים שלא להתייצב אם החקיקה תעבור משקפת את עומק השבר ועומק הניתוק של חלק מאנשי הממשלה והקואליציה. מה לעשות, שרים וחברי כנסת שלא שירתו יום אחד לא יכולים להטיף לאחרים על שירות; שר בכיר שקרא בעבר למגזר שלו שלא להתגייס לשרת בצה"ל בשל שירות מעורב של נשים וגברים, לא יכול לתקוף את מי שלא מתייצב; קואליציה שהתחייבה בהסכמים קואליציוניים לפטור בחוק מגזרים שלמים מכל שירות למען המדינה לא יכולה להגיד משהו על מי שאחרי עשרות שנים של שירות מפסיק להתייצב. אבל מתברר שמבחינתם הם יכולים להטיף ולתקוף, אבל אי-אפשר להאמין להם. אין למילים שלכם שום תשתית ערכית. שכן שלי נושק לגיל 50, ואחרי עשרות שנים של שירות בסדיר ובמילואים בשייטת 13 הודיע לי שבוע שעבר שהוא מפסיק להתייצב. היו אפילו כמה שנים שהשכן שלי ואני עשינו מילואים ביחד באיזו יחידה. אני מתווכח איתו ועם חברים יקרים אחרים שהחליטו שלא להתייצב. הוויכוח הוא בין חברים ואולי כואב ורגיש יותר, אבל הוא לפחות מתנהל בין מי שבחרו בחיים של שירות בסדיר ובמילואים למען הגנת המולדת. אבל באמת, מי שלא שירת, מי שלא עשה מילואים, שמכשיר השתמטות המונית בחוק, שלפחות בימים האלה יזוז מעט הצידה, יסכור את פיו, מעט צניעות לא תזיק להם.
ואחרי כל זה, ואחרי כל הערכתי ואהבתי לאחיי שהודיעו שלא יתייצבו, אני חולק עליהם. כולם צריכים לשרת וכולם צריכים להתייצב כשצה"ל קורא להם. את הצבא אנחנו חייבים להותיר מחוץ לוויכוח. יש בי עצב עמוק על השבר העמוק והפגיעה בביטחון המדינה, אך לרגע אני לא שוכח שהאחראי העליון הוא נתניהו. הוא עומד בראש המדינה, ומשכך האחריות העליונה מוטלת עליו. רק הוא יודע מדוע שוב הוא בחר בחקיקה חד-צדדית, כאילו לפני שלושה חודשים לא נתקלנו באותו קיר. רק הוא מבין מדוע הוא אפשר לשמחה רוטמן להוביל את הנוסח הקיצוני ביותר שיש, זה שגם מבקרים גדולים ביותר של בית המשפט מהאגף השמרני מתנגדים לו. ורק הוא אולי יודע להסביר כיצד בתוך חצי שנה של ממשלה הגיעה המדינה לנקודה כה עצובה, קרועה ומלאת צער.
וגם בשעה הזו, כשמועד ההצבעה מתקרב, עוד לא מאוחר מדי. זה הזמן להתעשת, כולנו, אבל בראש ובראשונה ראש הממשלה – שאני מאחל לו בריאות שלמה ומהירה – ולעצור את החוק בצורתו הנוכחית, לסכם על נוסח מוסכם, ובעיקר להתחייב לכך שכל פרק בעניין המשפטי יעבור רק בהסכמה. זה לא עניין של וטו, זה לא עניין של פוליטיקה, זה פשוט הדבר היחיד שיציל את ישראל. רק ככה נביא יציבות לישראל, רק ככה נוכל להתחיל לחבוש את הפצעים של כולנו.
נראה לי שמתאים, גם מבחינת המועד בלוח השנה וגם בשל אדי הדלק שממלאים את האוויר והסכנה שמרחפת מעל ישראל, לדרוש הערב גם באגדת החורבן המפורסמת ביותר. לקחתי את דבריו של הרב יוני לוין, שמביא את הגמרא ממסכת גיטין על קמצא ובר-קמצא וההסבר למה חרבה ירושלים. הסיפור בתרגום מארמית: היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר-קמצא. היו להם שמות דומים. עשה אותו אדם סעודה גדולה, אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני נורא אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר-קמצא, אותו אדם שנוא. מצא בעל הבית את בר-קמצא יושב ליד השולחן. אמר: הרי אותו איש שונא אותי. מה אתה עושה כאן? השיב בר-קמצא: הואיל וכבר באתי, תניח לי. אני אתן לך את דמי האכילה והשתייה שלי. אמר לו בעל הבית: לא, תצא מכאן. התחנן אותו אדם, אותו בר-קמצא: אתן לך חצי כל סעודה שלך. אמר לו אותו בעל הבית: לא, צא החוצה. הציע לו בר-קמצא לשלם את כל מחיר הארוחה. התעקש אותו בעל הבית ושלח אותו החוצה. ממש נטל אותו בידו, וליד כולם הוציא אותו החוצה. אמר בר-קמצא, אותו אדם שבוזה עכשיו והוצא החוצה ליד כולם: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו, ולא עצרו את אותו בעל הבית, כנראה שנוח להם בזה. שתיקה כהודאה.
מרגש נקמה, הלך והלשין עליהם בפני המלך. הלך לאותו קיסר ואמר לו: מרדו בך היהודים. אמר לו הקיסר: מאיפה אתה יודע את זה? אמר לו: שלח להם קורבן, ותראה שלא יקריבו אותו. שלח בידיו עגל, ואותו אדם שבא להקריב, הטיל בו מום בשפתיים, ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו, היהודים, זה נחשב למום. חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמרו: הגיע מהקיסר, נכבד אותו, נקריב, למרות שיש בו מום. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". אמר להם אותו זכריה: למרות שלום מלכות, זה לא שווה את זה, כי מישהו יראה ויחשוב שאפשר להקריב בעלי מומים. חשבו להרוג את בר-קמצא, שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם שוב אותו רבי זכריה: "יאמרו, מטיל מום בקדושים ייהרג". אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
אם היו שואלים מי האשמים במה שקרה בסעודה, מן הסתם הרוב היו מציינים את בעל הבית, על שבייש יהודי ברבים, את אותו בר-קמצא, שאולי הוא האשם, שהלך ושכנע את הקיסר שהיהודים מרדו בו, ואולי גם היינו מטילים אחריות על החכמים שלא ניסו להתערב ולהרגיע את הרוחות. אבל כמו תמיד, במקרה של כישלון גדול, האחריות מוטלת על כולם והיא רחבה הרבה יותר.
קודם כול, דווקא השמש, אומר הרב יוני לוין. איך קורית לך טעות איומה כזאת? הרי אתה עובד אצל אותו בעל הבית באופן קבוע, אתה מכיר את מי הוא אוהב, את מי הוא שונא. תיזהר יותר. אתה חייב לדקדק ולבצע את השליחות שלך כמו שצריך. ובר-קמצא, למה הוא הגיע לסעודה של האויב הגדול שלו? הרי הוא יודע שהוא שונא אותו. ואם אתה רוצה להגיע בכל זאת, תיכנס, תיגש אליו, תגיד שלום, תלחץ את היד. תשלימו. הרי מריבה של 20 שנה לא תימחה ברגע. ומה קורה בפועל? אותו בר-קמצא מגיע אבל במקום לעשות מה שהוא צריך, הוא הולך, מתיישב על האוכל, מתחיל לאכול, וממילא, כעבור חמש דקות, כשבעל הבית משוטט בין האורחים, הוא מופתע לגלות את שונאו יושב שם. בעל הבית כמובן הוא אחד האשמים. הוא גם פונה לבר-קמצא בגוף שלישי, לא מרוב כבוד, להפך, והשנאה רבת השנים, אנחנו מגלים מהר מאוד, לא נעלמה לשום מקום. אתה לא חייב לארח את מי שאתה לא רוצה, נכון, אבל אתה גם לא חייב להשפיל, או אסור לך להלבין פניו של אדם או לבייש אותו לפני אולם שלם. כמובן שהחכמים שיושבים בסעודה, עליהם יש אחריות כבדה. הרי למה הם לא מתערבים? יכול להיות שהם חששו שההתערבות רק תלבה את הרוחות, אולי פחדו שבעל הבית יזרוק גם אותם, לא ברור, אבל מכל מקום, היה מצופה שהם לא ישבו בחיבוק ידיים אלא ינסו להרגיע, לנסות לפשר. ואפילו קמצא אשם, כי אם חשבתם שלפחות הוא נקי יוצא מהעניין – לא בטוח. אומנם הוא לא נטל חלק פעיל בכל ההתרחשות, אבל אולי זאת בדיוק הבעיה. נניח שאתה יודע שהחבר הכי טוב שלך עושה אירוע גדול ולא קיבלת הזמנה – לך תברר, אולי הייתה איזו תקלה. לא נעים לך? תבדוק דרך מישהו אחר. אבל משהו כנראה מעיד פה שהחברות לא הייתה כזאת קרובה.
ומכל מה שלמדנו עולה תשובה על התמיהה הגדולה שפתחנו בה: מה, על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים? איפה הגמרא – מהסיפור הקשה הזה, שראינו כמה אשמים יש בו – איך מפה זה הגיע עד למצב שחרבה ירושלים? והמהר"ל מפראג באמת אומר: לא ייתכן שדבר גדול כמו חורבן בית המקדש יתנהל רק בגלל מריבה קטנה בין שני אנשים. אבל כנראה שחז"ל, בדברים שלהם, באו להצביע על מציאות מקולקלת הרבה יותר שהייתה קיימת בירושלים, וזאת רק דוגמה, והיא זאת שגלגלה לחורבן.
במילים המדויקות שלהם, הם הגדירו בקצרה ובחדות את הבעיה: "על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים", אבל כנראה הם ניסו להגיד שבגלל התופעה השלילית, שלכל אדם יש מין קמצא כזה או מין בר-קמצא כזה משלו, מישהו שהוא שונא, מישהו שהוא מתעב, מישהו שהוא מוכן לעשות הכול כדי לפגוע בו ולהרע לו ומישהו שהוא אוהב ואיתו כורת ברית. אבל לא בטוח שיש הבדל גדול כזה בין אוהב לשונא. זה לא מנע מהמחלוקת והסכסוך והעוינות להרקיע שחקים.
רק כדי להמחיש את המציאות הקשה בירושלים באותן שנים – אנחנו מדברים על אלפי שנים אחורה, שלא נדע את זה בימינו – חז"ל מספרים שבזמן המלחמה על ירושלים היה בתוכה את כל הדרוש כדי להחזיק מעמד אל מול האויב גם במצור ממושך. רק לשלושת עשירי העיר היו מחסני מזון וציוד ענקיים שהיו יכולים להספיק ל-21 שנה של עמידה במצור. בזמן כה ממושך סביר להניח שהאויב היה כבר מתייאש והולך. מה קרה בפועל? הכול עלה באש. המחסנים נשרפו בכוונה בתוך המריבות הפנימיות שהיו בתוך ירושלים. התוצאה – ירושלים נפלה במצור בגלל הרעב והחולשה, בגלל המריבות הפנימיות. משם בא המושג "שורפי אסמים".
ואולי יש פה עוד הערה חשובה: כשיש תופעה של מריבות, סכסוכים ובריתות הגנה, מה שחז"ל קוראים, יש פה אולי אהבה אינטרסנטית, אהבה שתלויה בדבר. המטרה שלה אולי להתאחד יחד נגד צד אחר, אבל כשזה לא משתלם מול האויב החיצוני, זה פשוט מתפרק מבפנים.
וגם בחלק השני של הסיפור, כשבר-קמצא הולך לקיסר, מלשין ומדליק אותו, ואומר: מרדו בך היהודים, והוא שואל אותו: מנין לך? והוא אומר לו: שלח להם קורבן ותראה, ואז מחבל באותו עגל – קודם כול, יכול להיות שיש משמעות גם לזה שהוא פוגע דווקא בשפתיים ובעין; אולי עניין של עין טובה, אולי הדברים שאנחנו מעלים על לשוננו. אבל הרבנים שם מבינים שאולי משלום מלכות שווה לעשות את זה, אבל אז רבי זכריה בן אבקולס מתחיל לדקדק, ולפעמים over דקדוקים יכולים להביא אותנו עד חורבן; לפעמים ענוותנות מוגזמת, הקפדה על דיני תורה, גם היא מסוכנת. באמת, אחת הפרשנויות לחורבן בית המקדש היא שאומרים שהוא חרב על שדנו בו דין תורה. אתה יכול להגיד: להפך, על דין תורה צריך לבנות מקדש. אומרים: לא, להפך, כשיותר מדי מקפידים, כשאין לפנים משורת הדין, גם זאת סכנה גדולה.
קמצא ובר-קמצא, אלפיים שנה אחרי. עצם זה שאנחנו בכלל מרגישים באוויר שיש איזשהו דמיון לסיפורים היסטוריים שעד לפני שנים, אני מניח, לכולנו היו נראים כמו עבר רחוק – לא הצלחנו להבין איך יכול להיות שיהודים נלחמו בתוך עצמם; כל זה היה תמיד, לי זה הרגיש לפחות, כמו שיעור היסטוריה רחוק, משהו שצריך לזכור, ולא האמנתי שיכול להיות שנגיע למקום הזה. אני רוצה לקוות שהדבר הזה יישאר רחוק בתוך הימים הדליקים האלה, כשאדי דלק באוויר; שלא נזרוק גפרורים פנימה אלא להפך. אומרים שכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן, אז בואו לא נכבה כל אחד את הנר. נשמור עליו דולק. לא נדליק פה שרפה גדולה ולא נביא לחורבן שלישי, אלא רגע לפני שיהיה מאוחר מדי נתעשת כולנו וניחלץ ביחד מהרגע האיום הזה. תודה רבה.
2,433 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.