קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
עידן רול יעשה 25 דקות, ואני - - - סליחה, לא עידן רול, לא עידן רול, רון כץ. רון כץ יעשה - - -
תודה רבה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, לילה טוב לכם ולכל עם ישראל. זה לא לילה רגיל. אני מניחה שדווקא הלילה הזה רבים לא ישנים, אולי צופים בנו בערוץ הכנסת, אולי פשוט לא מצליחים להירדם.
אולי משא ומתן. בהחלט לילה קריטי, חשוב ומותח. אני רוצה מפה להגיד לכל אותם האנשים בבית שלא מצליחים לישון כי הם חרדים למה שהולך לקרות למדינה שקודם כול ליבי איתם ואני מחזקת אותם. אני חושבת שמה שקורה פה בימים האחרונים זה באמת מחזה יוצא דופן. בדרכי לכנסת כמובן עברתי דרך המאהל בגן סאקר. זה באמת מחזה שקשה לתאר במילים למי שלא עבר שם וראה. ממש עשרות רבות, אם לא מאות, של אוהלים, מפגן אחדות ממש מרהיב ומאוד מרגש. גם הצעדה שהתרחשה בימים האחרונים לירושלים הייתה פשוט מרגשת. לראות משפחות שלמות עם ילדים קטנים, נשים מיניקות שעוצרות בדרך – באמת מחזה יוצא דופן. כל כך הרבה ערבות הדדית ועזרה הדדית. אותי זה ריגש בצורה יוצאת דופן.
לפני שאני אפנה לכל הדברים האחרים שאני רוצה להתייחס אליהם בשעה הקרובה, אני רוצה לספר על מה שקרה ביום חמישי. ביום חמישי קיבלתי טלפון סביב שעה 24:00 בלילה לגבי עצורים בתחנת המשטרה בטייבה. היה מדובר בעצורים שהפגינו בצומת כפר סבא, רעננה, הרצליה, שם באזור. התקשרו להגיד לי שיש שבעה עצורים, וכמובן מייד נסעתי לשם. זה כמובן היה אחרי שהייתי בכנסת כל השבוע, והייתי פה בלילות גם ביום שני וגם ביום שלישי וגם ביום רביעי בוועדת החוקה, במליאה, במחאה. ונסעתי לשם.
קודם כול, בחוץ חיכו עשרות רבות של מפגינים שבאו לחזק את העצורים ולהמתין להם עד יציאתם, מלווים בדגלי ישראל והרבה מאוד נחישות וכוח רצון, למרות השעה המאוחרת ולמרות שהם עברו יום מאוד ארוך. כמובן אמרתי שלום ומייד נכנסתי לתחנה לדבר עם המפקד התורן, כדי לוודא שהעצורים מקבלים ייעוץ משפטי ושכל זכויותיהם נשמרות ושהם מקבלים את כל הדברים שהם אמורים, ושישתחררו כמה שיותר מהר, כמובן לפי חוק. ביליתי שם בעצם עד סביב 03:00, עד שאחרון העצורים יצא. ליוויתי אותם אחד-אחד החוצה. העצור הראשון שיצא היה בחור צעיר מאוד מאוד ששמו היה מעיין, הוא היה קצת מבוהל מכל הסיטואציה. כשליוויתי אותו החוצה אימא שלו חיכתה לו בחוץ – אגב, אפשר לזהות בחוץ את בני המשפחה שממתינים בקלות רבה, רואים את המבט המודאג בעיניים. היו שם עוד כמה כאלה. היא כמובן חיבקה אותו ושמחה מאוד שהוא יצא. חזרתי פנימה לתוך התחנה והמשכתי ללוות את העצורים אחד-אחד אחרי שהם השתחררו.
עצור אחד לפני האחרון, ששמו היה דותן, יצא. קודם כול, הוא היה יחף, והשאלה הראשונה שהוא שאל אותי זה: איפה הבן שלי? גם הבן שלי נעצר ואני רוצה לדעת שהוא בסדר. הוא אמר לי את השם שלו, הוא אמר לי ששמו מעיין, ומייד אמרתי לו: מעיין כבר בחוץ, והוא ואשתך מחכים לך בחוץ. הכול בסדר, אל תדאג. ליוויתי אותו החוצה, ובאמת שהרגע הזה, הרגע הזה של המפגש של שלושתם, שהם עמדו שם מחוץ לתחנה והתחבקו, אימא, אבא ובן, היה רגע מרגש בצורה בלתי רגילה, רגע שילווה אותי עוד זמן רב. משפחה מקסימה, נורמטיבית לחלוטין, שומרת חוק, אנשים כמו כולנו, שקמים בבוקר והולכים לעבודה ומשלמים מיסים ומשרתים בצבא ומשרתים במילואים, באמת אנשים מצוינים וטובים, שהחליטו לממש את זכותם הדמוקרטית ללכת להפגין, והם מוצאים את עצמם חצי משפחה עצורה, באמת סיטואציה יוצאת דופן. הרגע הזה הוא משהו שילך איתי עוד הרבה זמן. הבטתי בהם ככה מהצד ושמחתי לפחות ברגע הזה שהם התאחדו ככה ביחד.
חזרתי בחזרה לתוך התחנה, ולמעשה נשאר העצור האחרון. כשהוא השתחרר וליוויתי אותו החוצה, קודם כול חיכו לו עדיין עשרות רבות של מפגינים בחוץ. הם לא ויתרו, הם לא התייאשו, הם חיכו שם עד שהאחרון יצא. כשהוא יצא החוצה קיבלו אותו בחיבוקים ובאהבה ובזרועות פתוחות. בדיוק כשהוא יצא כל הקהל בחוץ שר את השיר של אריק איינשטיין "אני ואתה נשנה את העולם". בפני עצמו זה היה מאוד מאוד מרגש. אחרי שהוא יצא נעמדו כולם ושרו את "התקווה" עם דגלי ישראל מסביב. באמת קשה לתאר במילים את התחושה של לחוות את החוויה הזאת ב-03:00 מחוץ לתחנת משטרה. אבל הרגע הזה הפיח בי הרבה מאוד תקווה והרבה מאוד תחושה של הערבות ההדדית שיש אצלנו בעם, האחווה והרצון שנצליח, נצליח במאבק הזה לשמור על הדמוקרטיה. אז זה, ככה, סיפור לפני שאני מתחילה את דבריי.
הציבור הישראלי כולו חרד ממה שעשוי להתרחש ממש בעוד זמן קצר. "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית". במשפט הזה נפתחת הצהרת העצמאות של מדינת ישראל – מגילת העצמאות. בשבועות האחרונים אתם, חברי הממשלה והקואליציה, מאפשרים הפרה של מה שנאמר במסמך המכונן של המדינה, המסמך שמגדיר את אישיותה של המדינה. המשבר שהממשלה הזאת מובילה אותנו לקראתו הוא לא רק משבר חוקתי או משפטי, זה משבר היסטורי – שִׁכְחַת ההיסטוריה, ההתכחשות לה ובעיקר הכתמתה.
אני רוצה להזכיר לכם שההתחלה שלנו כמדינה הייתה קשה מנשוא, אולי קשה יותר משל עמים ומדינות אחרים. שארית הפליטה היהודית באירופה עלתה לארץ מתוך כוונה למצוא כאן מפלט מפני מדיניות שריכזה את הכוח המוחלט בידי השלטון, שהפקידה את קבלת ההחלטות בידיהם של אנשים לא ראויים, גזענים ועם שיגעון גדלות בלתי נסבל. יהודי ארצות האסלאם והמזרח הגיעו לכאן מתוך כוונה לתת יד בהקמת הארץ, בקירוב הגאולה, ומתוך ציונות אמיתית שטבועה בלב משפחות העולים עד היום.
ההתחלה של תקומת העם היהודי ובניין הארץ הייתה עקובה מדם, והקמתה עלתה בקורבנות רבים שקורבנם נחרת לעד בהיסטוריה של המדינה. הם היו והם עודם מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. אי-אפשר להגיד שעם שוך הקרבות פרץ השלום, לא סביבנו ולא בקרבנו. נעשו טעויות, נעשו עוולות, נוצרו בידול וקיטוב. דבר לא השתפר עם הגעת העליות המאוחרות – העלייה מאתיופיה ומברית המועצות שהתפרקה. אבל כמו בכל כך הרבה פעמים בהיסטוריה של העם היהודי, אם יימצא הרצון, תימצא הדרך.
והדרך נמצאה. במשך 75 שנים מצאנו את הדרך לחיות יחד, לפעול ביחד להצלחה קולקטיבית, ראינו איש ברעהו אחים ואחיות. היו מחלוקות, הייתה אלימות, לא הכול היה מושלם, אבל הצלחנו ללמוד ולהכיר בכאבו של האחר ולחוש אמפתיה, ולו הבסיסית ביותר, לצערו. היכולת להקשיב, להכיל ולהבין, לעמוד בסולידריות לצידם של אנשים, אפילו אם הם שונים מאיתנו או שיש להם דעות אחרות משלנו, אפשרה לנו להמשיך ולחיות ביחד גם אחרי שעברנו בצמתים שכאבו לנו יותר מכול. התקומה היהודית והישראלית תלויה במידה רבה ביכולת של הפסיפס האנושי הזה, המגוון האין-סופי של אנשים, דעות, רעיונות ומקורות, להמשיך להיות ציור אחד יפה ומרשים. נכון, אם תסתכל על כל אבן בנפרד היא תיראה לך שונה שנות אור מזו הסמוכה לה, אך כשתלך לאחור ותביט על התמונה הגדולה – הנשימה נעתקת אל מול הנס הגלוי הזה שבהקמת המדינה שלנו.
אבל בשנים האחרונות, אדוני היושב בראש, ישנם לא מעט סוכני כאוס המנסים לגרום לנו לחשוב על הפסיפס המדהים הזה יותר כמו קובייה הונגרית. לכל צבע המקום שלו וכל צבע יחיה בנפרד מהאחרים. אין מפגש, וכך גם אין ציור. כמעט חצי שנה שממשלת המלא מלא ימין שלכם מנסה לדחוק כל אזרח ואזרחית במדינה לתוך משבצת אחת, לתוך צבע אחד ותחת כותרת אחת, לגרום לנו להאמין שאין ולא יהיה מפגש עם האנשים האחרים. הקיטוב בישראל גואה ועולה, והתחושה היא שאנחנו על סיפו של לא פחות מאשר פיצוץ גרעיני פנימי, שלא יותיר לנו סיכוי לתקומה נוספת בארצנו.
עמיתיי חברי הכנסת מהקואליציה וחברי הממשלה, בראיונות ובהצהרות רבים, שבהם קידמתם את ההפיכה המשטרית המובאת לפתחנו היום, זעמתם על בית המשפט העליון מאחר שהוא מקבל החלטות אך לא מקבל את אמון הציבור. אתם מסתמכים על סקרי דעת הקהל המפורסמים כל שנה, אך כמנהגכם בקודש מאז הקמת הממשלה אתם בוחרים להתעלם מהנתונים הפוגעים בסיפור שלכם. כי אומנם יש שחיקה באמון הציבור בבית המשפט העליון ובפרקליטות, ובכלל במערכת המשפט בישראל, אך השחיקה החלה רק לאחרונה, מרגע שבו אתם הפניתם את החיצים שלכם אל עבר כל מוסד וכל פיסת ממלכתיות שעוד נותרה כאן. כדאי שתזכרו, גם אם רק בלב שלכם, שהמוסד שמקבל הכי פחות אמון מהציבור הוא המפלגות הפוליטיות, ובמצב לא הרבה יותר טוב – מוסד הכנסת. אני מאוד מקווה שלא תשתמשו בנתון הזה כדי להציע כעת רפורמה נרחבת כנגד המפלגות, או חלילה כנגד מעמד הכנסת.
אבל אם למדנו משהו בששת החודשים האחרונים זה שאיתכם באמת אין לדעת. במשך שבועות ארוכים ורבים אתם מצהירים שאתם מבקשים לבטל את עילת הסבירות, כדי שתוכלו להציף את המדינה בג'ובים ומינויים הזויים, כשאתם מבינים שהם לא לגיטימיים אבל מתעקשים לעשות זאת. ובאמת הבאתם כמה וכמה מינויים באמת הזויים, שמעידים על יכולתכם לקבל החלטות. נכנסתם לטנטרום כדי לפטר משרתי ציבור ולמנות את עושי דברכם במקומם, עד שבקרוב עשויות להיגמר לכם ההברקות.
אני באמת תוהה מה לא יהיה מופרך עבורכם. האם יש לכם איזשהם קווים אדומים בהחרבת השירות הציבורי? האם יכול להיות שתמנו מפכ"לית אישה ראשונה? אולי באמת אפשר להציע את הגברת אילה בן גביר, הרי גם ככה היא חודשים מדבררת את המשטרה ואת המשרד לביטחון לאומי בערוצי התקשורת ודואגת להגיע תמיד חמושה כמו יס"מניק מן השורה. שמעתי גם שמתכוונים למנות מנכ"ל חדש לרשות הדואר, וגם כאן אני תוהה אם יש סיכוי למנכ"לית אישה דווקא, כי אילנה ספורטה, ששלחה מכתבי איומים לראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, כבר די בקיאה בתחום הדואר. לתפקיד יו"ר יד ושם כמובן שלא אתפלא אם תמנו את איציק זרקא, שכולנו שמענו שהנושא קרוב מאוד לליבו. אני מקווה גם שתדאגו לסביבה, ולמנהל רשות הטבע והגנים הבא תוכלו למנות את מופאסה, אבא של סימבה. אני לא אשקר, מבין כל המינויים ההזויים שלכם הוא לפחות הוכיח שהוא לוקח אחריות על המעשים שלו.
אני גם תוהה אם יש סיכוי לסבב מינויים חדשים בממשלה – לתפקיד שר התיקון בואו נמנה את בוב הבנאי; לתפקיד שר התחבורה – את תומס הקטר; לתפקיד שר הטבעות – את ארנון מילצ'ן, שהרי הוא יודע בדיוק אילו תכשיטים צריך; לשר הבורסה אני מציעה את ברני מיידוף, עם רקע שתואם בדיוק את העתיד הכלכלי שאתם מייצרים כאן.
אדוני היושב בראש, אולי חלק מהאנשים שצופים בנו צוחקים וחושבים שמדובר בבדיחה, אבל אחרי שישבתי שעות ארוכות בדיוני ועדת החוקה, ולאחר שהקשבתי ברוב קשב לכם, נציגי הקואליציה, ולאחר ששמעתי את הנציגים המקצועיים של הממשלה, אני מבינה שההזיות האלה הן אפשריות. ההזיות הן דרך החיים והמשילות שלכם. מרוב שאתם חיים בסרט ילדים, אזרחי ישראל נמצאים כרגע בסרט אימה. אתם פתחתם פה לכל שיגעון, לכל הזיה או טרלול שיבואו בעתיד, רק בגלל הסטייה שלכם לעוות את כללי המשחק הדמוקרטיים שלנו שהחזיקו אותנו במשך שנים. ועל זה לעולם לא תהיה לכם כפרה.
אדוני היושב בראש, אני רוצה להקריא קטע של שירה, שנכתב על ידי משוררת בשם נידאא ח'ורי, משוררת ערבייה – כן, כן, בחרתי להקריא דווקא שיר שלה – והוא נקרא "הידרדרות": "אדם שאינו חכם / סומך על צדק / אדם שאינו צודק / סומך על כוח / אדם שאינו חזק / סומך על היגיון / אדם שאינו הוגן / סומך על שכל / אדם שאין לו שכל / סומך על מזל / אדם שאין לו מזל / סומך על אינטואיציה / וזה שאין לו / אינו אדם".
עמיתיי מהקואליציה, לקראת סוף כנס הקיץ הגיע הזמן להעניק לכם תעודות, ואני שמחה להגיד לכם שכולכם סיימתם בהצטיינות – מצטיינים בעיקר בהסתה. מיומכם הראשון בשלטון הפכתם להיות הממשלה המפלגת ביותר מאז ומעולם. שחררתם את מפלצת ההסתה מהכלוב, ואתם דואגים להאכיל אותה כמה וכמה פעמים מדי יום, וכעת היא לא יודעת שובע.
בערב שבו נרצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, זכרו לברכה, הוא נאם ודיבר על כך שאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. ואתם, אתם כבר חודשים, חלקכם כבר שנים, לא רק מכרסמים בדמוקרטיה אלא טוחנים ורומסים אותה ממש; משר מפוקפק לענייני גרעינים שמעל הדוכן הזה לועג לאזרחי ישראל המפגינים, הוא מכנה אותם פריבילגים, רולקסים ומשתמטים, שקורא לטיס חיל האוויר שנפגע ממכת"זית וראייתו עדיין מוטלת בספק צפונבון עם שריטה בעין, ועד לראש ממשלה שטוען שמעולם לא נראתה אלימות כמו בהפגנות היום – שבהן כידוע טרם נפגע ולו שוטר אחד – כאילו רצח רבין לא קרה מעולם. לעומת זאת, מבין המפגינים קורבנות רבים לאלימות. הבאתם לקדמת הבמה שיח שצריך להיות מגונה ומורחק מהבית של הדמוקרטיה הישראלית. אכן, ממשלה מלא מלא – מלא קללות, מלא רפש, מלא שנאה. לא המצב הכלכלי, לא המצב הביטחוני ולא שום דבר, רק השחתת המערכת, פילוג העם וחורבן של כל מוסד וערך שאיחדו בינינו בעבר. מה זה משנה שנשפך הדם ברחובות, העיקר להוסיף עוד שמן ועצים למדורה שעליה אתם שורפים את המדינה.
מפעל תעמולת ההסתה שלכם כל כך הצליח עד שהוא חלחל למטה לציבור. אלימות כלפי מאות אלפי מפגינים למען הדמוקרטיה הפכה לעניין שבשגרה. לפעמים זה שמחה רוטמן שמחליט לתקוף מפגינה בניו יורק רק בגלל שלא בא לו לשמוע מה חושבים עליו ועל מפעל החיים שלו; מדי פעם זה שר התפוצות, שבעיקר מפיץ רעל ושנאה מתובלת בתנועות גסות כלפי מפגינים; דריסת מפגינים הפכה לאירוע יום-יומי; אזרחים שניזונים מהתעמולה השקרית והאלימה שולפים אקדחים מול מפגינים, זורקים עליהם אבנים, מכים, מרססים בגז ומאיימים על חיי מפגינים; שר הסלטים שלכם עשה סלט מתפקיד המשטרה ושלח את השוטרים להלום באזרחים מפגינים כאילו היו בובות אימון. האלימות שאנחנו עדים לה כיום היא עליית מדרגה מצד המשטרה. מכת"זיות מופעלות ללא התראה, פרשים רומסים אזרחים, שוטרים חובטים, בועטים וחונקים אזרחים בטענה שהם עוצרים אותם. המשטרה עצמה משתמשת בכלים כמו רימוני הלם כלפי מפגינים, ואפילו במכשיר הצעקה, שאסור להשתמש בו.
מבינים עכשיו למה צריך את עילת הסבירות? כי לא סביר שאדם שהורשע בטרור יהיה מופקד על כוח השיטור העיקרי של המדינה. מה חשבתם לעצמכם, שהוא לא יעשה שימוש במשטרה, שימוש פוליטי? שתיתנו לו מיליארדים בתקציב ושהוא יהפוך את המשטרה לגוף ענייני ומתפקד? שאם הוא רוצה מפקד מחוז שמציף את הרחובות בדם הוא לא יזיז מתפקידו את מי שסירב? אסור לנו לקבל את התמונות האלה כעניין שבשגרה. מי שיוצא להפגין למען המדינה לא יכול לחזור בלי אוזן, בלי עין או בלי שיניים. אסור שהאיש הזה ימשיך לתת פקודות למשטרה, אחרת נסיים עם תמונות בסגנון אוקראינה של שנת 2014, שאז שוטרים ירו בנשק חם על מפגינים בהוראת השלטון.
אני יודעת שאתם מנסים לשכנע את הציבור שאצלנו יש דברים שלא יכולים לקרות. אנחנו וילה בג'ונגל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ומגדלור לכל העמים. העניין הוא שאם אומרים כל הזמן "לי זה לא יקרה", אז בסוף זה קורה לך, וזה כואב פעמיים – פעם ראשונה בגלל שזה קרה ופעם שנייה כי נשבר האמון. אחרי החקיקה הרעה שלכם, לא משנה אם זה יהיה מחר או בעוד שנה או בעוד עשר שנים, נסתכל כולנו אחורה ונבכה; נבכה על מה שלקחתם מאיתנו, ושעכשיו יהיה קשה הרבה יותר להחזיר.
ההיסטוריה מלאה במדינות ועמים שאמרו שלהם זה לעולם לא יקרה, ולצערנו, החברים הטובים ביותר של ראש הממשלה ושל חבריו לממשלה הם אותם אנשים שהביאו את האסון הזה על עמם. גם לפולין זה לא היה אמור לקרות, על הנייר – מדינה עם חוקה יציבה, שני בתי פרלמנט, נשיא שנבחר בבחירות ישירות. אבל בשנת 2015 מפלגת החוק והצדק ניצחה והעלתה נשיא פופוליסט, גזען, וכמו שהתגלה מהר מאוד גם אנטי-דמוקרטי. בפולין של אחרי המהפכה אין מערכת משפט עצמאית וחזקה שיכולה לתת ביקורת על השלטון. הכלכלה בקריסה אדירה. זכויות נשים וזכויותיהם של חברי קהילת הלהט"ב נמצאות בנסיגה דרמטית. התקשורת החופשית עברה רפורמה שאת מאפייניה אפשר למצוא גם ברפורמה שמציג שר התקשורת ממש בימים אלה, ועכשיו היא כמעט לא קיימת. פוליטיקאים טוענים שהשופטים הם חברי כיתות וגנבים שלוקחים לעצמם את הכוח. נשמע מוכר? שופט שהתנגד לממשלה הושעה לשנתיים. לא מזכיר במשהו את הרצון להוציא את לשכת עורכי הדין מהוועדה למינוי שופטים רק בגלל שנבחר מישהו שפחות בקטע של הדיקטטורה של הממשלה? שער הזלוטי הפולני ירד בשלוש שנים האחרונות בלא פחות מ-11%, השחיתות מזנקת, ומדד המחירים לצרכן קפץ ב-17%, שהם פי שניים משאר האיחוד האירופי. ואצלנו, שר האוצר שלנו, שלמד בעל פה כמה מושגים בכלכלה, אוהב להתראיין ולספר סיפורי גרנדמייזר, כמובן, אבל פחות רואה עניין בלהקשיב לאנשי המקצוע ולמספרים שמדברים את המציאות.
היום אתם, אנשי הממשלה והקואליציה, עומדים להצביע בעצמכם בעד תקיעת סיכת עינויים ראשונה בבובת הוודו שיצרתם מהדמוקרטיה שלנו. אתם מביאים לחורבן המדינה כפי שהכרנו אותה במו אצבעכם. לא נהיה עוד מעצמה טכנולוגית. במקום להפריח את השממה, אתם עומדים להשמים את כל מה שפורח. ההיסטוריה תשפוט אתכם, ואתם תיזכרו לדיראון עולם כמי שהביאו חורבן של בית שלישי, שהמשיכו את המסורת המקוללת של אבותיהם הקנאים. מעולם לא היה שלטון יהודי בארץ ישראל במשך יותר משמונה עשורים, ואתם עושים זאת שוב.
אנחנו, לעומתכם, מבקשים לשמר את המסורת שלפיה עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. חיינו כאומה מלאים בצעדות, מאברהם אבינו, שנדרש ללכת מארצו ומולדתו אל הארץ המובטחת, ועד צעדת ההפגנות שהיינו עדים לה רק בסוף השבוע האחרון, שהביאה עשרות אלפי ישראלים לעלות לרגל לירושלים. אבל אתם מתעקשים להמשיך ללכת בדרכי הקנאים ולהחריב את הארץ על כל יושביה. דעו לכם כי לא ניתן לכם לשלוט על בג"ץ, לא על התקשורת, לא לקבוע מהן זכויות אדם, ולא ניתן לשנות את המדינה שלנו בלי שניאבק בכל דרך, בכל מקום ובכל זמן.
תחת השלטון המטורלל שלכם איבדנו כמעט כל טיפת לגיטימציה שהייתה לנו בעולם. עשיתם זאת במהירות שיא, ונתתם לעולם ללמוד מה שלנו ידוע כבר שנים רבות: אין מילה של ראש הממשלה שאפשר לסמוך עליה; יותר מדויק, אפשר לסמוך על ראש הממשלה שיפר כל מילה שהוא נותן. ואם לא הייתם פועלים בכל הכוח רק כדי להפר כל אחד ואחד מעשרת הדיברות – הבאתם אותנו אל סיפה של מלחמת אזרחים, מלחמת אחים, ובמקום לצנן את הרוחות אתם רק משלהבים את הלהבות.
עמיתיי מהקואליציה והממשלה, דעו לכם שהמצב הזה עוד עלול להתהפך עליכם. אולי זכיתם ברוב בבחירות, וגם אותו השגתם רק בגלל עיוות בשיטה, כי בפועל קיבלתם רק 48% מהקולות הכשרים, אבל גם את הרוב הזה איבדתם; לקחתם פנייה חדה מדי לקיצון והתחלתם לעסוק בהכשרת השחיתות והאלימות. כל אלה יעברו דרך ביטול עילת הסבירות והמלחמה נגד מערכת המשפט. חברי ממשלה ששקועים עד צוואר בשחיתות ובניסיונות להפוך אותנו לדיקטטורה איבדו את הלגיטימציה למשול, כי קיים חשש מהותי שתעשו שימוש בעמדת הכוח שלכם לטובתכם, גם אם זה על חשבון המדינה ואזרחיה.
אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, מדינת ישראל היא נס גלוי – ואני אומרת את זה בתור מי שפחות מאמינה בניסים ביום-יום שלי – ואתם בממשלה ובקואליציה מתכוונים להרוס את הנס המדהים הזה. אבל אני רוצה לסיים במסר של תקווה, שהפך להמנון של הציבור בחודשים האחרונים, שאתם כנראה לא שמעתם בגלל האטימות שלכם. אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה וחברי הכנסת בקואליציה, נפלתם על הדור הלא-נכון. ויותר מכך, נפלתם על העם הלא-נכון. זה החלק הראשון של הנאום שלי.
אני רוצה עכשיו – ברוכים הבאים, אדוני היושב בראש החדש – לעבור למאמר שכתב אורן נהרי.
לא, לא. לא, את החלק הראשון. יש לפנינו עוד דרך ארוכה, אל דאגה, לא חסרים חומרים לדבר עליהם. רק ניקח קצת מים. את יכולה להיות רגועה, עדי. אני רוצה להקריא מאמר שכתב אורן נהרי, שנקרא "דמוקרטיות נופלות מהר". הוא כתב את זה למגזין "ליברל". אני אקריא לכם את המאמר, מאמר מרתק, היסטורי ומאיר עיניים.
"דמוקרטיות נופלות מהר. אנחנו חיים בהווה. זה מובן מאליו עד שאנו כמעט לא חושבים על כך, אבל לעיתים צריך לחשוב על המשמעות וההטיות המחשבתיות הנובעות מכך. כמו למשל בשעת קריאה או כתיבה של מאמר המנסה לתת פרספקטיבה היסטורית. ההווה שלנו, המערבי, בסך הכול משגשג מאז מלחמת העולם השנייה. הווה שבו לא היו במערב מלחמות גדולות. הווה של דמוקרטיה. ואנחנו לוקחים, או אולי לקחנו, את הדמוקרטיה כמובנת מאליה, משהו כמעט דטרמיניסטי.
"כאשר כתבו פרנסיס פוקויאמה על קץ ההיסטוריה וסמואל הנטינגטון על התנגשות הציוויליזציות – שתי תיאוריות רבות-השפעה, עד כמה הן מדויקות זו כבר שאלה אחרת – הם נחלקו ביניהם מרות בשאלה איך לפרש את ההיסטוריה. אחת הנקודות שבהן לא שררה ביניהם מחלוקת היא הדמוקרטיה, בעיקר אצל פוקויאמה, אבל גם אצל הנטינגטון. דמוקרטיה הייתה המקבילה לנירוונה אצל הבודהיסט – השלב העליון של ההוויה, שיטת המשטר שעמים ומדינות שואפים אליה. מרגע שהושגה, הגיעה המדינה לשיא שיטת הממשל, ולא תיסוג עוד לאחור, אלא אם כן תיכבש או תתבצע הפיכה המנסה להשליט על המדינה רודן.
"פחות חשוב באיזו דמוקרטיה מדובר – המודל האמריקאי, הבריטי, הסקנדינבי – אבל העם, הבוחרים, האזרחים, יבחרו תמיד בדמוקרטיה, יכוננו מוסדות האמורים לשמור עליה, ירצו תמיד החרויות שהיא מבטיחה. הרי כך היה מאז הומצא המושג לפני 2500 שנה, הלא כן? לא. נכון, מושג הדמוקרטיה הומצא ביוון העתיקה, שיחד עם ארץ ישראל היא תא השטח הקטן והמשפיע ביותר בהיסטוריה. אבל מי בדיוק חי בדמוקרטיה ביוון העתיקה? מבלי לזלזל, כמה אתונאים, אף שזו אכן תחילתה של אחת המהפכות החשובות אי פעם.
"הפעם הבאה שבה תופיע הדמוקרטיה, הפעם כדי להישאר, תתרחש כ-2000 שנה אחר כך. עם זאת, נזכיר שכאשר מופיעות המילים הנמלצות 'אנו, העם' במבוא לחוקת ארצות הברית, או 'מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים' בהצהרת העצמאות, כדאי לתת את הדעת על מיהם 'העם', מיהם 'כל בני האדם' ש'נבראו שווים'. הביטו בבקשה בתמונות הקונגרס הקונטיננטלי של נושאי נס המרד נגד בריטניה. זה לא העם, אלה לא כל בני האדם, אלא אם כן החלטנו ש'כל בני האדם' הם גברים לבנים, נוצרים ועשירים. נשים יקבלו זכות בחירה 150 שנה אחר כך; שחורים, גם חופשיים, נחשבו שלוש-חמישיות אדם לבן; שלא לדבר על היחס לילידים האינדיאנים, שבוצע בהם רצח עם שיטתי. וזו הדמוקרטיה הראשונה, ושנים רבות היחידה למעשה בעולם.
"ניקח שנה, אומנם לא מייצגת – 1941. בעולם כולו היו כעשר דמוקרטיות, ובהן שווייץ, שבה לנשים לא תהיה זכות בחירה עוד 30 שנה; ארצות הברית עם משטר האפליה הנורא לשחורים בדרום; בריטניה המעמדית עד מאוד, על הקולוניות שלה. אחרי מלחמת העולם השנייה כבר יש יתר דמוקרטיה – גרמניה ויפן, למשל, בניגוד לאמונה החוזרת על עצמה בימים אלה של יציאה משפילה מאפגניסטן, שאי-אפשר להשליט דמוקרטיה. אפשר. איך? צבא כובש מכתיב להם חוקה דמוקרטית, אחרי תבוסה מוחלטת וכניעה בלא תנאי. זו לא מלחמת העולם הראשונה, שבה גרמניה נכנעת כשצבאה קרוב לפריז, ובעלות הברית בטיפשותן נותנות לצבא המנוצח לצעוד הביתה כאילו ניצח.
"הפעם, ב-1945, כשדגל אדום מונף על הרייכסטאג, כשערי גרמניה ויפן לא קיימות משום שהופצצו לחלוטין, די ברור מי ניצח. ועדיין מחצית מאירופה, כל אפריקה, עולם האסלאם, המזרח התיכון למעט ישראל, כמעט כל אמריקה הלטינית, הן דיקטטורות כאלה או אחרות. זו הייתה הנורמה. אז עוד נראה היה שהעתיד גרוע יותר. כפי שבא לידי ביטוי בדיסטופיות הידועות, המחרידות: '1984' מאת ג'ורג' אורוול, המספר על אנגליה ובראשה האח הגדול בדמות ברית המועצות; 'עולם חדש מופלא' מאת - - - האקסלי, על ארצות הברית; 'פרנהייט 451' על עולם בלי ספרים שבו השליטים מחזיקים אותנו בורים, ועוד. רק בשנות השמונים מתחילה הדמוקרטיה להתפשט כתוכנית פעולה, לא כתיאוריה או כאוטופיה, מעבר למערב אירופה וצפון אמריקה. ובמאה ה-21 היו לראשונה בהיסטוריה יותר מדינות דמוקרטיות מאשר לא דמוקרטיות. והינה, כיום שוב נסוגונו לאחור.
"רוצה לומר, דמוקרטיה היא רעיון שיושם לאורך ההיסטוריה, למעשה, רק בעידן המודרני, פעמים מעטות. חשוב מכך: למרות שהרעיון נראה לנו מושרש, הוא אינו חלק מהותי ממערכת השלטון בכל מקום - - - הדמוקרטיה שברירית, והסכנה לה אינה רק מלובשי חולצות שחורות ניאו-נאצים, תאי טרור אנרכיסטיים, כיתות מטורללות של תומכי קונספירציה ועוד. הדמוקרטיה פגיעה ויכולה להתכרסם מבפנים, בקלות ובמהירות. בכל מקום ובכל זמן. כן, גם בזמן שלכאורה מדגים את ניצחון הדמוקרטיה.
"האמונה התמימה, הנוגעת ללב, בעוצמתה של הדמוקרטיה, היא אחד השרידים האחרונים לעידן האורות – הנאורות הצרפתית, שהמשיכה והתעצמה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. האמונה בכך שהמין האנושי הולך ומתקדם. שהמדע, הטכנולוגיה, הרפואה, התרבות, ההשכלה, הפוליטיקה, החינוך – כולם וכולן רק הולכים ומשתפרים. הייתה לכך סיבה, בהחלט: היו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ורפואיות, היה עידן של שגשוג, המלחמות הגדולות באירופה הסתיימו, כך נדמה, עם נפוליאון".
"בעצם, לצורך הדיון הזה – הדמוקרטיה הראשונית, על זכות הבחירה לכול ועם תקשורת ההמונים בחיתוליה, אף החריפה את המצב. 'אי-אפשר להנחיל דמוקרטיה באמצעות פרסום צו בעיתון' – היא אמרה מדויקת המיוחסת להרצל, שהבין שהקדמה מפיצה אור עז, אך גם לא מעט צללים חשוכים.
"היכן עובר הגבול? הדמוקרטיה נולדה באירופה. ביבשת הזו התווכחו עליה, דנו בה, התקוממו בשמה, ומדינות אירופה היום הן ודאי מן המגלמות הגדולות בעולם של הרעיון הדמוקרטי. המאמר הראשון בסדרה זו על משבר הדמוקרטיות דן בשתי מדינות אירופיות – פולין והונגריה. תעלה השאלה, מהי בעצם אירופה? מהם גבולותיה? האם ההגדרות של אירופה הן גיאוגרפיות, פוליטיות, תרבותיות, היסטוריות? בכל הגדרה כזו יש כמובן ויכוחים פנימיים לא מעטים. השאלות קריטיות במיוחד לגבי מדינות קווי הגבול.
"מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד לפני זמן קצר, כשחשבנו על אירופה חשבנו על אירופה הזחוחה, השאננה, המשגשגת – אירופה המערבית. אותם אירופאים שנותרו מעברו האחר של מסך הברזל הושכחו, הפכו אירופאים סוג ב' – גם אם פראג, השוכנת מערבית לווינה, היא בשר מבשרה של אירופה ההיסטורית. הקרואטים, למשל, ולא רק הם, סברו שגבולה של אירופה הוא המקום שבו מסתיימת הקתוליות, או האימפריה האוסטרו-הונגרית – כלומר, הם עדיין בפנים, אבל הסרבים אויביהם בנפש – בחוץ. הסרבים, הגיאורגים, הארמנים, הפולנים וההונגרים חשבו וחושבים בלהט שהגבול הוא גבולה של הנצרות, של העמים הנוצריים גם אם הם כבושים בידי אימפריה אסלאמית. כך גם הם חברי המועדון, אבל העות'מאניים – כיום טורקיה – לא. ומה לגבי המזרח, 'ארצות הדמים', כפי שקרא להן ההיסטוריון טימותי סניידר? בפולין, בבלרוס, באוקראינה, ברוסיה – איפה בדיוק נגמרת אירופה ומתחילה אסיה?
"כדי להבין את פולין ואת הונגריה של היום חייבים לחזור בזמן. ב-29 באוגוסט 1526 נפגשו סמוך לעיירה מוהאץ', בקרבת הדנובה, צבאותיהם של הסולטן הטורקי סולימאן המפואר ומלך הונגריה לאיוש השני. האימפריה העות'מאנית הייתה בשלב זה החזקה באירופה. אחרי שהעות'מאנים כבשו והביסו את ביזנטיון, ניצחו את הקואליציה הסרבית בקרב קוסובו, והביסו את בולגריה, נותרו בפניהם רק ההונגרים ככוח צבאי משמעותי אחרון במרכז אירופה. קרב מוהאץ' מבחינת הונגריה הוא המקביל לקרב קוסובו לסרבים – שילוב של מצדה וט' באב. שלוש שעות לכל היותר, שבסיומן נותרו בשדה הקרב גופותיהם של המלך ומרבית אציליו. הונגריה העצמאית, שהתקיימה יותר מ־500 שנה, נכבשה בידי העות'מאנים ולא תהיה עצמאית בכמעט 400 השנים הבאות. בשנת 1683 יצור הצבא העות'מאני על וינה – הפעם תחת מהמט הרביעי. ברגע האחרון הגיע האיחוד הפולני–ליטאי, תחת המלך יאן סובייסקי, שיכונה מעתה: מציל אירופה, והצליח להדוף אותם, ובהמשך להנחיל להם תבוסה מוחצת. העות'מאנים יתחילו את נסיגתם מווינה ובהמשך ייסוגו מבודה, כשהאימפריה ההבסבורגית מזנבת בהם, והופכת למעצמה המרכזית באזורים האלה – וכך תישאר עד מלחמת העולם הראשונה. הונגריה תבוא בשלטון ההבסבורגים, פולין תתחיל גם להידרדר ממעמדה כמעצמה, ולימים תחולק בין שכנותיה החזקות: אוסטריה, פרוסיה ובעיקר רוסיה. כך תישאר גם היא כבושה עד מלחמת העולם הראשונה.
"שתי המדינות הללו מתרפקות על תהילת העבר, וכמובן יש על מה להתרפק: כל מדינה מתגעגעת לימי התהילה, שבהם הגיעה לשיא עוצמתה ושלטה על שטחים, ופולין והונגריה לא יוצאות מן הכלל. גיבורי העבר מונצחים בכל מקום, והשילוב בין הגאווה על העבר המפואר – במקרה הפולני: הנס על הוויסלה, שבו עצרו את הצבא האדום בשערי ורשה אחרי מלחמת העולם הראשונה, למשל – וזיכרון הממלכות בשיאן, לבין ההשפלה של השנים הכה-רבות תחת שליטת כוחות זרים, הוא שילוב נפיץ, המביא ללאומנות מתמשכת.
"לענייננו, החלק החשוב בהיסטוריה המרתקת של פולין והונגריה הוא שלמעשה עד לפני 30 שנה, אף אחת מהן מעולם לא הייתה דמוקרטית. היו בהחלט כמה סממנים דמוקרטיים, לא יותר. הונגריה היא חלק מכובד באימפריה ההבסבורגית, שזוכרת בערגה את עברה המפואר. בהסכם טריאנון, אחרי מלחמת העולם הראשונה, היא איבדה שני שלישים מהשטח ושני שלישים מהתושבים, עקב היותה בצד המנוצח. גם במלחמת העולם השנייה היא הייתה בצד המנוצח.
"כמו הפולנים, גם ההונגרים אומרים על עצמם שתמיד התקוממו ונוצחו, אבל – הם מוסיפים – שהיו בצד הלא-נכון, מוסרית והיסטורית. במלחמת העולם השנייה היו בצד הנאצי נגד ברית המועצות; בתומה השתוללו אנשי צלב החץ הרצחניים והאנטישמיים; אחר כך היה כיבוש סובייטי, כשההתקוממות המפורסמת של 1956, דוכאה באלימות אדירה. דמוקרטיה הונגרית תקום, למעשה, רק עם נפילת מסך הברזל.
"מדוע, אם כן, אני מכניס אותן בכפיפה אחת? האם ניתן להשוות? בהחלט, יש להן כמה מאפיינים משותפים משמעותיים. ראשית, מדובר במדינות הומוגניות באוכלוסייתן. 95% מאוכלוסיית הונגריה הם הונגרים. 93.5% מאוכלוסיית פולין הם פולנים, כאשר 97% מתושבי פולין מדברים פולנית. ההומוגניות הזו נובעת מהשואה, מרצח העם בצוענים, מהטיהורים האתניים במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. שנית, הן מדינות דתיות. לא כמו פעם, נכון, אבל אירופה התחילה מזמן. יש בהן מנהיגים רבי-עוצמה, במיוחד בהונגריה, הנתפסים כמשיבים את תהילת העבר, מגנים על המדינה, הלאום, העם, מפני שלל האויבים מבחוץ ומבפנים: ליברלים, בריסל, תקשורת, מהגרים, אילי הון קוסמופוליטיים – שם מוסווה בדוחק ליהודים – ומי לא? דבר משותף נוסף: הטענה שהן דמוקרטיות. לא ליברליות, אבל דמוקרטיות – מעצם הטענה שהשלטון מייצג את רוב העם. שאר הדברים בדמוקרטיה הליברלית – הגנה על מיעוטים, איזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, הגנה מלאה על חופש הביטוי וכל השאר – לא רק שאינם חיוניים, הם אף מזיקים.
"בשנים הקריטיות שבין מלחמות העולם, שבהן שתיהן היו לעצמאיות – גם אם קטנות וחלשות בין המעצמות – עמדו בראשן שני אנשי צבא קשישים, סמכותניים: מרשל יוזף פילסודסקי הפולני בין 1926 ל-1935, ואדמירל מיקלוש הורטי ההונגרי, בין 1920 ל-1944.
"כמובן, ישנו העבר: שתיהן מדינות המתרפקות על תהילת העבר, אבל יש לכך המשך חשוב. כל מי שמסתכל בעין ביקורתית על אותו עבר – מדומיין או לא – ומנסה לבחון אותו, מתויג מיד כאויב העם. חלק ניכר מההגנה החד-משמעית על ההיסטוריה של המדינה ושל העם, חוזר לאירועי מלחמת העולם השנייה ואחריה.
"בתום מלחמת העולם הראשונה פולין והונגריה היו מדינות בינוניות, חלשות, מאוימות. יש בהן מיעוטים גדולים, ופולנים והונגרים רבים חיים מחוץ לגבולותיהן. הן היו מאוימות בידי השכנות רבות העוצמה, מנסות לתמרן. במלחמת העולם השנייה הונגריה היא בת-ברית של גרמניה הנאצית – מול ברית המועצות בלבד. מאות אלפים מיהודי הונגריה נשלחו למחנות בקיץ 1944, ורבים אחרים נהרגו במלחמה. פולין נכבשת ומשמרת, בצדק, את זכר ההרואיות: המתמטיקאים וסוכני הביון הפולניים, שבלעדיהם אנשי בלצ'לי פארק לא היו מפענחים את צופן האניגמה; הטייסים הפולנים הנלחמים בקרב על בריטניה; טבח יער קאטין; המחתרות; התקוממות גטו ורשה; רצח 3 מיליון יהודים בשואה; רצח והריגת 3 מיליון קתולים במלחמה.
"בתום המלחמה שתיהן נמצאות בשטח הכיבוש הסובייטי. מבחינת ברית המועצות, היא כמובן שחררה את מרכז ומזרח אירופה מהכיבוש הנאצי. מבחינת מרבית המדינות המשוחררות, הן החליפו כיבוש בכיבוש, והתקוממויות נגד הכיבוש הסובייטי כשלו, עד שנות השמונים של המאה ה־20.
"בפולין יתחיל התהליך של התפרקות הגוש הקומוניסטי, עם עליית סולידריות, וכאשר הונגריה תפתח את גבולה לאוסטריה, בלא שום תגובה סובייטית, יבין העולם כולו, שהעולם השתנה. נפילת חומת ברלין תביא לנפילת מסך הברזל כולו; לתחילת החיבור מחדש של אירופה המערבית, המשגשגת, עם אירופה המזרחית; לשילוב פולין, הונגריה ומדינות נוספות בברית נאט"ו ובאיחוד האירופי. זה היה האות שכל העולם הבין כניצחון הדמוקרטיה. נוסף על כך, ברית המועצות תקרוס ותשוב להיות רוסיה, והנה הדמוקרטיה והקפיטליזם ניצחו, החירות גברה על הקנאים הדתיים, הנאצים, הפשיסטים, הבולשביקים. האוטופיה הינה באה.
"זה גם הרגע שבו גאוני אסכולת שיקגו מסבירים למדינות האלה שהן זקוקות לטיפול בהלם: הפיכת הכלכלה בבת אחת לכלכלת שוק. הרס קונסטרוקטיבי. פתרון המתאים לכל בעיה. הפרטה מלאה, כמו זו שכה הצליחה בבריטניה. זוכרים שפולין והונגריה הן מדינות ש-40 שנה היו קומוניסטיות ואין בהן בהגדרה רכוש פרטי? שהן היו דיקטטורות מרבית ההיסטוריה שלהן? אבל הינה, בהנפת מטה קסם, בעצם קיום הדוגמה הקרובה של אירופה המערבית, זה בוודאי יקרה. הן תשתלבנה במערב הקפיטליסטי הדמוקרטי בתוך כמה שנות מעבר בודדות.
"זה כמובן מה שלא קרה. אמנם נוצרה שכבה חדשה של מתעשרים, אבל מצבם של רבים מאוד הורע, יחסית לימי הקומוניזם. אנו מכירים את סיפורי הזוועה על השטאזי, הסקוריטטה, הקג"ב, שנות הרדיפה, ההשתקה, הצנזורה. אבל גם תחת המשטרים הנוראים האלה היו בני אדם שחיו, עבדו, אהבו, וכן – התגאו. הם חיו בחברה שהיו לה יתרונות בלכידות, בתנאים בסיסיים חינם, עם אנשים שדומים להם. זה מה שהם הכירו, ורבים הסתפקו בכך – או לחלופין העדיפו את הוודאות שהייתה בחיים האלה על פני אי-הוודאות, הקריסה הכלכלית שבאה מייד אחר כך.
"במדינות הגוש הקומוניסטי הייתה התנגדות לדיקטטורה, כמובן, והתנגדות לכיבוש הסובייטי. גם מי שלא התקומם – ופולין והונגריה התקוממו – זכר את הטנקים ברחובות, ואת האיום הסמוי והלא-סמוי. כעת הן חופשיות ומקבלות פרס: כניסה לאיחוד האירופי, ולברית נאט"ו. הן במערב. יש להן סיוע כלכלי, יש מוצרי צריכה, יש בחירות חופשיות. ההתחלה היא שיכרון חושים. הנבחרים היו גיבורי האומה, אלה שלחמו למען החירות: ואצלב האוול בצ'כוסלובקיה, הנשיא הראשון והאחרון של המדינה הזו לאחר השחרור מעול הקומוניזם; לך ואלנסה בפולין; ואולי המקרה המעניין ביותר הוא דווקא זה של ויקטור אורבן בהונגריה.
"אורבן התחיל את דרכו כמנהיג מפלגת ימין אנטי קומוניסטית, ליברלית – המושגים 'ליברלי' ו'שמרני' שונים באירופה ובארה"ב – פרו-דמוקרטית, בשנת נפילת החומה. הונגריה הוגדרה 'קומוניזם של גולאש' – כלומר גרסה מרוככת, אחרי ההתקוממות של 1956. אורבן הצעיר, עוד לפני נפילת החומה, משתלם במשפטים על חשבון קרן סורוס, ומקבל מלגה לאוקספורד מטעם הקרן. כן, הקרן של ג'ורג' סורוס. אירוני, בהתחשב בהמשך.
"הוא היה ראש ממשלה בסוף שנות התשעים, ומכהן ברצף כראש ממשלה מאז 2010, כאשר התחיל להנהיג בהונגריה מה שהוא מכנה 'דמוקרטיה לא ליברלית' – המקבילה למה שקורא דמיטרי פסקוב, דוברו של פוטין 'דמוקרטיה ריבונית'. מצד אחד צריך את המילה 'דמוקרטיה' כי היא מותג – דיקטטורות רבות, כולל מדינות הגוש הקומוניסטי, קראו לעצמן דמוקרטיות. מצד שני, צריך להדגיש שהמשטר ההונגרי לא יהיה המשטר המערב-אירופי.
"אם כן, משמעות המילה 'דמוקרטיה' בפולין ובהונגריה – וגם ברוסיה, שעליה נרחיב במאמר הבא – כיום, היא שיש בחירות, ויש בהן חופש הצבעה עם כוכבית – גם אם אין זיופי בחירות בוטים, השלטון שולט בכל אמצעי התקשורת למעשה, לאופוזיציה אין גישה לשידורי הרדיו והטלוויזיה, ובתנאים כאלה קשה לדבר על חופש בחירה אמיתי".
אני בטוחה שכל תלמידי י"א–י"ב שיש להם בגרות באזרחות מרותקים עכשיו למסך, ולומדים מצוין את החומר לבגרות.
ברור. אין לי ספק, הבת שלי עולה לי"ב, בטוח שעכשיו היא צופה ומשננת את החומר בעל פה. לך אני יכולה להביא סיכומים, אגב, הכול בסדר. אני אומרת לה למצלמה כי אולי היא צופה.
"ובכל זאת, איך נסביר את המקרים של הונגריה ופולין? מדינות מרכז אירופה, שנלחמו נגד העות'מאנים, שקיבלו עצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו בשליטת שליטים צבאיים נערצים, מדוע הן נסוגות מהדמוקרטיה המערבית, זו שהייתה משאת נפשן שנים רבות כל כך? מה בעצם קרה כאן? מדוע אישים שהיו דמוקרטים הפכו את עורם? מדוע מוסדות דמוקרטיים – מערכות משפט, התקשורת, ובעיקר העם – קרסו? אין להכחיש שבכל המדינות הללו, וגם במדינות אחרות, שבהן אנו רואים עלייה של האוטוריטריות והפופוליזם – הודו, ברזיל, הפיליפינים ואחרות – יש תמיכה גבוהה עד גבוהה מאוד במנהיגים הללו, שאינם הרודנים השנואים של פעם, שנשענו על משטרה אלימה, שירותים חשאיים וכמה מושחתים בלבד".
ברוכים הבאים, חבר הכנסת עידן רול, בשעת לילה מאוחרת זו. אני בדיוק בסקירה היסטורית שאני בטוחה שאחר כך אתה תרצה ללמוד אותה.
"כצפוי, המאפיינים שעליהם דיברנו הם ההסבר. פוליטיקאים תמיד רוצים יותר עוצמה, כוח ושלטון – 'לטובת העם', כמובן, מה פתאום לטובתם. זה נכון בכל מערכת שלטונית. הם פועלים במסגרת המערכות, ומנסים לכופף אותן לתועלתם. אם המערכת ותיקה וחזקה, כמו בבריטניה למשל, זה לא יקרה. מערכת חלשה, חדשה, בלי תמיכה מהעם ובמוסדות החברה, ובזמן משבר, תתרסק – גרמניה של ויימאר, רוסיה של סוף מלחמת העולם הראשונה – אבל יש גם מצבי ביניים, למשל כשהאזרחים מרגישים שעשו בשמם עסקה שהרעה את מצבם. כאלו הן פולין והונגריה. שתי מדינות שבסוף שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה ה-20 חוו מרירות לצד גאווה לאומית עזה; כשהמציאות בהווה אפורה, במשבר כלכלי, בתחושה שהמערב מטיף ומתנשא עליהן, מעטים מתעשרים במהירות, רבים היגרו למקומות טובים יותר והפערים התרחבו – בין פריפריה ומרכז, בין צעירים משכילים, בין עירוניים וגלובליים לבין הרוב. את כל הפערים האלה מנצלים בכישרון פוליטיקאים מוכשרים ודמגוגיים. בכל העולם זה כך". נשמע מוכר.
"אז אורבן פונה במודע לדרך אחרת, כאשר הוא נבחר שוב בשנת 2010. הוא מעביר חוקים על רקע המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל ב־2008, ועל רקע שערוריות שחיתות: למשל, חוק שלפיו תוכל מפלגתו להחזיק בשני שלישים מהמושבים בפרלמנט ההונגרי, גם אם זכתה ב־25% מהקולות, וכך יכלה מפלגתו להעביר חוקים בעזרת רוב בפרלמנט, ללא צורך בשיתוף פעולה עם מפלגות נוספות. משילות, אתם יודעים". כמו בארצות הברית, לדוגמה, "שינה אורבן את מפת ההצבעה על פי מחוזות, כך שבמחוזות שבהם היה צפוי להפסיד, יחולקו באופן שונה כדי לחזק את היתרון היחסי של מפלגתו. אחר כך העביר את חוק התקשורת, שקובע כי כל ערוצי השידור נדרשו לספק 'סיקור חדשותי מאוזן', כאשר הגורם המחליט אם הסיקור מאוזן, הוא כמובן ועדה בשליטת הממשלה. ויש קנסות כבדים למפירים את החוק. בשנת 2015 מספר כלי התקשורת שהיו פרו-ממשלתיים היה 31, ואילו בשנת 2019 כבר יותר מ-500 – לאורך הדרך נסגרו כלי תקשורת בולטים שהיו מזוהים עם האופוזיציה. בכל הזמן הזה העם באופן כללי איתו, מזדהה במאבקו נגד החמוצים, מותחי הביקורת, הליברלים שהם לא באמת הונגרים אמיתיים משלנו, אלא תומכים ברעיונות המיובאים מבחוץ.
"אורבן העביר חוקה חדשה שהעצימה אותו; חצה עוד קו אדום כשהחל להתבטא בשם ערכים נוצריים; יצא למלחמה נגד איל ההון היהודי-אמריקני ממוצא הונגרי ג'ורג' סורוס – שתורם למטרות גלובליות, למען חברות פתוחות ודמוקרטיות, ומשמש כולא ברקים למתנגדי הגלובליזציה. העובדה שהוא יהודי – ויהדותו ידועה לכול – לא מזיקה במדינה שבה ישנה מסורת אנטישמית חזקה מאוד. אורבן הקים מערכת משפט חלופית, מוטט את שומרי הסף, נלחם בארגוני החברה האזרחית. הקורונה סייעה לו מאוד, ולמשטרים אחרים, משום שבחסותה יש לו צווי חירום. הוא מעודד ילודה של נשים הונגריות נוצריות, וכמו במדינות אחרות החל רישום של 'ארגונים זרים' – כלומר אלה המקבלים מימון מחוץ להונגריה ומתויגים כאויבים.
"כמו אחרים, הוא גם נלחם נגד קבלת פליטים, בעיקר מהמזרח התיכון והעולם המוסלמי, לאיחוד האירופי בכלל ולהונגריה בפרט: בזמן משבר הפליטים של 2015 הונגריה הקימה גדרות תיל בגבול עם סרביה".
ברוכים הבאים, חבר הכנסת נאור שירי, שלום לך.
אני מברכת כל מי שנכנס למליאה. זה חשוב.
די מעט. מעטים. אבל כל אחד סופרסטאר. מי שנכנס.
"אבל, טוען אורבן, בהונגריה יש דמוקרטיה. פשוט לא דמוקרטיה ליברלית כמו במערב. מה זה אומר בעצם? הטעות המערבית הייתה, ובמידה מסוימת עודנה, ההנחה שהדמוקרטיה המערבית היא אוניברסלית; שכל העולם רוצה בה, ושהיא מתאימה לכל מדינה, לכל חברה. היא לא. יש בהחלט חברות מסורתיות יותר, ששמות דגש על הקבוצה ולא על היחיד, ושבהן הדת חזקה יותר. בהן יכולה בהחלט לצמוח דמוקרטיה שאינה מבוססת אינדיווידואליזם, תהליך חילוניות או הפרדת הדת מהמדינה.
"אבל זה לא מה שאורבן וחבריו עושים. הם מפוררים את זכויות האזרח – בעיקר של המיעוטים, או של כל מי שאינו נחשב חלק מ'העם האותנטי'; מרסקים את חופש הביטוי, את הפלורליזם. לא, זו לא דמוקרטיה שאינה ליברלית, או דמוקרטיה ריבונית, זו אוטוריטריות; ואם נהיה אופטימיים: הדרך לאוטוריטריות.
"להונגריה יש ברית עם פולין, ובפולין המצב שונה – עדיין, אם אתם פסימיים. השיטה פרלמנטרית, אבל המקבילה להונגרית – מפלגת החוק והצדק – שולטת, ויש לה רוב מוחלט בפרלמנט הפולני. יש נשיא מטעמה שנבחר, אומנם בקושי – מול ראש עיריית ורשה הצעיר והליברל – ויש ראש ממשלה. אבל הדמויות המרתקות בתולדות המפלגה, אלה שקבעו את דמותה ואת דמותה של פולין בדור שלאחר ולנסה ושיכרון החושים של סולידריות ונפילת החומה, הם שני תאומים: לך וירוסלב קצ'ינסקי. הראשון היה נשיא פולין והשני ראש הממשלה. הם תאומים זהים שאף שיחקו תאומים בסרט פולני ידוע. קצ'ינסקי נהרג בתאונת מטוס עם מרבית הצמרת הפולנית, בדרכו לטקס זיכרון ביער קאטין, שם, בזמן מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות רצחה אלפי קצינים פולנים במטרה לחסל את האליטה הפולנית – עורכי דין, פרופסורים, רופאים וכו' – אך הכחישה זאת שנים.
"מבחינת פולין טבח יער קאטין ממשיך את ההיסטוריה הקשה מול הענק ממזרח – מלחמות, חלוקת פולין, תמיכת פולין בנפוליאון שהכזיב, המלחמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והפלישה הסובייטית במקביל לנאצית, העמידה מנגד של הצבא האדום בזמן מרד ורשה ועוד. וכשנשיא פולין האנטי רוסי נהרג יחד עם הצמרת הפולנית בתאונת מטוס, פולנים רבים לא בדיוק מקבלים את התזה שמדובר בתאונה.
"סדר-היום של מפלגת החוק והצדק הוא שמרני ודתי. קתולי מאוד. ישנה נגיסה מתמדת בחירויות, בתקשורת, בחופש הפעולה האקדמי, ההיסטוריה, מורשת האבות. לא מדובר בהפיכה, אלא בתהליך. רק כך הוא מצליח במדינות הללו. והוא מצליח. גם על הרקע הזה יש להבין את החוק הפולני המפורסם, שנוגע להשבת רכוש: חוסר היכולת של המשטרים הללו לקבל ביקורת, גם אם על העבר, גם רק על חלק מהעם. משום שאם מקבלים ביקורת – וזו שבאה מהחוץ חשודה עוד יותר – מה יהא על הגאווה הלאומית? על המיתוסים? התחושה שאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה? מה עם המנהיגים המגלמים את הגאווה הלאומית, ומלבים אותה מלאומיות ללאומנות?
אחד הדברים שפולין והונגריה מדגישות, יחד עם מדינות לא דמוקרטיות אחרות דומות, הוא מה שנקרא ערכי המשפחה. כלומר, לא כל משפחה, אלא משפחה כפי שמגדירה אותה הקתוליות – נישואים הם רק בין גבר ואישה; משפחה היא אבא, אימא וילדים. לפני טקסס, לפני מיסיסיפי, העבירה פולין באחרונה חוק האוסר הפלות. עוד לפני החוק החדש היו חוקי ההפלות בפולין שמרניים מאוד, וכעת הוקשחו עוד יותר. אין עוד אישור לעשות הפלה אלא אם יש מום בעובר. רק אונס או סכנת חיים לאם יהוו עילה. כך בפולין מתקיימות כ-2,000 הפלות חוקיות בשנה ו-200,000 לא חוקיות.
"ממשלת פולין מנהלת מאבק נגד מערכת המשפט, ובמקביל התרחשה השתלטות על מרבית אמצעי התקשורת. כך, בתוכנית החדשות הכי נצפית במדינה מופיעות בתחתית המסך הכותרות "הפשיזם השמאלני הורס את פולין", וגם "הפשיזם השמאלני תוקף את הערכים הפולניים". מיהו הפשיזם השמאלני? תחשבו לבד. אלה הם הרעיונות הזרים, הגלובליים, המנסים להרעיל את רוח העם ואת העם עצמו דרך אילי הון זרים, ארגונים החותרים תחת העם, תקשורת שאינה פטריוטית דיה, אקדמיה שמאלנית ליברלית – אבל לא לדאוג, לעם יש הערכים הנכונים, הטהורים, המסורתיים, הדתיים, הלאומיים, והוא ידע להקיא ולהוקיע את אלה החוברים לאויבינו. עבד ועובד בכל מקום.
"מה הלאה? אמר פעם ביל בירנבך, גדול הפרסומאים בארצות הברית דאז. אתה יכול לומר את כל העובדות הנכונות, זה לא ישנה כלום. אתה חייב להכניס רגש" – טוב, אז האמת שהמאמר עוד ארוך מאוד, אבל אני רואה שזמננו כמעט תם.
אני בטוחה שהסקירה ההיסטורית הזאת הייתה מרתקת. מרתקת.
מעולה. אז אני רוצה להודות לכם, ולאחל שהיום החדש שבפתחנו יביא איתו זריחה חדשה, אופטימית, עם בשורות טובות לעם ישראל. תודה רבה.
6,501 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.