הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה ונהדרת, השר היקר מהדרום, מהלב, אני רוצה לפתוח ברוח צה"ל – ברוח צה"ל ובשבועת המתגייס. שבועת המתגייס משביעה אותו ואותה להיאבק עד כלות, אדוני היושב-ראש, כדי לשמור על ביטחונה של מדינת ישראל, של אזרחיה, של תושביה, לחרף את נפשם ממש להגנת המדינה, האזרחים והתושבים, וכמובן, למלא אחר פקודות המפקדים. רוח צה"ל הוא המסמך שנותן את הקונטקסט שמאוד רלוונטי לדיון החשוב שמתקיים כרגע. רוח צה"ל אומר בפתיח: "צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל. צה"ל פועל בכפיפות לרשויות" השלטון האזרחי והדמוקרטי – "השלטון האזרחי הדמוקרטי", כך יש לקרוא את זה, "ולחוקי המדינה". כלומר, כבר בשורה הראשונה מבואר בצורה מפורשת שצה"ל אכן כפוף – כך ראוי – לשלטון האזרחי הדמוקרטי. הדיון שמתקיים כרגע, הדיון שמעלים במלוא חומרתו מפקדים בכירים, ראשים מהוללים של מערכות הביטחון במדים ושאינם במדים, הוא אם אנחנו, כאשר נקבל את החוק שעליו אנחנו מדברים, האם אנחנו בעצם גולשים אל מדרון של דמוקרטיה חלולה בואכה דיקטטורה, השם ישמור?

"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. חיילי צה"ל מחויבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם, ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. חיילי צה"ל יפעלו על פי ערכי צה"ל" – המפורטים מייד – "ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם". אני מבקש שתשימו לב, המילים אינן מיותרות כאן, חוקי המדינה וכבוד האדם, זאת אומרת שצה"ל מבין שייתכן שחוקי המדינה אינם מכסים את כל הנסיבות האפשרויות שיש להקפיד בהן על כבוד האדם. כבוד האדם – לא האזרח, לא היהודי בהכרח, כבוד האדם. שימו לב, "וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", כלומר, השבועה לחרף את הנפש או להגיע עד כדי חירוף הנפש מבוטאת ומותנית בשמירה על כבוד האדם וכיבוד הערכים של מדינת ישראל כמדינה הן דמוקרטית והן יהודית.

"רוח צה"ל הוא תעודת הזהות הערכית של צה"ל, אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל - - - בשירות סדיר ושירות מילואים"; "רוח צה"ל יונק מארבעה מקורות: מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא ההגנה לישראל. ממסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים, חוקיה ומוסדותיה – החברים מתבקשים לשמור על שקט בחזית המשותפת.

אם כן, עקרונותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל הם אחד ממקורות היניקה המרכזיים של צה"ל. "מסורת העם היהודי לדורותיו" ו"ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו". אם כן, מתוך ארבעת המקורות, האחד הוא קשור לצבא, למסורת הצבאית, השני – למסורת של העם היהודי לדורותיו, ושני רכיבים קשורים במדינת ישראל הדמוקרטית וערכי מוסר אוניברסליים.

בערכי היסוד – אהבת המולדת ונאמנות למדינה. תשמעו היטב כיצד ערך היסוד הזה – יש שלושה ערכי יסוד ועשרה ערכים נוספים. ערכי היסוד הם הגנת המדינה – זה ברור – ושני ערכי יסוד מרכזיים הם אהבת המולדת ונאמנות למדינה וכבוד האדם. אהבת המולדת – מנוסח כך: "ביסוד השירות בצה"ל עומדת אהבת המולדת והמחויבות והמסירות למדינת ישראל" – מהי מדינת ישראל? "מדינה דמוקרטית המהווה בית לאומי לעם היהודי, לאזרחיה ולתושביה". אם כן, בערך הבסיסי הזה של צה"ל מוזכרות שוב אהבת המולדת לצד היסוד הדמוקרטי והאחריות לכלל הבאים בשערי המדינה שלנו. היסוד השלישי – כבוד האדם: "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד".

הערכים עצמם, כולם חשובים ביותר – דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. בסוגיית המשמעת, שעולה בשבועות האלה, כתוב כך: "החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו על פי הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל". אם כן, רוח צה"ל מבין – נדמה לי שברוח אפשר להשתמש גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה – שישנם מצבי קיצון שבהם אדם צריך לפרש את המציאות במלוא חומרתה ולעיתים להגיע למסקנות משלו.

זהו המצב שאליו נקלעו אלפים ממשרתי המילואים, אותם אנשים שעשרות שנים כיבדו את הלאום הישראלי, את מסורת ישראל, את השאיפה שלהם, את הכבוד שהם ראו, רואים ויראו בהשתתפות בהגנה. הינה הם מצויים בסיטואציה שבה חובתם לממש את האחריות הזו נתקלת בתחושתם שהממשלה מביאה אותם אל עבר קצה, שמבוטא על ידי רבים רבים וטובים טובים ומסורים מסורים שנותרו בחיים, לצד חבריהם שלא שרדו את הקרבות. אותם מפקדים מהוללים, כמעט כל שדרת הפיקוד הבכיר של צה"ל, שב"כ, מוסד, אומרת לנו: אנחנו מצויים בצומת שאין לחצות אותו אלא בהסכמה רחבה, אלא במתינות, אלא בראייה של שמירת חוסנו של העם.

אני במשך חצי השנה האחרונה אמרתי שוב ושוב מעל הבימה הזאת שהחשש הגדול ביותר שלי הוא לא החוק המסוים. חוקים אפשר לשנות. אני מאמין שחוק רע, הבית הזה ידע להתאים אותו, לשנות אותו בהתאם לצורך. מה שקשה בעיניי, מה שכואב בעיניי, מה שמעורר חשש גדול, מה שגורם לחרדה עמוקה למאות אלפי אזרחים, ואולי מעבר לזה, מה שגורם לזעם גדול ותסכול, הוא התחושה של חלק גדול מהעם הזה, מהעם שלנו, התחושה של גולים בביתם. זאת מציאות איומה ונוראה. זאת מציאות שגם אם התכנים של החוקים הקיצוניים הללו היו תכנים ראויים – והם לא; גם אם הם היו משרתים אותנו – והם לא; גם אם התהליך שנבחר לחוקק את החוקים היה תהליך מתון, ראוי, לעומקם ולחשיבותם – והוא לא – גם אז היה צריך לסגת מפני השבר הגדול, מפני קטיעת הנימים הבלתי-נראים אבל המורגשים היטב בין אדם לאדם, בתוך משפחות, בתוך צוותי לוחמים, בתוך קבוצות עבודה ומחקר.

אני רוצה לקבוע שאת השבר הזה יהיה קשה לרפא. אני חושב שאפשר יהיה. אני חושב שניתן להתגבר על פצעים, צלקות יגלידו. אבל במציאות שאנחנו נמצאים בה כעת, חווים אותה כעת, אי-אפשר להסתפק. אני פונה לאותם שמאמינים שהחוק שמדובר בו כעת, ואולי החוקים הבאים בתור, הם חוקים ראויים. אני מפציר בהם להבין שאחיהם ואחיותיהם רואים במהלך הזה מהלך הרסני ממדרגה ראשונה.

אני רוצה לגעת בנקודה שמרבים להעלות אותה. איך שרים הביטלס? כשנהיה בני 64. אז יש 64. ב-64 מקימים ממשלה לגיטימית, נכון? מותר לה לשלוט, מותר לה לחוקק חוקים אוויליים, חוקיים מושחתים, וזה קרה כאן בבית הזה. מותר לה לפתוח במלחמה, מותר לה לכרות בריתות שלום, מותר לה לבנות התיישבות או התנחלות שנויה במחלוקת ומותר לה להסיר התיישבות או התנחלויות שנויות במחלוקת. לא מותר, לא לגיטימי, לשנות כללי משחק שלא בקונסנזוס רחב. אני לא יודע אם טכנית זה אפשרי. אני יודע שהדבר הזה הוא בלתי ראוי, הוא בלתי מידתי, ואולי, בתוקף הדיון, הוא בלתי סביר בעליל. אני מקווה שלגבי החוקיות לא נצטרך לבחון את העניין לעומק.

אני אומר את זה בתור מי שעבר עליו ממש, יחד עם כבוד השר שנכנס, שר הכלכלה – שירתנו ביחד בקודש בחטיבת הצנחנים בסוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים, יחד עם חברים אחרים, שחשבו שמלחמת לבנון היא מלחמה מיותרת מהרגע הראשון, מלחמת שולל, מהימים הראשונים. קמתי – הייתי בבית אחרי פציעה – והתנדבתי, כי כך עושה פטריוט כשהממשלה, הגם שהוא לא בחר בה, ואולי בעיקר זהו האתגר הגדול, אומרת: יוצאים למלחמה. אתה בא ומבצע את המשימה ואחר כך פושט את המדים ואומר את דבריך בכיכרות, בתקשורת. זהו הדבר שעושים כאשר ממשלה אוחזת ומיישמת את הפעולות הלגיטימיות העצומות שעומדות בפניה ושום בית משפט לא עוצר אותן.

אני אומר את זה כמי שפעל עשרות שנים ברשות המבצעת, בצה"ל, בעיקר במילואים, עשרות שנים במערכת החינוך, במרחב המוניציפלי. אני יכול להבין את התסכול שמתלווה לעיתים להגבלות של יועצים משפטיים ומערכות אכיפת החוק והמשפט. יש תחושה שהשופטים לא נושאים באחריות, היועצים לא נבחרו על ידי האזרחים לביצוע המשימות המורכבות. אז עולה השאלה, ויש בה היגיון: מדוע ערכיה ואמונותיה של קבוצה מצומצמת של אנשי מקצוע בתחום המשפט ראוי שיהוו חסם ליכולת השליטה של נבחרים וממונים בכירים במערכות השלטון? ובכן, כאן אנחנו נוגעים, אדוני היושב-ראש, בליבת המחלוקת. במדינה כמו מדינת ישראל, שאין בה חוקה, אין בה בית עליון, אין בה שלטון פדרלי או על-מדינתי, אין בה למעשה כמעט כל הגבלות חוקיות על שרירות לב השלטון, כל שלטון – במדינה כזאת, היא מדינת ישראל, הרי שמערכת המשפט ושומרי הסף הם המבטיחים הכמעט-יחידים, לצד מערכות תקשורת המונים חופשיות, שהרשות המבצעת לא תשגה ולא תתבלבל בין ניצחון בבחירות הגונות, שמבטאות את העיקרון הדמוקרטי, שלטון העם, לבין כושר החלטה וביצוע בלתי מוגבל, שמידרדר כמעט תמיד להפרה של זכויות אדם, אזרח ומיעוטים, אותן זכויות שמבטאות את העיקרון הדמוקרטי הליברלי, חירות העם. הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, רק שלטון העם; היא שני הדברים הלפותים זה בזה – שלטון העם וחירות העם.

אין מקום בישראל למשטר שמתנגד להגבלות מהותיות על הרשות המבצעת. זאת הרשות שאכן מונהגת בדמוקרטיה על ידי פוליטיקאים נבחרים. אני מציע להמיר את השאלה לגבי הלגיטימיות של ביקורת שיפוטית על ידי מי שכמובן, מעצם ההגדרה, אינו נבחר – הוא ממונה על ממשלה נבחרת – בשאלה רחבה יותר, על אופי הבלמים והאיזונים על הרשות המבצעת, הנבחרת והממונה ושיטות פעולתה של ביקורת זו. משנקבל את העיקרון שגם נבחרי הציבור אינם רשאים אלא לפעול תוך שמירה קפדנית על זכויות היחידים, המיעוטים והאופוזיציה, נצטרך לשאול את עצמנו מהן השיטות להגבלת השלטון במשטר דמוקרטי ליברלי. זאת בדיוק מהות השיח שיש להמשיך בהקדם בבית הנשיא או בכל זירה אחרת. ללא הסכמה חוקתית על האיזון בין חופש שלטון העם לפעול כהבנתו לבין החופש של העם מהשלטון המופרז, לא יתקיים שיח פתוח לפני הבחירות, לא תתקיימנה בחירות הגונות, ואחריהן המיעוט שהפסיד לא יהיה מוכן לקבל את תוצאותיהן.

לטיעון המרכזי בדבר הפסקת ההגבלה המופרזת לכאורה על השלטון נצמד רכיב נוסף, טענה כנגד אחידות במקורות היניקה הקהילתיים והתרבותיים של שומרי הסף, שגוזרים היעדר גיוון מספק במערכות האכיפה והמשפט. אני מקבל עקרונית את הצורך לפעול לייצוג מרבי של ציבורים בכלל מערכות המדינה, כולל בזו השופטת וכולל בזו המבצעת – האקדמית, היוזמת, המגינה, היוצרת, המממנת. אני בעד לעודד השתתפות של עולים חדשים, של בני עולים ותיקים מארצות האסלאם, של ערבים, של דרוזים, של נשים, של צעירים, של מבוגרים, של חרדים, של תושבי פריפריה. עידוד כזה יכול וצריך להתקיים, לטעמי, בדרך של השקעת יתר בחינוך ובהשכלה גבוהה בשלבי הבסיס המקצועיים של בנות ובני הקבוצות שנמצאות בתת-ייצוג. בהמשך יש לתת יותר ויותר דגש על האיכות המקצועית של ממלאי התפקיד; בתנאים של יכולות שוות של מועמדים לעבודה ולקידום, ראוי, אכן, להעדיף את הגיוון החברתי של השותפים לעבודה במערכת.

עם זאת, נזכור, אנחנו לא נרצה להיות מנותחים על ידי רופא שכישוריו העיקריים הם דעותיו, אמונתו, מוצאו או זהותו המגדרית, אלא על ידי רופאה או רופא מקצועיים בתחומם. כך או כך, אסור לפתור את סוגיית הגברת הייצוג השווה על ידי פוליטיזציה של שיטת המינויים במערכת המשפט. זה בדיוק אחד הנושאים שאורבים לנו במעלה הדרך, בדיוק אחד הנושאים שבגללו ראוי להגיע להסכמה כאן, עכשיו, בשעות האלה, בטרם חקיקה, כדי לוודא שבסוגיית מינוי השופטים לא נחולל פוליטיזציה, לא נחולל קעקוע של עקרונות החופש והעצמאות של מערכת המשפט.

אכן, יש מדינות שבהן הפוליטיקאים בוחרים בלעדית את השופטים, אך במדינות מערביות הגונות זה קורה רק כאשר יש בהן שכבות הגנה משמעותיות אחרות על חופש הפעולה הבלתי-מוגבל של השלטון. מטרת ההידברות שהופסקה – ועלינו לחדשה תוך בלימת החקיקה ההרסנית – היא לדון באותם איזונים בין מערכת השלטון שיבטיחו הן את שלטון העם והן את חירות העם. אין מקום בישראל – אני חוזר ואומר – למשטר שמתנגד למגבלות מהותיות על הרשות המבצעת. ללא הסכמה חוקתית על האיזון בין חופש שלטון העם לפעול כהבנתו לבין החופש של העם מהשלטון המופרז, לא יתקיים שיח פתוח לפני הבחירות, לא תתקיימנה בחירות הגונות, ואחריהן, המיעוט שהפסיד לא יהיה מוכן לקבל את תוצאותיהן.

ברשותכם, אנצל את מעט הזמן שיש לי כדי לומר דבר שאמרתי במוצאי שבת האחרון לנשות ואנשי ראש העין. אתם כאן מתוך הוקרה עמוקה לאפוס העבר המרהיב של מייסדי האומה הישראלית. אתם כאן מתוך אחריות עצומה לעתיד הדורות הבאים של ישראלים. אנחנו כאן מתוך בעתה וזעם על ממשלתנו, הממשלה שבה חברו להם מושחת, שקרן, חמדן, גזען, עבריין ואולטרה-שמרן וקשקשן ושותפיהם המביכים. אנחנו כאן כי אין לנו ברירה, כי אין לנו ארץ אחרת, כי אין לנו אלא את עצמנו, את הסיוטים שלנו ואת החלומות שלנו. מיליוני אזרחים פטריוטים שהם, הוריהם, סביהם, ילדיהם ונכדיהם הם שותפים בכירים, לא בלעדיים, בהקמתו ובחיזוקו של הנס האחד אין שני, מדינת היהודים הדמוקרטית – אותם חמישה דורות לא יסכימו, לא הסכימו וגם אנחנו לא נסכים לכבול את יצירת המופת בשלשלאות של יהדות קיצונית, לאומנות אלימה, חמדנות מבישה וניהול כושל.

תחת מקבץ פרדוקסים מקומם ומחריד, בשעה שמגילת העצמאות נתקפת ואיראן מתקרבת לגרעין; כשמאיימים על היועמ"שית האמיצה והחיזבאללה מתחצף; כשנותנים כוח בלתי מרוסן בידי שרים קיצוניים והטרור גואה; כשמנרמלים עבריין לאומני כשר ביטחוני והרצחנות משתוללת ברחובות – תחת מקבץ פרדוקסים כזה, האם באמת מפליא אותנו שמיליוני ישראלים חוששים לחוש כגולים בביתם? אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שנצליח לעצור את הטירוף ולהגיע להסכמות במהרה בימינו, בשעות הקרובות ממש. תודה רבה.