הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אנחנו נמצאים בימים לא פשוטים במדינת ישראל, בשעות לא פשוטות במדינת ישראל. היה נדמה לפני כמה חודשים, כשקמה ממשלה חדשה – לא שתלינו בה תקוות רבות, אבל לפחות על בסיס הקמפיין הער שהם ניהלו במשך חודשים ארוכים, עוד לפני שיצאנו לבחירות, היה נדמה שהכנסת הזאת והממשלה הזאת יעסקו יותר בדברים שקשורים בחיי האזרחים, בחיי היום-יום שלהם.

אתן לכם רק דוגמה קטנה על ידיעה שהתפרסמה היום, שבשבוע הבא צפוי לזנק מחיר הדלק ביותר מ-30 אגורות. זו רק עוד נקודה אחת שמתווספת להרבה מאוד נקודות של יוקר המחיה, של הנטל שהאזרחים מתמודדים איתו כאן. אבל הממשלה הזו מנותקת, נמצאת במקום אחר לגמרי – לא יוקר המחיה, שדיברו עליו, לא הפערים בבריאות, לא מערכת החינוך הקורסת, גם לא הביטחון האישי, שהשר לאסון לאומי אמר שהוא יטפל בו ועשה הרבה מאוד הצגות; הוא חשב שמטפלים בביטחון האישי דרך הטיקטוק ודרך כל מיני גימיקים אחרים, אבל לא, לנהל משרד ממשלתי ולנהל ממשלה זה עסק הרבה יותר רציני ומורכב. גם לא האיום הביטחוני הגדול הוא שמעסיק את הממשלה בישראל. מה שמעסיק את הממשלה במדינת ישראל זה ההפיכה המשטרית, שינוי המשטר מדמוקרטיה לדיקטטורה, כך פשוט.

למרות שהם מנסים לומר: זו לא דיקטטורה, אתם מגזימים, אז בואו נפרוט את זה לפרוטות. לאן אתם מכוונים את המדינה היקרה שלנו? הגעתם הנה אחוזי טירוף, בריצת אמוק, להתנגשות חזיתית במשטר של מדינת ישראל. כשאמרנו בחודשים הראשונים שמבחינתכם תישרף המדינה, זה היה – אני מודה, אני השתמשתי בזה לא פעם ואמרתי שאתם רצים בריצת אמוק ושתישרף המדינה; לא תיארתי לעצמי שאנחנו נמצא את מדינת ישראל בוערת. ומדינת ישראל בוערת.

אני מגיעה מההפגנה. פגשתי את המפגינים – שלום, כבוד היושב-ראש – פגשתי את המפגינים. באמת, כאלה עוצמות, אין מילים לתאר את ההתרגשות כשרואים את ההמון פשוט עולה לירושלים כדי להציל את המשטר במדינת ישראל. אנשים שחשובה להם המדינה, יחד עם הנשים שלהם ועם הילדים שלהם, כולם מבקשים רק דבר אחד: תעצרו, תעצרו את הנפילה הזאת. אנחנו לא על פי תהום, אנחנו כבר מידרדרים לתוך התהום. תמנעו את ההתרסקות הזאת. תצילו את המדינה. תגיעו להסכמות רחבות.

אבל אתם יודעים, אני, כשחשבתי על הדברים שאני אומר כאן היום, עלה לי תמיד המשפט ככה בראש: נאטם ליבו של ראש הממשלה. היום זה קצת יום מורכב להגיד משפט כזה, אבל זו התחושה, שפשוט נאטם הלב, והוא לא רואה, הוא לא רואה את האזרחים שלו.

אז מה זו עילת הסבירות, שאני שומעת את יושב-ראש ועדת החוקה וכל חבר מרעיו אומרים: זה לא כזה סיפור גדול, זה בסך הכול משהו קטן? קודם כול יש לי שאלה: אם זה משהו קטן וזה באמת לא סיפור כזה גדול, על מה הבהילות? על מה הבהילות, לאן אתם ממהרים? אמרתם שאתם באים לכאן לארבע שנים. יש לכם עוד מספיק זמן כדי לעשות את זה בצורה מושכלת, בצורה אלגנטית, בהסכמה, ולהביא את השינויים שנדרשים, אבל לא, אתם כל כך ממהרים, אצה לכם הדרך.

כן, אמרנו ואני אומר גם כאן, אפילו לא במאמר מוסגר: שינויים במערכת המשפט נחוצים, צריך לעשות התאמות במערכת המשפט אחרי כל כך הרבה שנים, אבל שינויים כן – הפיכה משטרתית לא. מה שהוצע כאן על ידי הממשלה בראשית הדרך היה קיצוני מאוד, וגם עילת הסבירות שמובאת כאן היום לדיון זה חוק קיצוני. אמרו: ירככו אותו – אז הקשיחו אותו, ואני חוזרת ושואלת: על מה הבהילות כשהמדינה בחוץ בוערת? פשוט בוערת.

אבל עילת הסבירות זה לא סיפור כזה קטן, וכן, אני אומר, זה לא מה שישנה לבדו את המשטר במדינת ישראל אבל זו בהחלט ראשית הדרך, ואנחנו יודעים מה כוונותיה של הממשלה הזאת. עילת הסבירות היא לחלוטין עילת השחיתות. לא שחסרה שחיתות בממשלה הזו, אבל למה לא להמשיך אותה ולעגן אותה בחוק, אם אפשר, להפוך אותה ל"שחיתות חוקית". הרי זה הסיפור הגדול. כל מה שמעניין אותם זה הנושא של המינויים. ואני באמת שואלת: אם לא היו להם כל כך הרבה מינויים לא סבירים וכל כך הרבה פעולות לא סבירות, אז למה הם היו צריכים את עילת הסבירות? אבל בממשלה שכמעט כל צעד ושעל שלה הוא בלתי סביר בעליל, בוודאי שיבער להם לבטל את עילת הסבירות.

ואז אומר חבר הכנסת רוטמן בדיוני הוועדה: אני לא מבין, זה רק דבר אחד שמבטלים, יהיו כל כך הרבה חוקים מסביב שיגנו על האינטרס הציבורי במדינת ישראל. הוא רק שכח לספר שכל חוק שעומד בדרכם, הם פשוט מבטלים אותו. ראו ערך לשכת עורכי הדין: לא מצאו חן בעיניהם תוצאות הבחירות – הינה, בואו נשנה את החוק, נבטל, נפרק את לשכת עורכי הדין; לא הספיקו לסיים את הקומבינה הפוליטית על מינוי הרבנים – בואו נדחה את הבחירות לרבנות; יריב לוין, אמרו שיעתרו נגדו בגלל שהוא לא מוכן לכנס את הוועדה, אז הינה, כבר בתוך עילת הסבירות הכניסו סעיף שלא יאפשר לעתור על שר שלא מקיים את סמכותו; ועדה קרואה, מי שעומד בראשה לא יכול להתמודד לראשות עיר אבל רוצים אותו עכשיו ממש בבחירות, אז יאללה, בואו נשנה את החוק כדי שגם זה יוכל לקרות.

בקיצור, אין ערובה לכלום במדינת ישראל, ומנסים לספר לנו – איזשהו מסך עשן: אל תדאגו, זו רק עילת הסבירות, זה רק בשביל הבייס שלנו, שיראו שאנחנו מסוגלים למשול, מעין שיגעון גדלות כזה, תראו כמה אנחנו חזקים. בשביל הבייס שלהם הם מוכנים לשרוף מדינה כשהם יודעים טוב מאוד שאין שום דבר שמצדיק את הדהירה שלהם לתהום, שום דבר בעולם, בטח לא פירוק של מדינה שלמה, קרע של החברה כמו שאנחנו נמצאים בו. מדברים על מלחמת אחים. חברים, אנחנו במלחמת אחים. תראו מה קורה היום, בשעות האלה, ברחובות. משפחות שנקרעות, קבוצת חברים שנקרעות, שכנים שלא מדברים אחד עם השני, ואתם רצים אחוזי דיבוק, כאילו שד נכנס בכם, לא עוצרים, פשוט לא עוצרים.

אבל בתוך כל הדבר הזה, אני חושבת שמה שבעיקר כואב, אדוני היושב-ראש, זה הדה-לגיטימציה שעושים למפגינים. אני חייבת לומר לך, היום יצאו המפגינים שתומכים במחאה; מבינה אותם, באמת אני אומרת, אני יכולה להבין את האנשים האלה, שסיפרו להם במשך הרבה מאוד זמן שכל מה שנעשה כאן הוא בשבילם – הוא בשביל המזרחים, הוא בשביל הפריפריה, הוא בשביל שבית משפט יהיה מגוון. אני רוצה לומר לך ולהם: אפשר שבית המשפט יהיה מגוון, בית המשפט כבר מגוון, צריך רק לעשות. כשגדעון סער רצה לעשות שינוי במערכת המשפט – שימוע פומבי לשופטים, כניסה של שופטים, גם מזרחים, גם נשים, שופטים שמרנים – הוא פשוט עשה. הוא לא שרף את המדינה, הוא לא הפך אותה. הוא פשוט עשה. אותו דבר גם אילת שקד. הרי אילת שקד – זה היה קמפיין שלהם, שופטים שמרנים. למרות שאני מוכרחה להגיד לכם, אני לא עד הסוף מבינה את כל ההגדרות האלה של שופטים שמרנים. אני לא זוכרת שכשבא לטפל בנו רופא, אנחנו שואלים אותו אם הוא שמרן או ליברל, אם הוא ימני או שמאלני, יהודי, ערבי. לא, לא מכירה את הדבר הזה, אבל לא משנה, נלך איתכם. רוצים שופטים שמרנים, אז תמנו, פשוט תמנו. תעשו את העבודה שלכם.

אבל לא, לא זה באמת הסיפור של הממשלה הזאת, לייצר איזונים בבית המשפט. הסיפור הגדול כאן זאת השתלטות על המערכת המשפטית ושינוי המשטר במדינת ישראל; זה מה שהיא מבקשת לעשות. אז איך נשכנע את ההמון – שהבטחנו לו יוקר מחיה וביטחון אישי ועוד כל כך הרבה דברים אחרים שלא קשורים בכלל לרפורמה המשפטית שהם מדברים עליה – איך נשכנע אותו שזה הדבר הנכון לעשות? קדימה. דיברנו על שד שנכנס בהם, אז בואו נוציא את השד העדתי, ישר לבטן הרכה.

אבל אני רוצה לומר לכם, התחלתי בנושא של הדה-לגיטימציה למפגינים שמתנגדים לרפורמה, שמתנגדים לשינוי הצביון של המשטר במדינת ישראל. הם לא ימין ושמאל; הם לא רק אשכנזים פריבילגים, אליטיסטים, כמו שמנסים להציג אותם. יש בהם ימנים, ויש בהם שמאלנים, ויש בהם מזרחים ואשכנזים, וכאלה שבאים מהפריפריה, וכאלה שבאים מהמרכז – יש בהם את ארץ ישראל היפה, כל ארץ ישראל. הם באים מכל הקשת. אלה אנשים שמכאן יוצאים לרחובות, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות, אנשים שבחום הכבד, בשבת, על חשבון הזמן שלהם, במשך כל כך הרבה זמן, שבועות ארוכים, יוצאים לרחובות, כי הם לא מוכנים לוותר על המדינה שלהם, הם לא מוכנים לוותר על המדינה שלנו, של כולנו, של מי שמתנגד להפיכה המשטרית ושל מי שתומך בשינויים שמוכרים להם כאן בממשלה.

אבל אתם יודעים מה טרגי? שכל אלה שהגיעו היום לקפלן, או לפחות חלקם הגדול, שבאו בשם העדתיות, הפערים בין פריפריה למרכז, חלקם גם באים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, הם אלה שצריכים יותר מכול את בית המשפט. האנשים האלה, שאני רואה אותם ושומעת אותם זועקים כמה צריך לתת לממשלה שלהם למשול, כמה צריך לדרוס את בית המשפט, כמה השופטים לא בסדר, כולם נגד היועצת המשפטית, שמו להם מטרה – הם אלה שצריכים הכי הרבה את בית המשפט. אבל לא בטוח, אם חלילה החקיקה תושלם, שבית המשפט באמת יוכל לעמוד לעזרתם – לא לעזרתן של הנשים שרצו מקווה והיישוב שלהן התנגד אבל בזכות בית המשפט נבנה להם מקווה; לא לעזרת אותם ילדים שהפלו אותם בגלל המוצא שלהם אבל בית המשפט חייב לעשות את הצדק איתם, הילדים של החינוך המיוחד; אפילו המפונים של גוש קטיף, אותם מפונים בהתנתקות, שהמדינה לא רצתה לתת להם סעד ולא רצתה לתת להם פיצוי, בית המשפט הכריע בעניין הפיצויים שלהם. ואני יכולה לתת פה עוד שורה ארוכה של דוגמאות.

וכאן אני רוצה לדבר על האנשים היקרים, רבבות, שיוצאים כבר במשך 30 שבועות, אנשים שיש בהם לוחמים, טייסים, אנשי כלכלה, אנשי חינוך, אנשי בריאות – כמו שאמרתי קודם, ארץ ישראל היפה – אבל יש מי שבבית הזה בוחר לקחת את המצוקה הקשה שהם מפגינים מהמקום הכי עמוק וכואב שלהם ולגנות אותם בצורה הכי בוטה, הכי ארסית, הכי נבזית, ואני ארשה לעצמי ביום הקשה הזה גם לומר מילה קצת יותר קשה: בצורה הכי מטונפת שיכולה להיות. הסרט שאנחנו ראינו על הטייסים ששרים במדינת ישראל מעלים לרשת החברתית, ויוצרים את הקרע במקום הכי קדוש לחברה הישראלית, בצבא ההגנה לישראל – אין דבר יותר מטונף מזה, אין דבר יותר נבזי מזה, להראות חייל ישראלי, טייס ישראלי, שכביכול לא מוכן לעזור לחייל ישראלי.

ואני שואלת: לשפל הזה הגענו? איך אמר קרעי? הוא אמר: אנחנו לא צריכים אותם, שילכו לעזאזל. לעת הזאת למלכות הגענו, באמת? לעת הזאת? זו המלכות שאתם מביאים למדינת ישראל, רמת שפל שכזאת? וזה מצטרף לאמירות נבזיות נוספות, אם זה של גלית דיסטל, שאמרה שהיא בזה להם, וטלי גוטליב, מאור הדור, שמדברת על כך שכל חייל יכול להיות טייס. אתה מבין, חבר הכנסת דוידסון? זה פשוט, ככה, כל אחד יכול להיות טייס. והיא מגדילה ואומרת שלא צריך אותם, לא צריך אותם, וגם שלכל אחד יש מחליף. איך היא אמרה? רק לשם הציטוט המדויק, כדי שאני לא אעשה לה עוול, להגיגים, לפנינים שיוצאות לה מהפה: "מה נדמה לכם, אנשי חיל האוויר, שאין לכם תחליף? יש גם יש!"

אז טלי גוטליב וקרעי ודיסטל, ואפילו מירי רגב, שהחליטה שצריך פשוט להכניס אותם לכלא – חברים, האנשים האלה, אם הם לא עולים לאוויר כדי להגן עלינו, אף אחד מאיתנו לא יכול לעמוד כאן ולדבר היום. אף אחד מאיתנו. אני רוצה לראות שכאשר האויב שלנו יעמוד על הקווים ואנחנו נצטרך לשגר פקודה כדי שהם יעלו לאוויר ויגנו על מדינת ישראל – מה שהם עשו כל הזמן והם ממשיכים לעשות, בניגוד למה שנאמר עליהם – שיקום איזה גאון בצד הזה ויגיד: אנחנו לא צריכים אותם. בדם של מי הם משחקים, השרים המהוללים שיושבים כאן, של מי?

כל הפארסה הזאת היא על הגב של אזרחי מדינת ישראל, על הביטחון שלנו, על ההגנה שלנו. אני יכולה לספר לכם שאני, כמי שגדלה בקריית שמונה, כשהיה אירוע ביטחוני, כשהיה מתוח, כשנפלו טילים, היה צליל אחד שידענו שעכשיו זה בשליטה – כששמענו את הצליל של המטוס, את רעש המטוסים שעובר מעלינו, ידענו שצה"ל כאן ויש מי ששומר עלינו.

אבל בצד הזה יושבת חבורה של הזויים, פשוט הזויים, עם שיגעון גדלות, אחוזי טירוף, שמוכנים לפגוע בדבר הכי קדוש במדינת ישראל. הם לא ישאלו את עצמם: איך הגענו למצב הזה של מצוקה כל כך גדולה, של אנשים שנתנו את כל החיים שלהם, וצריכים להגיד: סליחה, אנחנו לא נוכל לעשות את זה עוד; הם עוד לא סירבו, אגב, הם גם לא סרבנים. זה חלק מהפייק הגדול, כמו עוד הרבה מאוד פייק שמסתובב פה בממשלה הזאת. הם אמרו: אנחנו מתנדבים עוד הרבה מעל לגיל, לא נוכל עוד. ואני בטוחה שהם לא אומרים את זה כי הם לא רוצים להיות שם; הם אומרים את זה כי הם רוצים שמישהו כאן ישמע, שמישהו כאן יפתח את ליבו ויבין שהמדינה שלנו מדממת, פשוט מדממת. אבל איש לא שומע. הלבבות כאן אטומים, והם ממשיכים אחוזי טירוף בריצת האמוק שלהם להתנגשות חזיתית – בדמוקרטיה, במדינה, בחברה בישראל.

אחד משרי החינוך, יואב קיש, הוא לא עסוק במה שקורה עם המערכת שהולכת ומתרסקת – אגב, זה הצבא העתידי שלנו – גם לא בפתיחת שנת הלימודים, שלא ברור אם היא תיפתח בתיכונים; אגב, הוא לא עסק בזה גם לפני כן. השר קיש עסוק בלהיות עבד נרצע של הממשלה הזו, וכשהוא עולה להתראיין היום, הוא אומר שהסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. ואללה, לא האלימות של הממשלה הזו היא כרסום ביסוד הדמוקרטיה, הדורסנות שלה, ההתלהמות שלה, הבריונות שלה; החקיקה הזו, שמביאה לשינוי המשטר בישראל, לא היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. אתם יודעים מה? הוא באמת צודק, זה לא כרסום יסוד הדמוקרטיה, זה חיסול הדמוקרטיה במדינת ישראל – זה מה שעושה הממשלה הזו בלי להניד עפעף, והכול, כמו שאמרתי ואני אומר שוב, מתוך שיגעון גדלות בלתי נתפס.

ואיך אני יודעת שזה שיגעון גדלות? איך אני יודעת שזה טירוף שאחז בהם? כי המנטרה שלהם מהרגע הראשון שהם ישבו כאן היא: באנו למשול. אז תמשלו, מי מפריע לכם? כשאנחנו היינו כאן בממשלת השינוי, משלנו. מה שרצינו להעביר, העברנו. כשרצינו לעשות שינויים במערכת החינוך, עשינו; למנות שופטים אחרים, מינינו. מי מפריע לכם? תתחילו לעבוד. אבל לא. הם ימשיכו לומר: באנו למשול, בחרו בנו. נכון, בחרו בכם, מכבדת את הבחירה. בחרו בכם על יוקר המחיה, בחרו בכם על כל הפרופגנדות שעשיתם על הביטחון האישי, שאנחנו רואים מה קורה לו בחודשים שאתם נמצאים כאן בשלטון – אנשים פשוט נעלמים ככה, אנשים נרצחים פה בכל רגע נתון בהיקפים שאנחנו בכלל לא הכרנו. אבל השר לאסון לאומי, זה באמת מה שמעניין אותו, הביטחון האישי של התושבים? הצחקתם אותו. הוא עסוק עכשיו. אם הוא התעסק עם הפיתות, אז הגיע הזמן לעבור לסלטים, כי צריך למלא את הפיתות במשהו, אז הוא פותח בר סלטים. המדינה בוערת. אנחנו מנסים לראות איך אנחנו מורידים רגע את הלהבות, כי בסוף המדינה היא באמת מעל לכול והחברה הישראלית היא באמת מעל לכול, אבל השר לאסון לאומי, הפירומן הזה, אם אפשר להבעיר עוד קצת, אז יאללה, בלגן. הוא הבעיר את המדינה כשהיה נער גבעות, והוא באיזשהו מקום חושב שהוא עדיין נמצא על הגבעה. הוא לא עשה את הסוויץ' שהוא עומד בראש משרד ממשלתי בממשלת ישראל, משרד חשוב מאוד, אבל אתם יודעים, זה כנראה פחות חשוב.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אדוני היושב-ראש, על כל ההתנהלות שהייתה פה בחודשים האחרונים, ואני עדיין רוצה לומר, עם כל מה שאמרתי, שזה קצה-קצהו של מה שאני חושבת ומרגישה על הממשלה הזו, ואמרתי את זה גם בדיונים הרבים. אבל אני קראתי השבוע מכתב שכתב נעם חורב, ואני חוששת שהזמן לא יספיק לי כדי להקריא אותו, אז אני פשוט אתחיל, ואני אקדים את המאוחר ואומר: עדיין לא מאוחר לעצור את הקטסטרופה שבפניה אנחנו עומדים, עדיין הצד הזה מוכן לבוא, לדבר ולהגיע לרפורמה שתהיה בהסכמות רחבות. כן, אני מכירה את הקולות שאומרים: מה אתם מאמינים לו? מה אתם מאמינים להם? אל תהיו סמרטוטים שלהם. ואני רוצה לומר לך שלהציל את מדינת ישראל זה לא כניעה כמו שחושבים מי שיושבים בצד הזה, זאת גדולה. מבחינתי למצות כל סיכוי כדי להביא להסכמה רחבה כדי להוריד את הלהבות בעם, כדי לתת פה קצת שקט לאנשים שכל מה שהם רוצים זה בסך הכול לחיות את חייהם במדינה שהם אוהבים, במדינה שהם נלחמו בשבילה, במדינה שהיא נס שקרה כאן ב-75 שנים האחרונות; לגדל את המשפחה שלהם, לצאת בבוקר לעבוד, ליזום, ליצור, לחזור הביתה, להיות עם המשפחה, את השישי-שבת לבלות בחיק המשפחה, בחיק הטבע, לא בצעדות להצלת המדינה – זה מה שהם רוצים, ובשביל זה, כן, אנחנו מוכנים לתת עוד ועוד ועוד סיכוי, כדי שנאפשר להם את זה, כדי שנוכל להביא להסכמה רחבה.

אבל לצערי הרב, גם עכשיו, גם היום, כמו כל התקופה האחרונה, יד מושטת לא פוגשת יד אחות. להפך, היא פוגשת חומה בצורה של אטימות, של נבזיות, של אמירות שלא נכון שיהיו כאן במדינת ישראל, ואני אומרת את זה בלשון עדינה. אני רוצה רגע להקריא, ברשותך, כמה שאני אספיק, מהמכתב הפתוח שכתב נעם חורב, ואני חושבת שמסכם את הדברים שאני אמרתי – אני מקווה שיסלח לי נעם חורב על חוסר הצניעות, אבל דברים שבאמת נאמרו פה, אם במליאה ואם בוועדות השונות, גם על ידי וגם על ידי חבריי לאופוזיציה.

אלו הם דבריו – הוא כותב את המכתב הזה לאישה שביקשה לבטל את הכרטיסים להופעה שלו, אתה יודע למה? כי הוא כתב את דעותיו, והן לא כדעותיה, וכך הוא כותב: "ההודעה ששלחת לי בפייבסוק תפסה אותי בדרך להופעה בצפון. בדיוק עמדתי בפקקים המטורפים של היציאה מתל אביב. על גשר רוקח עוד נשארו טלאי-שלטים מההפגנות של מוצ"ש. הקריין ברדיו מסר דיווחים והמשיך להבעיר את השרפה הגדולה שמתחוללת במדינה, כאילו לא מספיק חם בחוץ". אני רק אוסיף על הדברים האלה – זה הקריין, אלה השרים שעולים, אלה חברי הכנסת של הקואליציה. כל אחד מטפטף בשם הבריונות עוד כמה טיפות של שמן למדורה. "בערב לפני כן פרסמתי ברשתות החברתיות שיר שנקרא 'זה תמיד מטפטף מלמעלה'. טענתי שם שהשיסוי, הפילוג, הקרע העמוק בעם, כל אלה מתחילים מלמעלה. מנבחרי הציבור שלנו. מההנהגה. מהממשלה. דיברתי שם על אינטרסים. על הרצון החזירי לצבור הון פוליטי. על רמת השיח בכנסת. על הפחד מהשונה. על חוסר היכולת של המנהיגים שלנו להגיע להבנות ולהסכמות. ואיך כל אלה מחלחלים בסוף אל הרחוב הישראלי. אל הטוקבקים. אל הכביש. אל הבין אדם לחברו. השיר הזה נכתב במכה אחת אחרי תקופה ארוכה שבה אני לא ישן טוב בלילה. כמו הרבה ישראלים, גם אני אוהב את המדינה הזאת וחרד מהעתיד שלה.

"גם אני מרגיש שתסריט הבלהות של מלחמת אזרחים כבר לא כזה מופרך. גם אני נחרד מההתבטאויות של נבחרי ציבור בכירים כמו חבר הכנסת דוד אמסלם, שכינה את הטייס שנפצע ממכת"זית 'צפונבון שנסרט ליד העין', או חבר הכנסת פינדרוס, שטען שהקהילה הגאה מסוכנת יותר מדאעש, חיזבאללה וחמאס. תגידי, אם מישהו היה מדבר ככה אלייך או לילד שלך, לא היית קמה עליו? ואז הגיעה ההודעה שלך, שבה סיפרת לי שאת עוקבת אחריי באדיקות כבר שנים, אבל אחרי השיר שפרסמתי את מעוניינת לבטל את הכרטיסים שרכשת להופעה שלי. הייתי רוצה לספר לך שזה לא הזיז לי. שאני יותר גדול מזה. שזה עבר לידי. אבל זה צבט, אני מודה. כל כך הרבה מחשבות טסו לי בראש וכולן בסוף התנקזו לרגע אחד מפעם שננעץ לי בזיכרון.

"בכיתה י"א שלחו אותי למחנה מנהיגות של מחוז צפון – כמה ימים אינטנסיביים של סדנאות, הרצאות ופעילויות שקשורות למנהיגות צעירה. היו שם חבר'ה טובים. כאלה עם מודעות חברתית גבוהה. עם דעות מוצקות, עם השקפות מגובשות. כן, הם היו חבר'ה טובים... עד שהגיע הלילה. כי בלילה, אחרי שהפעילות הפורמלית הסתיימה, רבים מהם פשטו את מלבוש האידיאליזם, וחזרו להיות... בני נוער. וכמעט כמו בכל חבורת בני נוער נוצרו מעמדות חברתיים. מקובלים ולא מקובלים. סיפורי אהבה ושנאה וקנאה. נו, כרוניקת התיכון המוכרת. כל זה היה סביר יחסית, חוץ מהתנכלות ספציפית לילד ספציפי שישן בחדר לידי. הוא לא כל כך תאם את הפרופיל של בני הנוער שהגיעו בדרך כלל למחנות האלה. הוא היה ביישן. כחוש. לא מאוד רהוט. בקיצור – טרף קל. החבר'ה הטובים האלה זיהו תיק-תק את הפוטנציאל, ועשו לו את המוות. הם לא היו צריכים אלימות פיזית כי הם היו מספיק חריפים במילים. עקיצות. גיחוכים. השפלות. זה הפך להיות קטע. בערב המדריכים היו פורשים לחדרים שלהם, ואז היה מתחיל הטבח. הסתכלתי מהצד בבטן מכווצת – כל כך רציתי לעמוד מולם ולשחרר אותו מהציפורניים שלהם, אבל באותה נשימה גם רציתי להיות חלק מהחבר'ה. אז שתקתי.

"בסוף כל יום, המדריכים היו מושיבים אותנו במעגל לשיחות משוב על היום שהיה. הם ביקשו שנציף מסקנות, תובנות, נקודות חולשה וחוזקה, הצעות ייעול ושיפור וכדומה (איך הם מתים על השיחות האלה...) אנשים הצביעו ודיברו. ודיברו. ודיברו. על התכנים. על האוכל. על תנאי המגורים. על זה שהלוואי והיו יותר שעות שינה. רק לא על הדברים החשובים באמת. בסוף כל יום ישבתי שם, במעגל הזה, מת להצביע ולהציף את הבעיה האמיתית. מת לדבר על הפיל הביישן, הכחוש והלא-מאוד רהוט שבחדר, אבל פשוט לא מסוגל. הידיים שלי היו כבולות לכיסא. באחת משיחות המשוב, המדריכה הבחינה שאני מתפתל ופנתה אליי: 'נעם, יש לך משהו להגיד?' הרגשתי איך העיניים של הנער ננעצות בי כדי שאציל אותו ואגיד משהו. המילים התחילו לבעבע לי בפה, ותכננתי בדיוק מה אגיד, ואיך אגיד, ובאיזו אינטונציה, אבל בסוף לא אמרתי. הפחד שיתק אותי. הרצון העקשן הזה שיאהבו אותי, הצורך להרגיש שייך, הבהלה ממה יקרה אם אפתח את הפה – כל אלה ניצחו בנוק-אאוט, אז בלעתי את הרוק ואמרתי בחיוך אידיוטי: 'הכול סבבה. אולי אפשר שיהיו עוד אופציות צמחוניות בארוחת הצוהריים?'

"את מבינה את האבסורד? מגיע הנער לקורס מנהיגות שאמור לדחוף אותו להוביל, להשמיע את דעתו, להיות אמיץ, אבל הוא יושב שם, קובר את המילים שלו עמוק באדמה ומגמגם כמו טמבל. כל הלילה לא נרדמתי. הרגשתי כזה אפס. ילד-נמושה. והמבט שהיה לו בעיניים לא שיחרר ממני. המחנה נגמר. הבריונים נשארו בריונים. החלשים נשארו חלשים. המדריכים נשארו בעלטה. אבל דבר אחד השתנה: אני. התגבשה בי ההחלטה לא לשתוק יותר. אם אני מרגיש משהו, אם אני חושב משהו, אם יש לי עמדה, דעה, השקפה – אני אמצא את הדרך שלי לבטא אותן. גם במחיר של לא להיות פופולרי.

"השנים חלפו, והבמה שקיבלתי כדי להשמיע את דעותיי הלכה וגדלה. עובדה שרק חיזקה את ההסכם שחתמתי עם עצמי במחנה הקיץ ההוא של מחוז צפון. שילמתי עליה מחיר, על ההחלטה הזאת. הסרות של עוקב חוזרות ונשנות. הודעות נאצה. פה ושם קללות. לפעמים גם איומי סרק. מחיר סביר בעיניי, אז חייתי איתו בשלום. אני שואל את עצמי (ואותך) בכנות גמורה: האם האומנים והיוצרים שאנחנו מעריכים חייבים להחזיק באותה עמדה כמו שלנו? באותן דעות? באותה השקפת עולם? איזה שעמום, יא ראבי. תמיד האמנתי שחלק מהותי מהתפקיד ומהאחריות של אומן הוא להציב מראה. לאתגר. לייצר שיח. לתת פרספקטיבה אחרת. להגיד את האמת שלו, גם אם היא לא נוחה.

"אני מודאג מהמצב במדינה. אני מרגיש את הנפיצות באוויר. אני שותף למועקה שכל כך הרבה ישראלים סוחבים בבטן. אני בחור גיי שמפחד מהעתיד שמחכה לו כאן. מהעתיד שמחכה לילדים שלו כאן. המינימום שאני יכול לעשות זה להציף את זה, גם אם זה יעצבן לא מעט אנשים. זכותך לבטל את הכרטיסים להופעה שלי. עצוב לי שככה את מעדיפה את האומנים שלך – שותקים. מהלכים בין הטיפות. חסרי דעה או עמדה או חוש ביקורת. פלקט.

"הפקק מתחת לגשר רוקח השתחרר והתנועה החלה לזרום. שקעתי במסך, ולבסוף החזרתי לך הודעה: 'יקירתי, תשאירי לי טלפון ואדאג שיבטלו לך את הכרטיסים'. באותו ערב הופעתי בקריית מוצקין מול 900 איש. 900 איש שרבים מהם, אני יכול להבטיח לך, מחזיקים בדעה שונה משלי. באורח חיים שונה. בעמדה פוליטית שונה. בהשקפות, בערכים, באמונות שונות. ולמרות שלא מעט אנשים למעלה מנסים להפריד בינינו, הצלחנו להתקבץ באולם אחד ולהעביר אחלה ערב ביחד.

"נ.ב. – את מוזמנת להופעה שלי".

אדוני היושב-ראש, אני חותמת על כל מילה שכתובה כאן. על כל מילה. רבים מהדברים שנאמרו כאן – שהכול מתחיל מלמעלה – גם שמעת אותי אומרת לא פעם כאן במליאה. הדוגמה האישית שלנו, השיח, כל מה שקורה כאן, מקרין למטה לחברה. והחברה שלנו קרועה, שסועה, מדממת. אני רוצה לאחל לנו באמת שאנחנו נמצא את הדרך להיות כמו באותה הופעה שסוגרת את דבריו של נעם חורב, של הרבה מאוד אנשים עם דעות שונות, עם תפיסות שונות, עם אורח חיים שונה, אבל כאלה שמסוגלים להיות ביחד וליהנות יחד מערב בהופעה או מחיים משותפים במדינה שאני יודעת שכולנו אוהבים. כן, כולנו אוהבים את המדינה שלנו, וככל שאנחנו נייצר פחות שנאה – שמגיעה בעיקר מהמקום הזה – אולי נצליח לרפא את החברה שלנו.

אבל כל זה לא יוכל לקרות בלי שנעצור את הטירוף עכשיו. עדיין לא מאוחר. עדיין לא מאוחר עד מחר ב-12:00. עדיין לא מאוחר. מי שמדינת ישראל חשובה לו, מי שאזרחי מדינת ישראל חשובים לו, מי שהחברה בישראל חשובה לו, יעצור. זאת לא כניעה. אני שומעת אותם אומרים, חבר הכנסת דוידסון: אנחנו לא ניכנע. זאת לא כניעה. אנחנו לא אויבים. לעצור עכשיו ולהגיד שמדינת ישראל מעל הכול, שאנחנו רוצים להפסיק את הדימום הזה ברחובות, זאת גדולה. זאת גדולה. בזה נמדדת מנהיגות.

ומכאן אני רוצה לקרוא לראש הממשלה ולאנשים השפויים שעוד נשארו בליכוד: תעצרו. בואו נשב, נדבר. אז זה לא יקרה מחר, אז זה יקרה בעוד כמה חודשים, בעוד שנה, בעוד מספיק זמן, שאנחנו כולנו ביחד נגבש שינויים במערכת המשפט בהסכמה רחבה, בלי לפגוע במשטר במדינת ישראל. תודה רבה.