קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חוקים זה תמיד נראה דבר יבש. רואים פה – הצעת חוק-היסוד: השפיטה (תיקון מס' 4). מאחורי הדבר הזה יש נשמה, מאחורי חוקים יש הוויה, מאחורי חוקים נמצאת אומה שמחליטה שזה מה שהיא רוצה שיהיה. אז הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4), חוק משחית מושחת, לא מידתי, לא ענייני, לא מקצועי, שכל המומחים שהגיעו – ופה צריך להגיד לחבר הכנסת רוטמן, אני הייתי איתו שם: אף אחד לא אמר שהחוק הזה שווה משהו. חוק של שימוש בכוח, זה החוק וזו תכליתו. והוא גם לא עומד לבד, בואו לא ניתמם.
29 שבועות יוצאים מפגינים להגיד לממשלה: עד כאן. במהלך השבוע האחרון – עלייה לרגל מודרנית, סמלית ומתחדשת של עשרות אלפים לירושלים; הפגנות בכל רחבי הארץ, ביותר מ-150 מוקדים. על מה הם יוצאים? אני אגיד לכם על מה הם יוצאים, וזה לא קל ולא פשוט, אבל בואו נסתכל קצת אחורה. בואו נלך להקמת הממשלה. כדי להבין את ההווה צריך ללכת למועד הזה של כינון הממשלה, 29 בדצמבר. אתם הקמתם ממשלה שאתם קוראים לה ימין על מלא, אבל זאת ממשלה שיש בה מרכיבים גזעניים, לאומניים, הומופוביים קשים, תוך ביטול והתבטלות של המרכיב הליברלי. ביטול והתבטלות. חברי כנסת ושרים פה דבוקים לקיר. אני רואה את אבי דיכטר, שרואה שעל כיסאו יושב השר לביטחון – היום ביטחון לאומי. מה הוא חושב? אני לא יודע מה הוא חושב, אני יודע מה הוא עושה – הוא לא עושה כלום. ואני רואה את ניר ברקת יושב פה ורואה את שר האוצר, ושומע שהוא אומר לשרוף את חווארה. ומה הוא עושה? כלום ושום דבר. ואותו דבר ישראל כץ, ואותו דבר גם אתה, אדוני היושב-ראש – כלום ושום דבר. אתם הקמתם ממשלה גזענית, הומופובית, קיצונית, הקמתם אותה על סמך הסכמים קואליציוניים, בואו ניזכר, כי זה לא נולד סתם, אותה מהפכה משטרית, הם באו לממש אותה.
בואו נראה את תיקון פקודת המשטרה. היושב-ראש, היית השר לביטחון פנים דאז. הייתה לך בעיה ליישם מדיניות? אני יודע שלא, גם אם בינינו יכלו להיות מחלוקות כבעלי מקצוע או כפוליטיקאים. הייתה לך בעיה ליישם מדיניות? לא. השר לביטחון לאומי או לביטחון כלום ושום דבר רצה טרם הקמת הממשלה שישנו את פקודת המשטרה, כי הוא אמר שהוא לא יכול ליישם מדיניות. כל השרים לפניו יישמו מדיניות.
כולם יישמו מדיניות. אבל השר הזה רצה לעשות תיקון של פקודת המשטרה, וישבנו פה לילות וימים, ואני אמרתי בצורה מקצועית לאנשים שישבו שם, אנשי הקואליציה, אנשי הליכוד: חברים, הרי שרים לביטחון פנים לדורותיהם יישמו מדיניות. השר אוחנה יישם מדיניות, השר צחי הנגבי יישם מדיניות, השר דיכטר יישם מדיניות. מי עשה את כל הדברים האלה? מי הכניס את הדנ"א? מי הקים את יחידת להב 433, שאני זכיתי להיות הראשון שעמד בראשה? השר דיכטר, שהיום שותק מול השר בן גביר. אז הטענה היא שהוא לא יכול ליישם מדיניות? יש הבדל בין הפעלת כוח לבין מדיניות. איתמר בן גביר, עבריין מורשע, טרוריסט בעברו שהורשע, הוא היום השר לביטחון לאומי, ואתם יושבים ושותקים, לא אומרים מילה. ראש הממשלה, לדיוני הקבינט הוא לא מביא אותו. אז מה הוא עושה? לא מכנס קבינט. וזה היה בהסכמים הקואליציוניים.
הבא בתור, השר סמוטריץ'. אני מזמין אותך, השר אוחנה, ומזמין אותך, השר אלי כהן, שר החוץ – תקרא את תוכנית ההכרעה מ-2007. הוא אומר בדיוק מה הולך להיות פה – להשקפתו, לא להשקפתכם; אני יודע, לא להשקפתכם. להשקפתו – מדינת אפרטהייד, זה מה שהוא רוצה ליישם. אז על מה הוא מתעקש? על להיות שר במשרד הביטחון, ומשנים חוק לצורך העניין הזה, ויושבים עוד פעם ימים ולילות. מה הקשר בין זה לבין טובת אזרחי מדינת ישראל?
אבל אי-אפשר ליישם את המדיניות של זה ושל זה ושל ההוא אם לא יהיה פה ריסוק משמעותי של המערכת המשפטית. פשוט אי-אפשר. אז מי תופר את ההסכמים הקואליציוניים? מי יושב בראש השולחן שסוגר את ההסכמים הקואליציוניים? שר המשפטים דהיום יריב לוין. זה האירוע. וגם חלקכם, תודו – בוודאי לא תודו כאן – הוליכו אתכם בכחש גם בהסכמים הקואליציוניים, גם במה שנחתם, גם בסמכויות. הגיוני שיהיה פיצול סמכויות במשרד הביטחון? לא היה מעולם.
שומעים את הכוונות – לא כולן יושמו בינתיים. השר בן גביר רוצה אחריות על פלוגות מג"ב באיו"ש. למה? כי הוא הריבון. הוא לא ריבון ולא שום דבר, אבל זה כתוב בהסכם. לכן, יש את העטיפה הראשונה, אלה ההסכמים הקואליציוניים – מושחתים, משחיתים ומסוכנים גם לכם, חברי הליכוד, שנקראה בזמנו מפלגה ליברלית, ולא עוד, לא עוד. איך תהיו ליברליים כשסמוטריץ' ובן גביר מדברים כמו שהם מדברים? איך אתם יכולים לשבת שם? לא רק שאתם יושבים שם, אתם הקמתם את הדבר הזה.
בהמשך הדרך, ב-4 בינואר, לוין הציג את המהפכה המשטרית, שכוללת פסקת התגברות, שינוי שיטת בחירת שופטים, שינוי מעמד יועצים משפטיים, ביטול עילת הסבירות. לא קדם לדבר הזה שום דבר, הוא לא קיים דיון בישיבת ממשלה, לא קיים דיון אפילו בסיעת הליכוד. ואני רוצה להגיד לכם, לא קיים לזה זכר במצע הליכוד. זכר לא קיים לזה. יריב לוין, לזכותו ייאמר, לא שזאת לא תפיסת עולמו של יריב לוין. אני לא מתווכח עם תפיסת עולמו, אני מתווכח עם תפיסת עולמכם: מה, הִשְׁבַּתֶּם את תפיסת עולמכם לתפיסת עולמו? האם עד כדי כך אין לכם דעה שהוא מוביל אתכם באף, מוביל אתכם בכחש?
אבל זה לא נעצר בזה. שומעים כל הזמן, ואני שומע לא פעם ולא פעמיים מחברי הקואליציה, על המשילות הנעלמת, ושאנחנו צריכים להחזיר את המשילות, ושמי שמונע זה בית המשפט העליון. אז בואו נתחיל במשילות: שלוש רשויות במדינת ישראל. מי החזקה ביניהן? האם בית המשפט? על מי אתם עובדים? הממשלה, כל ממשלה במדינת ישראל, במשטר הקואליציוני, יש לה את הכוח העודף. בשנים האחרונות ובממשלה האחרונה הכוח העודף הוא אפילו יותר. יש לנו היום, בהגדרה, בהגדרה, ממשלה שיש לה כנסת ולא כנסת שיש לה ממשלה. ואתה יכול לראות את זה גם בתהליכי החקיקה. הרי איך כל התהליך הזה עבר? עומד פה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן ומספר סיפור כאילו זה תמיד היה, ככה זה עובד, זו הצעת חוק מטעם הוועדה. אני אומר לכם: זה חריג על חריג על חריג. לא שלא היו מקרים כאלה, אבל בדקנו גם בתהליכי החקיקה ושאלנו, וזה חריג.
אבל הממשלה, הרי אם הממשלה אומרת, אומר ראש הממשלה, אומר שר המשפטים – יבוא מישהו מהחלל החיצון, יעמוד מלמעלה, יחשוב שזאת תוכנית של שר המשפטים שעברה את הממשלה. גם פה יש שקר, מרמה והפרת אמונים. זה לא עבר את הממשלה, זה לא עבר אף משרד ממשלתי, אף אחד לא נתן את דעתו על ההשלכות באמת של העניין הזה. ואז באים ואומרים: הצעת חוק מטעם הוועדה. זה חריג, מעולם לא הייתה הצעת חוק מטעם הוועדה שאף אחד מחברי האופוזיציה לא שותף לה, לאותה הצעת חוק מטעם הוועדה. אבל זה התהליך שאנחנו מלווים אותו כבר חצי שנה, וכאילו הכנסת מנהלת את האירוע הזה, אבל מי שמנהלת את זה זו הממשלה, כדי שבסופו של דבר, בסופו של דבר, הסכמים קואליציוניים רעים ומושחתים ותקציב מגונה, מגונה, יעברו בלי שום ביקורת, אם הדבר הזה היה מצליח.
אנחנו מדברים היום על הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4), כאילו הדבר הזה מנותק מאיזושהי מציאות חיים, כאילו לא יודעים בדיוק מה הכוונות. יודעים. איך יודעים? אומרים. מי אומר? אתם. תחילת הדרך הייתה, למי ששכח, לא הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4); הנושא שהתחילה איתו ועדת החוקה במצוותו של שר המשפטים, כאילו במצוותה של הכנסת, כאילו במצוותה של הממשלה, הוא מעמד היועצים המשפטיים. בזבזנו זמן רב מתוך שכנוע, ומנסים לשכנע גם את הייעוץ המשפטי של הכנסת שזה לא ראוי, כי היועצים המשפטיים הם לא באמת דברים שקשורים לסמכותה המכוננת של הכנסת. בסוף התהליך הזה הפסיק. ואם הוא ימשיך, הוא כנראה ימשיך דרך הצעת חוק ממשלתית ולא בדרך הקלוקלת שבה ניסו ללכת בהתחלה.
המשך העניין – מה כן מעסיק אותנו בזמנים האלה? מהי רשימת החוקים שהכנסת התעסקה בהם יום ולילה כאן, כאן בכנסת הזו? חוק דרעי 1 ו-2, חוק המתנות, שככהout of the blue עליו מבזבזים את הזמן, זה הדבר המרכזי שמפריע לאזרחי מדינת ישראל. כאילו שאין כוונת מכוון, כאילו לא יודעים מי עומד מאחורי העניין הזה. וכולם פה מיתממים, מגלגלים עיניים לשמיים. ואתם מדברים? אתם, שרי הליכוד, לא יודעים להגיד: עד כאן? לא, אתם לא יודעים, לא יודעים ולא ידעתם, כנראה.
וחוק טבריה, ודחיית בחירת הרבנים הראשיים – אני הייתי בדיון בוועדה ואמרתי: מדוע אתם עושים את זה, מדוע אתם צובעים בצבע את הרבנים? אני אינני אדם דתי, אבל למה לצבוע בצבע רבנים ראשיים, שכולם יודעים – כי אתם אומרים; לא כי אני אומר, כי אתם אומרים על הדילים המושחתים שקורים בהקשר של מינוי הרבנים הראשיים והדילים שעושים מאחורי הקלעים; אתם אומרים את זה בקול רם. אז למה אתם עושים את זה? כי אין עכבות, כי אין עכבות.
ועילת הסבירות, אותו חוק בן ארבע שורות שככל שמנסים להקטין אותו – הרי פה אומרים: מה אתם רוצים, הכול בסדר, כולם רצו – הוא הופך על ראשנו את התנהלותם וכוחם של שרים. יותר נכון לקרוא לחוק הזה בשם האמיתי שלו: החוק לעיגון שרירות הלב וקידום השחיתות. זה בדיוק מה שהולך לקרות בחוק הזה. החוק קובע שבית המשפט העליון, לא רק שהוא לא יוכל, אלא יהיה אסור עליו לדון בעניין סבירות ההחלטה של ממשלה, של ראש ממשלה או של שר אחר – כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות.
בדרך כלל חקיקה מנותקת מהדמויות. בדרך כלל היא מנותקת. יש כבר חקיקה, אנחנו מדברים והדברים הם ברמה התיאורטית. יש תמיד מי שמציע, אבל זה תיאורטי. אבל באמת, בממשלה הבאמת-מופרעת הזאת תיקון החקיקה אינו תיאורטי. די להקשיב למה ששרי הממשלה אומרים, לקט קטן. השר אמסלם נגד היועצת המשפטית לממשלה: היא האדם הכי מסוכן במדינת ישראל. השר עמיחי שיקלי, הגאון התורן, נגד ניצב עמי אשד: הוא קצין סורר שמועל בתפקידו ומחבל בסדר הציבורי. שר המורשת עמיחי אליהו כלפי נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון: פרא אדם, שהיה צריך לגלגל אותו מכל המדרגות. אחלה מורשת יש לשר המורשת. בן גביר נגד היועצת המשפטית לממשלה: הגיע הזמן שתפסיק לפגוע, ניתן היה למנוע מקרי רצח אם לא הייתה מטרפדת מעצרים מינהליים. השר קרעי נגד היועץ המשפטי של משרד האוצר אסי מסינג: חתרנות פקידותית מהסוג שנבחרנו למגר. גלית דיסטל נגד היועצת המשפטית: כשהרגע הנכון יגיע צריך לפטר את היועמ"שית. אלה השרים שרוצים שחרור בחוק – בחוק, בדין – מביקורת על סבירות החלטותיהם. שרים סוררים בממשלה מופקרת ומסוכנת.
זה לא סיפור תיאורטי, זה סיפור מעשי. יש הכוונה, יש השיטה, ונתניהו גם מילא טבלה, מילא אותה בכוחות ומשימות, מי יעשה מה ואיך. זאת המציאות. ואתם מתפלאים מדוע 29 שבועות אנשים יוצאים מהבית? הם יוצאים כי הם רואים, הם יוצאים כי הם מבינים, הם יוצאים כי הם מבינים שאתם הולכים לפגוע לא בשאלה פוליטית של שמאל–ימין או דעות פוליטיות; פוגעים בתשתית הכי בסיסית רק בגלל דבר אחד, בגלל שימוש בכוח מופרז. וכשאנשים משתמשים בכוח מופרז, העולם מתהפך עליהם.
סמכות הביקורת, גם לגבי עילת הסבירות, הוקנתה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק עוד בתקופת המנדט, עם קום המדינה. היא עוגנה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, 1948; בהמשך, בחוק בתי המשפט; לבסוף, בשנת 1984 בסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה כיום. כיום סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות המדינה נובעת בעיקרה מסעיפים 15(ג) ו-(ד) לחוק-יסוד: השפיטה, המעניקים לבג"ץ סמכות לדון בעניינים, ואני מצטט, "אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית המשפט או של בית דין אחר".
רבות דובר, גם בוועדה ובהרבה מקומות, בדיבורים פה בכנסת, בדיבורים במסדרונות, בראיונות בטלוויזיה, בתקשורת בכלל. אומרים שעילת הסבירות היא מעומעמת מדי, היא לא מדויקת מספיק. תגידו, מה אתם אומרים על "סעד למען הצדק"? "צדק" ו"סעד למען הצדק" זה מדויק? בואו נטפל גם בזה. אני לא משוכנע שגם השלב הבא לא יהיה זה. כשאנשים חסרי גבולות ועכבות משתמשים בכוח שניתן להם לא לטובת הכלל אלא לטובת הגחמות האישיות שלהם, זה מה שמופיע.
וזה מופיע – אני מחזיר אתכם שוב להסכמים הקואליציוניים המושחתים שאתם חתמתם עליהם; להיעלמות הטוטלית של הליכוד מתוך ההסכמים האלה; לדרך שבה מיעוט קיצוני, גזעני, לקח אתכם שבי, לקח אתכם שבי לתוך ממשלה שאתם קוראים לה ימין על מלא, שלא מסוגלת לעשות דבר – לא בתחום הביטחוני, לא בתחום הכלכלי, לא בתחום המאבק בפשיעה. משילות, אומרים? מה עם אחריות?
הסיפור ממשיך כאשר מדובר בביטול החובה. הרי בתוך הוועדה עלו הרבה מאוד הצעות. למרות מה שאמר יושב-ראש הוועדה, שהן כאילו נדונו, והוא אמר את כל השעות, אני רוצה להגיד לכם מה הייתה הדינמיקה בוועדה. הדינמיקה בוועדה הייתה של הטלת אימה – לא שאני מפחד ממנו או מישהו מפחד ממנו, אבל שיטת הדיון הייתה כזאת: לכאורה אתה בא ואומר: בואו נשמע, נשמע, נשמע – בפועל לא קורה שום דבר. לא קורה שום דבר.
מגיע פרופ' יואב דותן, אשר נהגו, לפחות בתחילת הדרך, להתגדר בדעותיו לגבי הליברליות המופרזת של בית המשפט העליון וציטטו מאמרים שלו. הוא הגיע לוועדה. הוא הגיע לוועדה והיה בזום פעמיים. שאלו אותו, והוא אומר: תשמעו, ההצעה הזאת לא טובה, יש הצעה יותר טובה. אמרנו לו: תשמע, אז בוא תשלח. זה מה שהיה. הוא שלח הצעה מפורטת מה נכון לעשות לדעתו. אמרתי לשמחה רוטמן: שים את זה על השולחן. זה הושם על השולחן והתאדה באותו יום, והתאדה באותו יום. זה האירוע. זה השליח שאתם שלחתם – לא נכון, לא אתם שלחתם – זה השליח שיריב לוין שלח לניהול ועדת החוקה, עם אותו סמוטריץ', שר האוצר של ממשלת ישראל, שרוצה לממש את אותה אידיאולוגיה גזענית, הומופובית ומסוכנת, שבלי ריסוק של שומרי הסף, בלי ריסוק של בית המשפט העליון זה לא יעבור. זה כתוב, התוכנית הזאת, ונאמרו דברים האלה. זאת לא המצאה של מישהו מהאופוזיציה.
עכשיו, אתם רואים את הדברים האלה ושותקים, רואים ושותקים כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי. לא מדובר בצמצום עילת הסבירות, מדובר בביטול טוטלי. החובה לנהוג בסבירות בקבלת החלטות – אמרנו יותר מפעם אחת: בואו לפחות נקבע את החובה. אדוני היושב-ראש, לקבוע את החובה לנהוג בסבירות, מה יותר הגיוני מזה? בלשון בני אדם. אתה רוצה לבטל את הסבירות כשבית המשפט העליון בוחן ובודק את סמכויות השלטון, בוא לפחות תקבע את הדבר הבסיסי ביותר, שיש חובה לנקוט סבירות. התשובה על כך הייתה: לא ולא. האם מישהו יכול להסביר מדוע להגיד לא על דבר כזה בלשון בני אדם? מאיפה זה נובע? מאיפה היצר, הדבר הזה, לבוא ולהגיד: לא, אין לנו חובה לנהוג בסבירות, אבל נשחרר את עצמנו מכל דבר? ושמעתם את הציטוטים של אותם שרים סוררים של הממשלה שלכם, מה הם הולכים לעשות.
עכשיו, עזבו רגע את הדברים הגדולים, בואו נדבר על הדברים ה"קטנים". העלינו וביקשנו, וביקשתי יותר מפעם אחת, שהוועדה, מאחר שהיא ועדת החוקה, חוק ומשפט – בניגוד להצעת חוק ממשלתית, שאז מייצגים את עמדת השרים הנוגעים בדבר, כי לא היה דיון, אמרנו: בואו תזמנו את נציגי המשרדים. אני רוצים לשמוע מה ההשלכות. שבהרבה מאוד דברי חקיקה מואצלות סמכויות, וכמו שמואצלות סמכויות השר גם יכול לקחת את הסמכויות האלה, ואז הוא יכול לזכות לחסינות מוחלטת מכל ביקורת באשר היא – כי יש ביקורת, גם היום, בחוק הזה, על החלטתם של עובדי ציבור. אנשים לא הגיעו. השירות הציבורי לא הגיע. פניתי ליושב-ראש הוועדה, אמרתי: תראה, אתה אומר שזו הצעת חוק של ועדה, זה לא עסק פרטי – אני מבקש ודורש: אתם מדברים על הכנסת, שהיא הריבון? הריבון, הכנסת – לא אני – הריבון, הכנסת, המוסד, דורש שהיועץ המשפטי של משרד הביטחון יגיע ושהפרקליטה הצבאית הראשית תגיע. אני אגיד מדוע, ואני אתייחס רק לנושא אחד, שאני עסקתי בו לא מעט, לפחות גם בוועדה הזאת, ולא רק: ההשלכות הדרמטיות של התיקון הזה, של הצעת חוק-יסוד: השפיטה, סעיף 4, אותו דבר קטן שאתם מדברים עליו. מה ההשלכות האמיתיות על לוחמי צה"ל, מפקדי צה"ל, אפרופו דרג מדיני, ומערכת הביטחון בכלל? יש הבנה וידע שמה שמגן – כיפת הברזל האמיתית – על פעילות כוחות הביטחון אל מול טריבולנים בין-לאומיים זה אותו עקרון המשלימות, שבא ואומר שמערכת משפט עצמאית בלתי תלויה היא ערובה לכך שלא תהיה תביעה משפטית כנגד לוחמים שלנו בכל הרמות, בכל הדורות, גם בדרג המדיני. ובמקום הזה, ברגע שהחוק הזה עובר, יש פגיעה משתמעת אפשרית במעמד שומרי הסף – היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטה הצבאית הראשית. אני אתן דוגמה: הפרקליטה הצבאית הראשית ממונה על ידי שר הביטחון, ולא סתם – כדי לייצר ניתוק בין המינוי שלה לבין דרג פיקודי של הצבא. כל הדיון הזה לא נעשה בוועדת החוקה. על הסעיף הזה הוא לא נעשה. אני יכול להגיד לכם שעל סעיף אחר היה דיון סגור בוועדת החוקה, שהתעקשתי אז שיתקיים, וכל מומחי הדין הבין-לאומי בארץ ב-30 שנה האחרונות אמרו שזה מסוכן. אבל למי לא אכפת? לממשלת ישראל.
שר החוץ, שיושב פה, יש לך אחריות, ואתה לא היית בשום דיון על זה. לא היית נוכח באף מקום שבו דובר על ההשלכות הבין-לאומיות של טריבונלים בין-לאומיים על חיילי צה"ל. יש חקירות פתוחות עכשיו כנגד מדינת ישראל. הן פתוחות עכשיו.
אבל בממשלה לא היה דיון. אתם, חברים, פשוט אין לכם מושג על מה אתם מדברים.
לא, אם היה דיון, הייתם מכנסים קבינט. אתה מועל בתפקידך.
אתה תצביע כמו – אין לך אחריות על שום דבר.
אתה שר חוץ שלא עושה את עבודתו. כי אם כן, היית מתעקש לעשות דיון בקבינט.
לא עשית את זה. אתה תצביע מחר, אתה תצביע – אתה מציע לי? אני מציע לך לעשות דיון עוד היום. תעשה דיון, אין לך מושג על מה אתה מדבר.
אתה שר חוץ בלי הבנה מוחלטת של מה שקורה.
אני אומר לך את זה. אתה, אתה - - -
אדון אלי כהן, שר החוץ, אין לך מושג ירוק על מה שאתה מדבר.
זה לא "רבותיי", זה זמן הדיבור שלי.
אני מזכיר לאדוני היושב-ראש שזה זמן הדיבור שלי.
הממשלה לא עשתה דיון על מה שאני אומר עכשיו. ועדת החוקה, חוק ומשפט לא עשתה דיון על מה שאני אומר עכשיו. אתם מפקירים את לוחמי צה"ל. לא סתם הטייסים נמצאים, לא סתם הלוחמים נמצאים. הם יוצאים מנקודת הנחה שאתם יודעים מה שאתם עושים, והם רואים שאין לכם מושג ירוק. והתגובה שלך עכשיו רק מעידה שאין לך מושג, כי אם הייתה לך אחריות מינימלית, היית דורש לכנס קבינט ביטחוני מיוחד כדי לשמוע על ההשלכות. זה לא קרה. אני ניסיתי לעשות בוועדת החוקה כינוס – גם זה לא נעשה. אתם מופקרים ומפקירים. ואם זה פרצופי השרים, לא פלא שהלוחמים דואגים, לא פלא שהטייסים אומרים שהם לא סומכים על ההחלטות שלכם, ולא פלא ריסוק שומרי הסף. כמו שאתם מתנהגים וכמו שאתם מדברים, אין לכם מושג ירוק מי באמת שומר היום בטריבונלים בין-לאומיים. כנראה שזה לא אתה.
כל אחד יספר סיפורים אישיים. יש לך תפקיד בממשלת ישראל, לא מימשת אותו. לא עשית אותו. אתה שר חוץ שלא מתנהג כמו שר חוץ, מתנהג כמו מריונטה של ראש הממשלה נתניהו.
ככה אתה נוהג כל הזמן. אתה לא מסוגל לתת תשובה, תשובה.
ממשלה מפקירה ומופקרת, שמפקירה את לוחמי צה"ל. ואני חוזר עוד פעם, אדוני שר החוץ: אתה יושב במקום לכנס קבינט. תגיד שימצאו לך מחליף ותלך לקבינט.
ואחרי שאמרתי את הדברים האלה - - -
אדוני שר החוץ, אתה מפריע לי כרגע בדברים שקשורים אליך.
אדוני היושב-ראש, אני אשמח - - -
ובמקום לשבת פה כשר תורן, תכנס קבינט ותשמע את ההשלכות; ותקרא לפרקליטה הצבאית הראשית וליועצת המשפטית לממשלה - -
- - ותיפגש עם שר הביטחון, כי יש לך אחריות, ששכחת אותה, ואולי לא הייתה לך אף פעם, אבל זאת הממשלה שאתה נמצא בה כשר החוץ, ולא אני. ואתה לא יודע דבר וחצי דבר על מה שאני אומר פה עכשיו, כי שום דבר מהדברים האלה לא נעשה – לא בוועדת חוקה, לא בשום מקום אחר; לא הדיונים האלה, שבאים לשמר את מה שיש. אתם מפקירים כל דבר ועושים כל דבר רק למען טובתכם האישית. שחיתות ומושחתים – זה מה שאתם, וזו תכלית החוק הזה.
הממשלה הזאת חצי שנה לא עוסקת כמעט בשום דבר שקשור לחיים שלנו. כל-כולכם במהפכה. מה עם כלכלה, יוקר מחיה, מאבק בפשיעה, ביטחון, פריפריה, מעמד האישה? מצאתם לנכון לרסק את הוועדה למעמד האישה – את זה אתם מרסקים יפה, ממציאים חוקים חדשים. לימור סון הר מלך, לוחמת חופש; עלייה דרמטית בפשיעה מאז שמונה בן גביר, השר באמת הכי כושל שהיה אי פעם במשרד לביטחון פנים. אנחנו עם 130 נרצחים. שנת 2021, שהייתה שיא, בתקופתו של נתניהו, הייתה עם 126. אתם מצטיינים בזה, בלעשות רק דברים פחות טובים. בשנה הקודמת באותם נתונים היינו עם 60 נרצחים. אתם פשוט מפקירים ביטחון אישי, מפקירים כל דבר שזז.
מחר תהיה ההצבעה. האחריות היא על הממשלה, על ראש הממשלה. האחריות אינה מתחלקת, וראש הממשלה אמור להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל, לא רק של חלק ממנה. האחריות על צבא העם היא שלו. על נתניהו לצאת מהירכתיים של הספינה, לעלות לגשר ולהבין שגם אם לא נוח לו והוא צריך לעשות בחירה בין משרתים למשתמטים, בין גזענים, הומופובים ועבריינים לבין טובת הציבור כולו – הוא צריך לעצור. זה לא כישלון, זה מימוש חובה. זה לא הפסד, כי אם כיוון שביום הזה יקבע גם איך הוא ייזכר בהיסטוריה.
המחאה העצומה לא תיפסק. אם חוק זה יעבור, היא תתרחב, היא תעמיק, ומי שחושב שחום הקיץ, החופשות והקייטנות יעצרו את כל אלה שמדינת ישראל ומגילת העצמאות וערכיה היהודיים והדמוקרטיים חשובים להם, טועה טעות מרה. המחאה העצומה גם תגרום לאותם אלה בליכוד ששכחו מאיפה באו ופחדנותם אומנותם – כן, השר כהן, פחדנותם אומנותם – היא תגרום להם בסוף להבין שגם הם צריכים להגיד: עד כאן.
עדיין ניתן לעשות שינוי. אני לא סומך – לא על המוסריות שלכם, לא על הערכים שלכם. אני כן סומך על הציניות שלכם. ביום שתראו שזה לא משתלם לכם, שההמון שצובא על הרחובות הם גם אלה שמצביעים לכם, תגלו אז את המוסר, את הערכים ואת מדינת ישראל הדמוקרטית ותצטרפו למחנה. אבל כנראה זה ייקח עוד זמן, כי התרגלתם, התרגלתם להיות כאלה. תודה רבה.
3,415 מילים של יואב סגלוביץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.