קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, תמיד כשאני אומר "כנסת נכבדה" ואני רואה אולם ריק, ליבי נחמץ. דרך אגב, זה לא קשור רק לאופוזיציה, גם לקואליציה.
אדוני היושב-ראש, בשבוע שעבר הגעתי להפגנה בקריית גת. בשבעת החודשים האחרונים יצא לי להשתתף בכמה הפגנות ברחבי הארץ – פתח תקווה, ירושלים, ראשון לציון ומקומות נוספים. הגעתי לעיר שנחשבת עיר של הקואליציה, היא לא עיר של האופוזיציה – עיר ליכודית דתית, בואו נקרא לזה ככה. להפגנה נגד הרפורמה הגיעו לא מעט מתושבי המקום, מאות מאות של אנשים. מול המוחים בא קומץ קטן של אנשים עם דגל של מפלגת הליכוד. מצד אחד מאות דגלים של מדינת ישראל, ומהצד השני שלושה, ארבעה, אולי חמישה אנשים עם דגלי הליכוד. אני חייב לציין שכל אחד החזיק את הדגל שלו בגאווה. אלה מהקומץ הקטן החזיקו בגאווה את דגל המפלגה שהם הצביעו לה – אני מניח שהם הצביעו בבחירות האחרונות – ובצד השני, בצד שאני הייתי בו, מאות אנשים החזיקו בגאווה את דגל המדינה.
ואז, כשהתחלתי לדבר ופניתי למשתתפי המחאה, שמעתי קריאות מהקומץ הקטן. קודם כול אמרתי, זכות ההפגנה היא זכות שניתנת בכל משטר, בכל מדינה דמוקרטית. צריך לכבד את אלה, וצריך לכבד את אלה. כל אחד רשאי להביע את מה שהוא חושב במסגרת החוק, וכמובן, כל אחד צריך גם להקשיב לצד השני, כי כולנו חיים במדינה אחת. ואז, כאשר שמעתי את הקללות והצעקות של הקומץ הקטן, באותו רגע הבנתי שהרוב, שאני הייתי בחלק שלו, ינצח בסוף. ואתם יודעים למה הרוב הזה ינצח? משום שהרוב הזה, שעומד עם דגל המדינה, נלחם על המדינה, ולא עבור המפלגה שאת הדגל שלה הוא מחזיק בידיו. וזאת בעצם הנוסחה, אדוני השר: אתה יכול לצאת עם דגל המפלגה – אתה תפסיד; מי שיוצא עם דגל המדינה בסוף מנצח, כי האינטרס של המדינה מעל הכול.
אני בארץ 26 שנה. עליתי כשהייתי בן 17. 15 שנה הייתי פרשן מדיני-פוליטי, ארבע וחצי שנים אני כאן בכנסת כחבר כנסת. מעולם לא זכור לי מצב כמו שהגענו אליו. אני מכיר היטב את ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל – כמובן, יש דברים שכולנו לא יודעים, אבל לומדים. ידענו לנהל ויכוחים סוערים; מי שהיו פה לפנינו ידעו לנהל ויכוחים נועזים, קשים, עם דמעות וצעקות בבית הזה. דרך אגב, אדוני השר, אתה יודע כמה אנשים זכו להיות חברי כנסת בהיסטוריה של מדינת ישראל? מכל העם הגדול שלנו – כמה אנשים, לדעתך? זרוק מספר. כמה אנשים זכו לשבת במקומות שבהם אנחנו יושבים באולם הזה? קצת למעלה מ-1,000 איש. 75 שנה המדינה שלנו קיימת. הכנסת הזאת היא הכנסת העשרים-וחמש, הממשלה נדמה לי היא הממשלה השלושים-ושש, אם אני זוכר נכון, ועדיין קצת יותר מ-1,000 איש בסך הכול זכו להיבחר לכנסת ישראל ולייצג את עמנו.
הוויכוחים היו פה סוערים, החל מהסכם השילומים בשנות החמישים - -
- - היו ויכוחים על החינוך, היו ויכוחים בין המלחמות, היו גם ויכוחים על פינוי ימית. כמה ויכוחים היו פה בשנות השמונים, בשנות התשעים, בהסכמי אוסלו, בהתנתקות. הופכים את ההיסטוריה כפי שנוח היום להסתכל עליה – אני מדבר בעיקר על שרי הליכוד: מאשימים את האופוזיציה בהתנתקות, כשהליכוד העביר את ההתנתקות, כשהליכוד הצביע על ההתנתקות. והם מלמדים את הדור של היום היסטוריה מעוותת. כאילו שאין אנשים שיזכרו, בדור העתידי, מי הצביע.
ברור שהכול היה בכנסת. דבר אחד לא היה. ב-75 שנה לא היה אפילו מקרה אחד שאתה בא לכופף את החוקים כפי שאתה רוצה למרות שניצחת בבחירות. לא להחזיר – לכופף כפי שאתה רוצה, כי אנחנו יודעים מהן המטרות של הכיפוף הזה.
אתם מאשימים ניצול שואה בן 86, שאנחנו עוד נצטרך להגיד לו תודה על מה שהוא עשה בעבור מערכת המשפט הישראלית, ולא עוזבים את הבן אדם שכבר 20 שנה לא במערכת, אבל בואו נעזוב את כבוד הנשיא השופט ברק. אני חושב שרוב-רובם של המשפטנים, דרך אגב כולל אנשים דתיים, למדו רק דברים טובים ממנו. וכשאני שומע אנשים שעוסקים במשפט הישראלי – תמיד אמרתי שברובו הוא גם מבוסס על המשפט העברי – יכולים ללמוד מהאיש הזה, וגם מהאישיות שלו, גם מהתרומה שלו למשפט הישראלי, כי התרומה שלו גם חיזקה את המשפט הישראלי בעולם.
אין לי הרבה זמן לדבר על זה, הייתי יכול להתייחס רק לשופטים ולמעמדם במערכת המשפט הבין-לאומית.
קודם כול, אם אתה לא אמרת מילה רעה עליו, אז כל הכבוד לך. אם השותפים שלך לממשלה - -
- - היו לומדים ממך, יכול להיות שהמצב היה שונה לגמרי, לפחות ביחס ובכבוד שצריך לתת לבן אדם שתרם לא מעט למדינת ישראל.
אבל אני רוצה לחזור למה שאמרתי, לוויכוחים הסוערים שהתנהלו כאן בבית הזה. תמיד תמיד בוויכוחים האלה היה קונסנזוס אחד: האינטרס של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תמיד יהיה מעל כל ויכוח פוליטי. תחת ההבנה הזאת, אדוני היושב-ראש ידענו לחיות יחד; יחד לשרת בצבא, יחד לחנך את הילדים שלנו, יחד להמשיך בבניין הארץ. קוראים לזה, במילה אחת, ציונות. הקיצוניים שבינינו תמיד היו בבית הזה. תמיד היו פה בבית אנשים שהם לא ציונים. מדובר על קומץ קטן של קיצוניים, ומעולם לא היה מצב שהקיצוניים משתלטים על הרוב. לצערי, זה מה שקורה היום.
אני חייב להגיד שאני חרד ממפלס החרדה שעולה בשבועות ובחודשים האחרונים. אני מזהה את נקודת השבר הזאת עוד לפני פסח; אותו ליל גלנט, כך קוראים לזה, שאנשים יצאו לרחובות, עשרות אלפים. אני לא יודע אם הם יצאו להגנתו של שר הביטחון נגד פיטוריו או שהם יצאו מתוך חרדה מוחלטת שהם לא מסכימים עם מה שקורה במדינה, אבל אותו לילה קיבל את הכינוי "ליל גלנט" בגלל שבאותו לילה מצד אחד מפלס החרדה עלה ומצד שני מאות אלפים במדינה הזאת ראו שאפשר לעמוד על הערכים שלהם, ואפשר להגיד לממשלה לא.
נכון, יש בחירות, אבל בחברה אזרחית מתוקנת ובחברה דמוקרטית העם יכול להשמיע את קולו גם בין הבחירות. זה היה אחרי מלחמת לבנון השנייה. אפשר להיכנס גם לוויכוח היסטורי, מי בדיוק מימן את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה ואיזו מפלגה הייתה אז באופוזיציה; איזו מפלגה מימנה את המחאה הזאת, והביאה לכך שזה גרם גם לרמטכ"ל דאז להתפטר, ובסופו של דבר גם להפלת הממשלה. אז א. זו לא בושה גם לתמוך במחאה, למרות שאנחנו לא תומכים. אין לנו שום עניין פה בתמיכה, לא במימון ולא בשום דבר שקשור למחאה. כפי שדיברו לפניי, המחאה הזאת עממית, וטוב שכך. אני שמח שאני חי במדינה שבה מאות אלפים יוצאים לרחוב, משמיעים את קולם, מלבד זה שמצביעים. חשוב גם לשמוע את קולם בין הבחירות, ולא להגיד: הסקר הכי טוב זה הבחירות. לא, זה לא הסקר הכי טוב, זה אחד הסקרים. בשביל זה קיים המושג החברה האזרחית, שהיא משפיעה על הממשלה, ובשביל זה יש המושג דמוקרטיה, שזה לא רק רוב העם.
אם אני מצטט את זאב ז'בוטינסקי, ב"תורת המשק" הוא כתב: "אולם בעצם אינה נכונה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה עם שלטון הרוב". בעצם אינה נכונה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה". מי שאמר את זה זה זאב ז'בוטינסקי. יש עדיין אנשים בליכוד שמתגאים שלמדו את תורתו, והם מתגאים שהם ממשיכים את דרכו.
חבל שהיא יצאה, הייתי מתווכח איתה על זה. ולכן אני גאה לחיות במדינה שבה מאות אלפי אזרחים יוצאים ומשמיעים את קולם.
אבל אם אני חוזר אל מפלס החרדה, בוודאי שאני לא יכול להישאר אדיש, ואני חרד מהמפלס הזה שעולה. שני-שלישים מאזרחי המדינה חושבים שאנחנו כבר בתוך מלחמת אזרחים או לפחות בפתחה של מלחמת אזרחים. וכשאני מדבר על מלחמת האזרחים אני מתכוון, אדוני השר, למלחמת אזרחים ולא מלחמת אחים. אני אולי אגיד דברים קשים, אבל זאת תחושתי. אני לא מרגיש את עצמי אח של אנשים שאומרים: חבל שבשואה נספו רק שישה מיליון יהודים. לא, הוא לא אח שלי. ואם אני נלחם מולו, או חלילה אצטרך להילחם מולו, אני לא רוצה לקרוא לזה מלחמת אחים. זאת תהיה מלחמת אזרחים. הוא לא אח שלי.
אני גם לא מרגיש אח לאנשים ששונאים את העולים החדשים שמגיעים למדינת ישראל על פי חוק השבות. מגיע לך להיות חלק מהסוציום היהודי לפי חוק השבות, אז כולנו אחים. ומי ששונא אותם, מגנה אותם וקורא להם במילות גנאי, אני לא מרגיש שאני אח שלו.
דווקא טוב שאתה פה, אדוני השר. אני גם לא מרגיש אח לאנשים שאומרים: אני מעדיף לשבת בכלא מאשר לשרת בצבא. קשה לי לקרוא לאנשים האלה "אחים". הם אזרחים כמו שאני אזרח במדינה, אנחנו חיים במדינה אחת, אבל יש לי תחושת כעס מאוד גדולה על אותו קומץ – אני לא אומר שכולם – על אותו קומץ שאומר: אני מעדיף לשבת בכלא מאשר לשרת בצבא ההגנה לישראל. אני מקווה שלא נגיע למלחמה. אני רק מצטט את הסקרים שנעשים בחודשים האחרונים, ש-67% מאזרחי מדינת ישראל משיבים בחיוב על השאלה אם אנחנו נמצאים במלחמת אזרחים. אני חושב שזה תמרור אזהרה הכי גדול והכי זוהר שרק יכול להיות עבורכם, עבור הממשלה, כי האחריות היא על הממשלה.
אני לא פעם דיברתי עם השרים, עם חלק מהשרים, שהיו אפילו בתקופת אולמרט ב-2008 – תקופה קשה מאוד: כעס בציבור, תחושת איבוד שליטה. אז לא ידענו להעריך איזו הרתעה השיג צה"ל בדרום לבנון, או בכלל בלבנון, מול החיזבאללה. הייתה תחושה שניהול המלחמה היה לקוי – לא תחושה, איבדנו חיילים, איבדנו אזרחים. שנתיים אחרי המלחמה הייתה תחושה של מלחמה כושלת. ואז מגיע העניין של החקירות נגד ראש הממשלה המכהן אולמרט. זה התחיל במאי 2008. אני לא יודע אם אתה זוכר, אני זוכר היטב כי כבר סיקרתי את המערכת הפוליטית.
יפה, אז אתה מכיר את אולמרט בטח מעיריית ירושלים, אז אתה אמור לזכור שבמאי 2008 בבית הזה האופוזיציה דאז – שזה יושב-ראש האופוזיציה – מקדם חוק שייאסר על ראש ממשלה מכהן להיות תחת כתב אישום. אם נפתחת חקירה פלילית, אפילו עוד לפני שמוגש כתב האישום – כי חקירה פלילית לא נפתחת על ידי החלטת המשטרה או הפרקליטות אלא על פי החלטה של היועץ המשפטי לממשלה – ראש הממשלה חייב להתפטר. זאת הייתה ההצעה המקורית של הליכוד, שהוגשה בכנסת הזאת, בחודש מאי 2008. גדעון סער אז היה בליכוד וקידם את ההצעה. מי הצביע בקריאה – נדמה לי שהטרומית, אני חושב, כי זאת הייתה הצעת חוק פרטית – בעד החוק הזה? כל הליכוד, כל האופוזיציה, כולל ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, שאז היה יו"ר האופוזיציה. למה החוק הזה לא התקדם? הוא לא התקדם משום שבספטמבר 2008 אולמרט, כראש הממשלה, בטרם הוגשו נגדו כתבי אישום, מחליט להתפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא מעביר את השרביט לנשיא המדינה, אז שמעון פרס, ואומר: אני נשאר בתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה, כל עוד מפלגת קדימה – מפלגת קדימה, שהוא עמד בראשה - -
הוא אמר "מפלגת קדימה". - - תרכיב את הממשלה. אם הם ירכיבו את הממשלה, הממשלה תמשיך לכהן. ואז השרביט הזה מועבר לציפי לבני, שנכשלת במשימה, וכך המדינה הלכה לבחירות, שהיו בפברואר 2009.
למה זה חשוב? משום שזה עניין של פוזיציה. כשנוח לך לבוא ולקדם חוק שמגביל אותך עם כתבי אישום להיות ראש הממשלה, אתה מצביע בעד. כשאתה נמצא תחת כתב אישום, אתה נמצא על ספסל הנאשמים, ואתה מנהל לא רק חמש מערכות בחירות; בואו ניזכר למה הלכנו כמה פעמים לבחירות – כי הוא לא קיבל את התוצאה הראויה.
צריך להגיד, דרך אגב, לזכותכם, שהציבור שלכם מקשיב לכם, לטוב או לרע, זאת הדעה האישית שלי, אבל לפחות בהצבעה יצאתם כמעט ב-100%. הציבור החילוני ששומע אותנו היום, הוא צריך לבוא קודם כול בטענה לא רק אלינו כאופוזיציה, אלא גם להסתכל על נתוני ההצבעה. במקומות שהאוכלוסייה החרדית מתגוררת ההצבעה הייתה – אני לא יכול להגיד כמעט 100%, אבל במונחים של 89%, ובמקומות כמו בת ים, נוף הגליל, אשקלון, נתניה, זה לא עבר את ה-60% ומשהו, כשהממוצע היה 70%.
אפשר להגיד שאתם הרוב? לא, אתם לא הרוב. אתה יודע מתמטיקה, למרות שאתה מעודד לא ללמוד ליבה. אתה יודע מתמטיקה היטב.
אה, אתה מעודד לימודי ליבה? טוב לדעת שאתה מעודד לימודי ליבה.
תגיד. אני נותן את הזמן שלי שאתה תגיד שאתה מעודד לימודי ליבה.
כן, תגיד שאתה בעד לימודי מתמטיקה.
אני חושב שהוועדה שהייתה ב-2002 - - -
אדוני היושב-ראש חושב במונחים של 31 באוקטובר.
הוא חושב במונחים של בחירות ב-31 באוקטובר. הייתה ועדה ב-2002 שקבעה מה זה לימודי ליבה. זה לא רק כיתה א' וב'.
לא, אני מניח שגם נציגים של המגזר.
לא, אני לא יודע מי בדיוק ישב באותה ועדה - - -
הבנתי. שר השיכון, אני לא זוכר בדיוק מי ישב בוועדה. אני רק שמעתי אותך אומר שאנגלית לא חשובה כמו ארמית – כן, את זה אמרת? ציטטתי אותך נכון?
לא, אמרת שאנגלית פחות חשובה. אמרת את זה. אז אני אומר לך שאני לא מסכים איתך. אני חושב שאנגלית חשובה יותר מארמית בעולם של היום.
אני רק אומר, אם אתה רוצה, ואני לוקח את העצה שלך, לשבת להחליט מה חשוב לכל ילד ישראלי או ילד יהודי, בבקשה. סבבה, אבל תגיד שאתה מוכן לשבת עם כולם, כי כרגע אתם לא הרוב, מה לעשות? החרדים לא הרוב במדינה, נכון?
לא, לא, אל תקפוץ לי לשכר, אתה קופץ כבר לגיל 18, ואני מדבר איתך על גיל שבע. אני מדבר איתך על גיל שש, שבע, כשהילד הולך לכיתה א'. בוא תשב, תגיד מה אתה מוכן שהילד במסגרת החינוך החרדי ילמד, מה שהוא לא לומד היום. אנחנו יודעים שיש הרבה דברים שמפריעים לו לצאת לשוק התעסוקה היום.
לא, זה לא אותו דבר, אבל אני רוצה - - -
אני אגיד לך מה, כשאני התחתנתי, חתמתי כתובה.
לא, התחתנתי לפני 15 שנה. חתמתי על כתובה. בכתובה כתוב שאני מתחייב, והיה לי ויכוח נדמה לי עם השר קרעי, אני לא זוכר – כן, היה לי ויכוח על כך שבכתובה אני חתמתי שאני מתחייב לפרנס את אשתי, נכון? ככה זה, יש מצווה, נכון?
יפה, ואז אמרתי: איך זה יכול להיות שאנשים שאין להם מקצוע, אין להם כלים למקצוע והם גם לא עובדים, הולכים ומתחתנים וחותמים על כתובה? אז מה, הם עובדים על הקדוש ברוך? לא הבנתי.
רגע, יש לי סטטיסטיקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מה אני צריך את הסטטיסטיקה הדמיונית? 53% אנשים עובדים, 47% לא עובדים.
לא, תקשיב, תשמע, יש את הציבור של הגברים – עזוב, יש את אלה שלא מסוגלים לעבוד.
יש אנשים שלא מסוגלים לעבוד, כי המצב הבריאותי לא מאפשר להם.
אני לא נכנס לזה, אני אומר מקרב האוכלוסייה הבריאה לחלוטין, בני 18 עד - - -
רגע, בין 18 ל-67 הנתון הכי נמוך זה בקרב הציבור החרדי, לא אני המצאתי את זה.
מה זה מה פתאום? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
מה זה אמיתי? יש נתונים, מה זאת אומרת? יש נתונים.
אגב, מתי זה עלה? אתה יודע מתי זה עלה? זה עלה בין 2013 ל-2015. ב-2013–2015 זה עלה כמעט ל-55%, ואז זה ירד.
אני לא אמרתי נשים, אדוני השר. כמו שאמרת שלא אדבר בשמך, אל תדבר בשמי.
בקרב הנשים החרדיות אכן יש שיפור משמעותי, אבל גם שם, כשאתה מתעמק ומסתכל - -
- - כשאתה מסתכל על אחוז המשרה ועל השכר שלהן ועל התרומה שלהן למשק, אתה עדיין מגיע למספרים נמוכים מאוד. אתה לא תראה הרבה נשים חרדיות - - -
השכר שלהן הוא לא גבוה ביחס לממוצע. זה גם מוביל לעוני. ונוסף לכך, אם השכר שלך לא גבוה והוא נמוך מהשכר הממוצע, גם התרומה שלך במיסים היא יותר נמוכה. אתה לא ממציא את הגלגל, בוא.
מה זה לא נכון? יש נשים חרדיות שממוצע השכר שלהן יותר גבוה מהשכר הממוצע? מה פתאום.
הוויכוח על כוח הקנייה זה דבר אחד, והוויכוח על המיסים זה דבר אחר.
תראה, אתה מחזיר אותי לוויכוח על אחוז האוכלוסייה. אחוז האוכלוסייה, כמה יש? 15%, 14% בקרב האוכלוסייה? כוח הקנייה שלכם הוא חזק, אבל אי-אפשר להשוות, לבוא ולהגיד שנשים חרדיות עובדות. בוא, רוב הנשים לא מגיעות לשכר הממוצע במשק, מה אתה מספר לי סיפורים?
אתה לא מפריע, זה ויכוח שצריך להתנהל כאן, ולא בכוחניות ולא בהשתלטות.
אדוני השר, יש לך יכולת מדהימה להתעלם מהמהות ולרדת לטכניקה. הטכניקה שלך – תראה, בזה אתה קצת דומה לשרים אחרים בממשלה. לא מדברים על המהות, מדברים על: אהה, הוא אמר ככה, זה אמר ככה, זה עשה כאן, זה ככה.
אתה יורד כרגע לרזולוציה של כיתות בעיר דרומית, עם אוכלוסייה של 35,000. אני אומר לך במהות, במהות.
ומה הם מעודדים, המיליארדים האלה, מעודדים מה? שאנשים לא יצאו לשוק התעסוקה.
בסדר, תפילה. בסדר, אני לא אמרתי שאסור להתפלל, אני רק אמרתי שמעל התפילה, כמו שאני אמרתי לך את הדוגמה האישית שלי כשאני חתמתי כתובה והתחתנתי עם חופה דרך הרבנות, חתמתי על זה שאני מתחייב לפרנס את אשתי. כך אני עושה, וככה אני גם עושה לילדיי. אז אנשים שחותמים הם למעשה משקרים לעצמם. זה הסיפור.
אתה יודע מה ענה לי השר קרעי, הוא אמר לי: יש לו הסכם עם אישה. אישה מוכנה לעבוד במקומו. איזה מין הסכם זה? מה זה? זה הסכם? מה, הוא מטיל על אשתו, אותו ילד בן 18, 19, שאין לו שום כלים לעבוד, מטיל על אשתו לפרנס אותו, באמת? מה זה?
אתה יודע, אתה יודע הסכמים - - -
אין לי שום הסכם, אין לי הסכם ממון, אין לי כלום. מה יש לי? כתובה. אגב, בכתובה כתוב גם מספר שאני אצטרך, חלילה, אם חס וחלילה, אני מקווה – אני בטוח שזה לא יבוא היום הזה אף פעם – אבל כתוב גם סכום. אמרו לי: תיזהר שזה לא יהיה יותר מדי גבוה, ככה אמרו לי אלה שעברו דברים לא נעימים, פחות נעימים.
אבל בוא, תראה, אני מקבל את העצה שלך, באמת מקבל את העצה שלך, בתנאי אחד – בתנאי שאתה תבין שהמדינה הזאת עדיין צריכה להיות מדינה ציונית. והציונות, בעיניי, בין היתר זה גם שירות בצה"ל. אני לא ראיתי – רוב הציבור שלכם, אתה יודע, הוא לא קשור לשירות בצה"ל. אבל אתה בא ואתה אומר, לא אתה אישית, כן, אבל הנציגים שלכם, על סרבנות. אתם מדברים על דברים. איזה סרבנות לממשלה יכולה להיות אם לא סרבנות לשירות בצה"ל.
כן, אני יודע, זאת גם בעיה בפני עצמה. אתה חושב שאני לא מעלה את הבעיה הזו? כן, זו בעיה בפני עצמה.
אבל לפחות הציבור החילוני הזה לא משתמש בכוח שלו בתוך הממשלה, כשיש ממשלה – היו מקרים שהיו ממשלות בלי הנציגים החרדים. אתם כן משתמשים בזה, כי אתם מתכוונים להעביר חקיקה – אתם מתחילים לשנות חקיקה בהתאם לצרכים שלכם.
לא, לא, לא, אני לא תומך בשום דבר שקשור לזה. אני אגיד מעבר לזה.
רגע, אבל נשארו לי שתי דקות, אדוני השר, תן לי, אני רוצה להגיד עוד משהו בשתי דקות. אני רוצה גם לדבר על נושא שבעיניי הוא נושא לא פחות חשוב מהציונות: אופי ההתבטאויות בכנסת בבית הזה. אני ארבע וחצי שנים בכנסת, כמו שאמרתי, ולא הרשתי לעצמי פעם אחת להשתמש בקללות. אני תמיד מקפיד לכבד את הבית הזה. אני מקפיד לכבד גם את אלה שאני לא מסכים איתם. אני לא זוכר, לפחות – מישהו יזכיר לי, אני לא חושב שיש דבר כזה – שאני פעם הרשיתי לעצמי לרדת לרמה כזאת של דיבור כמו שאני שומע מחלק משרי הממשלה. אני חושב שקודם כול אנחנו צריכים להוקיע את הדבר הזה.
כן, בוודאי, יש פה הרבה קללות. מה, תגיד לי, יש קללות, גידופים, השמצות, אתה יודע מה? חוץ מקללות, גידופים וקללות זה לא אותו דבר. כשאני שומע את השרים בממשלה שמדברים בצורה כזאת נגד בעלי תפקידים; כשאני שומע שרים שאומרים: לכו לעזאזל; כשאני שומע – אני לא רוצה לחזור על הקללות, כן? כי אז יגידו שאני משתמש בקללות האלה.
אני אומר שהבעיה היא בסגנון הדיבור.
לא, לא, אני אומר שהבעיה היא בסגנון הדיבור. אתם כרגע בשלטון. אתם. זו אחריות שלכם. אתם אלה שמובילים את הממשלה. אם שר בממשלה שהיה אחראי על תחום משרדו, שבעה חודשים, במקום לעסוק בתחום העיסוק שלו, עוסק בעיקר בציוצים בטוויטר ובלהגן על ראש הממשלה ובודק את עצמו איך הוא מתקדם בסולם הפריימריז שלו במפלגה, אז הוא חוצה הרבה פעמים את הגבול. הוא חוצה את הקו הזה, משתמש בשפה שהיא – עזוב שהיא לא מתורבתת, זה יותר גרוע משפת עבריינים. זה יותר גרוע. יש אפילו – בקודים של עבריינים לא עוברים את הקודים האלה. לא עוברים לשפה הזאת, לאיומים האלה. לא עוברים. ופה אתה שומע דברים. ואז, אולי פעם בכמה שבועות יש איזשהו גינוי של ראש הממשלה, כשהוא פתאום רואה שזה מוריד לו מנדט או שניים בסקרים, אז הוא יוצא. ואחר כך הוא עולה לפה לדוכן וממשיך את השיסוי שלו. הוא ממשיך לשסות: אלה ככה ואלה ככה, ואתם ככה ואתם ככה. איפה האחריות שלך, אדוני ראש הממשלה? איפה האחריות שלך? אתה לא יכול להאשים את כל העולם ולהגיד: אתם אחראים על ההפגנות. מה זה "אתם"? אתה ראש הממשלה. כל הקרע שכרגע מתרחש בעמנו יירשם על שמו.
אני מסיים. שני משפטים. דבר אחרון, אדוני היושב-ראש: אנחנו דוהרים לא רק לתהום, אנחנו דוהרים למשבר חוקתי. עילת הסבירות, שיטת הסלמי, בר סלטים שנפתח, אולי ראש הממשלה פשוט מסתתר מתחת לשולחן בבר סלטים. צריך למצוא אותו שם. אנחנו דוהרים, לא רק לקרע – הקרע כבר קיים – אנחנו דוהרים למשבר חוקתי.
בזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש: אני קורא לשופטי בג"ץ להתעשת ולהבין שאת המשבר החוקתי הזה אפשר למנוע כבר היום. אפשר למנוע את המשבר החוקתי בכך שבג"ץ היום, כמה שזה נשמע הזוי בעיני הקואליציה, הוא המגן על הדמוקרטיה. דמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, זה גם משטר דמוקרטי ושמירה על מוסדות המשטר. דרך אגב, את זה לא אני אמרתי, זה חוק-יסוד: שירות הביטחון הכללי, סעיף 7. בסעיף 7, אתה תבדוק אותי, אדוני השר, כתוב ששירות הביטחון הכללי אחראי על המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.
מוסדות – זה בית המשפט העליון. מי שפוגע בבית המשפט העליון, המשמעות לפי חוק-יסוד: השב"כ שהוא גם פוגע במשטר הדמוקרטי. תודה רבה.
3,378 מילים של יבגני סובה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.