קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הפתגם אומר שרק עם שזוכר את עברו, יש לו עתיד; זאת הגרסה המקוצרת של הפתגם הזה. מספרים על נפוליאון שהלך עם חייליו בלילה והסתובב בעיר. לפתע הם ראו אור קלוש בוקע מחלון אחד הבתים. ביקש נפוליאון להציץ, הציץ ונפגע. ראה המון של אנשים, גברים, נשים, ילדים, יושבים על הרצפה, בידיהם ספרים והם ממררים בבכי. שאל אותם נפוליאון: על מה אתם בוכים? אמרו לו: ביתנו נשרף. אמר נפוליאון: איך נשרף? אני אחראי פה, אני נפוליאון, לא סיפרו לי על בית חשוב שנשרף. אמרו לו: תקשיב, הבית נשרף לפני אלפיים שנה, על כך אנחנו בוכים. התפעל נפוליאון ואמר: עם שיודע כל כך טוב לזכור את העבר שלו, הוא חי את ההווה שלו, והעתיד שלו – העתיד שלו מובטח.
התאריך היום הוא ה' באב. אנחנו מתקרבים לסופם של שלושת השבועות, תשעת הימים, אירוע האבל הגדול ט' באב. אני רוצה לשאול אתכם באמת, אנשי הקואליציה: מה אתם מנסים להשיג כאן? הרי אתם לא יכולים לומר: אנחנו לא רואים, אנחנו לא שומעים. מאות אלפים ברחובות זועקים כבר חצי שנה, חרדים, חוששים, כואבים, ואתם דורסים, מתעלמים, מלגלגים. אצל אחד יש סלמי, אנחנו בפרוסה הראשונה; אצל השני בר הסלטים נפתח; אצל השלישית 1,000 טייסים כבר לא יצליחו לכבות; הרביעי, הרביעי מנופף ברולקסים. מה, מה אתם רוצים להשיג? הרי אתם יודעים שאומרים שההיסטוריה לעולם חוזרת. אנחנו מכירים את ההיסטוריה של השלטון היהודי בארץ ישראל. הוא החזיק פעמיים, ובשתי הפעמים הוא נהרס בעשור השמיני. אנחנו יודעים שלא חרבה ירושלים אלא על שנאת חינם. אנחנו מכירים את ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהתפצלו להן. אנחנו בשבוע של תשעה באב, ואתם מה?
אני כואב את כאב העם הזה. אני קשוב להיסטוריה, לקולות סביבנו, וחרד מהמשמעות ההיסטורית ומהאפשרות שההיסטוריה תחזור על עצמה. הרי אתם, חבריי בקואליציה, חבריי בממשלה, אתם השלטון היהודי בארץ היום. הכוח הוא אצלכם. הקשיבו להיסטוריה, הקשיבו לעם, הקשיבו לצורך בפיוס לאומי לפני שיהיה מאוחר מדי. אין לנו באמת אפשרות להרוס גם את הבית השלישי שעודנו נבנה.
במה עסוקים בתשעת הימים? בלהכניע, בלנצח יותר מדי, בלבדוק אם אנחנו דבקים באמת שלנו ורק בשלנו, בלהנציח סמלים. בואו ניזכר ביחד על מה חרבה ירושלים. לפני כמה ימים לומדי הדף היומי למדו את מסכת גיטין, ובמסכת גיטין דף נ"ה עמוד ב' אנחנו קוראים את הסיפור הידוע על קמצא ובר-קמצא, אז בואו נקרא מהו. אני קורא בתרגום מהתלמוד הבבלי. "אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה'? על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים, שאותו איש שאוהבו קמצא ובעל ריבו בר-קמצא עשה סעודה." היה אדם שהיה לו אוהב עם שם אחד ושונא עם שם דומה לו. הוא עשה סעודה. "אמר לו לשמשו: לך הבה לי את קמצא" – תביא לי את החבר שלי. אבל הוא עשה טעות, הלך והביא לו את בר-קמצא, את השונא שלו. בא בעל הבית, ראה אותו, את בר-קמצא השונא, שהיה יושב בסעודה. "אמר לו: הרי אותו האיש בעל ריבו של אותו האיש" – הרי אתה השונא שלי, מה רצונך כאן? "קום צא". יושב בר-קמצא במצב בלתי אפשרי בסעודה, ערב חורבן בית שני. אמר לו בר-קמצא: "הואיל ובאתי, תניחני ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה" – באתי לארוחה. נכון, הזמנת אותי בטעות. אני מוכן לשלם על מה שאני אוכל. אמר לו: לא, לא מוכן, לך. אמר לו: אני אשלם לך חצי מכל דמי הסעודה – את שומעת, עליזה? חצי מכל דמי הסעודה של כולם פה אני אשלם. אמר לו: לא. אמר לו: תקשיב, אני אממן את כל הסעודה של כל האנשים פה, רק שלא תבייש אותי. אמר לו: לא. "אחזו בידו והקימו והוציאו", כך מספרת הגמרא במסכת גיטין דף נ"ה.
אומר לעצמו בר-קמצא, חדור תחושת השפלה ונקמה: "הואיל והיו יושבים חכמים" בסעודה "ולא מחו בו", בבעל הבית שגירש אותי, מה אני מבין מזה? "שנוח להם", הם מקבלים את זה. אני "אלך ואלשין עליהם למלך". מי זה המלך? מלך רומא, הקיסר. הלך ואמר לו לקיסר, אותו בר-קמצא: "מרדו בך היהודים. אמר הקיסר: "מי יגיד?" תוכיח. "אמר לו: שלח להם קורבן, תראה אם מקריבים". שלח הקיסר ביד בר-קמצא עגל משולש, עגל מובחר ביותר, כדי לבחון אם היהודים מקריבים אותו או לא. "בזמן שבא" בדרך, בר-קמצא "זרק בו מום בניב השפתיים", פגם את העגל המשולש המובחר הזה, "ויש אומרים בדוקין שבעין", שזה היה במקום העדין שבעין, מקום שלנו היהודים הוא מום ולכן אנחנו לא מקריבים, ולהם, הרומאים, הוא לא מום ולכן זה לא נחשב אצלם. מביא בר-קמצא את העגל לחכמים. והחכמים בדילמה: מה עושים? חושבים החכמים: בוא נקריב אותו "משום שלום מלכות" – נכון, זה פסול, זה אסור, אבל מה עדיף, לריב עם הקיסר, מלך העולם? אבל בתוך החכמים יש אחד יותר צדיק מכולם, רבי זכריה בן אבקולס. אמר להם: אם תעשו את זה, אנשים ילמדו מזה ש"בעלי מומים קרבים על המזבח", כלומר, המעשה שלכם שבאתם לעשות יורה הלכה לדורות. אמרו: אוקיי, לא נעשה את זה, אז בוא נהרוג לפחות, נהרוג את בר-קמצא, שלפחות הוא לא ילך וילשין עלינו. אמר להם רבי זכריה: אם ככה – הוא לא מוטרד מזה שבר-קמצא ימות, זה לא מטריד אותו – אנשים יגידו: "מטיל מום בקודשים ייהרג" – שמי שנוהג להטיל את המום הוא בר-מיתה. שוב, זכריה בן אבקולס לא מוטרד מהמלחמה עם רומא הוא גם לא מוטרד מחייו של אדם בודד. מה שמטריד אותו זה ההלכה הצרה ומה יגידו. אומר רבי יוחנן – וכאן אין לנו אלא לחוש את הנימה של הקושי והעוצמה; רבי יוחנן אומר את זה כמה דורות אחר כך, או דור לפחות אחר כך: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". אותו זכריה בן אבקולס, שרצה להיות יותר צדיק מכולם – אולי היום ביידיש היו קוראים לו פיינשמייקר – אותו אחד החריב את הבית, שרף את ההיכל והביא אותנו לגלות.
זה הסיפור. מסופר בגמרא. למדנו אותו לפני כמה ימים בדף היומי בתוך קובץ של אגדות המכונה "קובץ אגדות החורבן", מתחיל בדף נ"ה, ממשיך עד דף ע"א כמעט, למעלה מחמישה דפים, שכל-כולם סיפורים על חורבן הבית. וזה סיפור פשוט בסך הכול: אדם אחד שיש לו חבר, עושה סעודה, השמש שלו מזמין את האדם הלא-נכון, הוא בא להעיף את האדם הלא-נכון, ההוא מוכן לשלם אבל הוא מתעקש, ואחרי כל הניסיונות הוא מעיף אותו. ואז ההוא חדור בנקמה הולך לקיסר, מלשין, והקיסר לא מאמין לו, כי הקיסר הוא אדם אולי הגיוני, והוא רוצה הוכחה. והאיש הזה מוכיח בכוח שהיהודים מרדו בו, בעצם יוצר את הסכסוך, וחכמים – שוב, הם המבוגר האחראי פה – הם לא רוצים לשחק לידיו של בר-קמצא. הם מבינים קצת realpolitik, הם לא מתכוונים לריב עם הקיסר הגדול. אבל יש שם אחד שחייב להיות צדיק מכולם. חז"ל מכנים אותו "ענוותן". בדרך כלל אנחנו חושבים על ענווה ככינוי חיובי, אבל פה ענוותן הופך להיות שלילי. הוא זה שאף אחד לא רוצה להיות יותר מתון ממנו, הוא הקיצוני שבקיצוניים, ולכן הוא מסמן את הקצה, וכולם מתיישרים אחריו למרות שהוא רק אחד.
אז מה גרם לחורבן? יש בגמרא בעצם כמה תשובות. יש גרימה אחת לחורבן שזה התעלמות מהחלש. בר-קמצא היה במצוקה; חכמים היו בסעודה, ולא קמו לזכותו. "לא תעמוד על דם רעך". לפני די הרבה שנים העביר פה חבר כנסת, במקרה מהקיבוץ שאני גר בו, חנן פורת, חוק שנקרא "לא תעמוד על דם רעך" – בלעז הוא מכונה "חוק השומרוני הטוב" – שאומר שאדם שעומד מנגד ולא מתערב כשמתבצע עוול הוא פושע, וניתן לחייבו על כך. זה אחד החוקים הבודדים שחנן פורת העביר כאן בכנסת, באמת חוק ראוי לציון. חכמים נאשמים בכך שהם לא התערבו לטובת בר-קמצא, הם ישבו מנגד. אולי האוכל היה טעים להם מדי, אולי הם לא מצאו לנכון להתערב, אולי זה לא היה נראה להם קשור אליהם. הסתכלות מהצד בלי לנקוט מעשה.
אבל זו לא התשובה היחידה בגמרא. התבצרות באמת שלי – בר-קמצא הגיע למרות שהוא לא מוזמן. אולי הוא היה צריך לחשוב פעמיים: מה פתאום הזמינו אותי לארוחה הזו? הוא לא אמר לי כלום, אני אגיע לארוחה של מישהו שלא אוהב אותי? אולי גם עליו יש אחריות מסוימת. בעל הבית, זה ברור שהתעקש לגרש אותו למרות שהוא מבין שנעשתה פה טעות. הוא לא תמים. הוא גם מסרב לקבל את דמי הארוחה שלו – חצי מהסעודה, את כל הסעודה. וכמובן, האשם שלפחות רבי יוחנן מונה, רבי זכריה בן אבקולס, זה שמתעקש למנוע את הקורבן למרות שההשלכות מוצגות בפניו. לכולם בסיפור הזה יש טיעונים מצוינים. כולם משכנעים בדרכם. אבל מה שמאפיין אותם זה שכולם רואים רק צד אחד מהסיפור, רק ממד אחד מהעסק. אגדות החורבן במסכת גיטין נמשכות, ותאמינו לי, קראתי סיפור קשה – הסיפורים הבאים קשים ממנו. הם מתארים מציאות מחרידה, שנקרא אותה עוד שלושה ימים במגילת איכה: ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן – ככה מתאר בעל המגילה, כך מתארים חז"ל קניבליזם בתוך המשפחה מרוב מצוקה בחורבן.
אבל האמת היא שהאשמה והאחריות לא נגמרת לא בקמצא ולא בבר-קמצא, לא בבעל הסעודה, לא בחכמים, גם לא בזכריה בן אבקולס. המצור מתחיל, הרומאים יוצאים למצור על ירושלים, וירושלים עיר חזקה ומבוצרת, יש בה מחסנים. לכמה זמן הם יספיקו? היום אנחנו יודעים לפי המטבעות מימי הבית השני שהם שרדו כשלוש ומשהו שנים, כלומר ירושלים שרדה במצור כשלוש שנים. אבל הגמרא מספרת שבעיר ירושלים היו שלושה עשירים; גם אצלם היו אליטות, גם אצלם היו בעלי ממון, ובעלי הממון החזיקו אספקה – תחזיקו חזק – ל-21 שנים. ירושלים יכלה לעמוד במצור ולא לרעוב 21 שנים. אבל אז הגיעו הבריונים, מה שמכונה "שורפי האסמים" – משם מגיע הביטוי – אלה שכל האמת אצלם. הם לא היו מוכנים שלעשירים יהיה ולאחרים לא יהיה. הם לא היו מוכנים שהם לא ישלטו בעיר. אולי הם חשבו שהם מוסרים מסר לרומאים: הינה, אנחנו לא סומכים על האוכל שלנו, אנחנו נדע להילחם גם בלי זה, כך מספר הסיפור, ומי שלא – מוזמן לראות את הסרט "אגדת חורבן", שמתאר את זה בצורה מודרנית וצבעונית. האנשים האלה חשבו, מבחינתם היה היגיון: הם מאחדים את השורות. אבל את העם הם לא ראו. הם הגשימו אג'נדה קיצונית והימרו על חיי ירושלים ועל חורבן של אלפיים שנה.
כאמור, הגמרא מספרת עוד כמה וכמה סיפורים על מה חרבה ירושלים. המסר שלהם הוא לא ברור ומוכר כמו מה שמניתי, אבל הם בעצם מדברים על אותה תופעה שחוזרת על עצמה, אז ולצערנו גם היום: קבוצת אנשים שרואה אך ורק את עצמה, אך ורק את האמת שלה. כשהם נוקמים, זו נקמת צדק; כשהם נלחמים – חלילה, זה לא בשבילם, זה בשם כבוד התושבים, כשהם מכריזים מלחמה, זה כאילו כדי להציל את העיר; כשהם פוסקים הלכה, הם פוסקים שמא ילמדו אנשים אחרים. אבל בסוף בסוף בדרך הזו ירושלים, העיר הזו, העיר הקדושה, חרבה, חרבה כי כולם צודקים בה.
בסיפור נוסף מסופר באגדות החורבן על הר המלך; הוא נקרא בארמית טור מלכא. האנשים של ההר הזה יוצאים להילחם ברומאים. יש להם סיבה מדהימה, כך נאמר: על תרנגול ותרנגולת חרבה טור מלכא. מעשה שהיה כך היה: היה טקס במקום הזה, ובו אנשי המקום, אנשי ההר, בכל פעם שהייתה חתונה והיו מביאים את החתן והכלה ולפניהם, היו שמים תרנגולים, תרנגול ותרנגולת, וזה היה סימן של פוריות, ככה מסופר. באו הרומאים וחטפו את התרנגול והתרנגולת, מה שנקרא; אולי הם עשו את זה בשביל לאכול כי הם היו רעבים, אולי הם עשו את זה כדי להתגרות, אולי הם עשו את זה אפילו כדי להשפיל. אנשי ההר של טור מלכא הם אנשים גאים, הם לא יוותרו לרומאים, והם יצאו למלחמה, מלחמה מוצדקת – השפילו אותנו, כבוד המסורת. והינה עוד אנשים שיצאו להיות צודקים במקום להיות חכמים, ולא ניסו לעצור, כמו החכמים בסיפור של קמצא ובר-קמצא, לחשוב על השלכות המעשים.
הדברים מזכירים לנו עוד בתנ"ך את יעקב אבינו, שנוזף בשמעון ולוי, "עכרתם אֹתי להבאישני ביֹשב הארץ", על כך שהם נקמו נקמה מוצדקת באנשי שכם על סיפור דינה אחותם. אבל הינה, אנחנו מקדשים את הסמל וזונחים את המציאות.
לעם ישראל יש זיכרון היסטורי ארוך שנים. כן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה; הדפוסים הישנים צפים ועולים על פני השטח. אנחנו מתעקשים לקצר את הזיכרון שלנו, לצמצם את עצמנו לדיון הפוליטי הרדוד והשטוח ביותר. אנחנו בימי תשעת הימים, ובמה אנחנו מתעסקים? בלנצח יותר מדי, בלהכניע את הצד השני, בלדבוק באמת שלנו בכל מחיר, בלהאדיר את הסמלים שלנו ובלזלזל בהבנה שגם לצד השני יש סמל, ולהקשיב.
אני מסתכל החוצה, מחוץ לקירות התהודה של הבית הזה, ואני נדרש עם עצמי ודורש מאיתנו חשבון נפש. אני מזמין את כולכם, את כל מי שקשוב כאן, לקחת חלק בחשבון הנפש הזה: מה מניע אותנו; את מה ואת מי אנחנו לא רואים; איזו אמת נמצאת גם בצד השני, כן, באלה שאני לא מסכים איתם; בשם מה אנחנו נלחמים, ואם אנחנו נופלים במקומות שכבר נפלו אבותינו ההיסטוריים.
אתם יודעים, בשלוש השבתות האחרונות קראנו את נבואות החורבן, מה שמכונה "תלתא דפורענותא", שלוש נבואות הפורענות מירמיהו, הנביא שהתנבא במשך עשרות שנים על חורבן הבית. הוא הזהיר, הוא נרדף, הוא סבל והוא המשיך להזהיר. מה שהוא עושה, ירמיהו, בצורה די מדהימה זה שהוא משתף בנבואות שלו את התחושה האישית שלו. אז דווקא בימים הקשים האלה, אחרי שלמדנו משהו מהאגדות החורבן ביחד, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי כחבר כנסת – עוד הרבה קודם, אבל היום כחבר כנסת באופוזיציה, כשעיני עם ישראל נשואות אל הבית הזה, אל ההחלטות שמתקבלות כאן, אל המנהיגים שמסתובבים כאן בכנסת ישראל.
לפני 19 שנים הייתי מ"פ צעיר במילואים, והימים הם כבר ימי מה שמכונה ההתנתקות, אנחנו בערך שנה קודם. יצא לי כבר לספר את הסיפור הזה, אבל הוא שייך כל כך ליום הזה. אני והפלוגה שלי נקראים יחד עם כל הגדוד, גדוד 420 – גם חברי הכנסת מאיר כהן ואלעזר שטרן שירתו בגדוד הזה, אלעזר היה המפקד שלו אפילו – אנחנו נקראים לשירות מילואים בנצרים, חלק מגוש קטיף דאז לפני שהוא נעקר. נצרים, למי שזוכר, מוצב בודד, יושב כמעט בלב רצועת עזה. גדוד שלם שומר עליו, אחד מגדודי חטיבת כפיר, גדוד שמשון. והגדוד שלי, גדוד 420 של חטיבת הצנחנים, נקרא להחליף אותו לשלושה שבועות לתת לו מנוחה. אנחנו מתכוננים לסיטואציה הזו, אנחנו יודעים, דרך אגב, שקו כזה תמיד נגמר עם היתקלות. אנחנו אנשי מילואים, אני אז בן 30 וקצת, מ"פ במילואים, 32.
קרה המקרה ששבוע לפני התעסוקה המבצעית הזו יש חתונה לאחד החבר'ה בתל אביב. ואני מגיע לחתונה – אני כבר מ"פ אז תקופה, הייתי בחומת מגן, הייתי גם בשנה שאחרי זה – ובחתונה מגיע אלי רועי, אחד הקלעים, הצלפים של הגדוד. רועי הוא תל אביבי, סטודנט, חייל מצטיין, צלף מצטיין, והוא ניגש אלי בחתונה, כשהכול רוגש ורועש, ואומר לי: קינלי, אני מבקש לא להגיע לקו בשבוע הבא. אני אומר לו: רועי, למה? אתה אחד החיילים הכי טובים שלי בפלוגה – נכון יש 100 חיילים בפלוגה? רועי הוא בוודאי אחד הטובים שבהם – אתה צלף מצוין. בשתי התעסוקות הקודמות, כולל בחומת מגן, אתה אישית פגעת במחבלים. אני צריך אותך איתי דווקא שם, ברגע האמת. ורועי אומר לי: קינלי, תראה, אני מה שנקרא פוליטית מהשמאל, אני יודע שאתה לא איתי, אתה ציונות דתית, אתה בימין, אבל אני מהשמאל, ואני לא מאמין בשהות שלנו בגוש קטיף. אני חושב שאנחנו צריכים לצאת משם, ואני מבקש ממך, אני לא רוצה שתהיה סיטואציה שבה אני אגיע למצב שאתה נותן לי פקודה בתור המ"פ שלי, אתה אומר לי לירות, ואני לא אירה. אני לא רוצה לסרב פקודה, אז בוא נסכם מעכשיו שאני לא מגיע לקו בשבוע הבא.
מסביב חתונה, רעש, מוזיקה, ואני יודע רק דבר אחד: אני את רועי לא מאבד פה. אז מה אני אומר לו? אני שולף ואני אומר לו: רועי, אתה בדיוק הבן אדם שאני צריך. אני יודע מי אתה, אני יודע מה העמדות הפוליטיות שלך; זה לא מזיז לי, זה לא מעניין אותי. ברגע האמת, כשצריך, אתה תלחץ על ההדק, ואתה יודע מה? אם חלילה אני, קינלי, אתן לך פקודה לא נכונה, לא חוקית בעליל, אל תירה. אני מסכם איתך את זה מעכשיו. רועי מופתע מהתשובה שלי והוא מסכים, ושבוע אחרי זה אנחנו מתגייסים. שנת 2004, תעסוקה בנצרים, ובאמת הפלוגה שלי – אומנם אני בדיוק הייתי במקום אחר – נתקלת בשני מחבלים בצומת נצרים, מי שמכיר, על ציר טנצ'ר, והורגת שני מחבלים בהיתקלות, ועומדת בעוד כמה ניסיונות, ועומדת בהם יפה. והלכידות מחזיקה, והדעות הפוליטיות השונות ובמחלוקת מחזיקות, ו"איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק".
עוברת שנה, היציאה מרצועת עזה – הגירוש, ההתנתקות, תקראו לזה מה שאתם חושבים – שבוע בדיוק אחרי היציאה מרצועת עזה הגדוד שלי נקרא שוב למילואים. הסתיימה היציאה מרצועת עזה, 8,000 מתיישבים נעקרו מבתיהם, קרע נורא בעם ואנחנו בשטחי ההתארגנות בבא"פ דרום, ליד צאלים. ואליי מגיע יהושע, ויהושע הוא תלמיד לדיינות, ויהושע אומר לי: קינלי, אני לא יכול לבוא למילואים. אני אומר לו: למה, יהושע? הוא אומר לי: קינלי, בשבוע שעבר אני נעקרתי יחד עם המשפחה שלי. לא אני אישית, אח שלי נעקר מגוש קטיף. אני לא יכול לבוא, זה הורג אותי, אני לא יכול לשרת יותר, אני לא יכול לשים את המדים האלה. ואני אומר לו: יהושע, תקשיב, אני לא רוצה לאבד אותך, אני מבין שקשה לך. הוא אומר לי: קינלי, אני לא יכול לבוא. ואז אני מספר לו על רועי, איך שנה קודם רועי יצא וויתר על מה שהוא מאמין בו והגיע לקו בגוש קטיף – לא רחוק משם, זה נצרים וזה היה בדרום הרצועה – ועשה את זה. ויהושע אמר לי: שמע, קינלי, אני אומר לך את האמת, אני לא יכול. בוא נסכם, אתה תכיל אותי – אלה היו המילים שלו – הפעם אני לא אבוא ובפעם הבאה, בעזרת השם, אני אגיע. זה מה שהיה. הוא לא הגיע בפעם הזו למילואים, לצערי הרב, והשתדלתי להשאיר אותו במסגרת. אני חושב שלפעמים גם זו חוכמה של מפקדים, לא להביא את החייל אל הקצה. יש נסיבות קשות, זה לא הפך לדגל, לא קראתי לזה סרבן, השתדלתי להשאיר אותו. הצטערתי על ההחלטה שלו, אבל אני חושב שעשיתי גם אז את הדבר הנכון, הייתי חוזר על זה גם היום.
חבריי חברי הכנסת וכל האנשים הטובים, אלה שמפגינים עכשיו ברחוב קפלן בתל אביב ואלה שמקיפים עכשיו את הכנסת בירושלים. הייתי לפני כמה דקות עם מאות אלפים פה בחוץ, בגן סאקר, בקפלן ירושלים, בכל מקום, אני רוצה לומר לכם משהו. יש לי עמדה, אני לא מהאו"ם, אני חושב שעילת הסבירות היא דבר נורא, אני חושב שהיא פוגעת בדמוקרטיה הישראלית, אני חושב שהיא תהפוך אותה למדינה הרבה פחות טובה. אני אצטט רק אדם אחד שהגיע לוועדת חוקה, אבל הדברים שלו צדו את אוזני, אוריאל לין, היה יו"ר ועדת החוקה בכנסת התשיעית. הוא שאל את שמחה רוטמן, יו"ר הוועדה, שאלה פשוטה: האם אחרי עילת הסבירות, אחרי הביטול שלה, אנחנו נהיה מדינה יותר טובה או פחות טובה? הוא אמר, אני חושב שפחות טובה. כך אמר אוריאל לין. אני מסכים איתו.
אנחנו בערב תשעה באב, ואני קורא להם "אחים שלי". יש לי אמונה, יש לי דרך. עכשיו זה הזמן לפשרות. היום ראש האופוזיציה יאיר לפיד דיבר על מתווה מסוים לפשרה, ייתכנו גם מתווים אחרים. אנחנו לא מוותרים על העקרונות שלנו, אנחנו לא מוותרים על הדרך שלנו, אבל ידנו מושטת לפשרה. היא הייתה מושטת בבית הנשיא והיא מושטת גם היום. חקיקה חד-צדדית היא אפשרית בתוך הדמוקרטיה, אבל היא עוול. חז"ל קראו לזה בלשונם "נבל ברשות התורה". אפשר להיות נבל ברשות הדמוקרטיה. אפשר לעשות מעשה נבלה, והוא מותר, הוא חוקי, הוא אפילו עונה על קריטריונים דמוקרטיים. אבל אם הוא קורע את העם, הוא מעשה נבלה. ואני אומר כאן בצורה הכי ברורה, העברת החקיקה שלא בהסכמה, באופן חד-צדדי, במלואה, היא מעשה נבלה, היא מעשה שלא ייעשה. הוא אפשרי דמוקרטית. הוא רע חברתית, הוא רע משפטית, הוא רע לאומית. ואתם יודעים מה, אני לא יודע אם תכננתם את זה או לא, באמת, אני לא יודע אם, יו"ר הכנסת, כשישבתם על הלו"ז של החקיקה ראיתם לנגד עיניכם את תשעת הימים. אני זוכר שב-2005 הסתכלתי על אריאל שרון בטלוויזיה, ואמרתי לעצמי, האם הוא מבין שעבור האנשים שנעקרים מהבית שלהם זה ממש שחזור היסטורי? האם הוא רואה את זה? אני לא יודע. לי ברור, ולכן אני אומר את זה כאן, שלאנשים שנמצאים היום כאן, מסביב לכנסת, מקיפים אותה, עשרות ומאות אלפים, וצועקים בכל גרונם דמוקרטיה, הדבר הזה הוא חורבן הבית. אתם יכולים לא להבין את זה, אתם יכולים לא להסכים לזה, אתם יכולים לחשוב שהם מגזימים, אתם יכולים לקרוא להם מוסתים, אתם יכולים מה שאתם רוצים, אתם חייבים להבין דבר אחד. הם, אנחנו, באמת מאמינים בזה. אנחנו מאמינים בכך שחקיקה חד-צדדית כזאת קורעת אותנו כחברה, קורעת אותנו כעם, עושה את המדינה הזאת הרבה פחות טובה ממה שהיא צריכה להיות ועלולה לדרדר אותנו לחורבן בית שלישי. הינה, אני אומר את זה כאן. ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את מקדשנו, בוא לא ניתן לעילת הסבירות להחריב את הבית השלישי. תודה.
3,217 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.