הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה

תודה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, מי היה מאמין שאנחנו פותחים את השבוע האחרון לפני פיזורה של הכנסת העשרים-וחמש? הייתי רוצה לעמוד כאן ולדבר על כנסת שאנו יכולים לזכור אותה כאחת ממחוללות השינוי במדינת ישראל, אבל לצערי, את ארבע השנים האחרונות, ובעיקר את שלוש השנים האחרונות, כל אחד ואחת מאיתנו, אני מניחה, היה רוצה למחוק מהזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי. זו אולי התקופה הקשה ביותר שעמנו חווה, חווה, בעת הזאת.

אני חייבת לומר לכם – הינה, אני רואה את מיכל ברקאי, אחת הלוחמות האמיצות למען נשות המילואים והמשרתים – בתוך הטבח הנורא שפקד אותנו ב-7 באוקטובר 2023 – אתם יודעים מה? אני חושבת שהתעוררנו ב-7 באוקטובר – מעבר לדמעות, ללב השבור והכואב והתדהמה שאי- אפשר לתאר אותם במילים, אני חושבת שמייד לאחר מכן השיח, הדיבור, ההבנה, אם זה בן אדם לעצמו, אם זה בין אדם לחברו, היה, אדוני היושב בראש, סימון: איפה טעינו? איפה עם ישראל נפל? איפה שגינו? איפה הממשלה, בראש ובראשונה ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, צה"ל, משטרת ישראל, אנחנו בראש ובראשונה גם בכנסת ישראל – איפה שגינו ואיפה טעינו?

והיה נדמה שיש סנוניות של הבנה, ניצנים של הבנה ותובנה שהעם הזה, שמוקף בכל כך הרבה אויבים, יכולת ההישרדות שלו עומדת על החוסן הפנימי שלנו. מאותם ימים קשים, שאני יכולה גם לומר לכם שהיו גם רגעים שאולי דווקא ייזכרו, ובטח אתה זוכר, אם בכנסת הזאת עסקינן, שהקמנו את החמ"ל, חמ"ל חברי הכנסת, מעל 100 חברי כנסת, שכבר ב-8 באוקטובר 2023 זה לא עניין אותנו איזו מפלגה, קואליציה-אופוזיציה, חרדים–לא חרדים, דתיים–חילונים, נשים–גברים. זה לא עניין. פתחנו חמ"ל ועבדנו כל כך קשה מאחורי הקלעים בלי שדברים דלפו, רק כדי לעזור, כדי לסייע.

אני אומרת לכם, באותם ימים רציתי להאמין שכשם שבחמ"ל הצלחנו לתפקד יחד אחרי האסון הנורא, אחרי מאות ואלפי נרצחים, מאות שנגררו חטופים לעזה, ילדים, התמונות של הילדים שנחטפים, ילדים קטנים, נשים, מבוגרים, על קטנועים, אנשים צעירים, צעירות, יפים ויפות ממסיבה – ואנחנו עברנו את כל הדבר הזה, ולא ייתכן, אני אומרת לעצמי, שדווקא הכנסת הזאת, שהייתה אמורה לעסוק רק רק במהות, בשילוב ידיים, היא מסיימת את ימיה, ולבושתי, לבושת כולנו, לבושת השלטון, הממשלה, הקואליציה, במרבית זמנה העיסוק היה בפירוד, בחוקים סקטוריאליים בכניעה פוליטית מוחלטת. וגם הסימן של הפיזור נפתח בחוק שנוי במחלוקת, שיביא אחריו עוד חוק ועוד חוק ועוד חוק שנויים במחלוקת, למעט אולי אחד שיעלה בעזרת השם השבוע, ואני חושבת שיש עליו קונסנזוס מקיר לקיר – חוק הלומי הקרב. הכאב הגדול על זה שאנחנו, כהנהגה בבית הזה, ובאחריות רבתי, מוגברת, של הממשלה והעומד בראשה, הייתי מצפה שבפיזור הכנסת נעסוק באלמנות, נעסוק ביתומים; מיכל, נעסוק בכן, נשות המשרתים, ואני גאה להיות חלק מנשות המשרתים. בן זוגי עשה למעלה מ-500 יום, ואני דואגת להרים לו פעם אחר פעם, למרות שאתן – אני לא ארים לעצמי, אבל נשות המילואים, שביושבי כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, המאמץ, התרומה של נשות הפצועים, האימהות של הפצועים שהגיעו, באמת, בדיונים כל כך קשים וטעונים מצד אחד, אבל מצד שני הכי אנושיים והכי נכונים.

גם גילינו שיש כל כך הרבה לקונות שיש לתקן, בין שזה משפחות פצועים, שוטרים שנלחמו ב-7 באוקטובר, בין שזה הילדים שלא הוכרו במערכת החינוך כילדים של פצועים, וההטבות, וההקלות, והסיוע והמעטפת, בראש ובראשונה, שלא קיבלו. אני שואלת את עצמי ואני שואלת אתכם, אנשי הקואליציה: איך יכול להיות שבעת פיזור הכנסת הייתי רוצה לראות רעב, רעב להעביר כמה שיותר דברים שיעזרו בתקופה הקרובה, כשאנחנו כבר נהיה בבחירות והבית הזה יהיה ריק – לעזור לילדים, לעזור לילדי ישראל, הילדים שלנו, שרובם נמצאים בחופשה. ואנחנו יודעים מה מתחולל ברחובות, ואנחנו יודעים מה גובה הלהבות והאלימות, ובכל יום אנחנו מתעוררים לעוד ועוד ועוד כותרת שנרצח אדם, נרצחת אישה, אין דין ואין דיין, ואנחנו מבינים שיש עדיין משפחות רבות ואימהות רבות – באמת, בכאב אני אומרת, יוצא לי לשוחח עם כל כך הרבה אנשים – המצב הסוציו-אקונומי שלהם, גם בחופש – ילדים שלא יכולים לאפשר לעצמם בריכות, לא פעילות חווייתית כזאת או אחרת, אחרי שהם עברו מלחמה קשה. במקום לעסוק בזה, במקום לעסוק בנכי צה"ל בלבד, והילדים שלהם, ונשות המילואים, ובכל כך הרבה נושאים שאני אומרת לכם, היו יכולים להשיג כאן רוב בבית הזה – אנחנו עוסקים שוב פעם בחוקים מפלגים, ושום דבר כנראה לא מספיק נלמד, לא מספיק נלמד. זה מה שיהיה בעוכרינו כעם, זה מה שיפגע בחוסן הפנימי שלנו, ועל זה אנחנו ניבחן. ההיסטוריה תמדוד אותנו ותבחן אותנו ותזכור אותנו על הימים האלה בדיוק: מי עשה מה ואיך למען עם ישראל, מי הגביר את הביטחון במדינת ישראל, מי היה שם ולא עמד על דם רעו, שזה החיילים שלנו, מי יודע הלכה למעשה להגשים את האמרה "ואהבת לרעך כמוך", כשם שאמר רבי עקיבא. אם הוא צריך להגדיר, לתאר על רגל אחת מהי תורה – ואהבת לרעך כמוך.

תסתכלו על הנשים שבוכות, החיילים. וואו, איזה חיילים. הם באים, הם לא מגדפים, אוהבי ישראל, אוהבי תורה, אוהבי ארץ ישראל ועם ישראל. והפצועים שמגיעים ואומרים: אנחנו בעד לימוד תורה, אנחנו אוהבים את תורת ישראל. גם הדברים שאני אמרתי לכם, אבל אמר פה לפניי חבר הכנסת עודד פורר: כשהם מכניסים לחוק – ואמרתי את זה גם אני – את תורת ישראל, זה רק פוגע בה, זה רק גורם לחילול שם השם.

רבותיי, להביא לצד זה גם הגנה לעצירים, עריקים, זה פשוט לא רציני. לכו ולמדו, לכו לכלא, לכלא הצבאי. תראו מי נמצא שם. לצערי, אני אומרת לכם, יש כאלה שנמצאים שם כי הם ברחו לעבוד, כי הם ערקו מהבסיס כדי לעבוד, כי המצב הסוציו-אקונומי שלהם לא טוב. להם אין הגנה, אין להם הגנה. אז מי אמר שלימוד תורה יותר חשוב מהלכה למעשה לכבד את ההורים שלנו, מחייל שיצא לכבד את אביו ואימו? ולכן אני חושבת שהכאב הגדול – ואני מסכמת – הכאב הכי גדול שלי זה שאם חשבתי, אחרי כל מה שעברנו – ואמרתי קודם שכל אחד מאיתנו היה רוצה למחוק את שלוש השנים האחרונות מהזיכרון האישי והקולקטיבי, כנראה, אני סבורה שכך זה – אני ציפיתי שנלמד מההריסות, מהטבח, להיות עם אחד חזק, שיודע לעבוד בשביל שיקום ועתיד מדינת ישראל, ולא ככה אנחנו מסיימים את הכנסת הזאת. תודה, אדוני היושב-ראש.