הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי הפרוטוקול, כפי שיודעים חבריי, אני בשנה האחרונה כמעט הייתי בתענית דיבור כאן בפודיום. הכנסת הזו לא התברכה בדיונים ענייניים, לצערי הרב. אני אומר את זה בצער. אני חס על כבודה של הכנסת, אבל היום אמרתי: אני אשתתף בחגיגה.

עקבתי מקרוב אחרי מבול של מלל על חוק-יסוד: לימוד תורה, אבל לפני שאני אתייחס, אני רוצה מכאן לשלוח חיבוק וחיזוק לכל חיילי צה"ל, לאנשי המילואים, למשפחותיהם, לפצועים, למשפחות השכולות, על תרומתם שלא תסולא בפז.

התורה פעמים רבות מלמדת אותנו מה ערכה של מסירות נפש. נחשון בן עמינדב הוא הראשון בכל דבר, הן בקורבנות הנשיאים, הן במסעות – מסירות הנפש עולה על הכול. אבל כן, אני הייתי רוצה לבקש בשם הכנסת הזו – כי אחרים לא עשו את זה – מחילה, סליחה וכפרה מהם, אשר הרבה פעמים אנו נושאים את שמם ואת זכותם ואת קדושתם לשווא, ואני אסביר למה. התורה לא צריכה את חוק-יסוד: לימוד תורה. אזרחי מדינת ישראל לא צריכים את חוק-יסוד: לימוד תורה. התורה התקיימה מאז נתינתה בתקופות קשות, תחת רדיפה. עם ישראל יודע לשמור על התורה והתורה שמרה עליו.

החוק הזה שהיום אנו מביאים הוא לא בשביל – לא האברכים, לא בני התורה ולא המפלגות. הוא בא לומר אמירה לקבוצה קטנה וחשובה בחברה הישראלית, שקצת איבדה כנראה את המצפן – אני מקווה שלא את המצפון – חלק משופטי ישראל. החוק הזה היום מובא לא בשביל זכויות כספיות, לא בשביל חוק הגיוס. החוק הזה היום מובא כדי לומר לשופטי ישראל: אנא, תתייחסו קצת למורשת ישראל. בעבר היו שופטים - - -

גברתי, אני מכבד אותך. אני שנה הייתי בתענית דיבור, לא עניתי ולא התייחסתי להבלים שנאמרו בבית הזה, אז אני מבקש לא להפריע לי.

המסר היום הוא לקבוצה משופטי ישראל, ולכן החלטתי – ויפה שעה אחת קודם: קחו את החוק הזה ותחבקו אותו. אומות העולם מסתכלות על המסמך הזה. אתם לא רוצים להסתכל עליו כמסמך קדוש? תסתכלו עליו איך שאתם רוצים, אבל זו מורשתו של העם היהודי. החקיקה היום היא לא בשביל אף אחד חוץ מאשר אליכם, שופטי ישראל, אליכם, כן. בבואכם לדון, תסתכלו על המוסר, על החזון של נביאי ישראל, על הדרך שתורת ישראל מכוונת. הוויכוח על הגיוס, הוויכוח על לומדי התורה, הוא ויכוח לגיטימי, ואסור לשאת את שמם לשווא.

בדקות, בשניות שנשארו לי – אני מקווה שיהיו לי השבוע עוד הרבה הזדמנויות לומר, אבל אני אתחיל את זה היום. השבוע אני אסיים – בסוף הקדנציה, כמובן – אבל בדיונים אני אסיים פרק חשוב, פרק חשוב בן 49 שנים. זה התחיל בגיל 17. בגיל 17 הקמתי מרכז קהילתי בשם בית מדרש מעיינות בשכונה ד', ומשם הגעתי לאן שהגעתי. ואני רוצה לומר לכם, בסוף הקדנציה הזו ימלאו לי כ-24 שנים בכנסת – 24 שנים של עשייה, של זכות גדולה שנפלה בחלקי, אחד מתוך 120 במדינת ישראל. כן, אני מייחס חשיבות למושג "כנסת", "כנסת ישראל"; כן, אני מייחס חשיבות רבה למושג "נבחר ציבור". ב-24 שנים ניתנה לי הזכות, בסייעתא דשמיא, לשרת את בניו של הקדוש ברוך הוא באשר הם, ולא משנה אם יש להם כיפה שחורה או כיפה סרוגה או כיפה שקופה או בלי בכלל. זאת הייתה זכות גדולה. אני יוצא עם חזה נפוח. תמיד אפשר היה לעשות יותר, אבל אני יכול לציין הרבה נקודות ציון דרך חשובות, סיפוק מלא, למען ילדי ישראל, מערכת החינוך - -

אני כבר מסיים. - - שירותי הרווחה. אני לא רוצה ללקט את כל השניות שנתתי לאחרים, אבל בזה אני אסיים, כי גם אני מקפיד על לוחות הזמנים. יהיו עוד הזדמנויות השבוע, יהיו הרבה נאומים. אבל שוב, תודה לבורא עולם, תודה לכל החברים שביחד - -

- - ולמפלגה החשובה שהייתי חבר בה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.